חוב דמי חכירה


בגדר כתב תביעה בסדר דין מקוצר תבעה התובעת מהנתבעים סך 388,055 ₪, בגין חוב נטען של דמי חכירה.

להלן פסק דין בנושא חוב דמי חכירה:

פסק דין

נתוני רקע
1.     התובעת (להלן, גם "העירייה") היא הבעלים הרשומים במקרקעין הידועים כתת-חלקות 25-27 בחלקה 10 שבגוש 10889, הידועים אף כמקרקעין ברח' הנמל 48 בחיפה. ביום 3.4.72 חכרה את המקרקעין הנ"ל חברת אגריפל בע"מ (להלן - "אגריפל"). ביום 3.4.72 העבירה אגריפל את זכויות החכירה שלה לשלושה שותפים שווים, הם הנתבעים 1-2 והנתבעים 3-7 שהם יורשי עזבונו של השותף השלישי. בגדר כתב תביעה בסדר דין מקוצר תבעה התובעת מהנתבעים סך 388,055 ₪, בגין חוב נטען של דמי חכירה.

     הנתבעים ביקשו וקיבלו רשות להתגונן. כב' הרשם (כתוארו אז) שדה ציין כי הן התביעה והן בקשת הרשות להגן נסמכות על חוות דעת מקצועיות שניתנו על ידי שמאי מקרקעין, והטעונות הכרעה עובדתית.

2.     הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר שלמה שוורץ (להלן - "שוורץ"), מנהל מחלקת מבנים בעירייה. הנתבעים לא הוסיפו על תצהירו של הנתבע 1 (להלן, גם "כסיף"), שתמך בבקשה למתן רשות להגן. במוקד הראיות ניצבות חוות דעתם של שמאי המקרקעין, דיין יהודה (להלן - "דיין"; ת/1), מטעם העירייה, ושל שמאי המקרקעין, פרמינגר נחום (להלן - "פרמינגר"; נ/1), מטעם הנתבעים. ב"כ הצדדים הגיעו להסדר דיוני. בגדרו הם קבעו כי הגם שכסיף נפטר לאחר מתן תצהירו אין צורך בהגשת כתבי טענות מתוקנים ויראו אותם כמתוקנים, לעניין עזבונו של כסיף. עוד הסכימו ב"כ הצדדים כי התובעת תצרף, בהמשך, "את החלטת מועצת העירייה מיום 13.1.04. להסרת ספק יובהר כי אין לראות בהסכמת הנתבעים בצירוף החלטה זו, הסכמה לתוכנה של ההחלטה" (סעיף 3(א)). סוכם כי הצדדים יסתפקו בחקירה נגדית של דיין ושל פרמינגר ויוותרו על חקירותיהם של המצהירים מטעמם, מבלי שהדבר ייחשב כהסכמה לאמור בתצהירים. בגדר הסכמה זו סוכם כי תצהירו של כסיף, חרף פטירתו, משמש תצהיר עדות ראשית לכל דבר ועניין.

3.     לנוכח זאת נשמעו עדויותיהם של דיין ופרמינגר והוגשו סיכומי טענות. אדרש, איפוא, לאותן סוגיות הצריכות לפנים בגדר הכרעתי, ואפתח בהצגת רקע הסכסוך ושאלת תוקפו של מעשה בית- דין, שצמח בעקבות הליכים קודמים בין בעלי הדין.

רקע הסכסוך ומעשה בית-דין
4.     אין חולקין, כאמור, כי תחילה נקשר חוזה חכירה ב- 12.11.50 בין העירייה לאגריפל. בהמשך, ביום 3.4.72 נקשר הסכם העברת זכויות החכירה לחוכרים שבפניי. כתוצאה מחילוקי דעות בין בעלי הדין נדונה תובענה קודמת בבית משפט זה, והוכרעה על ידי כב' השופט כהן בפסק דינו מיום 3.1.00 בגדר ת.א. 63236/96.

5.     בגדר ההליך ההוא טענו הנתבעים שם כי אין לשפוט את הסכמי החכירה האמורים, כהסכמים רגילים. הרקע לשטר החכירה, כך הייתה הטענה, הייתה התחייבות אגריפל לבנות מבנה על חשבונה, שבתום תקופת החכירה יחזור לעבור לחזקת העירייה ללא כל תמורה נוספת, כאשר במהלך כל תקופת החכירה על הנתבעים לפעול להחזקתו התקינה והראויה. נתון זה שירת את מדיניותה של העירייה בפיתוח העיר ונכסיה. כתוצאה מכך הופחתו ברבות השנים דמי החכירה. על רקע זה, כך נטען, יש לשפוט את אומדנם של דמי החכירה.

6.     שיקולים אלו נשקלו על ידי כב' השופט כהן, ונדחו. בגדר פסק דינו דחה השופט כהן את ההשקפה האמורה והוא הורה כי לא זו בלבד שהוא אינו סבור "שיש מקום לפרש את האמור בסעיף 4 לשטר העברת זכויות החכירה כהוראה המקנה סמכות לשערך את דמי החכירה אך לא להעריכה מחדש, בוודאי לא לאחר שבית המשפט העליון אמר את דברו ב-ע"א 1470/91 הנזכר" (הוא ע"א 1470/91 עיריית חיפה נ' מר חיים ואח' - ש.ל.). לא זו אף זו, השופט כהן המשיך וקבע כי "התובעת, כגוף ציבורי, חייבת לעשות בנכסיה לטובת כל תושביה, ועידכון דמי החכירה שנשחקו עד דק במהלך תקופת החכירה, הוא דבר שהיה עליה לעשותו דווקא כדי להגשים את חובותיה כרשות ציבורית כלפי כלל תושביה...". לנוכח זאת קבע השופט כהן כי בגדר החוזים שבפניו "הוסמכה התובעת לקבוע מחדש את דמי החכירה שעל הנתבעים לשלם לה עבור הנכס, ואין מדובר אך ורק בשערוך סכומים שנקבעו בעבר" (סעיף 7). עוד אין עוררין כי יש לחשב את דמי החכירה לפי שיעור של 6% משווי מרכיב הקרקע בלבד.

7.     השופט כהן ניפנה להכריע במחלוקת שמאית שהונחה בפניו תוך שהוא מעדיף את חוות דעת שמאי הנתבעים. לנוכח זאת הוא קבע כי דמי החכירה השנתיים עולים כדי 3,840 דולר. על בסיס זה נגזרו מסקנותיו לעניין הסעד שנפסק לזכות העירייה.

8.     שני בעלי הדין הגישו ערעור על פסק דינו של השופט כהן לכב' בית המשפט המחוזי בחיפה שנדון והוכרע ב-ע"א 1139/00. הגם שפסק הדין ניתן על דרך הפשרה, מאלפת העובדה שנרשמו שתי חוות דעת בפסק הדין, האחת של כב' השופטים ד"ר ביין ורזי. השנייה של כב' השופטת וסרקרוג.

     בפסק דינם של השופטים ביין ורזי נקבע כי "הוסמכנו על ידי הצדדים ליתן פסק דין לפי סעיף 79א ללא חובת הנמקה. בהתאם לכך אנו קובעים שדמי החכירה השנתיים יועמד על סך 2,750 דולר לשנה. סכום זה יבוא במקום הסכום שמופיע בפסק הדין, באופן שבמקום הסכום של 3,840 דולר... יבוא הסכום של 2,750 דולר. יתר חלקי פסק הדין יעמדו בעינם...".

     השופטת וסרקרוג קבעה כי אילו דעתה הייתה נשמעת, היה נשאר פסק דינו של השופט כהן על כנו. ואולם "מאחר שניתנה סמכות לבית משפט זה ליתן פסק דין על דרך הפשרה, סברתי שאוכל להצטרף לדעת חבריי, על אף האמור לעיל והייתי נוהג כך, אילו ננקב סכום פסוק מוצע, כסכום הקרוב לזה שנפסק בבית משפט קמא. משקבעו חבריי עמדתם כפי שפורטה לעיל, נראה היה לי לנכון, לפרט דעתי כדעת מיעוט, תוך שאני ערה לכך, שקביעה זו, בנסיבות העניין, חריגה היא".

9.     לנוכח הנתונים האמורים ניטשת בין ב"כ הצדדים המחלוקת לעניין פועלו של מעשה בית-דין שצמח. לשיטת העירייה הוכרעו פלוגתאות פסוקות ובהן כי דמי החכירה יישומו על בסיס ריאלי, תוך שנדחתה הטענה שעסקינן "בהסכם מיוחד", כי דמי החכירה יושתתו על שיעור של 6% משווי הנכס ונדחתה טענת הנתבעים כי יש לנכות מדמי החכירה ניכויים שונים, לרבות שווי קרן צבירה (חידוש). לנוכח כל זאת המחלוקת האחת שנותרה בפניי היא לעניין שווי דמי החכירה בתקופות שנתבעות בפניי, והיא מחלוקת כמותית-שמאית.

10.     שיטתו של ב"כ הנתבעים שונה. לטעמו, אין לפרש את הרציונאל בהפחתת סכום דמי החכירה השנתיים על ידי בית המשפט המחוזי מסכום של 3,840 דולר לכדי 2,750 דולר, אלא בכך שבית המשפט המחוזי נתן ביטוי של הסכמה למכלול טענותיהם של הנתבעים, הגם שהדבר נעשה על דרך הפשרה. משום כך, לטענתו, שומה על בית משפט זה לחזור ולשקול כל השיקולים שנדונו ושנפרסו בפני השופט כהן בהליך הראשון.

11.     במחלוקת האמורה אין לי ספק כי הדין עם העירייה. לכל אורך הדרך מתעלם ב"כ הנתבעים מהעובדה כי בצד הקביעה הכספית האמורה של בית המשפט המחוזי הטעימו השופטים מפורשות כי "יתר חלקי פסק הדין יעמדו בעינם". משמע, וזה העיקר, כל המשמעויות הנורמטיביות והתקדימיות בפסק דינו של השופט כהן, נותרו על עומדן. אכן, אין אפשרות לדעת מה הניע, איפוא, את בית המשפט המחוזי לערוך את ההפחתה האמורה. ואולם הדבר הוא פועל יוצא של הסכמת ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין, גם על דרך הפשרה, וגם לא באורח מנומק. הטעם האמור, איפוא, נותר סמוי מהעין, ויכול שהוא נובע ממכלול שיקולים "פשרתיים". ואולם לא נותרה סמויה מהעין הקביעה כי למעט השינוי הכספי האופרטיבי, "יתר חלקי פסק הדין יעמדו בעינם".

ושמא, כמי שחוזה פני באות, הביעה השופטת וסרקרוג את מורת רוחה מהדרך אליה הגיעו חבריה, שיכול שתאפשר פרשנות לא נאותה של דעת הרוב. תחזיתה, כמסתבר, התקיימה. חרף כל זאת אין לי ספק בכך שאין עליי להידרש לשורה ארוכה ונרחבת של טיעונים של הנתבעים, שיש בהם משום מיחזור לעייפה של מכלול הטענות שנדונו בפסק דינו של השופט כהן, הוכרעו-כפי-שהוכרעו, והרי הם מחייבים את בעלי הדין מכאן ואילך.

לשאלות התיישנות
12.     לשיטת התובעת יש להעריך את שווי דמי החכירה לשתי תקופות בנות חמש שנים כל אחת. האחת לתקופה שמיום 1.1.98 ועד ליום 31.12.02. משומתו של דיין עולה כי בתקופה זו דמי החכירה השנתיים עומדים על סך של 8,430 דולר, כערכם ביום 1.1.98. השנייה, לתקופה חמש שנים שמיום 1.1.03 ועד 31.12.07. משומתו של דיין עולה כי בתקופה זו דמי החכירה השנתיים עומדים על סך של 5,874 דולר, כערכם ביום 1.1.03.

     בגדר התביעה שבפניי נתבעים דמי חכירה בסך 2,750 דולר, הוא הסכום שנקבע כזכור על ידי בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, בגין שנת 1997. נתבעים דמי החכירה בגין חמש השנים בתקופה הראשונה. נתבעים דמי החכירה בגין השנים 2003 ו- 2004 בגין התקופה השנייה.

13.     לנוכח כל אלו נהיר לחלוטין כי דין התביעה, ככל שעסקינן בשנת 1997, להידחות מפאת התיישנות. אין בפי העירייה כל מענה מבורר לטיעון זה וככל שנטען כי הנתבעים הודו בחבותם הנ"ל, אין בכך כדי לעמוד בדרישות הדווקניות של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, המורה אותנו כי תיקטע תקופת ההתיישנות ככל ש"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט ... בקיום זכות התובע". אין בפניי כל ראיה בכתב כנדרש. אוסיף ואציין כי טענה כאמור אמורה להיטען בגדר כתב תשובה שנפקד מקומו בפניי.

14.     ועוד נהיר לי כי דין התביעה, ככל שעסקינן בשנת 1998, אף היא להידחות מפאת התיישנות. את דמי החכירה השנתיים, כך עולה מכל חומר הראיות והנתונים, יש לשלם בתחילת השנה, ומכאן שדמי החכירה אמורים היו להשתלם ב- 1.1.98, שאז נולדה עילת התביעה. משעה שהתביעה הוגשה ב- 12.7.05, היא התיישנה.

15.     הנתבעים חוזרים ומציינים כי לשיטתם שגתה העירייה בכך שהיא גזרה את שומת דמי החכירה לחמש שנים, בתקופה הראשונה, המתחילים ביום 1.1.98. ואולם, כך המשך טענתם, ככל שזו השקפת העירייה, התיישנה אף התביעה בגין כל חמש השנים האמורות. ברי כי הטענה האמורה, אין בה ולא כלום. אכן השקפת העירייה, ובהמשך בדעתי לאמצה, היא כי יש לבצע הערכה מחודשת של דמי החכירה אחת לחמש שנים. משום כך ההערכה מיום 1.1.98 נותרת על כנה במשך חמש שנים. ואולם נהיר, אף לנוכח העובדה שמדובר בדמי חכירה שנתיים, כי חובת התשלום היא ב- 1.1 של כל שנה ושנה, דהיינו מ- 1.1.98, 1.1.99 ואילך. מכאן שהתביעה לא התיישנה בגין שנות המס 1999 עד 2004, שבפניי.

העדר החלטת מועצת העירייה; דחיית התביעה?
16.     בגדר סעיף 4 לשטר העברת זכות החכירה נקבע מפורשות כי בעקבות קביעה מסוימת פלונית לעניין דמי החכירה הרי בעתיד ישולמו דמי החכירה "כפי שייקבעו דמי החכירה שוב על ידי מועצת העירייה". נהיר, איפוא, כי רק החלטה של מועצת העירייה מכוננת את ההערכה מחדש של דמי חכירה אלו. אין בפניי כל החלטה של מועצת העירייה. לנוכח זאת טוענים הנתבעים, וטענתם מקובלת עליי במלואה, כי רק מהטעם האמור דין התביעה להידחות מכל וכל.

17.     הדבר עולה, מעבר לדרוש, אף למקרא פסק דינו של השופט כהן שהעירייה טוענת, וכזכור טענתה נתקבלה על ידי, שהוא מהווה פלוגתא פסוקה בכל הסוגיות, זולת הסוגיה השמאית הקונקרטית. השופט כהן קבע, בין השאר, כי "בתאריך 6.1.93 קבעה ועדת הנכסים של התובעת (קביעה פלונית בגין דמי חכירה - ש.ל.) ... והגם שלא הונחה בפניי החלטת מועצת העירייה, אין הצדדים חלוקים על כך שמועצת העירייה אישרה סכום זה, ככתוב במכתבו של מר לביא מיום 26.6.95" (עמ' 44). משמע, כך נגזר, אלמלא ההסכמה המפורשת ההיא, יכול שאף השופט כהן היה דוחה את התביעה, אילו לא הייתה בפניו הסכמה שישנה החלטת מועצת עירייה המאשרת את החלטת ועדת הנכסים שלה.

18.     בפניי, כאמור, אין כל ראיה מפורשת, שאין פשוט מלהגישה. אכן, שוורץ בתצהירו מציין באורח סתמי כי הנתבעים חויבו "על פי החלטת מועצת התובעת" (סעיף 12), מבלי שהוא טורח לצרף את ההחלטה האמורה. רק על רקע זה אני יכול להבין את הרציונאל של ההסכם הדיוני שנדון לעיל. אין זאת אלא שב"כ הצדדים באו בדברים. ב"כ הנתבעים העמיד את ב"כ התובעת על כך שאין בתיק החלטת מועצת עירייה. ב"כ העירייה הסכים כי שומה עליו לצרף את החלטת מועצת העירייה, והגם שהדבר לא נעשה במצורף לתצהירו של שוורץ, הוא ייעשה בהמשך הדרך. אף נקבעה במפורש מהי החלטת המועצה, והיא זו שמיום 13.1.04. ולא זו בלבד אלא משום שהנתבעים היו בטוחים שלא יעלה על הדעת שלא תוגש החלטת המועצה, הם שמרו על זכותם לחלוק על תוכנה של החלטה צפויה להגשה זו.

19.     תמו הראיות והסיכומים. החלטת מועצת העירייה לא הונחה בפניי. אין לי אלא להניח, איפוא, כי או שלא קיימת החלטת מועצת עירייה כאמור, כל עיקר, או שמועצת העירייה, מטעמיה, לא ראתה לאשר, אם את שומתו של דיין, אם את החלטת הדרג המנהלי של העירייה, אם את החלטת ועדת הנכסים.

20.     משאלו הם פני הדברים די בנתון האמור על מנת לגזור כליה על תביעת העירייה. אך כסבור הייתי, מטעמי טובתם של הנתבעים, כי נאות יהא שלא אדחה תביעת העירייה כנגד הנתבעים. אפרש טיעוניי והנמקותיי.

21.     ברגיל שווי נכסי מקרקעין ברבות השנים עולה. דומה שזה היה הרציונאל שעמד בבסיס פסיקתו של השופט כהן. אכן הוא קבע כי שומה על העירייה מעת לעת, לא רק לשערך את דמי החכירה, אלא אף לקבוע אותם מחדש, ככל שהדבר מתחייב כ"עדכון דמי החכירה שנשחקו עד דק במהלך תקופת החכירה". כזכור, הוא קבע דמי חכירה שנתיים בשיעור של 3,840 דולר. בעקבות קביעתו של בית המשפט המחוזי אלו עמדו על סך של 2,750 דולר. פשיטא, איפוא, ככל שהתביעה תידחה יהיו חייבים הנתבעים להמשיך לשלם דמי חכירה שנתיים בשיעור של 2,750 דולר.

22.     ואולם נהיר, לנוכח מכלול הנתונים שבפניי, כי הדבר אינו משתלם לנתבעים דווקא. בסמוך אראה כי בתקופת השנים האחרונות שווי המקרקעין נמצא בירידה מתמדת. על כך אין עוררין, ולו לשיטתם המשותפת של דיין ושל פרמינגר. לא בכדי, איפוא, מטיח ב"כ הנתבעים בסיכום טענותיו כי "נוצר מצב שלתובעת מאוד נוח לא לדאוג לקבלת החלטה של מועצת העירייה ואף לא לדרוש מהנתבעים את דמי החכירה במועד, כלומר מידי שנה בשנה" (עמ' 20). אכן, עקב רשלנותה של העירייה והגשת התביעה בחלוף תקופת ההתיישנות, היא איבדה את דמי החכירה בגין השנים 1997 ו- 1998. שונים יהיו פני הדברים, לטעמי, ככל שעסקינן בשנים 1999 ואילך. ככל שהתביעה תידחה, המשמעות לא תהא שהנתבעים יהיו פטורים מתשלום דמי חכירה. ככל שלא ייקבעו דמי חכירה, ימשיכו להשתלם דמי חכירה בשיעור לא משתנה של 2,750 דולר. לנוכח קביעתי הצפויה כי הדבר אינו נראה לי סביר, במונחי חלק מהשנים האחרונות, בדעתי להמשיך ולדון במחלוקת הכמותית-שמאית. ככל שלא אעשה כן אף יכול שבהמשך הדרך תבקש העירייה, על דרך "מקצה שיפורים", לשפר מהלכיה. איני סבור כי ראוי ליתן לה לילך בדרך זו. נהפוך הוא: העירייה "נעולה על גרסתה". לטעמה, יש להכריע, שיפוטית, באשר לשוויים של דמי החכירה בגין שתי תקופות בנות חמש שנים כל אחת. בדעתי אכן להכריע הכרעה שיפוטית, בגין שתי התקופות האמורות. לכך אגיע עתה.

להכרעתה של המחלוקת השמאית
23.     לשיטתם של הנתבעים יש לקבוע את דמי החכירה מחדש, מדי שנה בשנה. לשיטתה של העירייה, יש לעשות כן אחת ל- 5 שנים. נהיר מה עומד, כלכלית, מאחורי הטיעונים האמורים. בשנים הרלוונטיות, אין חולקין, דמי החכירה נמצאים בירידה מתמדת. נהיר לחלוטין, איפוא, שהעירייה מבקשת "לקבע" את דמי החכירה. על אותה דרך נהיר לחלוטין שהנתבעים מבקשים "לנייד" את דמי החכירה.

24.     ואולם השקפה זו אינה מרחיקת-ראות. ברגיל, ולאורך שנים, דמי החכירה נמצאים בעליה מתמדת. במצב דברים זה נהיר כי האינטרסים של בעלי הדין יתהפכו. לנתבעים יהא כדאי כי עליית דמי החכירה תיעשה, לא מדי שנה בשנה, אלא אחת לתקופה ידועה. לתובעת יהא כדאי, אז, כי עליית דמי החכירה תיעשה, אחת לשנה למשל.

25.     מכתב התביעה שנדון בפני השופט כהן אני למד כי באותה החלטה מיום 6.1.93 של ועדת הנכסים נקבע שדמי החכירה בגין המקרקעין הנדונים יישומו, אכן, אחת לתקופה של חמש שנים. עסקינן, לטעמי, בהתנהלות ציבורית נאותה. היא אינה מותירה דמי חכירה ללא שינוי ברבות השנים, עד אשר הם "נשחקים עד דק". אך היא אינה מטרידה את החוכר כל שני וחמישי. היא אינה מעמיסה סכסוכים משפטיים באורח דינאמי. ובאחת, היא ראויה ומבורכת. אכן, כך לטעמי, בגדר הפלוגתאות הפסוקות שנקבעו על ידי השופט כהן אומצה אף דרכה של העירייה, לערוך עדכון כאמור, אחת לחמש שנים. חזקה על העירייה, לנוכח אופיה הדו-מהותי הן כרשות ציבורית והן כבעלת קניין פרטי, שתעשה עדכון כאמור, בין אם הדבר נוח לה כלכלית, ובין אם לאו. כך, מכל מקום, היא נהגה במסכת שבפניי.

26.     משום כך, איפוא, בדעתי לאמץ את שומתו של דיין, ואכן שומה עליי לקבוע את דמי החכירה, כפי שהם בשתי נקודות זמן, המתחילות חמש שנים. ואכן, מאותה נקודת זמן בתחילת החמש שנים, דמי החכירה נותרים על עומדם, במשמעותם הדולרית.

27.     עיינתי בחוות הדעת של דיין ושל פרמינגר, אף האזנתי לעדויותיהם. דומה שהם נטלו בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים הצריכים לפנים. בין השאר נלקחה בחשבון העתקת משרדי מס הכנסה מסביבת המקום שגרמה להאצת ירידת דמי החכירה. ואולם בולטת עד מאוד המחלוקת השמאית הנגזרת מכך. לשיטתו של דיין בגין התקופה הראשונה שמתחילה ב- 1.1.98 יש להעריך את דמי החכירה השנתיים בסכום של 8,430 דולר. לשיטתו של פרמינגר יש להעריכם בסכום של 3,028 דולר.

     במחלוקת האמורה, ולו אינטואיטיבית, אני נוטה לשומתו של פרמינגר. כך, בעיקר, לנוכח קביעתו של השופט כהן שמשמשת "עוגן", שלא ניתן להתעלם ממנו. לקביעתו של השופט כהן דמי החכירה עומדים על סך של 3,840 דולר, וכזכור הם הופחתו על ידי בית המשפט המחוזי לכדי 2,750 דולר. במצב דברים זה לא סביר בעיניי, אף בעידן של ירידת מחירים מתמדת, כי דמי החכירה זינקו באורח נחשוני לכדי 8,430 דולר, אם מבסיס של 3,840 דולר, או בוודאי מבסיס של 2,750 דולר.

28.     לשיטתם של הנתבעים דמי החכירה לא יכולים לעלות על הבסיס של 2,750 דולר. הנני דוחה טענה זו, ולו למקרא שומתו של פרמינגר שקבע את דמי החכירה בסכום העולה על 2,750 דולר, לא רק ב- 1.1.98, אלא אף עד 1.1.00 (בהם הוא קבע סכום של 2,725 דולר).

29.     שיקללתי מכלול הנתונים שבפניי. לנוכח כל אלו נראה לי נאות כי בתקופת חמש השנים הראשונות דמי החכירה הראויים עומדים על סך של 3,400 דולר.

30.     הן דיין והן פרמינגר מודים כי קיימת ירידת מחירים מתמדת. בחינת הנתונים בשומתו של דיין מעלה כי בתקופה השנייה של חמש השנים דמי החכירה עומדים על סך של 5,874 דולר, המשקפים ירידת מחירים של 42%, לעומת התקופה הראשונה. דווקא לאור שומתו של פרמינגר, בהתאם למיטב חישוביי, ירידת המחירים בין שתי התקופות, מתונה יותר ועולה כדי 33%.

     משאלו הם פני הדברים כסבור הייתי, בגין התקופה השנייה, כי יש להפחית דמי החכירה בכדי 40% ולהעמידם, במעוגל, על סך של 2,400 דולר.

31.     בגדר שומתו של פרמינגר הוא נוקט בהפחתות, אם בגין העובדה שלמקרקעין יש רישוי לתעשייה ואם בגין השיקול של החזר המבנה לעירייה בגמר תקופת החכירה. השיקולים האמורים, כאמור, כבר נדונו על ידי השופט כהן, הוכרעו ונדחו. שומת המקרקעין אמורה להיות, איפוא, שומה ריאלית. היא נקבעה על ידי כפי שנקבעה, על בסיס זה, וללא כל הפחתה.

משמעויות אופרטיביות
32.     הפועל היוצא מפסיקתי הוא שבדעתי לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכומים פלוניים, הגם שקיבלתי את טענתם של הנתבעים, שלכאורה הייתה אמורה לגרום לדחיית התביעה וכתוצאה מכך, אולי, להזיק להם. נהיר לחלוטין, לנוכח כל אלו, כי אין בדעתי לזכות את התובעת בכל הוצאות משפט, אף בדעתי להמשיך ולחייב אותה לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין. נהיר כי אין בדעתי לחייב את הנתבעים, אלא בריבית והפרשי הצמדה בלבד, ואף זאת בדוחק. שהרי, לכאורה, משעה שמועצת העירייה לא החליטה, כל עיקר, על עדכון דמי החכירה, ממילא לא ניצבת דרישה כלפי הנתבעים, לה הם סרבו. ועל כל אלו, נהיר כי אין להתייחס בשוויון נפש לכך שהתובענה שבפניי מוגשת בשיהוי עצום, שבשוליו גורם חלקית לדחיית התביעה על הסף, מפאת התיישנות.

33.     הנה-כי-כן, בגין השנים 1999-2002 בדעתי לחייב את הנתבעים בסך של 13,600 דולר שערכם השקלי ליום הגשת התביעה עומד על סך של 62,692 ₪. בגין השנים 2003-2004 בדעתי לחייב את הנתבעים בסך של 4,800 דולר שערכם השקלי ליום הגשת התביעה עומד על סך של 22,128 ₪. נהיר כי פסק דיני משליך אף לתקופה שלא נתבעה בגין שנות המס 2005 עד 2007 ואין לי אלא לצפות שלא יהיה צורך להגיש תביעה בגין שנים אלו.

סוף דבר
34.     לפיכך הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 84,820 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 12.7.05 ועד מועד התשלום המלא בפועל.

35.     איני מורה על צו להוצאות.

הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

החיובים האמורים הם ברי-קיזוז.

36.     יתרת הסכומים האמורה תשולם לידיו הנאמנות של ב"כ התובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דמי חכירה היוון

  2. ביטול הסכם חכירה

  3. זכויות חכירה דונם

  4. תביעה זכויות חכירה

  5. חוזה חכירה - תוקף

  6. זכויות חכירה ממנהל

  7. חוב דמי חכירה

  8. ניכוי דמי חכירה

  9. חכירת מגרש במושב

  10. ביטול חכירת נכס מקרקעין

  11. דמי חכירה באשדוד

  12. זכאות לרישום חכירה במושב

  13. אי תשלום דמי חכירה

  14. דמי היתר - הסכם חכירה

  15. נטישת חלקה - הפרת חוזה חכירה

  16. תביעה לתשלום דמי חכירה

  17. חכירה לדורות ברמת השרון

  18. איסור מכירת זכויות חכירה

  19. זכויות חכירה רשומות ל - 999 שנה

  20. מכרז לרכישת זכויות חכירה

  21. התחייבות לרשום זכות חכירה

  22. זכויות חכירה בבנין לפני חוק המקרקעין

  23. הסכם למכירת זכויות חכירה לדורות

  24. פסק דין הצהרתי זכאות זכויות חכירה לדורות

  25. אובדן דמי חכירה - סעיף 13 לפקודת הקרקעות

  26. זכויות חכירה במקרקעין בחוזה זמני - פג תוקף

  27. מחלוקת לגבי גודל שטח לפי חוזה חכירה

  28. ביטול החלטת מועצת העיר לאשר הסכם חכירה

  29. זכות חכירה במשק - שינוי רישום זכויות מבחינה פורמאלית בלבד

  30. התחייבות להקנות לחברה חלק מזכויות חכירה - בניית בניין מסחרי

  31. אי תשלום דמי חכירה למינהל מיום מסירת החזקה בדירה לקונים

  32. זכאות להירשם כבעל זכויות החכירה לדורות במגרש נוכח הסכם הפשרה

  33. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון