להלן פסק דין בנושא התהפכות נגרר: פסק-דין לנתבעת מס' 1 ("להלן" דור ההמשך") משאית, שביטחה הנתבעת מס' 3 (להלן "ביטוח חקלאי"). דור ההמשך שכרה מאת צד ג' מס' 1 (להלן "שפ"ר את לוי"), מיכלית דלק נגררת (להלן: "הנגרר"), שביטחה התובעת (להלן "מנורה"). הנגרר ניזוק בתאונה כשנגרר ע"י המשאית ומנורה תובעת בשיבוב 213,617 ₪, שרובם תגמולי ביטוח ששילמה בגין התאונה. טוענת מנורה, שהנתבעים 1 ו-2 הפרו התחייבות חוזית להחזיר את המושכר כשהוא במצב תקין וגם התרשלו בטיפול בו. הגורר התהפך מפני שהחיבור בין הגורר לנגרר ניזוק נסדק ונשבר בשל טיפול לא נכון מצד הנהג, דהיינו, אי הידוק ברגים שיצר סדק שאותו היה ניתן לראות עוד לפני התאונה - תהליך שהכשיר את הקרקע לתאונה שיכלה להגרם מנסיעה סתמית בעיקול דרך. טוענים הנתבעים 1 ו-2, שלמנורה אין כלפיהם עילת תביעה, בהיותם המבוטחים ע"פ הפוליסה, שהפוליסה לא הוגשה במלואה לבית המשפט, שמנורה ביטחה רק "נגרר" ולא את המיכלית שעליו ומה ששילמה, שילמה כמתנדבת. לדעתם, הופרכה התיזה של התובעת באשר לדרך התרחשות הנזק. בהודעות צד ג' הם טוענים, שהוטעו לחשוב שביטוח חקלאי תבטח גם את הנגרר, והג'קט של הפוליסה שבו צויין שהנגרר לא מבוטח לא הומצא להם מעולם. כנגד שפ"ר את לוי הם טוענים, שהתשלום עבור הנגרר כלל בתוכו גם יסוד של תשלום בעבור ביטוח הנגרר. ביטוח חקלאי טוענת נגד התביעה טענות דומות לטענות הנתבעים 1 ו-2, אך מכחישה את טענותיהם כנגדה ומצביעה על היות טענות אלה מנוגדות לטענת הנתבעים 1 ו-2 שבתשלום דמי השכירות כבר נכלל יסוד ביטוחי ותמהה לשם מה יבוטח אותו רכוש פעמיים? מדוע התהפך הנגרר? אף שמתחילה הוגש תצהיר של הנתבע 2 לא הצליח בא-כוחו לאתרו ולהביאו לדיונים והוא לא העיד על נסיבות התאונה עצמה. עדות זו לא היתה נחוצה כלל, כי התובעת לא מייחסת לו נהיגה רשלנית במשאית. להפך, התביעה נשענה על חוו"ד המטאלורג אייזנברג, שלפיה די היה בעיקול דרך כדי לגרום לתאונה, שהפכה לאפשרית בשל תהליך שזה עיקרו: הגורר חובר לנגרר באמצעות "גלגל חמישי" המורכב משני חלקים, "צלחת" (המחוברת לנגרר) ותושבת (המוברגת לשלדת המשאית). מר אייזנברג סבר שראשית הפורענות היתה בכך שהברגים המחברים את התושבת לשלדה לא הודקו כראוי, החלו לחרוץ את הקדחים העגולים ולהרחיבם, עד שבהדרגה עוותו לצורה אובאלית. הדבר גרם ל"חופש תנועה" גדל והולך של הברגים בקדח ולאי יציבות של הנגרר. נוצר בתושבת סדק, שהלך וגדל עד שהפך לגלוי לעין ולבסוף נשברה פינת התושבת. מאותו שלב, די היה בעיקול דרך קטן כדי לגרום לשבירת הגלגל החמישי ולהתהפכות הנגרר. התהליך נמשך חודשים, אך בדיקה שיכולה היתה לומר את הזמן המדוייק לא הוזמנה ולא נעשתה. רשלנות הנתבעים נגזרת הן מכך שהברגים לא הודקו כנדרש והן מכך שלא השכילו להבחין בסימניו הגלויים של ההרס כשכבר התקדם. למסקנה שתהליך הרס התושבת הונע בשל אי הידוק הברגים, הגיע מר אייזנברג בשל השינוי שחל לדעתו בצורת הקדחים שבהם ננעצו הברגים. לשיטתו, עוותו הקדחים שצורתם המקורית עגולה, עקב תנועת יתר של ברגים לא מהודקים וקיבלו צורה אובאלית. ה"גלגל החמישי" הוא פריט המיוצר באופן סדרתי בחו"ל ותכנונו המדוייק מתועד במסמכי היצרן. את צורתם המקורית של הקדחים המדוברים ניתן להוכיח בודאות. הדבר לא נעשה ע"י המומחה, שהתייחס לצורתם העגולה (המקורית) של הקדחים כענין של "ידיעה" שלו. מר אייזנברג אישר, ש"כאשר יש מקבץ של ברגים שאמורים להחזיק רכיב אחד, לפחות אחד מן הברגים חייב להיות במידה מסויימת עם משחק אחרת אי אפשר להכניס את הברגים האחרים". משמע: לא כל שלושת הקדחים היו עגולים. הוא גם אישר, שבתמונה מס' 4 שצילם, רואים, שהקדח הצדדי שאינו שבור נראה אובאלי והוא שונה בצורתו ובמידתו מהקדח האמצעי. מכיוון שהקדח השלישי נשבר כשנשברה התושבת, מסתברות מהעדות אפשרויות שונות שלפחות בחלקן הקדח שנשבר כלל לא היה עגול מתחילה. עד תביעה אחר, השמאי אליקים ניצן, סתר לחלוטין את חוו"ד מר אייזנברג, כשאמר, שהקדחים שלדעת מר אייזנברג היו מתחילה עגולים, היו במקור אובליים. מראה עיניים (וגם ההיגיון) תומכים בדברי מר ניצן. בתמונות מתקן "דומה" (שצילם מר אייזנברג) נראים הברגים הצדדיים זהים זה לזה ושונים מהבורג האמצעי. הקדח שלא נשבר, שצילם מר איינברג, נראה כאילו נוצר מתחילה בצורה אובאלית ולא הגיע לצורה זו בשל "חריתה" הדרגתית, שכן צורתו סימטרית ו"נקיה". אכן, מבחינה פרקטית, סביר מאוד, שדווקא הקדחים הצדדיים יותירו מקום תנועה חופשית מסויימת של הברגים. מסקנתי: הקדח שנשבר לא היה במקורו עגול אלא אובאלי. משנשמט הבסיס לטענה בדבר צורתו המקורית של הקדח נוצר "אפקט דומינו" באשר ליתר מסקנותיו של מר אייזנברג. נשמט הבסיס לטענה, שצורת הקדחים שונתה וממילא גם נשמט הבסיס לייחוס אותו שינוי לאי הידוק הברגים ע"י הנהג. כלל לא ברור, כיצד ובשל מה התרחש תהליך השבירה של התושבת ומי אחראי לו. לדברי מר אייזנברג, אמורים היו הנתבעים להבחין בסכנה מבעוד מועד: נהג המשאית אמור היה להרגיש בעת נהיגה ברעידות בהיגוי ובסיבובים. מכיוון שמר אייזנברג לא נוהג בעצמו במשאית איני מוכן לסמוך על עדותו לענין תחושותיו של מי שכן נוהג במשאית. יתירה מזו: הטענה נגזרת מההנחה שהקדחים שינו צורתם ונוצר "חופש" בלתי שגרתי של אחיזת התושבת בשלדה. מכיוון שהופרכה הטענה שצורת הקדחים שונתה, הופרכה גם הטענה, שנוצר "חופש תנועה" לא שגרתי שגרם לחוסר יציבות הנגרר, שאותה אמור היה הנהג לחוש. לדעת מר אייזנברג נוצר בתושבת סדק שגדל בהדרגה עד שהפך לגלוי לעין. אז היה על הנהג להבחין בו. העד לא אמר מעולם שהסדק הופיע דווקא בחלק הגלוי לעין של התושבת והרי לכאורה עלול היה להופיע גם בחלק התחתון ה"מוצמד" לשילדה (שאינו חשוף לעין המתבונן). מסתבר ש-9 ימים לפני התאונה עברה המשאית מבחן רישוי - ואיש לא הבחין בסדק שלכאורה כבר כמעט ו"הבשיל" לשבר. מהתבוננות בצילומים מתעורר חשד שלא ניתן כלל להבחין בסדק מפני שהמשטח בחלקו מרוח בגריז. מסקנתי: לא שוכנעתי שהנתבעים או מי מהם יכלו, או היו צריכים, להבחין בסדק המתהווה. לאור האמור לא הוכיחה התובעת, כי הנתבעים או מי מהם הפרו חובת זהירות כלשהי כלפיה. עדת התביעה עו"ד שצמן עובדת במנורה. לדבריה, "במקרה שלנו יש שני גופים המחוברים יחד. מבחינתנו חלק אחד, הגורר, גרם את הנזק והוא צד ג'. אנו מבטחים את האינטרסים של שפר את לוי בלבד". לשיטתה הנגרר הוא "גולם" והחלק האקטיבי האחראי לתאונה הוא הגורר, רכב שאינו בבעלות מבוטחיה. וגם "בהגדרת צד ג' בפוליסת ביטוח - הכוונה היא למישהו שהוא זר לרכוש המבוטח ולא משתמש בו". דברים אלה חושפים מחלוקת של הצדדים בסיווג האירוע. מבחינת מנורה זוהי תאונה שנגרמה ע"י צד ג' זר לרכוש שביטחה. מבחינת הנתבעים זו "תאונה עצמית", שבה הם מבוטחי מנורה וממילא לא ניתן לתבוע אותם בגין הנזק. מר חוואג'ה, מנהל הנתבעת 1 סבור שעלות הביטוח שוקללה לדמי שכירות הנגרר, ובפועל הנתבעת 1 היא ששילמה את הביטוח ולכן היא עצמה מבוטחת ע"י מנורה ומנורה אינה יכולה כלל לתבוע אותה. בפוליסת הביטוח של מנורה כתוב, שהנהג שנהיגתו מכוסה בפוליסה הוא "המבוטח או כל אדם הנוהג לפי הוראתו או ברשותו". מדובר ב"נגרר נתמך" אשר אין לנהוג בו אלא באמצעות גורר תומך (וכך גם העיד סימון ולנטין). משמע: מנורה התחייבה לשלם לש.פ.ר. את לוי תגמולי ביטוח אם ש.פ.ר. את לוי - או מורשה שלה - יגרמו לנגרר נזק כש"ינהגו" בו, ע"י גרירתו בגורר (שבו הם נוהגים). הנתבעים 1 ו-2 הם בגדר "מורשה" של ש.פ.ר. את לוי שהתירה להם "לנהוג" בנגרר ואגב נהיגה זו גרמו לו נזק. לא ניתן להתייחס למשאית הגוררת כ"גורם זר", כאשר בעליה הם ששכרו את הנגרר והם ש"נהגו" בו בדרך היחידה שניתן לנהוג בו. התובעת טענה גם לכך שהנתבעים 1 ו-2 הפרו את חובתם החוזית להחזיר את הנגרר לשפ"ר את לוי כשהוא במצב תקין בתום תקופת השכירות. חובת השוכר להשיב למשכיר את הרכב כשהוא "תקין" זהה לחובת כל מורשה להשיב את הרכב לבעליו כשהוא "תקין". האם כאשר אדם משאיל מכונית לידיד (שנהיגתו הותרה בפוליסה) אין הידיד חייב נורמטיבית להשיב את המכונית "במצב תקין"? והאם כשהידיד גורם לתאונה עצמית (למשל, מתנגש בעץ), הוא צפוי לתביעת שיבוב מהמבטחת בבחינת "צד ג' זר" שגרם לתאונה? התשובה השלילית ברורה על פניה: מבחינת חברת הביטוח הידיד שבדוגמא - בדיוק כמו השוכר בענייננו - אינו "צד ג'", אלא הוא "צד א" בכבודו ובעצמו. אכן,על מסקנה זו מלמדת ההתייחסות ל"זרים" אמיתיים, שנפגעו מנהיגת המורשה: מעולם לא שמעתי, שחברת ביטוח התנערה מתביעת צד ג' שניזוק ע"י מורשה לנהיגה (שאינו המבוטח בעצמו) בטענה שאותו מורשה היה בעצמו "צד ג' זר". אכן, העד חוואג'ה טען, שלדמי השכירות שוקללה כבר עלות הביטוח. הדבר מתיישב עם עדותו של סימון ולנטין, שהוא דאג לבטח את הנגרר בלי להטרד בשאלה אם השוכר ביטחו גם הוא (וסביר שכאשר קבע "מחיר" לשכירות הביא בחשבון את מכלול הוצאותיו בגין הנגרר). בניסיון להעביר את החבות לצד ג' הפך חוואג'ה את הטיעון: שסוכן הביטוח בן ישי הטעה אותו לחשוב שנזקי הנגרר מכוסים ע"י הביטוח של הגורר. סוכן הביטוח בן ישי העיד, שהדבר בלתי אפשרי. חוואג'ה הוא איש עסקים מנוסה. דור ההמשך (והחברה האחות שעסקיהן נוהלו בערבוב מסויים) ידעה היטב לבטח את רכושה. לא שוכנעתי, שדור ההמשך סברה אי פעם שיש לה צורך בביטוח הנגרר (השכור) ע"י הביטוח של הגורר (שבבעלותה) עד שהשאלה התעוררה במשפט. מכיוון שמדובר ברכוש יקר ההסבר היחיד לכך הוא, שבהיותה המשתמשת בנגרר ברשות הבעלים סברה דור ההמשך, שהיא חוסה תחת הביטוח שהסדירה שפ"ר את לוי במנורה. אכן, אדם סביר המעיין בפוליסה ורואה שהוא בין המפורטים כרשאים לנהוג ברכב, מניח שחברת הביטוח תעניק כיסוי ביטוחי לתוצאות נהיגתו ואינו מצפה להיות נתבע על ידה בתביעת שיבוב. לסיכום פרשת משנה זו: מכיוון שמנורה לא היתה רשאית כלל לתבוע את מורשי מבוטחה, הייתי דוחה את התביעה גם אילו הצליחה התובעת להוכיח את התיזה שלה באשר לסיבת התרחשות התאונה ודרך גרימת הנזק. נוכח מסקנות אלה איני מוצא לדון בטענות רבות אחרות שהעלו הצדדים. לאור האמור, התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים 1 ו -2 מצד אחד והנתבעת 3 וצד ג' 2 מצד שני - בסך כולל 20,000 ₪ כל אחד. בפסיקת הוצאות אלה הבאתי בחשבון את העלות הממשית של ההגנה נוכח סכום התביעה. ביטוח נגררנגרר