מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא תביעת נאמן נגד המנהל המיוחד: 1. התובע הוא עו"ד ששימש כנאמן של חברת "שלמי עד" אשר נקלעה לקשיים ופנתה לבית המשפט לשם הקפאת ההליכים. הנתבע שימש כמנהל מיוחד של החברה. התובע והנתבע היו חברים ועבדו במשותף בעבר. שניהם מעידים על עצמם כי הם בעלי נסיון רב בתחום ניהול ושיקום חברות. בחברה דנן הכינו הצדדים תוכנית להבראת החברה, בין היתר בהתבסס על כספים אשר הגיעו לה ממשרד הבטחון. התוכנית קיבלה את אישור בית המשפט כהסדר נושים וכך פעלו הצדדים מתוך כוונה לשקם את החברה. 2. בחודש מרץ שנת 2000, נתן בית המשפט את אישורו לשלם את כל התשלומים הנחוצים לתפעול החברה. בית המשפט קבע כי התשלומים יבוצעו על פי שיקול הדעת של המנהל המיוחד. הוא הנתבע. כמו כן באותו החודש אישר בית המשפט לשני הצדדים דנן להשיג מקורות מימון חיצוניים עד לסכומים שנקבע על ידו. לצורך הפעילות הכספית של החברה, על פי אישורו של בית המשפט כאמור לעיל, נפתח חשבון נאמנות בעבור החברה. ביום 18.5.00 נפתח חשבון בנק נוסף על שם שותפות עורכי הדין של התובע דנן ובסוגריים צויין "שלמי עד". התובע דנן ערב אישית לחשבון זה והוא פרע את החוב שהצטבר בו. חוב זה הוא הרקע לתביעה דנן. לגירסת התובע, היה צורך לפתוח את החשבון הנוסף כיוון שבחשבון הנאמנות אשר נפתח על שם החברה, לא ניתן היה לקחת אשראי. כמו כן, טוען התובע, כי על פי דרישת הבנק הוא נאלץ לערוב לחשבון הנוסף. התובע טוען כי הנתבע ידע על פתיחת החשבון הנוסף ואישר זאת. הנתבע טוען כי הוא לא ידע על החשבון הנוסף וכי מדובר בפעולה שגויה שאסור היה לתובע לבצע ולפיכך התובע בלבד אחראי לה. 3. התובע מציין כי, באותו המועד, לא היה סיכון בפתיחת החשבון הנוסף כיוון שהחברה היתה אמורה לקבל כספים ממשרד הבטחון שהיו מכסים את האשראי שנלקח בחשבון הנוסף (סעיף 22 לסיכומים). אולם, בדיעבד, לקראת סוף שנת 2002, התברר כי היתה הערכה מוטעית של הכספים אשר אמורים היו להתקבל ממשרד הבטחון, כיוון שמשרד הבטחון קיזז סכומים מסויימים שהיה זכאי לקזז ובפועל קיבלה החברה כמיליון ₪ פחות מן המצופה. עובדה זו היתה הגורם המכריע לחוב שנוצר בחשבון הנוסף ולכשלון תוכנית השיקום של החברה. לפיכך, בדצמבר שנת 2000 הורה בית המשפט על ביטול ההסדר עם הנושים. 4. אין מחלוקת כי ביום 25.1.01 חתם הנתבע על התחייבות הממוענת אל השותפות של התובע, משרד עורכי הדין ואשר זו לשונה: "הנדון: שלמי עד בע"מ אני הח"מ, שמואל X, ת.ז. (...) מתחייב לשלם לכם מחצית מכל סכום שמשרדכם יחוייב בו בגין חובות לגבי תקופת הקפאת ההליכים של חברת שלמי עד בע"מ, לרבות בחשבונות המתנהלים בבנק לאומי סניף ראשי הקשורים לחברת שלמי עד בע"מ..." בהתבסס על התחייבות זו, הוגשה התביעה דנן והתובע תובע כי הנתבע ישלם לו מחצית מן התשלומים אשר הוציא בעבור חברת שלמי עד בתקופת הקפאת ההליכים. 5. בטרם אדון בטענות השונות, ראוי לחזור ולהדגיש כי הצדדים היו ביחסי חברות קודם לסכסוך דנן ואף עבדו במשותף בעבר. כמו כן, שניהם מעידים על עצמם ואף האחד על השני, כי הם בעלי נסיון בתחום הנדון. בנוסף, שני הצדדים מעידים על כך שעד למשבר דנן הם עבדו בשיתוף פעולה (שולי עמוד 4 לסיכומי הנתבע, סעיף 8 לתצהירו וכן סעיפים שונים בתצהיר ובסיכומי התובע וכן עמוד 8 שורה 16 לפרוטוקול, עמוד 20 שורה 21 לפרוטוקול, ועוד). הערה נוספת כרקע לדיון שלהלן היא בכך שבדיעבד, התובע מודה כי מימון פעילות החברה כנאמן שלה, מתוך חשבון פרטי לו הוא ערב הינה פעולה "חריגה" ואינה מקובלת (עמוד 8 שורה 14 לפרוטוקול). כתב ההתחייבות ותוקפו 6. המחלוקת הראשונה היא לעניין ההתחייבות עליה חתם הנתבע ביום 15.1.01. בפי הנתבע יש שלל טענות כנגד ההתחייבות והפרשנות שהתובע נותן לה. ייאמר כבר עתה כי לא מצאתי ממש בכל טיעוני הנתבע. התיאור של הנתבע כי התובע ביחד עם עו"ד ריבלין נתנו לו "להרגיש" כי הוא מחוייב להשתתף בחוב האישי (מרכז עמוד 3 לסיכומים) נראה לי כי תואם טוב יותר למציאות. תיאור זה גם מצביע על כך שהיה דין ודברים בין הצדדים בטרם החתימה, אשר במהלכם "הרגיש" הנתבע כפי שהרגיש כתוצאה מדברי התובע ועו"ד ריבלין. אין מדובר באמצעי לחץ בלתי ראוי. מדובר בשכנוע לגיטימי ואיני רואה כל בסיס לטענת הנתבע. 7. הנתבע טוען כי בעת שחתם על ההתחייבות, היה במצב נפשי ירוד. הוא אמנם מודה כי אין מדובר ב"עושק" על פי דיני החוזים (ראש עמוד 2 לסיכומים, סעיף 30 בעמ' 15 ועוד), אולם לטענתו נעשה מחטף בעת שהוחתם על ההתחייבות. הנתבע טוען כי הוא הגיע לפגישה עם התובע, שבמהלכה חתם על ההתחייבות, מבלי שהיה מוכן לכך ומבלי שידע מראש כי זוהי מטרת הפגישה (סעיף 10 לתצהיר הנתבע, פיסקה שנייה עמוד 16 לסיכומים ועוד). קשה לקבל טענה זו ולתת לה משקל. כפי שציינתי לעיל, הנתבע הוא בעל ניסיון רב בעולם העסקים. בנסיבות אלה, קשה לקבל טיעון כאילו הוא חתם על אותה התחייבות מתוך איזה לחץ שהופעל עליו או מבלי שעמד על משמעות חתימתו. אין לי ספק כי אלמלא היה הנתבע שלם עם חתימתו על ההתחייבות, הוא היה נמנע מלחתום, מבקש שהות לחשוב בדבר, מבקש פרטים נוספים או כיוצ"ב באלה. יתר על כן, אם היה ממש בטענה זו של הנתבע, הוא היה שולח, מן הסתם, מכתב ברור המבטל את התחייבותו מיד בסמוך לאחר מכן, לכשהתעשת. העובדה שהנתבע לא עשה זאת מעידה כי הוא לא ראה כל אילוץ או מחטף בחתימה. 8. הנתבע עוד מוסיף וטוען כי בעת שחתם על ההתחייבות הובטח לו על ידי התובע עו"ד ריבלין, כי מדובר בכמה עשרות אלפי ₪ ולא יותר מכך ולפיכך הוא הסכים לחתום על המסמך. לטענת הנתבע, נאמר לו כי את רוב החוב הקיים תשלם חברת הביטוח המבטחת את התובע ובשל כך היתרה לא תהיה גבוהה (אמצע עמוד 17, סעיף 39 בעמוד 18 ועוד, בסיכומו הנתבע וכן סעיף 10 לתצהירו). ראוי להעיר כי, כדי לבסס טענה זו, מפנה אותי הנתבע ל"עדותו של עו"ד ריבלין" מטעם התביעה (שולי עמוד 23 לסיכומים). קראתי את תצהירו של עו"ד ריבלין וכן את חקירתו הנגדית ולא ראיתי למה התכוון הנתבע בהפנייה זו. התובע אינו מכחיש כי חברת הביטוח שלו נדרשה לפצותו על התשלומים ששילם והוא אף הגיש תביעה כנגדה. אולם, הוא מכחיש כאילו הובטח לנתבע כי מדובר בעשרות אלפי ₪ בלבד. לטענתו, הנתבע ידע על גובה החוב ולעניין טענה זו יורחב בהמשך. התובע מפנה את תשומת לבי (עמוד 2 לסיכומי התביעה) לכך שמעצם העובדה שהנתבע מאשר כי ידע שהתובע יפעיל את הביטוח שלו, עולה המסקנה שהנתבע ידע כי מדובר בחוב גבוה. אני מוצאת כי יש טעם בטענה זו, אליה יש להוסיף את העובדה כי הנתבע גם ידע שהתשלום של הביטוח לא אמור היה לכסות את כל החוב, שהרי גם לטענתו, כמה עשרות אלפי ₪, שהם מחצית מן היתרה, היו אמורים ליפול עליו והוא הסכים לכך. לאור האמור, שוכנעתי כי הנתבע ידע כי החוב של התובע לבנק הינו חוב גבוה. לפיכך, המשמעות היחידה של הטענה של הנתבע היא בשאלה - האם הובטח לו על ידי התובע או מי מטעמו, כי עליו יוטל סכום נמוך בלבד. אומנם נאמר לנתבע כי תופעל הפוליסה, אולם מכאן ועד למסקנה אליה מבקש הנתבע להובילני כאילו כבר מראש התחייב התובע לתוצאות - המרחק גדול. לכל היותר מדובר היה בשיתוף הנתבע בפעולות שונות אשר בדעת התובע לעשות כדי להסיר את החוב מבלי שהיתה בכך כל ערבות כי אכן חברת הביטוח תממן את כל הסכום או אף חלקו. עובדה זו גם עולה מתצהירי התובע ועו"ד ריבלין. הנה כי כן, הנתבע לא הצליח לשכנע אותי כי אכן 'הובטח' לו, כדבריו, כי החוב יהיה של עשרות אלפי ₪ בלבד. 9. כדי לבסס את טענתו שלעיל, כי התחייבותו היתה מוגבלת בסכום, טוען הנתבע כי המכתב, כשלעצמו, הוא קצר וסתום וחסר פרטים (מרכז עמוד 2 לסיכומים) וכי יש להפעיל עקרונות משפטיים של פרשנות על כתב ההתחייבות דנן. גם טענה זו נדונה לדחייה. ראשית, איני מוצאת כי כתב ההתחייבות הוא סתום ומצריך פרשנות. העובדה שהוא קצר אינה רלוונטית, כל עוד יש בו את כל הפרטים הנדרשים והוא מסמך שלם וברור. על פי כתב ההתחייבות הנתבע מתחייב לשלם לתובע מחצית מכל סכום שיידרש לשלם לבנק בשל חובות חברת שלמי עד בתקופת הקפאת ההליכים, לרבות החובות בחשבונות בנק לאומי. אין צורך ולא נדרש כל מידע נוסף או פרשנות. הנתבע מפנה אותי לכללי פרשנות 'לרעת המנסח' או 'כנגד הצד החזק' (עמוד 15 לסיכומים). כללים אלה יפים וטובים כאשר יש צורך לפרש את המסמך. בהתחייבות דנן אין כל צורך בפרשנות. גם הטענה בדבר חוסר הגיון כלכלי (עמוד 15 לסיכומים) אינה במקומה במקרה דנן. כלל זה, כמו הכללים האחרים, הוא כלל פרשני שיש מקום להפעילו רק כאשר נדרשת מלאכת פרשנות. מקום בו המסמך מדבר בעד עצמו, ללא צורך בהתערבות פרשנות, אין צורך להפעיל את הכלל האמור ובית המשפט לא ישים את עצמו במקום הצדדים או מי מהם, כדי לשנות את תנאי ההסכם אליו הגיעו כדי שזה יהיה נוח יותר או מקל יותר עם אחד הצדדים, בניגוד להסכמה שנתן בעת ההתקשרות. 10. מוסיף הנתבע וטוען כי בהתחייבות דנן אין 'אומדן דעת הצדדים' על פי החוזים, אלא התחייבות חד צדדית שלו (עמוד 16 לסיכומים) והוא מוסיף וטוען כי אין מפגש רצונות כיוון שהוא חתם על משהו אחר ממה שהתובע טוען (שולי עמוד 20 לסיכומים). טענות אלה אינן ברורות כלל ועיקר וספק אם יש טענה של ממש מאחוריהן. חוזה יכול להיות על דרך של התחייבות חד צדדית, ואין כל פגם בכך. אין כל חובה בדין או בפסיקה כאילו תנאי לתוקפו של החוזה הוא בהיותו הדדי ומאוזן. הנתבע חתם על כתב ההתחייבות, כפי שהוא. לשונו של כתב ההתחייבות היא פשוטה, ברורה ואינה מצריכה פרשנות. חזקה היא כי הנתבע התכוון לאמור בכתב ההתחייבות וכך נוצר מפגש הרצונות. 11. התוצאה של האמור לעיל היא שאני דוחה את כל טענות הנתבע הנוגעות לכתב ההתחייבות מיום 25.1.01 ולתוקפו. מדובר במסמך שלם ותקף אשר משמעותו פשוטה והיא מחייבת את הנתבע. האם הנתבע ידע על החשבון האישי 12. כדי לבסס את הטענה כי לכתב ההתחייבות אין כל ערך, אלא כדי סכומים נמוכים, מוסיף הנתבע וטוען כי הוא כלל לא ידע על כך שהחשבון הוא אישי בעת שהתובע פתח את אותו חשבון לו התובע ערב (סעיף 29 לסיכומים, סעיף 9 לתצהיר הנתבע). 13. ראוי לשים לב כי הנתבע אינו מכחיש כי הוא ידע על קיומו של החשבון הנוסף (שם). הוא טוען כי הוא לא עשה אבחנה בין שני החשבונות ומפנה לכך שגם התובע לא עשה אבחנה (סעיף 14 וכן מרכז עמוד 9 לסיכומי הנתבע). 14. התובע מפנה אותי (סעיף 12 לסיכומיו) למסמך בכתב ידו של הנתבע, מיום 15.10.00 (ו(1) לתצהיר התובע) בו מציין הנתבע את יתרת החובה בשני חשבונות הבנק. מסמך זה קודם לחתימה והוא מצביע על כך שהנתבע ידע גם ידע על החשבון הנוסף. 15. בחקירה נגדית (עמוד 23 שורה 32) נאלץ הנתבע גם להודות כי "יכול להיות" שהוא ידע שהחשבון הנוסף הוא על שם התובע. 16. לאור דברים אלה קשה להבין הכיצד ממשיך הנתבע וטוען כי הוא לא ידע על ההתחייבות האישית של התובע כלפי הבנק, שהרי לא יכול להיות ספק כי חשבון אישי, על שם התובע, כולל גם התחייבות אישית של התובע לפרעו. מכאן שאם ידע הנתבע על כך שהחשבון הנוסף על שם התובע, הוא ידע גם כי התובע לקח אחריות אישית. 17. בסיכומי הנתבע (מרכז עמוד 17) הוא מבהיר כי בעת שחתם על כתב ההתחייבות הוא ידע כי מדובר בחשבון אישי. גם בהתעלם מן האמור לעיל, על כך שהנתבע ידע עוד קודם לכן על קיומו של החשבון האישי, די באמור לעיל כדי לדחות את טיעוני הנתבע להתנער מן ההתחייבות. הנתבע מודה כי עובר לחתימה הוא ידע על החשבון האישי בו מחוייב התובע, ותחת ידעה זו הוא חתם על כתב ההתחייבות מרצונו החופשי ואף לא חזר בו מן ההתחייבות. 18. ראוי לשים לב כי הנתבע ממשיך בדבריו בפרוטוקול (עמוד 24 שורה 12) וטוען כי: "הנושא הזה של מחוייבות אישית סיבך את שנינו לגמרי." דברים אלה אשר יצאו מן הלב, מעידים כאלף עדים, על שותפות הגורל בין הצדדים דנן ועל המניעים האמיתיים הטהורים אשר גרמו לנתבע לחתום על כתב ההתחייבות - להם הוא מתכחש כעת. 19. לסיכום נקודה זו - שוכנעתי כי התובע שיתף את הנתבע בפתיחת החשבון הנוסף והנתבע ידע כי מדובר בחשבון אישי של התובע ומכאן שידע גם כי לתובע התחייבות אישית לחשבון זה. האם הנתבע ידע על החוב 20. בהמשך להחלטת הנתבע על כך שכתב ההתחייבות עליו חתם, צריך להיות מוגבל בסכום, מתעוררת מחלוקת בין הצדדים - האם הנתבע ידע על קיומו של החוב, כפי שהיה. 21. לעיל כבר הזכרתי כי עצם הטענה של הנתבע כי הובטח לו שהחוב ישולם על ידי הפעלת הביטוח של התובע, מעידה על כך כי הוא ידע שמדובר בחוב גבוה. בנוסף הזכרתי את המסמך מיום 12.10.11 (ו/1 לתצהיר התובע) בו מציין הנתבע בכתב ידו את גובה החוב, נכון לאותו המועד. אוסיף ואציין כי באותו המועד החוב, בשני החשבונות, על פי אותו מסמך, עמד על סך 342,992 ₪. 22. לאמור יש להוסיף את ההסכמה המתועדת בפרוטוקול (עמוד 8 שורה 7) לאמור כי הנתבע ידע שלפחות חלק מן הסכומים המצויינים כחובות של שלמי עד (נספח ו' לתצהיר התובע) אמורים להשתלם מתוך חשבונות הבנק. מכאן כי הנתבע ידע שיתרת החובה בחשבון יכול ותגדל בכל עת. 23. בנוסף, אני מקבלת את טענת התובע כי הנתבע הוא זה אשר ניהל את החברה בפועל והיה מצוי בפרטי פרטים של חובותיה (חקירה נגדית של הנתבע בעמ' 22 לפרוטוקול), לרבות דו"חות תזרימיים, הכנסות והוצאות. לפיכך, טענת הנתבע אילו לא ידע על החוב שהצטבר בחשבונות הבנק אינה יכולה לעמוד. 24. הנתבע טוען כי בחודש דצמבר 2000, בעת שבוטל הסדר הנושים והחברה נכנסה לכינוס, עמד החשבון על יתרת 0 (שולי עמוד 13 לסיכומים). על כך עונה התובע, בטעם רב, כי יתרה זו היתה זמנית כיוון שלאחר מכן נפרעו שיקים דחויים אותם נתן הנתבע עוד קודם לכינוס (סעיף 2 עמוד 3 וכן סעיף 25 לסיכומי התשובה של התובע). אני מקבלת תשובה זו של התובע, הן בשל עדותו של הנתבע על תפקידיו כמנהל המיוחד, קודם לכינוס והן בשל העובדה שהנתבע לא הצביע על שום מקור אחר ליצירת החוב בחשבונות הבנק ואף לא טען כאילו נעשה בהם שימוש למטרות אחרות שלא לחברת שלמי עד. מכאן כי החוב אשר נוצר בחשבון, גם אם היה לאחר הכינוס, היה תוצאה של פעולות קודמות של הצדדים דנן, פעולות במהלך תקופת הכינוס. 25. הנתבע מוסיף וטוען כי בדצמבר 2000 כבר היה מנותק "יחסית" מן החברה כיוון שמונה לה כונס. אין לטענה זו כל משמעות. הכונס מונה בתחילת דצמבר ועד לאותו מועד היה הנתבע מעורב בפעולות שנעשו בשם ובעבור החברה. כאמור לעיל, החוב שנוצר בחשבונות היה תוצאה של הפעילות הקודמת למינוי הכונס. 26. זאת ועוד, אין מחלוקת כי הנתבע ידע על ביטול הקפאת ההליכים (שולי עמוד 27 וראש עמוד 28 לפרוטוקול). לא יכול להיות ספק כי הוא גם ידע, בתוך כך על כישלון ניסיון השיקום של החברה. מכאן, כי הוא ידע על חובותיה של החברה ועל כך שהחברה אינה יכולה לפרעם. 27. לסיכום נקודה זו אני קובעת כי הנתבע ידע או למיצער, היה עליו לדעת, על גובה החוב לבנק כיוון שעניין זה היה בתחום סמכויותיו כמנהל מיוחד של החברה והמידע היה בפניו. הקיזוז על ידי משרד הבטחון 28. שני הצדדים מאשימים האחד את השני למחדל בהערכה השגויה על הסיכוי לשקם את החברה, הערכה שהתעלמה מכך שמשרד הבטחון קיזז סכומים נכבדים מן הכספים המגיעים לחברת שלמי עד. 29. אינני סבורה כי הכרעה בעניין זה תהיה בעלת נפקות על המחלוקת העיקרית בתיק זה ועל חבותו של הנתבע על פי כתב ההתחייבות. 30. למעלה מן הנדרש אציין כי שוכנעתי ששני הצדדים ידעו או היה עליהם לדעת על קיזוזים אלה ושניהם שגו בהערכה המוטעית. קיזוזים אלה הופיעו במסמכים הרלוונטיים (נספחים כב' לתצהיר הנתבע), שהם ריכוז החשבון עם משרד הבטחון. ודוק. מדובר בסכומים גבוהים ביותר, מעל 500 אלף ₪ ומעל 800 אלף ₪ ועוד. הנתבע מפנה אותי (פסקה שנייה עמוד 5 לסיכומיו) לכך שהתובע העיד, בהליכים אחרים (ת"א 10038/03) כי באסיפת הנושים עוד בחודש מאי 2000, הוצגו הקיזוזים. הנתבע עצמו אינו מכחיש כי ידע על הקיזוזים, אלא שבאותו המועד, לנוכח צפי ההכנסות, הסכום של הקיזוזים לא היה משמעותי (עמוד 26 שורה 17 ואילך, לפרוטוקול). מעדותו של הנתבע ניתן ללמוד כי מדובר בטעות משותפת של התובע והנתבע. 31. לאור האמור, אני דוחה הדדית את ההאשמות ההדדיות לגבי הטעות של הקיזוזים מן הכספים של משרד הבטחון. כך או אחרת, אין לעניין זה נפקות על פסק הדין. סיכום 32. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע ידע כי התובע פתח חשבון בנק נוסף על חשבון הנאמנות, וכי החשבון הנוסף הוא חשבון אישי של התובע. כמו כן, אני קובעת כי הנתבע ידע על היקף חובותיה של החברה וידע כי היא לא תוכל לפרעם. בתוך כך הנתבע ידע גם כי חשבון הבנק היה ביתרת חובה גבוהה. הנתבע ידע כי התובע התחייב אישית על פי החשבון הנוסף. הנתבע חתם מרצונו על כתב ההתחייבות מתוך שותפות ואחריות ביחד עם התובע. לא היתה כל הגבלה על היקף התחייבות הנתבע על פי כתב ההתחייבות ולא הובטח לנתבע כי הסכום יעמוד על עשרות אלפי ₪ בלבד. כל מה שהובטח לנתבע הוא כי התובע יפעיל את הביטוח שלו, כפי שנעשה בפועל. התוצאה היא כי הנתבע חייב לשלם לתובע את מחצית הכספים ששילם באופן פרטי בתקופת הקפאת ההליכים, עבור חברת שלמי עד. גובה החוב 33. התובע הגיש פירוט של החוב והתשלומים השונים עד ליתרה הנתבעת. כך מחשב התובע (סעיף 30 ואילך לכתב התביעה): התובע שילם לבנק סך של 1,969,748 ₪ כערכם ביום הגשת התביעה. מסכום זה יש להפחית את הסכום שנתקבל מחברת הביטוח, כערכו ביום הגשת התביעה 288,213 ₪. היתרה סך 1,681,535 ₪ אמורה להתחלק בין הצדדים, כך שחוב הנתבע הוא 840,767 ₪. מתוך סכום זה יש להפחית את אשר שילם הנתבע כשהוא משוערך למועד הגשת התביעה 48,096 ₪. סה"כ על הנתבע לשלם לתובע סך של 792,671 ₪. 34. הנתבע לא הגיש תחשיב אלטרנטיבי ולא חלק על הסכומים בהם נקב התובע. בתוך כך אני דוחה כל טענה או רמז של טענה של הנתבע, כאילו עמדו מניעים אישיים וטובת הנאה לתובע בעת שפתח את חשבון הבנק האישי (פיסקה שנייה לסעיף 25, עמ' 13 לסיכומי הנתבע), ואין ליתן כל התייחסות לאמירות מופרכות המופרחות באוויר. 35. כאמור, הנתבע אינו מעלה כל טענה ספציפית לעניין סכום זה או אחר ואף אינו טוען כאילו איזה מן הסכומים אינו נוגע לחברת שלמי עד. 36. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה במלואה. הנתבע ישלם לתובע סך של 792,671 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלם הנתבע לתובע סך של 10,000 ₪ הוצאות ההליך דנן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מנהל מיוחדנאמנות