מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא תביעה על התחזות: התובע הגיש תביעה נזיקית לפיצויו בסך של 690,000 ₪ וזאת בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה ממצגי שווא כוזבים שהציג בפניו הנתבע העולים כדי עוולת תרמית, וזאת בהציגו את עצמו כנציג אוניברסיטת הרדפורדשייר שבאנגליה וכמי שיוכל להסדר את רישומו ולימודיו של התובע בסניף האוניברסיטה ולקבל תואר מוסמך. הנתבע הגיש, בד בבד עם הגשת כתב הגנתו, בקשה לסילוק התובענה על הסף מטעמים של התיישנות ומעשה בית דין/השתק ומניעות או לחלופין לקבוע כי הממצאים שנקבעו בהליך הפלילי שנוהל כנגד התובע יהוו ראיה מכרעת בהליך זה. כמו כן הגיש הנתבע בקשה לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאותיו. בעקבות הגשת בקשות הנתבע ותגובת התובע (וכן תגובת הנתבע לתגובה) וקודם למתן החלטה בבקשה, מאחר ובית המשפט סבר כי מתוך טיעוני הצדדים מתעוררת סוגית מניעות מכוח הכלל בדבר "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה" אשר לא פורטה ככזו בבקשה, התבקשו הצדדים להשלים טיעוניהם בסוגיה זו קודם למתן החלטתי. אקדים ואומר, כבר בפתח הדברים, כי מצאתי שדין התביעה להידחות מכוח הכלל בדבר "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה" ולא מהטעמים שהעלה הנתבע בבקשתו. תמצית העובדות 1. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, שימש התובע כעובד מדינה בתפקיד מפקח (חינוך מדעי וטכנולוגי ) במשרד החינוך במגזר הדרוזי במחוז חיפה הצפון . 2. הנתבע שימש, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כנציג של אוניברסיטת הרדפורדשייר שבאנגליה (להלן: "האוניברסיטה"). לצורך ייצוג האוניברסיטה, הנתבע הקים וניהל חברה בשם "אקדמיון בע"מ" (להלן: " החברה") ופעל לצורך גיוס תלמידים והדרכתם בתהליך הרישום. 3. במסגרת תפקידו, היה זכאי התובע לקבל ממשרד החינוך הטבות שכר בגין לימודים אקדמאים. במהלך חודש 3/97 הגיש התובע לגף הערכת תארים במשרד החינוך, בקשה להערכת תואר שני במינהל טכנולוגי מהאוניברסיטה (להלן: " התואר השני"), אשר לה צורפו קלף דיפלומה וגיליון ציונים הנחזים להיות מסמכי סיום של התואר השני מטעם האוניברסיטה (להלן: "המסמכים המזוייפים"). 4. ביום 21.5.97 הוענק לתובע אישור שקילות לתואר שני על סמך המסמכים המזוייפים ( להלן: "האישור") ובהתאם הוטב שכרו של התובע באופן משמעותי. החל מיום 1.9.96 קיבל התובע תוספת לשכרו באופן רטרואקטיבי בסך המסתכם בכ- 40,000 ₪. 5. בשלהי שנת 2003 הודיע משרד החינוך לתובע כי לאחר בדיקה הסתבר שהתובע כלל לא למד באוניברסיטה, ועל כן ישונו הנתונים הרשומים לפיהם התובע הינו בוגר תואר שני. 6. ביום 28.8.05 הוגש כנגד התובע כתב אישום בבית המשפט השלום בחיפה (ת.פ 3257/05) (להלן : "ההליך הפלילי"), בו יוחסו לו עבירות של קבלת דבר בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות והפרת אמונים, עבירות לפי סעיפים 415 סיפא, 418, 420 ו- 284 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 בהתאמה. בהתאם לכתב האישום, בהיותו של התובע עובד ציבור ובמסגרת תפקידו, קיבל ממשרד החינוך הטבות שכר בגין תוארו האקדמאי, זאת חרף העובדה שלא היה בעל השכלה אקדמאית המזכה אותו בתואר שני. בעקבות הגשת כתב האישום, הושעה התובע מתפקידו וזאת מיום 1.12.05 ועד לבירור דינו בבית המשפט. 7. ביום 31.5.07, ניתנה בעניינו של התובע הכרעת דין בה זוכה התובע מהעבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, והורשע בעבירות של שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר (לפי סעיף 420 לחוק העונשין), קבלת דבר במרמה (בניגוד לסעיף 415 לחוק העונשין) והפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק העונשין). משהורשע התובע, ניכה משרד החינוך משכרו של התובע באופן הדרגתי, את כל הכספים אשר שולמו לו בגין הכרה בתואר השני. 8. בנוסף נפתח כנגד התובע הליך משמעתי בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה - בחיפה (המש 2008-540). ביום 27.3.2008 ניתנה הכרעת דין בעניינו של התובע והוטלו עליו האמצעים המשמעתיים הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין מידיים, פסילה משירות המדינה לפרק זמן של שלוש שנים מיום גזר הדין, פסילה ממילוי כל תפקיד במשרד החינוך למשך שנתיים מיום תום פסילתו משירות המדינה. 9. בעקבות שרשרת אירועים אלו הוגשה התביעה שבפני שבה טוען התובע כי הנתבע ביצע כלפיו עוולת תרמית בהציגו כלפיו, בזדון, מצג שווא כוזב לפיו התובע לומד לתואר מוסמך ולימודיו לבסוף יוכתרו בקבלת תואר מוסמך מהאוניברסיטה (סעיף 11 לכתב התביעה). על סמך מצג שווא זה הציג התובע לגף הערכת התארים במשרד החינוך בקשה לאישור שקילות התואר. לטענת התובע, פעולתו זו שנעשתה בהסתמך על מצג השווא אשר יצר כלפיו הנתבע, יוצרת את הקשר הסיבתי בין המצג לבין נזקים שנגרמו לתובע בפועל ואשר אותם הוא אומד בסך כולל של 2,490,000 ₪ כמפורט להלן: א. פרסום לשון הרע (אשר מקורו בפרסום פסק הדין שניתן בהליך הפלילי) 100,000 ₪ ב. החזרת כספים למשרד החינוך 40,000 ₪ ג. הפסד השתכרות לעתיד 1,200,000 ₪ ד. הפסד זכויות סוציאליות ופנסיה לעתיד 600,000 ₪ ה. הוצאות משפטיות 100,000 ₪ ו. עוגמת נפש 450,000 ₪ לצרכי אגרה העמיד התובע את תביעתו על סך של 690,000 ₪. 10. למען השלמת התמונה, אציין כי ביום 26.3.2009 הגיש התובע תביעה זהה לבית משפט השלום בחיפה במסגרת 16110-03-09 (להלן : " התביעה הראשונה" ). ביום 27.9.2010 ניתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה בשל מחדליו של התובע, עובדה שכלל לא צוינה בכתב התביעה. דיון והכרעה 11. בפתח הכרעתי אציין כי לא התעלמתי מההלכה הפסוקה לפיה: "הסעד של סילוק תובענה על הסף הוא סעד קשה וקיצוני שבית המשפט יעשה בו שימוש במקרים נדירים ביותר. הלכה פסוקה היא שסילוק תביעה על הסף היא אמצעי חמור שיש להפעילו בזהירות רבה ורק במקרים שבהם ברור שבשום אופן אין התובע זכאי, על יסוד הטענות שבתביעה, לקבל את הסעד שהוא מבקש" (תא (מחוזי-מרכז) 704-04-09 עו"ד אילן גלזר נ' זיווה הלברשטיין (24.1.10)). אלא שבמקרה שבפני מצאתי כי גם בהנחה שהתובע יוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, לא קיימת אפילו "אפשרות קלושה" שהתובע יהיה זכאי לאיזה מהסעדים שנתבעו על ידו (ע"א 642/89 עזבון המנוח שניידר ז"ל נ' עירית חיפה ואח', פד"י מ(1) 470, 476-477 (1992), ולפיכך דינה להידחות על הסף. מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה 12. אתחיל דווקא מסיומם של הדברים וזאת מהטעם שמצאתי, חרף העובדה כי הנתבע לא מנה בין נימוקיו לסילוק התביעה על הסף טענה זו (אולם טען בבקשה ובדיון בפני טענת מניעות מבלי שפרטה ככזו), כי דין התביעה להידחות מכוח הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". מקורה של דוקטרינה זו הינו ברצון למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובמערכת המשפט, וכן במאמץ המושקע במיגור התופעה של ניצול לרעה של הליכי בית המשפט (ע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005). עקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלי הינה, כי "אין אדם נהנה מפרי עוולתו" (ע"א 3441/01 פלוני ואח' נ' פלונית ואח', פ"ד נח(3) 1, 14- 15 (2004). כפי שנאמר: "עיקרון זה עלול, בנסיבות מסויימות, לשלול את זכות תביעתו של ניזוק וביסודו עומד החשש שמא בכך שנכיר באחריות כלפי המערערים ונושיט להם סעד, נמצא מעודדים הפרת חוק או נותנים ידינו לפגם מוסרי. נוכח הטעם העומד ביסוד הכלל האמור, דחייתה של תביעה שמקורה במעשה בלתי-חוקי או בלתי-מוסרי, תלוייה בעוצמתה של הכוונה הפלילית או חוסר המוסריות שבהתנהגות התובע. כן יש להביא בגדר השיקולים אם יש להעניק לתובע סעד גם את הקשר בין המעשה הבלתי-חוקי או הבלתי-מוסרי לבין התרחשות הנזק. מנגד יש לשקול את האינטרס הציבורי בהטלת אחריות על מזיק אשר גרם לנזק ברשלנותו" (ע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח' (23.6.2003)). 13. מבחני העזר המסייעים בקביעה האם יש מקום להפעיל את דוקטרינת "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", הינם מבחן הסיבתיות ומידת הפליליות וחוסר המוסריות, ובספרם של המחברים ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין הובהר: "העקרון של טובת הציבור, המונח ביסוד הכלל, אינו עקרון נוקשה. זהו עקרון המתחשב במידת הפליליות וחוסר המוסריות של המעשה - מחד גיסא; ובמטרת המחוקק שיצר את העבירה - מאידך גיסא. ההלכות שנקבעו בדיני החוזים להפעלת הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", והמבוססות על עקרונות של טובת הציבור, חלות גם בדיני נזיקין. בית המשפט לא יתן סעד לניזוק, אם העובדות המהוות את עילת תביעתו מצביעות על-כך כי הוא ביצע מעשה פלילי הדורש רמה גבוהה של "מנס ריאה" או שעובדות אלה מצביעות על פעולה בלתי-מוסרית. דרגת הפליליות אשר ממנה ומעלה לא ינתן סעד לניזוק, אינה ניתנת להגדרה מדוייקת. "כוונה להעליב או להרגיז" אינה כוונה פלילית מדרגה גבוהה. "כוונה לשלול נכס מאת הבעלים לתמיד", היא כוונה פלילית בדרגה גבוהה. בין שני אלה קיים "שטח מריבה" נרחב, הנותן מקום להפעלה גמישה של עקרונות טובת הציבור. הוא הדין לענין חוסר המוסריות" (שם, בעמ' 342 - 343). בנוסף נקבע בפסיקה כי "תנאי לקיומה של פרופוזיציה זו הוא, כי התנהגותו של הניזוק תהא בדרגה גבוהה של חוסר מוסריות" (שם) (וכן ראה: ע"א 3214/98 אמנון שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ, פ"ד כח(4) 445 (1998). 14. דומני כי במצב דברים בו התובע הורשע הלכה למעשה בעבירות של שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, וכן קבלת דבר במרמה והפרת אמונים, הוא מהמקרים שבהם בית המשפט צריך להביע שאט נפשו מעוולתו של התובע, שאם לא כן, ימצא מעודד הפרת חוק בוטה ועידוד לבעל דין להיבנות מכך. לטעמי במעשים בהם הורשע התובע טמונה כוונה פלילית מדרגה גבוהה (על אף שבית המשפט בהליך הפלילי לא קבע כי המעשים נעשו ב"נסיבות חמורות") וחוסר מוסריות מתעצם נוכח התפקיד הציבורי בו שימש התובע, אשר לכשעצמו דורש יושרה ורמת מוסריות בדרגה גבוהה, כמו גם שימוש כדוגמה ומופת לציות לחוק. על כך גם עמד כב' ביהמ"ש בהכרעת הדין בהליך הפלילי: " למעלה מן הדרוש אציין כי לדידי, במעשה הנאשם גם מגולמת עבירה של "הפרת אמונים" נוכח מעמדו הבכיר של הנאשם במשרד החינוך המוביל בהכרח לפגיעה מהותית באמון הציבור ופגיעה מהותית בטוהר המידות והגם שמדובר בארוע יחיד לא ניתן להתעלם מחומרתו, מקום והנאשם לא דאג לברר ולוודא אמיתות מסמכי התואר השני ואף לא הזהיר עצמו מפני מזימה בלתי חוקית- הימנעות אשר אינה עולה בקנה אחד עם טוהר המידות ואיה (צ.ל. אינה פ.ל.) יאה לעובד ציבור המכהן בתפקיד בכיר בתחום החינוך ( ההדגשה במקור פ.ל.) (עמ' 16 להכרעת הדין). 15. אמנם נכון, כי התובע זוכה (מחמת הספק) מעבירה של זיוף המסמכים עצמם, וכאמור לעיל בית המשפט דחה את הטענה כי העבירות שיוחסו לתובע נעשו בנסיבות חמורות בהעדר שיטתיות, תכנון ומאמץ שהושקעו בביצוע העבירות (ראה עמ' 14 ו-15 להכרעת הדין) אולם אין בכך לגרוע, מחומרת המעשים בהם הורשע התובע. למען הסר כל ספק יצויין כי מהכרעת הדין עולה כי גם באם לא הוכח פוזיטיבית שהתובע ידע בפועל כי מדובר במסמכים מזוייפים, הרי שמיוחסת לו "ידיעה בכוח" וכדברי בית המשפט בהכרעת הדין: "אני בא למסקנה חד משמעית כי גירסת הנאשם, כאילו לא היתה לו סיבה לחשוד באמיתות המסמכים ת/1 ו- ת/2 ( קלף הדיפלומה וגיליון הציונים בהתאמה פ.ל.)- משוללת יסוד. גירסת הנאשם בעניין זה, שידרה חוסר אמון, מניפולטיביות, אי התמודדות עם העובדות וניסיון לזרות חול....אינני מקבל הסבר שנתן הנאשם ולפיו, לא היתה לנאשם כל סיבה לחשוד כי ההליך אינו תקין..... מארג הראיות שהובא בפני בית המשפט, לא מותיר כל מקום לספק כי הנאשם ידע ולפחות חשד אולם נמנע מלברר (והרי הוא כמי שידע) כי ת/1 ו- ת/2 נחזים להיות את אשר אינם וכי הוא העדיף להגיש מסמכים אלו לוועדה להערכת תארים על מנת לקבל הטבה כספית...."( עמ' 12-13 להכרעת הדין ההדגשה אינה במקור - פ.ל.). 16. בחינת הסעדים אותם מבקש התובע בתביעתו מגלה שקיים קשר ישיר ואמיץ בין המעשים שבבסיס הרשעת התובע לבין הנזק שנגרם לו, לטענתו. יתירה מכך, גם באם אצא מהנחה כי כל האמור בכתב התביעה נכון הוא ויוכח כדבעי, דהיינו שהנתבע יצר בפני התובע מצגי שווא באשר לקבלת תואר המוסמך מהאוניברסיטה, הרי שיש במעשי התובע עצמו, אשר כאמור דבק בהם פגם מוסרי חמור, לנתק כל קשר סיבתי בין מעשי הנתבע לבין הנזקים הנטענים, שכן אלו הם תולדה ישירה של מעשי התובע דווקא. 17. נסיונו של התובע לבודד את מעשיו המיוחסים של הנתבע והדגשת טענתו בכתב התביעה כי הנתבע "הוא אשר נטע בליבו של התובע להאמין כי הלימודים מתקיימים באמת" ובכך להבדיל את מעשיו של הנתבע ממעשיו של התובע עצמו (ההסתמכות על המסמכים המזוייפים לצורך קבלת הטבת שכר), דינו להידחות. התובע בכל כתב התביעה המפורט והארוך איננו טוען במקום כלשהו כי הוא אכן למד לתואר שני ולפיכך היה זכאי, לכאורה ואלמלא מצגי הנתבע, לקבלת תואר מהאוניברסיטה. יתירה מכך בהליך הפלילי קבע ביהמ"ש כדלקמן: " ... אף לא שוכנעתי כי הנאשם, אשר העיד על עצמו, כי הינו בעל הסמכה במקצועות ותארים שונים, לא הראה בקיאות כאשר נשאל בבית המשפט לפשר העבודות שהכין עבור התואר השני, ולמצער ניכר היה כי הוא מתקשה לזכור אילו עבודות הגיש בפועל, באילו מקצועות קיבל פטור והכל תוך כדי שהוא מסתפק בתירוץ שאינו סביר ואף אינו משכנע ולפיו " עומס לימודים ותארים מקשים על זכרונו.... יתירה מכך, כאשר נשאל במשטרה מדוע לא הביא עימו עבודות שמסר ללימודיו לתואר השיב כך: " אני לא זוכר למה לא הבאתי את העבודות. ביקשתם את התעודות שלי ואני הבאתי אותם"...... החמור מכל, לטעמי, הנאשם גם אינו זוכר מה היתה עבודת המחקר שלו (!!!)". (עמ' 12 להכרעת הדין). הנה כי כן, לא ברור על איזה בסיס ניתן להשתית טענה של התובע כי מאן דהוא נטע בו את האמונה שהוא אכן לומד לתואר שני! עיון מדוקדק בהכרעת הדין מעלה כי בית המשפט בהליך הפלילי, אף שלא נדרש לכך לצורך הרשעת התובע בעבירות בהן הורשע, קבע ממצאים ברורים באשר ל"זכרונותיו" של התובע מתקופת לימודיו. בכל מקרה, גם באם אין בקביעות אלו משום קביעת ממצא המהווה ראיה בהליך שבפני, הרי שלא ניתן לבסס קשר סיבתי בין מעשי הנתבע הנטענים, דהיינו שנטע בלב התובע אמונה כי הוא לומד באוניברסיטה, לבין הנזקים הנטענים, שכן בסופו של יום, כאמור לעיל, לא שאלת קיומם של הלימודים צריכה הכרעה בהליך בפני, אלא השאלה באם היה במעשיו המיוחסים של הנתבע לגרום לנזק הנטען. ברי, כי גם באם היתה לתובע אמונה כנה בכך שהוא אכן לומד, הרי שמאמונה זו (אפילו היא שגויה) לא נגרם לו איזה מהנזקים הנטענים בכתב התביעה, אשר מקורם, כאמור לעיל, בהחלטתו המודעת של התובע להגיש לאישור מסמכים שידע או "עצם עיניו" מלדעת שהם מזוייפים. 17. מכל האמור לעיל אני סבורה כי דין התביעה להידחות ולו מן הטעם היחיד של יישום הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". מעבר לצורך אתיחס לטענות האחרות שהעלה הנתבע אשר לטעמי לא היה בהם, בפני עצמם, להביא לדחיית התביעה כפי שיפורט להלן. ההתיישנות 18. הוראות החוק הרלוונטיות לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות הינן ההוראות הקבועות בסעיפים 6-8 לחוק ההתיישנות, התשיח-1958 ( להלן : "חוק ההתיישנות "). "תחילת ההתיישנות 6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה תרמית ואונאה 7. היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה. התיישנות שלא מדעת 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לתובע עובדות אלה" . השאלה שבמחלוקת בענייננו הינה אימתי נודעה לתובע עילת התביעה. 19. המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע, כדברי השופט אור בע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית, פד"י נא(2) 581, (1997): "המבחן" הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלו אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד במבחן זה עומד קיומו של כח תביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל". אם כן, אין די "בזכות תביעה מושגית" בידי התובע כתנאי לתחילת מירוץ ההתיישנות. יש צורך בקיומו של כח תביעה, המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פד"י נז(5) 166 (2000). 20. מן הכלל אל הפרט, לטענת הנתבע עילת התביעה נודעה לתובע כבר בשנת 2001 לפחות ולכל המאוחר בשנת 2002 (מועד בו נפתחה חקירת המשטרה), ומאחר שחלפו למעלה מ-7 שנים ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה, הרי שזו התיישנה. לעומתו טען התובע בתגובתו כי תביעתו לא התיישנה כלל ועיקר. לדידי התובע המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא היום בו הוגש נגדו כתב האישום (28.8.2005) מאחר שביום זה נודעו לו כל המרכיבים לגיבוש עילת התביעה ואשר יצרו את כח התביעה. ממועד זה ועד למועד בו הוגשה התביעה הראשונה ( 26.3.2009) חלפו שלוש וחצי שנים בלבד. בנוסף התקופה בה נוהלה התביעה הראשונה עד ליום מחיקתה ( 27.9.2010) מפסיקה את מרוץ ההתיישנות ואינה באה במניין הימים. יש לשוב ולמנות את מניין הימים רק ממועד מחיקת התביעה הישנה ועד ליום הגשת התביעה שבפני ( 14.6.2011)- פרק זמן בן כ- 9 חודשים בלבד. לדידי התובע, בחישוב כולל חלפו 4 שנים ושלושה חודשים בלבד ומשכך תביעתו לא התיישנה. לחלופין טוען התובע כי בעניינו חלים סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות מאחר שמדובר בתביעה שעילתה תרמית והונאה, אודותיהן התגלה לתובע רק עם הגשת כתב האישום בשנת 2005. על טענות אלה מגיב הנתבע וטוען, בהתבססו על הכרעת הדין בהליך הפלילי, כי עילת התביעה נודעה לתובע כבר בשנת 1996-1997 עת הגיש את המסמכים המזוייפים לצורך קבלת אישור שקילות. לחילופין טוען הנתבע כי עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ביום בו נודע לתובע לראשונה אודות טענת הזיוף נגדו, המועד בו הוצאו נגדו צווי חיפוש בגין עבירות זיוף ומירמה ב-7/02 וכן ב- 10/02. גם בניכוי ימי התנהלות התביעה הראשונה, תביעה זו התיישנה. כמו כן טוען הנתבע כי טענות התובע בתגובתו ביחס למועד היווצרות העילה מהווה הרחבת חזית, וכי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות אינם חלים בעניינו מאחר שלאור הממצאים שבהכרעת הדין הפלילית, לא יכול התובע לטעון כי העובדות המקימות את עילת התביעה נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו. 21. לאחר עיון בטענות הצדדים בענין זה מקבלת אני את טענת התובע וקובעת כי אין די בכך שנגד התובע הוצאו צווי חיפוש בביתו או כי ידע שמנוהלת חקירה נגדו כדי להקים בידיו "כח תביעה" כנגד הנתבע. כוח כזה קם לכל המוקדם במועד בו הוגש כנגד התובע כתב אישום (28.8.2005). החל ממועד זה יכול היה התובע לצפות כי בעקבות הרשעה בדין הוא יחוייב להשיב את הכספים אשר שולמו לו כהטבת שכר וכי יגרמו לו נזקים נוספים ממוניים ולא ממוניים כגון הנזקים אשר בגינם הוגשה תובענה זו. רק ממועד זה ואילך מתחיל מירוץ ההתיישנות. הגם שקבלתי את טענת התובע כי עילת תביעתו כנגד הנתבע נוצרה, לכל המוקדם במועד בו הוגש נגדו כתב אישום, אינני מקבלת את טענתו כי מועד זה הינו המועד הקובע גם לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סבורתני כי ממצאי הכרעת הדין בהליך הפלילי, מצביעים על כך שהתובע לכל הפחות יכול היה לדעת, בזהירות סבירה, כי המסמכים עליהם הוא מבסס את בקשתו להטבת השכר הינם מסמכים מזוייפים, ולפיכך אין בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לסייע לתובע, ככל שהייתי סבורה שעילת תביעתו התיישנה. לאור קביעתי זו, ומאחר ומאז התגבשות כוח התביעה בידי התובע ועד להגשת תביעה זו לא חלפו 7 שנים, אין צורך לבחון את משמעות התביעה הראשונה שניהל התובע, אולם אציין כי התקופה שבה נוהלה התביעה הראשונה ועד למחיקתה אינה באה במניין תקופת ההתיישנות. 22. בשולי הדברים אוסיף כי גם אינני מוצאת בהתנהלות התובע משום שיהוי בלתי סביר אשר יש בו להביא לסילוק התובענה. דיני השתק ומניעות/מעשה בי-דין 23. מעשה בי-דין בסוגיה זו לא דק הנתבע פורתא, שכן אין בהכרעת הדין כנגד התובע להוות מעשה בי-דין בהליך בו מבקש התובע "להיפרע" את נזקיו מהנתבע. תנאי יסודי לקיום מעשה בי-דין הינו כי הצדדים להליך הקודם יהיו זהים (או חליפיהם). במקרה דנן ברי כי הנתבע לא היה צד להליך הפלילי (אלא כעד בלבד) ולפיכך לא הוכרעה בהליך הפלילי מחלוקת שקיימת בין התובע לבין הנתבע. טענת הנתבע כי התובע מבקש לקיים "משפט חוזר" לאחר שהורשע בדין הפלילי הינה טענה חסרת כל בסיס. משמעות תביעת התובע כאן (מעבר לענינים בהם הוא אכן מנסה לתקוף את הממצאים בהליך הפלילי) הינה כי מעשיו של הנתבע הם שגרמו לו לנזקיו (הפסד מקום עבודתו, משכורתו וכו) וכי הם שהניעו את ההליך הפלילי כנגדו. מדובר בטענות שלא נדונו בהליך הפלילי שכן הרשעתו של התובע אין משמעה "זיכוי" הנתבע מחלקו במעשים שיוחסו לתובע בהליך הפלילי. 24. יחד עם זאת, וזה היה הבסיס לתחולת הכלל בדבר "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה", אכן יש טעם לפגם בכך שהתובע, שהורשע בהליך פלילי אשר בו נקבעו קביעות חמורות ביותר ביחס להתנהלותו, יבקש להשית את תוצאות הרשעתו על צד אחר, גם בהנחה שאותו אחר, הנתבע, פעל אף הוא בדרך המהווה תרמית, ויתכן אף, בהנחה שכל האמור בתביעה יוכח, כי הוא היה בבחינת "החוליה הראשונה" בשרשרת אירועים שהביאה בסופו של יום להרשעת התובע ולנזקיו הנטענים. 25. השתק פלוגתא - ככל שלא הייתי מוצאת לדחות את התביעה על הסף הרי שהייתי מאמצת טענת הנתבע כי ממצאים עובדתיים אשר נקבעו בפסק דין פלילי, הינם בגדר ראיות מכריעות בהליך זה, וזאת מכוח הוראת סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, הקובע כי ממצאים שנקבעו בפסק דין פלילי מרשיע, יהווה ראיה לכאורה בהליך אזרחי. במקרה דנן התובע לא ביקש להתיר הבאת ראיות לסתור את הממצאים שבפסק הדין הפלילי (בקשה אשר בנסיבות הענין ספק באם היה לה כל בסיס ממילא מקום בו התובע ניהל את ההליך הפלילי על כל תג ותג). סיכומו של דבר דין התביעה להידחות על הסף. לאור קביעתי זו אין עוד צורך לדון בבקשה להפקדת ערובה, בקשה אשר בהחלט הייתי שוקלת בכובד ראש לאור התנהלות התובע בהליך הקודם, ולאור טענותיו בדבר קשיים כלכליים משמעותיים. על אף דחיית התביעה על הסף אינני עושה צו להוצאות, ראשית, מאחר והדחייה היתה מטעם שהנתבע לא העלה באופן מפורש, בעוד שטענותיו הוא נדחו על ידי כמפורט לעיל. שנית, מאחר ומכל העולה ממעט החומר אליו נחשפתי מתוך תיק החקירה והתיק הפלילי, לא שוכנעתי כי ידיו של הנתבע נקיות הן ונראה כי חלקו בפרשה לא התברר עד תום במסגרת ההליך הפלילי. התחזות