החלטה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' פוגלמן) הדוחה בקשה למתן צו ביניים לאסור על הריסת מבנים מכוח צו הריסה מינהלי. ההליכים המשפטיים הקודמים 1. ביום 13.1.2004 ניתנו נגד המבקש צווי הריסה מינהליים על מבנה שבחזקתו (להלן: צו ההריסה). ביום 13.2.2005 דחה בית המשפט לענינים מקומיים (כב' השופטת א' נחליאלי-חיאט) את הבקשה לביטול צו ההריסה וקבע: "עיינתי בצווי ההריסה ואומר כי סבורה אני שהמשיבה מילאה אחר הוראות הדין, ולא מצאתי כל סיבה לבטל את הצווים". בית המשפט לענינים מקומיים עיכב את ביצוע ההחלטה עד ליום 6.3.2005 בכדי לאפשר למבקש להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. 2. ביום האחרון לעיכוב הביצוע הגיש המבקש ערעור פלילי לבית המשפט המחוזי ועמו בקשה לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד (ע"פ 70512/05). ביום 17.7.2005 הורתה כב' השופטת ד' פלפל על עיכוב ביצוע עד למתן פסק הדין בערעור. בעוד הערעור הפלילי תלוי ועומד הגיש המבקש, יחד עם ארבעה אחרים, עתירה לבית משפט זה נגד צו ההריסה. ביום 29.8.2005 דחה בית משפט זה את העתירה על הסף. בעניינו של המבקש נקבע כי דין העתירה להידחות בהתקיים סעד חלופי, בדמות הליך הערעור הפלילי המצוי בעיצומו: "עתירה זו היא חוליה נוספת בשרשרת מאמציהם של העותרים להביא לביטולם של צווי הריסה שהוצאו נגד מבנים בתחום המועצה האזורית עמק לוד, שבהם, לטענתם, הם מתגוררים. טענותיהם של העותרים בדבר פגמים שנפלו בצווי ההריסה ובדרך שבה הוצאו, הועלו בפני בית-משפט השלום ברמלה ונדחו אחת-לאחת. ערעורו של עותר 5 [המבקש בענייננו - מ"נ] על החלטתו של בית-משפט השלום תלוי ועומד בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. שלא כמותו, ערעורם של עותרים 4-1 לבית-המשפט המחוזי נדון כבר ונדחה, וכך גם ערעור נוסף שהגישו לבית-המשפט העליון (ע"פ 1278/05)... דין העתירה - להידחות על הסף. ככל שהדברים אמורים בענינם של עותרים 4-1, הרי טענותיהם נבחנו כבר בידי שלוש ערכאות ובהן, כאמור, בית-המשפט העליון, ואף לא אחת מערכאות אלה ראתה להיעתר להן. ככל שהיו בפי העותרים טענות נוספות, היה עליהם להעלותן בגדרי ההליכים שהתקיימו. ואילו בענינו של עותר 5 קיים סעד חלופי, בדמותם של הליכי הערעור המצויים בעיצומם... בית-משפט זה אף לא יהיה מכשיר לעקיפתם של הליכים משפטיים, המתנהלים במקביל בפני ערכאות אחרות" (בג"ץ 2312/05 אבו גנים נ' משטרת ישראל (טרם פורסם)). הערעור הפלילי בעניינו של המבקש היה קבוע לדיון ביום 15.6.2006. יומיים קודם לכן, ביום 13.6.2006, הגיש המבקש בקשה למחיקת הערעור הפלילי "מאחר ועל פי בדיקתו... הרי שצו ההריסה המינהלי נשוא הערעור פקע ועבר מן העולם. בנסיבות אלה הרי שהערעור הוא תיאורטי בלבד ועל כן אין טעם בבירורו והמבקש חוזר בו מערעור ומבקש את מחיקתו" (כלשון הבקשה). עוד באותו יום נעתר כב' השופט ז' כספי לבקשה והורה כי "הערעור בטל". כשבועיים לאחר ביטול הערעור, ביום 26.6.2006, הודיעה הועדה המקומית (להלן: המשיבה) למבקש כי "עם ביטול הערעור הפלילי מתבטל אוטומטית עיכוב הביצוע שניתן ע"י כבוד השופטת דרורה פלפל, וניתן לבצע את הצו 30 יום לאחר מכן. אשר על כן, בדעתנו לבצע את צו ההריסה המנהלי". 3. ביום 27.6.2006, יום לאחר הודעת המשיבה, הגיש המבקש עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, במסגרתה ביקש "ליתן צו האוסר על [המשיבה] להרוס איזה מהמבנים המפורטים בצווי ההריסה המצ"ב". עם העתירה הגיש "בקשה דחופה למתן צו ביניים וצו ביניים דביניים במעמד צד אחד". ביום 29.6.2006 החליט כב' השופט ק' ורדי כי על המבקש להבהיר את מקור סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים לדון בעתירה, שכן לכאורה אין לו סמכות לדון בעתירה לגבי תקיפת צו הריסה מינהלי. ביום 2.7.2006 הגיש המבקש "הודעת הבהרה" ובה טען, כי הסמכות מקורה בכך שהעתירה היא "כנגד החלטתה המוטעית של [המשיבה] אשר הודיעה כי בכוונתה לבצע צו הריסה מינהלי אשר אינו בר תוקף עוד והריסת מבנה מכוח אותו צו הינו בלתי חוקי בעליל... ולא חלילה לתקוף מהותית את צו ההריסה (צורנית או באופן אחר)". ביום 2.7.2006 ביקש כב' השופט ע' פוגלמן את תגובת המשיבה לבקשה למתן צו ביניים. ביום 9.7.2006 הגישה המשיבה את תגובתה. המשיבה טענה לחוסר סמכות עניינית של בית המשפט לענינים מינהליים לדון בעתירה, וכן התנגדה למתן צו הביניים לגופו של עניין, מטעמי סיכויי העתירה ועיתוי הגשתה. 4. ביום 9.7.2006 דחה בית המשפט לענינים מינהליים (כב' השופט ע' פוגלמן) את הבקשה לצו ביניים. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה בשאלת הסמכות העניינית וקבע כי הערכאה המוסמכת לדון בטענותיו של המבקש היא בית המשפט לענינים מקומיים: "יש ממש בטענת המשיבים. הערכאה המוסמכת לדון בתקיפת טענות המכוונות לביצוע צו הריסה מנהלי לפי חוק התכנון והבניה, הינה בית המשפט לעניינים מקומיים. על הטעמים לכך עמד בהרחבה בית המשפט העליון בעע"ם 3518/02 רמזי יוסף רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית, פ"ד נז(1) 196. נסיונו של המבקש לאבחן בין סוגי טענות המכוונות לחוקיות ביצוע הצו אינו יכול לעלות יפה, והוא עומד בסתירה לרציונל העומד בבסיס פסיקתו של בית המשפט העליון". לגופו של עניין קבע בית המשפט כי טענת המבקש נעדרת עילה. בית המשפט דחה את פרשנותו של המבקש לסעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בית המשפט קיבל את פרשנותה של המשיבה וקבע כי המועד הקובע בענייננו למניין תקופת 30 הימים לביצוע צו ההריסה המינהלי הוא יום דחיית הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי. דהיינו, מיום 13.6.2006, הוא היום בו קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט ז' כספי) את בקשת המבקש לחזור בו מהערעור הפלילי והורה על ביטול הערעור הפלילי. על כן לא חלף מועד 30 הימים לביצוע צו ההריסה המינהלי והמשיבה היתה רשאית לבצעו בתקופת 30 הימים: "[לטענת המבקש] בשל כך שבין מועד הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי עד להחלטת כב' השופטת פלפל בבקשה לעיכוב ביצוע, חלפו למעלה מ-30 יום במהלכם לא היה צו תקף לעיכוב ביצוע, לא ניתן לבצע את צו ההריסה המנהלי... הטענה נעדרת עילה גם לגופה. סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה קובע לאמור: 'בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב1)(3) לא יבוצע צו הריסה מנהלי אלא אם חלפו שלושים ימים מיום הגשת התצהיר כאמור בסעיף קטן (א) או מיום מתן ההחלטה של בית המשפט הדוחה את הבקשה לביטול הצו, אם ניתנה החלטה כאמור, הכול לפי המאוחר, ורשאי בית המשפט להאריך את תקופת 30 הימים, אם ראה כי מן הנכון לעשות כן'... לשון אחר - תקופת 30 הימים תימנה או מיום הגשת התצהיר או מיום דחיית הבקשה לביטול הצווים, לפי המאוחר... על פי הפרשנות האמורה, רשאים היו המשיבים לבצע את ההריסה בתוך 30 ימים ממועד מחיקת הערעור הפלילי... ככל שנדרשת למשיבים ארכה נוספת להיערכות, רשאים הם לפנות לבית המשפט לענינים מקומיים, אשר מוסמך להאריך תקופה זו לפי הסיפא לסעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבנייה". לבסוף, מתח בית המשפט ביקורת על התנהגותו של המבקש והורה על דחיית הבקשה למתן צו ביניים: "המקרה שלפנינו הינו אילוסטרציה מובהקת לנסיון השהייה מלאכותית של ביצוע הצו, ואין לתת לו יד, בהעדר עילה על פני הדברים. הבקשה למתן צו ביניים נדחית בזה". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. בקשת רשות הערעור 5. בקשת רשות הערעור הוגשה לבית משפט זה ביום 12.7.2006 אך הגיעה ללשכתי רק לאחר שביום 30.7.2006 שילם המבקש את העירבון הנדרש. בבקשת רשות הערעור חוזר המבקש על טענתו לפיה פקע תוקפו של צו ההריסה משלא בוצע בתקופת 30 הימים, אותם יש למנות ממועד פקיעת עיכוב הביצוע שניתן על-ידי בית המשפט לענינים מקומיים (כשתקופה זו תמה עוד לפני שניתן עיכוב הביצוע בבית המשפט המחוזי על-ידי כב' השופטת ד' פלפל), ועל כן המשיבה אינה רשאית לבצע את צו ההריסה המינהלי בהיותו חסר תוקף. בשאלת הסמכות העניינית חזר והדגיש המבקש, כי העתירה המינהלית תוקפת את החלטת המשיבה מיום 26.6.2006 לבצע את צו ההריסה, ואין היא תוקפת את תקפותו של צו ההריסה המינהלי עצמו, ובלשונו של המבקש: "לא כיוון המבקש את טענותיו לעניין צווי ההריסה שהוצאו כדין ולא טען לפגמים שנפלו בצווים, אלא כל שטען המבקש הוא כי בכוונתה של הרשות המקומית לפעול מבלי שיהיו בידה צווי הריסה ברי תוקף, דהיינו, טען הוא כנגד מדיניותה של הרשות המקומית" (סעיף 65 לבקשה). בשאלת סיכויי העתירה טען המבקש, כאמור, כי יש לדחות את פרשנות המשיבה, לפיה יש למנות את תקופת שלושים הימים ממועד החלטתו של כב' השופט ז' כספי. לטענת המבקש לשון סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה מחייבת מתן החלטה של בית המשפט הדוחה את הבקשה לביטול הצו, ואילו בענייננו ניתנה רק החלטה של בית המשפט הקובעת כי הערעור בטל. ובלשונו של המבקש: "במקרה עסקינן אין מדובר בדחיית בקשה לביטול הצו, אלא כל שמדובר הוא בבקשת העותר למחוק את הודעת הערעור שהגיש וכבוד בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ומחק את הערעור - ועל כן אין זה בבחינת דחיית בקשה ובהתאם, אין לקצוב ולהתחיל את מניין הימים מחדש אלא על המשיבה לפנות כדין לכבוד בית המשפט בבקשה מתאימה להארכת המועד לביצוע צווי ההריסה אם בכך רצונה". 6. היתה מונחת לפני תגובת המשיבה בבית המשפט לענינים מינהליים ולא נתבקשה תגובה נוספת בענייננו. דיון 7. דין הבקשה להידחות. לדעתי אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. הליך הערעור הפלילי היה, לכאורה, המסלול המתאים להעלאת טענותיו של המבקש. ביוזמתו חזר בו המבקש ממסלול הערעור הפלילי ובחר במסלול אחר - עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים. לדעת הערכאה הראשונה, וכן לדעתי, מסלול העתירה לבית המשפט לענינים מינהליים איננו מתאים. הוא אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה העקרונית בעניין זה ולפיה, בהתחשב ברצון לאפשר לפרט להעלות את טענותיו כנגד צו ההריסה במסלול תקיפה אחד תוך הימנעות מפיצול הדיון בעניינו בין הערכאות השונות, מוסמך בית המשפט לענינים מקומיים לדון בכל טענה התוקפת את צו ההריסה המינהלי המצביעה על פגמים חמורים העלולים להביא את בית המשפט בסופו של ההליך להצהרה על בטלות צו: "לבית המשפט לעניינים מינהליים הוקנתה הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות שונות, כאמור בתוספת הראשונה [לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 - מ"נ]. אף על פי כן, לא ניתנה לו סמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על צווי הריסה מינהליים, אלא סמכות זו נותרה בידי בית משפט השלום... אין צידוק לפתוח עתה פתח לניהולם של שני הליכים שונים בהם תועלינה השגות נגד צו הריסה מינהלי, האחד בבית משפט השלום והאחר בבית המשפט לעניינים מינהליים. עדיף ליתן פרשנות מרחיבה למהלך התקיפה בבית משפט השלום לגבי צווי הריסה מינהליים, כפי שאכן נעשה בעבר. הנפגע מצו הריסה מינהלי רשאי להעלות בפני בית משפט השלום עילות או פגמים נוספים על אלה שבסעיף 238א(ח) לחוק, ובלבד שמדובר בפגמים חמורים העושים את הצו לבטל מעיקרו" (פסק דינו של השופט גרוניס ב-עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(1) 196, 211-210). וכן - "אימוץ מבחנים אחרים המבדילים באופן דק בין בטלות הצו מעיקרו לבין נפסדותו עלול להוליך לקשיים מעשיים ניכרים, ולפגיעה בתכלית הרחבת סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים עליה עמדנו לעיל. יחד עם זאת, חשוב יהיה להדגיש כי פסק דיננו מתייחס למצבים בהם עולות טענות כנגד צו הריסה מינהלי קונקרטי. במקרים בהם הטענה הינה כללית כנגד מדיניות רשויות התכנון במקום, המקום הנאות להעלותה הוא בבית המשפט לעניינים מינהליים, שהוא בית המשפט המוסמך לדון בטענות אלה" (פסק דינו של הנשיא ברק, שם, בעמ' 217). בענייננו לכאורה תכלית העתירה המינהלית שהגיש המבקש היא הכרזה על בטלות צו ההריסה המינהלי הקונקרטי שהוצא בעניינו, כך שביצועו יהיה, על פי הטענה, בלתי-חוקי. המבקש לא מצביע על מדיניות כללית של רשויות התכנון (כגון, מדיניות כללית של אי-אכיפת חוק התכנון והבניה על ידי רשויות התכנון, שתקיפתה היא בסמכות בית המשפט לענינים מינהליים, ראו בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121, 134). אשר על כן סיכויי העתירה לכאורה אינם טובים. קשה גם שלא להתרשם, כפי שהתרשמה הערכאה הראשונה, שמאז חודש ינואר 2004 (!) נטענת כל טענה אפשרית ובלתי אפשרית בכל פורום אפשרי ובלתי אפשרי כדי לסכל את צו ההריסה המינהלי. 8. טענת המבקש כי נשען על פרשנותו-שלו לסעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה עת חזר בו מהערעור הפלילי אינה יכולה לסייע בידו, כיוון שהמהלך העניינים הרגיל והראוי הוא שהמבקש יפעל בהתאם לפרשנות בית המשפט, כפי שתינתן על ידי בית המשפט המוסמך במסלול המתאים, ולא על דעת עצמו - בייחוד כאשר בענייננו היה אמור היה להתקיים דיון בבית המשפט המחוזי בערעור הפלילי תוך זמן קצר. המבקש לא נתן טעם משכנע להתנהגותו זו. גם לגוף הענין, עמדתו של כב' השופט ע' פוגלמן נראית לי לכאורה, אך אין צורך להיכנס לכך. 9. הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות. הריסת מבנהצו הריסהצוויםמבנה