פסק-דין 1. זהו פסק דין בתביעת התובע, לחייב את הנתבעות או מי מהן, לפצותו על נזקים שנגרמו לרכבו, כאשר לטענתו נגנב הרכב והוחזר לידיו לאחר שנפגע בתאונה. התביעה הוגשה על סך 26,465 ₪, ולפיכך נדונה בסדר דין מהיר. 2. טענות הצדדים וראיותיהם א. התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו, בין היתר, כי הרכב היה בעבר בבעלות משותפת שלו ושל הנתבעת מס' 2, שהיתה בת זוגו, אך לטענתו רכש מן הנתבעת מס' 2 את זכויותיה ברכב, כאשר שילם לה עובר לאירוע הגניבה סך 30,000 ₪. התובע טען, כי נותר חייב לנתבעת מס' 2, סך 3,500 ₪ בלבד, אלא שלטענתו לא הצליח לשלם לה היתרה האמורה, משום שנתקה קשריו עימו. מסיבה זו גם טרם שונה הרישום הרשמי במשרד הרישוי, והרכב נותר רשום במשרד הרישוי על שם הנתבתע מס' 2 והתובע יחד. הרכב בוטח ע"י הנתבעת מס' 1 בביטוח מקיף, ובין היתר בוטח כנגד נזקי גניבה ותאונה. יצויין, כי פוליסת הביטוח לא צורפה לכתב התביעה אלא רק התוספת לפוליסה. התובע טען, כי בליל 13.10.04, החנה את רכבו סמוך לבית הוריו בו הוא מתגורר, כאשר לפנות בוקר התקשרה אליו הנתבעת מס' 2, וסיפרה לו כי המשטרה הודיעה לה, כי הרכב נגנב. בדיעבד התברר כי הרכב נמצא נטוש לאחר שנפגע בתאונה, ומפתחות הרכב בתוכו. הנתבעת מס' 2 גילתה לאחר מכן, כי צרור מפתחות הכולל את מפתחות הרכב נגנב מתיקה, במהלך מסיבת "חינה" בה השתתפה יומיים לפני מועד הגניבה הנטען, כאשר יחד עם המפתחות נגנב מתיקה סך 5,000 ₪. הנתבעת מס' 2, נבדקה בבדיקת פוליגרף מטעם הנתבעת מס' 1, ונמצאה דוברת שקר באשר לנסיבות בהן נלקח הרכב. הנתבעת מס' 1 סירבה על כן לפצות את התובע, ולפיכך, הגיש התובע תביעה זו. התובע צרף חוות דעת שמאי מטעמו אשר אמד את שווי הנזקים שנגרמו לרכב עקב פגיעתו, כולל ירידת ערכו עקב הפגיעה בסך כולל של 24,290 ₪. התובע צירף קבלות על תקונים עקב התאונה בסך כולל של 21,700 ₪. ב. הנתבעת מס' 1 טענה, כי הרכב לא נגנב, כטענת התובע, אלא נמסר ע"י הנתבעת מס' 2, לשמושו של אדם שלא היה מורשה לנהוג בו, ולפיכך, ארוע הנזק אינו מהווה מקרה ביטוח ואינו מכוסה בפוליסה. יצויין, כי על פי התוספת לפוליסה אשר צורפה לכתב התביעה, המורשים לנהוג ברכב הינם המבוטח - התובע, ובן זוגו או בת זוגו בלבד. הנתבעת מס' 1 הגישה חוות-דעת מומחה מטעמה, מר שאול יעקובי, אשר בדק את הרכב וגילה כי הרכב לא נפרץ. מסקנותיו היו, כי עובר לארוע התאונה נהג ברכב אדם אשר החזיק במפתחות הרכב, הכוללים שבב המתאים לשולל התנועה שהותקן ברכב, וכן בשלט אשר כוייל למערכת האזעקה של הרכב. המומחה הסיק מבדיקתו, כי אותו אדם גם ידע את הקוד האישי הסודי לנטרול "יחידת ניתוקים" שהותקנה ברכב. יצויין כי הנתבעת מס' 1 התכוונה להעיד חוקר או חוקרים אשר חקרו את האירוע מטעמה, וביקשה רשות להגיש תצהירי החוקרים מטעמה לאחר שמיעת עדי התובע והנתבעת מס' 2. החוקר מטעם הנתבעת מס' 2, אף הוזמן לדיון, אך בסופו של דבר לא העיד. כן הגישה הנתבעת מס' 1 חוות-דעת שמאי מטעמה, אשר העריך את הנזק לרכבו של התובע בסך 17,086.66 ₪ ללא מע"מ (כאשר תשלום סכום המע"מ 3,080 ₪ הותנה בקבלת חשבונית תיקון מקורית) ובנוסף העריך את ירידת ערך הרכב בגין התאונה בשיעור 1.5% מערכו. ג. הנתבעת מס' 2 אישרה בכתב הגנתה ובתצהירה, כי הרכב היה בבעלותו המלאה ובחזקתו הבלעדית של התובע, כאשר נגנב. לטענתה, החזיקה אמנם בצרור מפתחות של הרכב, אך לא עשתה בו שמוש כלשהו. הנתבעת מס' 2 טענה, כי התייצבה לבדיקת הפוליגרף, רק בעקבות לחץ שהפעיל עליה התובע, וכאשר נבדקה במכון הפוליגרף, היתה נתונה בסערת רגשות, ותחת השפעת כדורי הרגעה. עוד טענה, כי עובר לבצוע הבדיקה, לא הסביר לה הבודק, כי עשויות להיות השלכות משפטיות לתוצאות הבדיקה. 3. א. בדיון שהתקיים, נחקרו התובע, הנתבעת מס' 2, ובודק הפוליגרף מר יעקב ברזילאי בלבד. הצדדים הסכימו לקבל את חוות-הדעת המומחה מר שאול יעקבי, ללא חקירה, ולא ביקשו לחקור את השמאים. ב"כ הנתבעת מס' 2, לא העיד את החוקר מטעם הנתבעת מס' 2, מר מרדר, אשר זומן לדיון. ב. מר ברזילאי העיד בין היתר, כי לא הסביר לנתבעת מס' 2, מה הן ההשלכות המשפטיות של הבדיקה, ולדבריו עניין זה לא היה בתחום אחריותו. מר ברזילאי לא זכר אם הנתבעת היתה בסערת רגשות כאשר הגיעה לבדיקה,אך העיד, כי אם היה מבחין בדבר מה חריג, היה מציין זאת בדו"ח או נמנע מעריכת הבדיקה. מר ברזילאי אישר, כי לו נטלה הנתבעת מס' 2 כדורים עובר לביצוע הבדיקה, היה הדבר עשוי להשפיע על תוצאות הבדיקה, אלא שלדבריו לא אמרה לו שנטלה תרופות. ג. התובע נחקר וחזר בחקירתו על גרסתו כפי שפורטה בתצהירו. התובע העיד, כי מלבדו ומלבד הנתבעת מס' 2, ידעו את הקוד הסודי הדרוש לצורך נסיעה ברכב, גם ילדיה של הנתבעת מס' 2. התובע אישר כי אינו יודע כיצד ידע גנב הרכב באיזה רכב מדובר, ומהו הקוד הסודי לרכב. ד. הנתבעת מס' 2 חזרה אף היא על גרסתה שפורטה בתצהיר. לדבריה, לא ידעה כי המפתחות והכסף (5,000 ₪) נגנבו מתיקה, אלא לאחר שהתגלה הרכב. לטענתה, היו המפתחות בתיקה, והיא לא עשתה בהם שמוש כלשהו. הנתבעת מס' 2 העידה, כי יומיים לפני גניבת הרכב, נערכה מסיבת "חינה" לבנה, והיא הגיעה למסיבה, כאשר בתיקה תכשיטי כסף וזהב, אותם אמורה היתה להעניק לכלתו של בנה. לדבריה, בקשה להניח את התיק במשרד בעל אולם השמחות, אך הוא סירב, ולפיכך הניחה את התיק על כסא, סמוך לבני משפחתה, ועמדה לקבל את פני האורחים. הנתבעת מס' 2 העידה, כי הקוד הסודי היה ידוע לילדיה, ולאחד מילדיו של התובע. לדברי הנתבעת מס' 2, הסכימה לעריכת בדיקת הפוליגרף, לאחר שהתובע התקשר אליה ללא הפסקה, וביקש ממנה להסכים לבצוע הבדיקה, ומשום שרצתה שירפה ממנה. לטענתה, דברה אמת במהלך הבדיקה, אלא שהיתה נסערת במהלכה (בעקבות אירוע הקשור לתובע, אך אינו שייך לתביעה), ולדבריה נטלה כדורי הרגעה במשך שבועיים לפני הבדיקה וסבלה מנדודי שינה במהלך אותה תקופה. 4. א. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי עובדת ארוע הנזק הוכחה, וכי לא נטען ובודאי שלא הוכח, כי התובע מעורב בקנוניה כלשהי בקשר לארוע. ב"כ התובע טען כי התובע הוכיח את נזקו בחוות-דעת השמאי מטעמו. ב. ב"כ הנתבעת מס' 1 טען, כי התובע לא הוכיח שרכבו נגנב, וכי הוכח כי האדם שנהג ברכב עובר לתאונה, הכיר את מערכות המיגון שלו, וידע את הקוד הסודי של הרכב. ב"כ הנתבעת מס' 1 טען, כי אין ליתן אמון בגרסת הנתבעת מס' 2, נוכח תוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לה, ומשום שלא הביאה עדים שיכולים היו לתמוך בטענתה, כי הניחה את תיקה על הכסא במהלך מסיבת ה"חינה". לטענתו, גרסת הנתבעת מס' 2 לענין הנחת התיק ובו חפצי הערך על הכסא, גם אינה סבירה. ב"כ הנתבעת מס' 1 תמה, כיצד ידע גנב הרכב ידע את מיקומו של הרכב ומהו צבעו. עוד טען, כי יש לדחות טענת התובע והנתבעת מס' 2, בדבר ניתוק הקשרים ביניהם. לטענתו, כאשר נותרו בידי הנתבעת מס' 2 מפתחות הרכב, הרי שהיתה עדיין בעלת הרכב, ואם התירה נהיגת אדם בלתי מורשה ברכב, הרי שיש לראות בהתר, כאילו ניתן בהסכמתו ובידיעתו של התובע. לענין הנזק טען ב"כ הנתבעת מס' 1, כי יש להעדיף את חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת מס' 1 , שנערכה סמוך לאחר הארוע, על פני חוות דעת השמאי מטעם התובע, שנערכה כחודש וחצי לאחר הארוע. עוד טען כי מכל סכום שיפסק לזכות התובע, יש לנכות את סכום ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה. ג. ב"כ הנתבעת מס' 2 טען, כי יש לדחות התביעה נגד מרשתו, משום שלא הובאה כל ראייה לכך שהתירה השימוש ברכב לאדם כלשהו, או כי מסרה את מפתחות הרכב. לטענתו, בדיקת הפוליגרף אינה עשויה לשמש ראיה בתביעת התובע נגד הנתבעת מס' 2 , משום שהסכם הפוליגרף נערך בין הנתבעות והתובע לא היה צד לו. בנוסף, טען כי הבדיקה אינה אמינה באשר מרשתו העידה כי ביצעה את הבדיקה כאשר היתה נתונה בסערת רגשות ולאחר שנטלה תרופות. דיון 7. א. בתביעת התובע נגד הנתבעת מס'1, רובץ על התובע הנטל להוכיח, כי נזקו נגרם ע"י סיכון המכוסה בפוליסה, וכי האירוע הנטען הינו בגדר "מקרה ביטוח". בענייננו, טען התובע, כי הרכב נלקח ממקומו ללא רשותו, ע"י אדם שזהותו אינה ידועה. דומה כי אין כל מחלוקת כי כך היה, שהרי הנתבעת מס' 1 אינה טוענת, כי התובע עצמו מסר את הרכב לשימושו של אדם שאינו מורשה לנהוג בו, על פי הפוליסה, או כי ידע על כך שהרכב נלקח ממקומו. כל שטוענת הנתבעת מס' 1 הינו כי הנתבעת מס' 2, היא שהתירה לאדם כלשהו לנהוג ברכב, וכי בהיותה לטענת הנתבעת מס' 1, בעלת הרכב עובר למתן ההיתר, יש לראות ההיתר כאילו ניתן ע"י התובע, ולפיכך אין מדובר בגניבה ועל כן גם לא אירע "מקרה ביטוח". בהקשר זה יצויין, כי ב"כ הנתבעת מס' 1 אישר בסיכומיו, כי אילו הוכח שהמפתחות נגנבו והרכב נלקח ע"י האדם שגנב אותם, היו הנזקים שנגרמו לרכב מכוסים על פי הפוליסה. ב. סבורני, כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו, והוכיח במידה הדרושה בתביעה אזרחית, כי הנזק שנגרם לרכבו הינו תוצאה של אירוע המכוסה בפוליסה. הן התובע והן הנתבעת מס' 2 העידו, כי ראו את הרכב כשייך לתובע בלבד, לאחר ששילם לנתבעת מס' 2 סך של 30,000 ₪, ואיש מהם לא סבר כי לנתבעת מס' 2 זכות להשתמש בו. טענתם בעניין זה לא הופרכה ולא נסתרה, ויש לקבלה. הוכח אם כן, כי התובע רכש את זכויות הנתבעת מס' 2 ברכב, והרכב היה עובר לאירוע התאונה בבעלותו של התובע בלבד. מכאן, שהנתבעת לא הייתה רשאית למסור את מפתחות הרכב לאדם אחר, ולא הייתה רשאית גם להתיר לאדם אחר לנהוג ברכב, אשר כאמור, כבר לא היה שייך לה. גם אילו הוכח כי כך עשתה, עדיין לא היה לאישורה תוקף, והשימוש שנעשה ברכב היה שימוש שלא על דעת הבעלים וללא אישורו. ג. מעבר לאמור סבורני, כי לא הוכח שהתובעת מס' 2 אכן התירה את השימוש ברכב לאדם כלשהו. הנתבעת מס' 1 בקשה להסתמך לעניין זה על שתי ראיות, האחת הינה בדיקת הפוליגרף ממנה עולה לכאורה כי הנתבעת מס' 2 שיקרה, לעניין נסיבות לקיחת הרכב, והשנייה הינה חוות דעת מר יעקובי, ממנה עולה כי הרכב לא נפרץ. סבורני, כי תוצאות בדיקת הפוליגרף, וחוות דעת הבודק מר ברזילאי אינן ראיות קבילות בתביעה זו. הלכה היא, כי בית המשפט רשאי לקבל כראיה תוצאות בדיקת פוליגרף בהליך אזרחי, בהסכמת הצדדים בלבד. בענייננו, נערך הסכם הפוליגרף בין הנתבעות מס' 1 ו-2. לא הוכח כי התובע הסכים לכך שתוצאות הבדיקה תשמשנה ראייה בתביעה, ולפיכך, אין הן עשויות אינה יכולה לשמש ראייה בחזית שבינו ובין הנתבעת מס' 2. בין הנתבעת מס' 2 והנתבעת מס' 1, כלל לא מתקיימת חזית, ולא קמה בינן יריבות פורמלית בתביעה זו, שכן הנתבעת מס' 1, לא הגישה הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעת מספר 2. מעבר לאמור, הרי שלא נסתרה גם טענת הנתבעת מס' 2, כי עובר לביצוע הבדיקה, היתה היא נתונה בסערת רגשות, ונטלה תרופות אשר היו עשויות להשפיע על תוצאות הבדיקה. אשר לחוות דעת מר יעקובי - חוות דעת זו נתקבלה כראייה בהסכמת הצדדים, אך עיון בה מגלה, כי כל שנקבע בה הוא כי מי שנהג ברכב עובר לאירוע התאונה, החזיק בצרור מפתחות הרכב, ובשלט האזעקה וידע את הקוד הסודי. חוות הדעת אינה שוללת כמובן אפשרות, כי הרכב נלקח ע"י אדם שהכיר את התובע ואת הרכב, ואשר ידע את הקוד הסודי, או גילה אותו. מכל מקום, אין בחוות דעת זו הוכחה חד משמעית לכך, שהנתבעת מס' 2 היא שנתנה את הקוד הסודי ואת המפתחות לגנב. סבורני, כי יש ליתן משקל גם לעובדה, שהנתבעת מס' 2 נמנעה מהעדת החוקר מטעמה, וזאת על אף דברי בא כוחה בבקשה מיום 22.6.05 - בקשה לדחיית מועד הגשת תצהירי החוקרים לפיהם "...עשתה המבקשת שימוש באמצעי חקירה לבדיקת נסיבות האירוע". נראה כי הימנעות הנתבעת מס' 1, מהצגת ממצאי אותה חקירה, והמנעותה מהעדת החוקר עצמו, פועלות לחובתה. ד. התוצאה היא, כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת מס' 2, ויש להטיל את החבות לפצות את התובע על נזקו, על הנתבע מס' 1. 8. לענין הנזק - סכום התביעה, 26,465.33 ₪, - כולל את הסכומים הנקובים בחוות-דעת השמאי מטעם התובע, דהיינו נזקי פחחות צבע וחלפים בסך 22,370.33 ₪, וירידת ערך בסך 1,920 ₪. בנוסף נכללים בסכום התביעה, עלות החלפת ג'נט לגלגל בסך 500 ₪, ושכ"ט השמאי בסך 1,500 ₪. א. כאמור, הוגשו לבית המשפט חוות-דעת שמאים מטעם התובע והנתבעת מס' 1, וכן הוגשו חשבוניות מס המעידות על תשלומים עבור תיקונים שבוצעו, חשבונית ע"ס 500 ₪ (כולל מע"מ) בגין החלפת ג'נט, וחשבונית בגין תקוני פחחות צבע והחלפת חלקים בסך 21,200 ₪ (כולל מע"מ). הצדדים ויתרו על זכותם לחקור את השמאים, והתובע לא נחקר על טענותיו לענין הנזק. הסכום ששילם התובע עבור התקונים נמוך מהערכת עלות התיקונים, בחוות-הדעת השמאי מטעמו, ומובן כי אין לפסוק לזכותו בשל התיקונים מעבר למה ששילם בפועל. חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, אינה מפרטת כל נימוק בגינו יש לפסוק לתובע בגין התיקונים, סכום נמוך מאשר שילם בפועל. יש על כן לפסוק לזכותו בגין התקונים סך 21,700 ₪. ב. קביעת השמאי מטעם התובע לעניין ירידת ערך הרכב בגין התאונה, עומדת על סך 1,920 ₪ ואילו קביעת השמאי מטעם הנתבעת מס' 1 עומדת על סך 1,040 ₪ ( 1.5% משווי רכב מוערך בסך 69,366 ₪). השמאי מטעם התובע פירט בחוות-דעתו את רכיבי חישוב ירידת הערך, ואילו המומחה מטעם הנתבעת מס' 1, לא פירט כיצד חישב את שעור ירידת הערך. במצב זה, סבורני כי נכון להעדיף את קביעת השמאי מטעם התובע. משנדרש התובע להגיש חוות דעת שמאי מטעמו להוכחת תביעתו, יש לחייב את הנתבעת מס' 1, להשיב לתובע גם את שכר השמאי ששילם התובע, בסך 1,500 ₪. ג. הנתבעת מס' 1 טענה, כי יש לנכות מכל סכום שיפסק לזכות התובע, את סכום ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה. ב"כ התובע לא טען בסיכומיו דבר לענין זה. על פי התוספת לפוליסה שצורפה לכתב התביעה, מותנה פיצוי התובע, בגין נזק לרכב בתשלום השתתפות עצמית בסך 1,730 ₪. כאמור, הפוליסה עצמה לא צורפה, ולא ניתן לדעת אם התניה זו מתייחסת גם לפגיעה בתאונה, על ידי מי שגנב את הרכב, אך משב"כ התובע לא השיב לטענת הנתבעת מס' 1, סבורני כי יש להפחית מסכום הפיצוי את סכום ההשתתפות העצמית כאמור. ד. סכום הקרן שיש לפסוק לזכות התובע, בניכוי השתתפות העצמית כאמור לעיל עומד על 23,390 ₪. סכום זה כשהוא משוערך למועד הגשת התביעה עומד על 23,544 ₪. 9. יש כמובן לחייב את הנתבעת מס' 1 בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בגין התביעה. סבורני, כי בנסיבות שפורטו לעיל, כאשר התובע נאלץ למעשה, לתבוע גם את הנתבעת מס' 2, נוכח טענות הנתבעת מס' 1 לענין אחריותה לנזק, וכאשר הנתבעת מס' 1, לא הוכיחה טענות אלה, ובשל כך נדחתה התביעה, יש לחייב את הנתבעת מס' 1 גם בשכ"ט עו"ד של הנתבעת מס' 2 בגין התביעה. 10. לשיטה אחרונה, אני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע סך 23,544 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, ובנוסף לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ (כולל אגרת המשפט), ושכ"ט עו"ד בגין התביעה בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לנתבעת מס' 2, שכ"ט עו"ד בגין התביעה בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ. רכבגניבת רכב