להלן פסק דין בנושא תנאי מיגון רכב - ביטוח גניבת רכב: 1. התובע 1 הינו הבעלים הרשום של הרכב (להלן: "התובע"). 2. התובעת 2 הינה המחזיקה ברכב (להלן: "התובעת"). 3. התובעים טוענים כי הרכב נגנב עת חנה ברמלה בסמוך לאולמי דולפין. הרכב היה ממוגן כנדרש על פי הפוליסה. הנתבעת לא שילמה לתובעת את תגמולי הביטוח. 4. הנתבעת טוענת כי לא מולאו תנאי המיגון, שכן לא הותקנה ברכב מערכת איתור פעילה הכוללת לוח מקשים או אימובילייזר מפוצל הכולל לוח מקשים, גם אין ראיה שהרכב נגנב; הרכב לא רשום על שם התובעת על פי נתוני משרד הרישוי;התובעת אינה המבוטחת על פי השם המופיע בפוליסה; התובעת מסרה לחוקר סט מפתחות אחד כאשר היו שניים, דבר המעלה ספקות באשר לאופן הגניבה;שווי הרכב לו טוענת התובעת מופרך; אין כל ראיה כי התובעת רכשה את הרכב מהתובע וכי הרכב היה בשימושה ובחזקתה של התובעת. 5. דיון: לעניין הזיקה לרכב: התובעת הינה אחד המבוטחים על פי פוליסת הביטוח, ושמה הפרטי מופיע כאחד המוטבים. התובעת ובעלה איימן, מי שהודיע למשטרה על גניבת הרכב, מתגוררים ברחוב שלום עליכם 17 בלוד, היא הכתובת של המבוטחים על פי הפוליסה. תצהיר התובעת (שהינה כאמור אחד המבוטחים על פי הפוליסה) ביחד עם תצהיר התובע שהוא הבעלים הרשום של הרכב, יוצרים את הזיקה שבין התובעת לבין הרכב ולבין פוליסת הביטוח המכסה את נזקיו של הרכב, בתקופת הביטוח. לעניין הוכחת עצם אירוע הגניבה: על פי ההלכה הפסוקה, על המבוטח להוכיח את קרות האירוע הביטוחי, במקרה זה את גניבת הרכב ונסיבות הגניבה (ראה ע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על 2006(4) 64, פסקאות 28-45 לפסק הדין). באשר לסוג הנטל המוטל על המבוטח להוכיח את גרסתו כי ארע אירוע ביטוחי המכוסה בפוליסה: "גישתי לפיה נטל השכנוע לעניין גרימת המבוטח במתכוון לקרות מקרה הביטוח רובץ על חברת הביטוח, אין משמעה הקלה על המבוטח בנטל המוטל עליו להוכיח את יסודות עילתו, היינו, את האירוע העובדתי המוגדר, הוא היסודות החיוביים של תביעתו. כפי שציין הנשיא שמגר, על המבוטח יהיה להביא ראיות אובייקטיביות התומכות לכאורה בגרסתו. במקרה של ביטוח פריצה או גניבה, יהיה עליו לשכנע את בית המשפט כי הייתה לכאורה גניבה או פריצה (במנותק ממידת מעורבותו בה). הוכחה זו תהא על-ידי הצגת ממצאי החקירה המשטרתית..., ומסירת העובדות הידועות למבוטח באשר לקרות הנזק..." (פרשת המגן לעיל, פסקה 44 לפסק הדין). על פי ההלכה הפסוקה הנטל המוטל על המבוטח להוכיח תביעתו אינו רב, עליו רק לשכנע כי לכאורה ארע מקרה הביטוח, שאז עובר הנטל אל המבטחת להוכיח כי ידו של המבוטח הייתה במעל, קרי שלא ארע אירוע ביטוחי. שאלת מהימנות גרסת המבוטח יש לה משקל רב לצורך הקביעה האם הוכח קרות האירוע הביטוחי, קל וחומר מקום בו לא הובאו כל ראיות נוספות, למעט עדותו, לשם הוכחת קרות האירוע הביטוחי. לאחר עיון בחומר הראיות שהונח בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, משלא הוכח להנחת דעתי כי אירע אירוע ביטוחי מסוג גניבה וכי למבוטחת (התובעת) או למי מטעמה לא הייתה בו יד, וזאת לאור סתירות ופריכות בגירסת התובעת אל מול גירסת העד מטעמה, לרבות תוך השוואה להודעות קודמות ואנמק: א. התובעת לא הצליחה להוכיח את טענותיה ביחס למקום ממנו נגנב הרכב: בעוד שהתובעת בעדותה טוענת כי בסביבות השעה 12:00 החנתה את הרכב ליד אולמי דולפין ברמלה וניגשה לשוק ברמלה על מנת לערוך קניות, כאשר חזרה בסביבות השעה 14:00 גילתה כי הרכב נגנב, הרי שבעלה איימן טוען (בהודעתו במשטרה) כי רעייתו חנתה הרכב בחניה של משרד הרישוי בקריית הממשלה: "... בשעה 13:30 - 14:00 לערך ועלתה למשרד הפנים, כאשר חזרה לרכב כעבור 40 דקות לא מגלה את הרכב...". ויצויין כי הודעת בעלה של התובעת, מר איימן עשיוי, במשטרה ניתנה ביום הגניבה הנטען עצמו. מדברי הצדדים עולה כי לתובעת ולבעלה, כמי שמסר למשטרה את הודעת הגניבה, יש גירסאות שונות ביחס למקום בו הועמד הרכב עובר לגניבה הנטענת. ב. בגירסת התובעת והעד מטעמה נתגלו סתירות ופריכות אשר יש בהן כדי לכרסם באמינותם ובהתאם ביציבות גירסתם כדלקמן: 1. התובעת נשאלה ביחס לסדר הפעולות הנדרש כאשר מבקשת להניע את הרכב ולסוע והיא ציינה: "מפעילה את השלט, מכניסה את הדברים ומפעילה את הסוויץ, היה לי גם אימובילייזר וזהו". כשנשאלה אם היה קוד סודי ענתה "לא זוכרת". ואולם עצם קיומו של קוד סודי ברכב, להבדיל מציון מספר הקוד הסודי הוא פרט מהותי, שספק אם נמחק מהזיכרון של נהג המשתמש ברכב. בעלה של התובעת ציין בעדותו כי אכן היה קוד סודי לרכב. תשובתה התמוהה של התובעת בעניין עצם קיומו של קוד סודי, אל מול תשובתו הנחרצת על בעלה כי אכן היה קוד סודי - פוגמת באמינות גירסת התובעת. 2. התובעת ציינה בסעיף 5 ו' לתצהירה כי הבעלים הרשום מאשר חד משמעית בתצהירו כי מכר לה את הרכב. לאחר שעומתה עם תצהיר הבעלים הרשום, מר שהרבני, אשר טען כי כלל מכר הרכב לסוחר מכוניות, הודתה בעדותה (עמ' 10 שורה 15 לפרוטוקול) כי אכן שהרבני לא מכר לה את הרכב. 3. בסעיף 6 ב' לתצהירה טוענת התובעת כי בכל הזמנים הרלוונטיים היה לרכב רישיון בר תוקף ואולם בעדותה (עמ' 11 שורות 1 - 7 לפרוטוקול) מאשרת התובעת כי לא היה טסט לרכב במועד הרלוונטי. 4. כשנשאלה התובעת בנוגע לתוכנו של מסמך יא' לכתב התביעה, שהינו שאילתא ממשרד הרישוי נושאת תאריך 4.1.04, ענתה כי אינה יודעת לקרוא (עמ' 10 שורות 18 - 21 לפרוטוקול) ואולם בעלה סותר את טענתה בעדותו וטוען כי היא יודעת לקרוא ולכתוב עברית (עמ' 16 שורה 14 לפרוטוקול). בנוסף לסתירות שעלו בגירסת התובעת עצמה, ובגירסתה מול בעלה איימן, גם עדותו של בעלה של התובעת, מר איימן עשיוי, היתה סתורה ובה פריכות רבות ולדוגמא אציין את הסתירות והתמיהות שנמצאו בגירסתו בנוגע לנסיבות רכישת הרכב ממר טארק אבו גאנם, נסיבות אי העברת הבעלות מול הבעלים הרשום, מספר צרורות המפתחות שהתקבלו מאבו גאנם וכו'. יצויין כי מלבד עדות התובעת ובעלה איימן, לא הובאו כל ראיות חיצוניות להוכיח את עצם קרות האירוע. את גירסת התובעת ובעלה מצאתי מגמתית, סתורה ותמוהה. ניכר כי מבקשים הם להתאים העובדות לגירסה, גם על חשבון אמירת האמת. כאמור, לנוכח ריבוי הסתירות והפריכות, לא הצליחה התובעת להעמיד תשתית עובדתית לעצם קיומו של האירוע הביטוחי, דהיינו התובעת לא הוכיחה כי כלל אירע אירוע הגניבה של הרכב, ממקום חנייתו ליד אולמי דולפין ברמלה, בעת שהתובעת הלכה לעשות קניות בשוק רמלה. משכשלה התובעת להוכיח את עצם קיומו של האירוע הביטוחי, שוב אינני נדרשת לשאר טענות הצדדים והמחלוקות (הן לעניין האחריות והן לעניין היקף הנזק). בהתאם אני דוחה את התביעה. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני מוצאת לעשות צו להוצאות, לפיכך כל צד ישא בהוצאותיו. מיגוןרכבביטוח רכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב