ערך כינון - ביטוח

להלן פסק דין בסוגיית ביטוח בערך כינון: פסק דין 1. ב-1.5.2005 תבע התובע מן הנתבעת, המבטחת שלו, לשפותו בגין פריצה למחסן בחצר ביתו. בפריצה נגנבו כלי עבודה ששימשו אותו לתחביביו בתחום האמנות. 2. סירובה של הנתבעת לשפותו התבססה על הטענה, כי מדובר היה בביטוח חֶסֶר ומכיוון שמדובר היה בביטוח בערך כינון, על התובע לרכוש מחדש את כל המוצרים שנגנבו בפריצה. בהתחשב בנימוקים אלה היתה הנתבעת מוכנה לשפות את התובע בסכום של 2,135 ₪ ולאחר משא ומתן הגדילה את הסכום ב-894 ₪. 3. אשר לטענת ביטוח החֶסֶר, הסביר התובע בכתב התביעה, ביולי 2005 ביקר שמאי - צריך להיות מן הסתם סוקר ולא שמאי - מטעם הנתבעת בבית התובע והעריך את כל הנכסים, כולל כלי העבודה, במחסן. ההערכה היתה 5,000 ₪. במהלך השנה ביקש התובע להעלות את שווי החפצים ל-10,000 ₪. גם השמאי מטעם הנתבעת קבע, לאחר הפריצה, שתכולת המחסן אינה בעלת ערך משמעותי, מלבד כלי העבודה שהיו בה. 4. אשר לטענת הכינון, אף כי תנאי זה מופיע בפוליסת הביטוח, טען התובע, כי הוא בן 89 כעת ולאחר ניתוח לב ואין הוא מסוגל עוד לעבוד בתחביביו ואין לו צורך ברכישת כלים חדשים שכן אינו מסוגל עוד לעבוד. למרות זאת דחתה הנתבעת את בקשותיו בנדון. 5. התובע ביקש שבית המשפט יפסוק, שלא היה ביטוח חֶסֶר של תכולת המחסן וכי יורה לנתבעת לשפותו במלוא ערך החפצים ולא על פי ערך כינון, תוך שהוא יחייב את הנתבעת לשלם לו את הסכום של 10,000 ₪, סכום הביטוח של תכולת המחסן, כרשום בתוספת. 6. התובע צירף לכתב התביעה מסמכים רלוואנטיים, אולם שתי התוספות לביטוח שצירף אינן למועד אירוע הביטוח (תחילתה ב-12.8.2005 ותוקפה עד 31.12.2005). מה שהתובע כינה "פוליסת הביטוח" המצורפת לכתב התביעה (לא מסומנת) אינה כמובן הפוליסה אלא התוספת לה בלבד, המפרטת את הרכוש המבוטח וכיוב'. 7. לבית המשפט לא הוסבר מדוע הוגשו עם כתב התביעה שתי תוספות. 8. ההבדל הנראה לעין בין שתיהן הוא, שבתוספת 1 לא נרשם על סמך מה הוערכה תכולת המחסן ב-10,000 ₪ ואילו בתוספת 2 הוספו המלים "בהתאם להערכה של גֶּמּוֹלַבּ צפון מיום 14.7.2005 השמורה בתיק החברה." 9. מכיוון שנציג הנתבעת לא השמיע טענות בנדון, נראה שהיתה הסכמה שבשתיקה בין הצדדים, שהתובע היה מבוטח אצלה כשהפוליסות - וכיוצא מכך התוספת לביטוח - ממשיכות זו את זו החל בשנת 1990, כאמור במכתבו של סוכן הביטוח משה לוי (נספח ראשון, לא מסומן, לכתב התביעה). 10. אכן, בחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת (איל חטואל, נזכר להלן) מיום 18.6.2006, נאמר כי התובע היה מבוטח אצל הנתבעת במועד הפריצה לביתו (שורה אחרונה תחת כותרת המשנה "הפוליסה"). 11. בהקשר זה מבקש בית המשפט להביע את מורת רוחו על כך, שבעלי הדין לא הקפידו על "פרטים טכניים" שלכאורה די היה בהם כדי למחוק את התביעה וההגנה. 12. בית המשפט מוצא עוד לנכון להעיר, שרצוי לרשום את תאריך עשייתן של התוספות הללו לפוליסה ולא להשאיר את מועד עשייתן לניחושי בית המשפט. 13. בגוף כתב התביעה ציין התובע שהוא הגיש את התביעה לנתבעת בגין פריצה למחסן בביתו ב-1.5.2005. על טופס התביעה רשם את המועד 12.8.2005 כמועד היווצר העילה לתביעה. 14. בכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעת נאמר, שמקרה הביטוח היה ב-1.5.2006. כך נאמר גם במכתבה של מחלקת התביעות של הנתבעת אל התובע מיום 28.8.2006 (נספח לכתב התביעה, לא מסומן). 15. מכאן, שהתוספת שהתובע צירף, לא כיסתה לכאורה כלל את מקרה הביטוח, שכן אם אירע לפי גירסת התובע ב-1.5.2005, אירע לפני כניסת התוספת לתוקף ואם אירע ב-1.5.2006, שוב לא היתה התוספת בתוקף. 16. אם גירסת התובע נכונה, הרי עולה מכך שהשמאי (כמבואר לעיל צ"ל הסוקר) של חברת גֶּמּוֹלַבּ ביקר בבית התובע לאחר מקרה הביטוח. ביקור זה היה רק ב-14.7.2005. 17. כעולה מכל האמור, שהוכח לבית המשפט שהיתה פריצה למחסנו של התובע אבל מועדה אינו חד משמעי, אם כי נוכח שתיקת הנתבעת בנושא זה כלפי התביעה מתייחס בית המשפט לאירוע שאכן אירע בשנת 2006 ולא 2005. 18. עם זאת, מגירסת התובע בסעיף (לא סומן) תחת הכותרת "לגבי סעיף א' (תת ביטוח)" עולה,כי התובע חידש את הביטוח ביולי 2005. אכן, הסוקר רשם את התאריך 14.7.2005 על הדו"ח המסכם את תכולת המחסן (נספח לכתב התביעה, לא סומן). 19. בסיכום כל האמור לעיל קובע בית המשפט, בהביאו בחשבון את שתיקת הנתבעת בנושא זה של תאריכים, כי · התובע חידש את הביטוח ביולי 2005; · הסוקר העריך את תכולת בית התובע ב- 14.7.2005; · הפריצה למחסנו של התובע אירעה ב-1.5.2006. 21. בניגוד לאמור בכתב ההגנה המתוקן, לא צירפה אליו הנתבעת שום מסמכים. המסמכים היחידים המצויים בתיק זה מחוץ לכתבי הטענות צורפו לכתב התביעה ולא סומנו. 22. לאחר קבלת ההודעה על הפריצה שלחה הנתבעת שמאי מטעמה לצורך הערכת נזקיו של התובעת. כאמור, חוות דעת זו לא צורפה מעולם לכתב ההגנה ובית המשפט אינו יודע מה רשום בה פרט להערת הנתבעת שהוא "קבע כי שווי הציוד אשר נגנב מהמחסן עומד על 9,426 ₪ (מחיר של ציוד חדש) וכי במחסן קיימים פריטים נוספים שלא נגנבו במהלך הפריצה אשר שוויים {של הפריטים הנוספים - ג. ש.] מגיע לסכום של 10,000 ₪" (סעיף 6 לכתב ההגנה). 23. מכאן מסקנתה של הנתבעת, כי שווי תכולת המחסן לפני הפריצה אליו היה 20,000 ₪. מכיוון שתכולת המחסן בוטחה ב-10,000 ₪ בלבד, קבעה הנתבעת (בסעיף 8 לכתב הגנתה), כי התובע ביטח את תכולת המחסן בביטוח חֶסֶר. מכאן הצעתה לתובע לשפותו בסכום של מחצית נזקיו כתוצאה מן הפריצה. 24. כמו כן טענה הנתבעת, כי על פי תנאי הפוליסה המצורפת (לא צורפה), יש לחשב את הפיצוי לתובע על פי ערך כינון, כלומר על התובע לרכוש ציוד חדש תחת זה שנגנב כדי לזכות במלוא ערכו. מכיוון שהתובע בחר שלא לקנות את החפצים מחדש (כמבואר בכתב התביעה וצויין לעיל), על התובעת לפצותו בשווי הציוד שנגנב בהתחשב בפחת וכיוב'. 25. לפי חישובה של הנתבעת מגיע לתובע הסכום של 2,625 ₪, שממנו יש לנכות השתתפות עצמית בסך 450 ₪. 26. התאריך שבו נערך הדו"ח המסכם של הערכת תכולת ביתו של התובע על ידי הסוקר מטעם גֶּמּוֹלַבּ הוא 14.7.2005. הערך של "8 כלי עבודה במחסן" נרשם 5,000 ₪. 27. לפי רשימת כלי העבודה שנגנבו מבית התובע, שצורפה אף היא לכתב התביעה בלא שתסומן, היה ערכם 9,426 ₪ (בערך כינון). 28. השמאי איל חטואל, שהעיד במשפט, כתב בחוות דעתו מיום 18.6.2006 (מצורפת לכתב התביעה, לא סומנה), כי ביקר בבית התובע לאחר שנתקבלה הודעתו על הפריצה. התובע הציג לעיני השמאי פריטים שונים שהיו במחסן ולא נגנבו. 29. השמאי ציין, כי התרשמותו לגבי מהימנותו של התובע היתה חיובית. 30. ברם חוות הדעת מסתיימת במלים שאינן מתיישבות, לדעת בית המשפט, עם ההתרשמות האמורה. "מאחר שבמחסן מאוחסנים פריטים רבים", כתב השמאי בסיכום חוות דעתו, "חלקם הגדול מיושן/אינו תקין/חסר שימוש, קשה לאמוד את שוויו הכולל של הרכוש. במגבלות הנ"ל ערכנו חישוב של 'ביטוח חֶסֶר' על הצד הנמוך." כך הגיע השמאי לתוצאה ששווי הציוד שנגנב לפי ערך כינון הוא 4,713 ₪ ובשיפוי 2,625 ₪. 31. בדיון בבית המשפט חזרו בעלי הדין (את התובע ייצג בנו, על פי יפוי כוח) על עמדותיהם. הנתבעת העידה את השמאי מטעמה, שהסביר מדוע הגיע להערכת תכולת המחסן ב-20,000 ₪. 32. הראיה היחידה שאיפשרה לבית המשפט להתרשם מניין באה הערכת השמאי חטאול, בדבר ביטוח חֶסֶר שהתובע ביטח את תכולת המחסן, היא עדותו שלו. הוא העיד, כי הערכת שווי הפריטים נקבעה על בסיס מחירי השוק בהתבסס על בדיקות מחירים בחנויות. מכאן מסקנתו ששווי התכולה הכללית במחסן עלה על 20,000 ₪. 33. נציג הנתבעת השלים וטען בעניין זה, כי על פי השמאות הגיעה הנתבעת למסקנה, שהתובע עשה ביטוח חֶסֶר. הוא השמיע ניחוש, שלוּ נשרף המחסן, היה התובע תובע לא רק את תמורת כלי העבודה אלא את כל תכולת המחסן (שורה 28 בעמ' 2 לפרוטוקול). 34. ואילו השמאי חטואל הסביר, שיש לקחת בחשבון את שווי הפריטים בפועל, שבמקרה זה היה 20,000 ₪. 35. בתשובה לשאלת התובע אמר השמאי חטואל, כי הערכת שווי הכלים היתה לפי אומדן של התובע, תחילה 5,000 ₪ ואחר כך 10,000 ₪. 36. דעתו של בית המשפט אינה נוחה מגישת הנתבעת. ניחושיו של נציג הנתבעת או העלאתה הערטילאית של האפשרות, שהתובע העריך בכוונה תחילה את ערך הכלים במחסן בפחות מערכם האמיתי, אינה ראויה. אכן, העובדה שהתובע העריך תחילה את שווי הכלים ב-5,000 ₪ ואחר כך העלה את שוויים ביוזמתו ל-10,000 ₪, היא הנותנת שהיה מודע לאפשרות ששוויים גדול יותר משהעריך תחילה. הערכתו של השמאי מטעם הנתבעת היא בבחינת "חוכמה לאחר מעשה", כשהוא בודק בחנויות - אין אנו יודעים באלה חנויות היה והרי מדובר בכלים שמחירם אינו בפיקוח והוא יכול להשתנות מחנות לחנות, לבטח מישוב לישוב. טענת נציג הנתבעת כי "לוּ נשרף המחסן היה התובע תובע את תמורת כל המחסן", היא החשדת אדם בן 89 שלא חטא מימיו בנסיון להונות את הנתבעת. 37. מדובר כמעט בטענת חברת הביטוח הנתבעת, שהתובע ניסה לקבל ממנה דבר במרמה. במקרה כזה אין די בהפרחת ניחוש או סברת-כרס בלשון "לוּ נשרף המחסן". במקרה כזה "כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989); הדברים מובאים בניתוח נרחב בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.10.2006, פורסם באתר "נבו"; להלן פרשת המגן). 38. עמדת הנתבעת בענייננו לא מצאה את ביטויה בהרמת נטל השכנוע והיא לא הפריכה את הערכתו של התובע לגבי שווי הכלים שנגנבו. השמאות של השמאי חטואל לא הרשימה את בית המשפט שיש בה ממש. אין מדובר כלל בביטוח חֶסֶר אלא באומדן השמאי של הכלים שנגנבו במושגים של 2006 בלא שהיה בידיו לחלוק על נכונות אומדנו של התובע בעת כריתת הסכם הביטוח עם הנתבעת. 39. סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, שכותרתו "ביטוח חֶסֶר", קובע: "היה בשעת כריתת החוזה סכום הביטוח פחות משוויו של הנכס המבוטח, תפחת חבות המבטח בשיעור יחסי שהוא כיחס שבין סכום הביטוח לבין שווי הנכס בשעת כריתת החוזה." 40. בעניין זה אמר בית המשפט העליון בפרשת המגן הנ"ל: "לפי קביעת סעיף 60, לצורך השאלה האם בפנינו מקרה של ביטוח חֶסֶר יש להשוות בין סכום הביטוח לבין שוויו של הנכס המבוטח בשעת כריתת החוזה. במקרה דנן, הישווה השמאי בחוות דעתו לצורך קביעת ביטוח החסר בין מחירו הנומינלי של מנוף חדש שניתן לרכוש היום (חוות הדעת נושאת תאריך של 31.12.01), לבין סכום הביטוח. שיעור זה כינה השמאי כ'שיעור הביטוח החסר' והפחיתו מגובה הנזק. גם חברת הביטוח בסיכומי תשובתה מתייחסת לכך שסכומי הביטוח של שני המנופים נמוכים מערכם של המנופים כחדשים (ולא מערכם בעת כריתת החוזה)". 41. כמו כן ראויים לעיון בנדון דבריה של כב' שופטת בית משפט השלום בתל אביב מיכל ברק נבו בת. א. (תל אביב) 64653/04 צפלוביץ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ותורן סוכנות לביטוח בע"מ, פס"ד מיום 2.7.2006 (מובא באתר פסקי דין), בקשר לביטוח חֶסֶר. 42. ולסיום, נציג הנתבעת אמר, שלנתבעת יש שיקול דעת בכל הנוגע לאופן התשלום, אם כערך כינון או לא. 43. אם כך הדבר, כי אז שותף בית המשפט לתחושתו של התובע, כפי שהוא השכיל לבטא זאת בכתב התביעה וכפי שבנו, שייצג אותו, אמר לבית המשפט: מה בצע לכפות על ישיש חולני בגילו המופלג - עד מאה ועשרים! - לקנות כלים חדשים, שעה שלא יביאו לו עוד כל תועלת. 44. בעניין זה לא נהגה הנתבעת בתובע בתום לב. 45. לעניין ערך כינון, ראו: ע"א 191/80 הפניקס הישראלי ואח' נ' מלון דבורה בע"מ ואח', פ"ד ל"ה, 4, 714). 46. סוף דבר, טענות הנתבעת נידחות ודין התביעה להתקבל. 47. הנתבעת תשלם לתובע את הסכום של 10,000 ₪. 48. סכום זה ישא ריבית כדין והצמדה מיום 1.6.2006 ועד לתשלום המלא בפועל. 49. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. סכום זה ישא ריבית כדין והצמדה מיום הגשת התביעה ב-20.5.2007 ועד לתשלום המלא בפועל. 50. הנתבעת תישא בהוצאותיו של השמאי חטואל, שהעיד מטעמה. כינון