האם הגדלת שיעור נכות לפי תקנה 15 בביטוח לאומי חלה על פוליסת ביטוח פרטית ? להלן פסק דין בנושא תקנה 15 - פוליסת ביטוח: פסק דין פסק דין זה ניתן בהמשך לסיכומי הצדדים אשר הוגשו בכתב בעקבות דיון הוכחות אשר התנהל במעמד הצדדים במסגרת תביעת התובע כנגד הנתבעת בגין סך של 21,573 ₪ מיום 13/4/04. על פי כתב התביעה, התובע היה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח בגין תאונות אישיות כאשר ביום 1/7/96 התחשמל בעבודתו וכתוצאה מכך, טופל ואושפז בבית החולים עם הפרעות קצב ללב. עוד מתואר כי הוא היה מחוסר הכרה בבית החולים וסבל מאמנזיה חוזרת, ועל כן הוכר על ידי המל"ל כנכה בשיעור של 10% והנתבעת שילמה לו פיצוי בהתאם. בכתב התביעה טענה נוספת לפיה המל"ל הגדיל את שיעור הנכות ל- 20% בשלב מאוחר יותר ובחודש מרץ 2003 הייתה הגדלה נוספת ל- 30% בתוקף מיום 18/6/01. בכתב התביעה התייחסות לסירובה של הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים אשר תבע כאשר הנתבעת טוענת בין השאר, טענת התיישנות, וכן נטען כי יש להחיל הוראות סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח התשמ"א- 1981 אשר מקנה בנוסף לסכום התגמול קביעת הפרשי הצמדה וריבית פי 3 מהשיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו היא הכחישה כי לתובע נכות בשיעור של 30% וכי לתובע זכות כלשהי להגדלת שיעור הנכות בשנת 2003. עוד נטען כי התביעה התיישנה שכן היה על התובע להגיש את תביעתו תוך 3 שנים מיום האירוע, מועד אשר חלף זה מכבר. בנוסף לכך אף נטען כי אין גם מקום להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום האירוע ולכל היותר מיום החלטת המל"ל. לבסוף נטען כי סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח אינו חל בביטוחים מסוג זה. ביום 24/2/05 נקבע דיון במעמד הצדדים ובמסגרת אותו דיון הוסכם על ידי הצדדים כי השאלה היחידה אשר שנויה במחלוקת הינה שאלת ההתיישנות, ועל כן במידה ובית המשפט יקבע כי התביעה אכן התיישנה, התביעה תדחה ובמידה ולא, התובע יזכה בתביעה בהתאם לתביעה המתוקנת אשר מופיעה בתיק ואשר טרם אושרה. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה כאשר הצדדים ויתרו על שלב ההוכחות ובקשו להגיש את סיכומיהם בכתב. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. בעקבות סיכומי הנתבעת הוגשה בקשה על ידי ב"כ התובע להגיש תשובה לסיכומי הנתבעת מטעם התובע. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם הולדת העילה וזה קורה בעת התרחשותם של שני רכיבים, תאונה ונכות ובהעדר שניהם אין עילה. לעניין הבקשה לתיקון כתב התביעה נטען כי על בית המשפט להיעתר לבקשה על מנת להכריע בשאלות שהינן באמת שנויות במחלוקת. לבסוף נטען כי טענת ההתיישנות אשר נטענה נטענת בניגוד לאמור במכתב ב"כ הנתבעת עו"ד הניג מיום 6/9/99, וכי הנתבעת פועלת שלא בתום לב ומנסה להתחמק מתשלום חובה לתובע, כאשר יש לקבוע כי על הנתבעת לשלם לתובע תגמולים לפי שיעור של 45% בתוספת ריבית מיוחדת והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי מדובר בתביעה אשר הוגשה למעלה מ- 7 שנים מיום קרות האירוע, כאשר הפוליסה וכן החוק מתיר הגשת תביעה תוך 3 שנים מיום קרות האירוע. לעניין זה נטען כי פרשנות אחרת לא תוכל להביא למיצוי הפוליסה לעולם וכי אין להתעלם מעיקרון סופיות הדיון. בהתייחס למכתבו של עו"ד הניג נטען ע"י הנתבעת כי אכן הייתה הכרה בשיעור הנכות בגובה 20% אשר נקבע רטרואקטיבית ליום 31/12/96, ועל כן טרם חלפו 3 השנים להתיישנות בהתייחס לאותה תביעה בלבד. לעומת זאת נטען כי התביעה בפנינו התיישנה, ועל כל פנים התייחסותו של עו"ד הניג לכך ש- 20% קביעה סופית "אלא אם כן יתברר כי אחוז הנכות גבוה יותר", כפופה לתנאי הפוליסה והוראות חוק חוזה הביטוח, ועל כן אין להבין כי הנתבעת מתירה תיקון שיעור התגמול במסגרת הפוליסה זמן מה לאחר תקופת ההתיישנות. בהתייחס לבקשה לתיקון כתב התביעה, נטען ע"י הנתבעת כי מאותם נימוקים שאין לקבל תיקון לאחר 7 שנים מיום קרות האירוע אין לקבל בקשה לתיקון כתב תביעה אשר הוגשה שנים רבות לאחר מכן ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות, כאשר שינוי שיעור הנכות אינו מקרה ביטוח. בתשובת התובע לסיכומי הנתבעת נטען, בין היתר, כי יש לראות באמור במכתבו של עו"ד הניג כארכה לתקופת ההתיישנות, ועל כן אין לקבוע כי מדובר בתביעה אשר התיישנה. עוד נטען כי רק ביום 1/3/04 קבע המל"ל את נכותו של התובע לשיעור של 45% וממילא לא יכולה היה התובע לפנות לפני אותו מועד לנתבעת, ועל כן התביעה לא התיישנה. דיון סעיף 5(ג) לפוליסת הביטוח, נספח א' לכתב התביעה, קובע כי: "הייתה למבוטח עילה גם מהמוסד לביטוח לאומי עקב קרות מקרה הביטוח, תחייב הקביעה של מל"ל לגבי שיעור נכותו של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח גם את הצדדים לפוליסה זו". בסמוך להתרחשות תאונת העבודה, הכירה הנתבעת בנכותו של התובע בשיעור של 20%, כאשר במועד מאוחר יותר, בחודש מרץ 2003, הגדיל המל"ל את שיעור הנכות של התובע לכדי 30%. בנוסף, בבקשה שהגיש התובע לתיקון כתב התביעה, מבקש התובע כי יוכר לו נכות בשיעור 45% וזאת בהתאם לקביעת המל"ל, כאשר 15% הנוספים הוכרו מכוח תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956. סלע המחלוקת בענייננו נוגעת בשאלה האם היה על הנתבעת להכיר באחוזי הנכות המוגדלים בהתאם לקביעת שיעור הנכות ע"י המל"ל במרץ 2003, או שמא תביעתו זו של התובע התיישנה. לעניין התיישנות תביעה מכוח חוזה ביטוח נקבע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"): "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". גם בסעיף 9 לפוליסת הביטוח נקבע כי: "תקופת ההתיישנות של תביעת תגמולי ביטוח היא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח". לטענת התובע מקרה הביטוח מורכב משני רכיבים, תאונה ונכות שהמבוטח לקה בה, וכל עוד לא אירעו שני מקרים אלה אין עילה, דהיינו עילת התביעה נולדה ביום בו הוכרה נכותו המוגדלת של התובע, כאשר התובע סומך טענתו על סעיף 53 לחוק חוזה הביטוח: "בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו, בביטוח מחלה- מחלה שחלה בה, ובביטוח נכות- נכות שלקה בה". מאידך, נטען ע"י הנתבעת כי מקרה הביטוח הוא אותה "חבלה גופנית" שגרמה לנכות, והיא מציינת את נקודת ההתחלה לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, כאשר קביעת המל"ל בשנת 2003 אינה מקרה הביטוח. בסעיף 1 לפוליסה מוגדר "מקרה ביטוח": "חבלה גופנית כתוצאה מאירוע פתאומי בלתי צפוי מראש.... ואשר גרמה ישירות לאחת מאלה: 1. מותו של המבוטח או נכותו- בתנאי שהמוות או הנכות נגרמו תוך שנים- עשר חודשים מתאריך קרות מקרה הביטוח". בנוסף, נקבע בסעיף 3(ו) 4 לפוליסה כי: "קביעת נכות צמיתה, אם יש כזאת, תקבע לא יאוחר מעשרה חודשים מיום קרות מקרה הביטוח. תקופה זו ניתנת להארכה בהסכמתו המפורשת של המבטח". מוסיף התובע וטוען כי יש במכתב מטעם עו"ד הניג מיום 6/9/99, נספח ג' לכתב התביעה, כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, כאשר לטענת התובע התחייבה הנתבעת באותו מכתב לשלם לתובע תוספת תגמולי ביטוח אם המל"ל יקבע לו בעתיד נכות בשיעור העולה על 20%. להלן נוסח סעיף 3 למכתבו של עו"ד הניג: "אנו רואים בסכום זה סילוק סופי של כל תביעותיו של מבוטחנו, מרשך, בהתאם לתנאי הפוליסה, הנובעות מפציעתו בתאריך הנ"ל, אלא אם כן נכותו הצמיתה, הנובעת מפציעתו הנ"ל בלבד תהיה בשיעור גבוה מ-20% לפי תקנה 11 של המל"ל (ללא תקנה 15) כפוף לתנאי הפוליסה ולחוק חוזה ביטוח". לגרסת הנתבעת אין במכתב כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. הגם שמכתבו של עו"ד הניג נכתב למעלה מ-3 שנים ממועד התאונה, הרי שאין לכך כל משמעות, שכן הוא מפנה להוראות הפוליסה וחוק חוזה הביטוח. בהתאם לקבוע בפוליסת הביטוח באופן ברור, מקרה הביטוח אינו משלב בתוכו קביעת גובה הנכות, ואין לפרש מועד קביעת גובה הנכות כרכיב מאוחר ממנו נמדד פרק הזמן עד התיישנות העילה. לפיכך הנני קובע כי עילת התביעה נולדה ביום קרות האירוע הביטוחי, קרי התאונה, ועל כן התביעה התיישנה. למעלה מן הנדרש, יצוין כי אף אם הייתה מתקבלת עמדתו של התובע לעניין מועד היווצרות עילת התביעה, הרי שדין טענתו בבקשה לתיקון כתב התביעה, להידחות. התובע טוען כי על הנתבעת להכיר בתוספת של 15% נוספים בשיעור נכותו בהתאם לקביעת המל"ל על סמך תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956. פוליסת הביטוח קובעת בסעיף 5(א) כי: "דרגת הנכות שנגרמה למבוטח עקב מקרה ביטוח על פי פוליסה זו תיקבע על פי המבחנים הרלוונטיים שנקבעו לפגיעה מהסוג הנדון בחלק א' אשר בתוספת לתקנה 11 שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956, להלן בסעיף זה "המבחנים" (אין בקביעת נכות כאמור כדי להחיל על פוליסה זו הוראה כלשהי מתוך חוק הביטוח לאומי ותקנותיו לרבות תקנה 15 לתקנות הנ"ל)." בעת שפוליסת הביטוח קובעת באופן שאינו משתמע לשתי פנים, הרי שאין תחולה לתקנה 15 במסגרת הסכם הביטוח בין הצדדים. לאור כל זאת, הנני קובע כי תביעתו של התובע להכרה בשיעור נכות מוגדלת בהתאם לקביעת המל"ל, נדחית בזאת. כמו כן, הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת סך של 3,500 ₪ +מע"מ ובתופסת הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד. תקנה 15 (ביטוח לאומי)פוליסה