קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא תביעה נגד יצואן ישראלי: התובעת הגישה תביעה לתשלום הסך של 677,217 ₪ בגין מתן שרותי יצוא של תוצרת חקלאית. התביעה הוגשה כנגד חברת שירותי סחר בינלאומיים (גודל) בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "החברה"). וכנגד נתבעים 2 ו-3 בעלי מניות ומנהלים של החברה. התובעת עוסקת באריזה ובמתן שרותי לוגיסטיקה ויצוא לצמחי נוי. הנתבעת היא יצואן של צמחי נוי. הנתבעים 2 ו-3 היו בעלי מניות (30% ו-70%, בהתאמה) ומנהליה של הנתבעת (להלן: "הנתבע 2" או "גודל", "הנתבע 3" או "מיכה"). הנתבע 2 והנתבע 3 הינם גיסים. הנתבע 3 הגיש תביעה שכנגד לתשלום הסך של 886,733 ₪ כנגד התובעת, ביום 19/9/12 נמחקה התביעה שכנגד, לאחר שלא שולמה המחצית השניה של האגרה. לאחר הגשת התביעה נחתם ביום 27/8/07 הסכם פשרה בין התובעת לנתבעים 1 ו-2. בהסכם נקבע כי: "1. ינתן פס"ד נגד החברה נתבעת מס' 1 על מלוא סכום התביעה. 2. ינתן פסק-דין נגד הנתבע מס' 2 שפריר גודל על סך 380,000 ₪. ... 6. התובעת תמשיך בהליך המשפטי כנגד הנתבע מס' 3 מיכאל שפיר (להלן: "שפיר"), ו"שפיר" יוזמן לעדות באשר למערכת היחסים בין הנתבעת מס' 1 לבינו. 7. היה והתובעת תזכה בפסק דין כנגד הנתבע מס' 3 ותגבה ממנו את מלוא סכום התביעה, כי אז התובעת תשיב לידי "שפריר" כל סכום ששולם על ידו לתובעת ו/או כל חלק ממנו וזאת על פי שיקול דעתו הבלעדי של "שפריר"." טענות התובעת בין התובעת לחברה נחתם ביום 18/3/06 הסכם למתן שרותי יצוא תוצרת חקלאית. בהתאם להוראות ההסכם התחייבה התובעת להעניק לחברה שרותי איסוף, אריזה ויצוא לתוצרת שתועבר לה על ידי החברה וזאת לתקופה שבין 10/4/05 ועד ל-30/8/06. החברה התחייבה לשלם לתובעת בעבור שירותים אלו. הנתבע 2 חתם על ערבות אישית לכל חיובי החברה בהתאם להסכם מיום 18/3/06. בהמשך חתמה החברה על שני שטרי חוב האחד על סך 250,000 ₪ (ללא תאריך), והשני (מיום 28/5/06) בסך 500,000 ₪. הנתבע 2 חתם כערב לפירעון השטרות. לטענת התובעת שירותי היצוא ניתנו לחברה מיום 31/10/05 עד ליום 15/6/06, החברה שילמה מעת לעת סכומים שונים בגין שירותים אלו ויתרת חובה עומדת על הסך של 677,217 ₪. לטענת התובעת במועד ההתקשרות בין הצדדים, הציגו הנתבעים בפניה מצג לפיו הנתבע 3 יפקיד בחשבון הבנק של החברה סך של 1.5 מיליון ₪. הנתבע 3 ישעבד אותו לטובת החברה על מנת שזו תקבל אשראי בגובה סכום זה ובאמצעותו תשלם למגדלי הצמחים ולתובעת. על סמך מצג זה הסכימה התובעת לתת לנתבעים אשראי בעבור השירותים שנתנו לחברה. בחודש יוני 2006 חדלה החברה מלשלם. התובעת פנתה לנתבע 2 וזה הבהיר לה כי הנתבע 3 הורה לבנק שלא לכבד כל הוראת תשלום עד לסילוק מלוא האשראי שהועמד לחברה, ולאחר מכן לשחרר לידיו את הבטוחה שניתנה. הבנק פעל על פי הוראת הנתבע 3 והחברה הפכה חדלת פירעון. התובעת טוענת כי הנתבע 3 מתוקף תפקידו כמנהל בחברה ובהיותו מעורב בכל פעילות החברה גרם ביודעין ובמכוון לכך שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. לחלופין, התנהלות הנתבע 3 יש בו משום העדפת הבנק כנושה על פני שאר הנושים לרבות התובעת. עוד היא טוענת כי היא הסכימה להעניק שירותים לחברה על סמך המצג שהוצג לה, ועל כן יש לחייב את הנתבע 3 לשלם מכוח מצג זה. טענות הנתבע 3 הנתבע 3 מאשר כי שימש אחד משני הדירקטורים בחברה. הנתבע 3 מכחיש את מעורבותו בניהול עסקיה של החברה. לגרסתו מעורבותו בחברה הסתכמה בסיוע לנתבע 2 בכך שהסכים לערוב לחיובי החברה לטובת בנק לאומי, וזאת בתנאי שהבנק יעמיד לחברה אשראי בסך של עד 1.5 מיליון ₪, ערבות למימון הון חוזר בלבד, וזאת בתנאי שכל התקבולים ממכירת הסחורה יופקדו בחשבון הבנק כדי לכסות את האשראי שמעמיד הבנק לחברה להון חוזר. לטענתו הבנק העמיד לחברה אשראי למימון הביניים של הוצאותיה עד למועד קבלת התקבולים ולאשראי זה ניתנה ערבותו. הנתבע 3 טוען כי מומחיותו ועיסוקו היא בנושא מחשבים, והוא נעדר כל ידע וניסיון ביצוא ושיווק תוצרת חקלאית. לעומתו הנתבע 2 כלכלן במקצועו, בעל תואר שני שעיסוקו ומומחיותו בייצוא ושיווק תוצרת חקלאית. הנתבע 3 מדגיש כי הוא לא התקשר עם התובעת ולא יצר בפניה כל מצג, הפעילות העסקית של החברה בפרט מול התובעת נוהלה באופן בלעדי על ידי הנתבע 2. עוד הוא מדגיש כי הערבות שניתנה לחשבון הבנק אינה קשורה לתובעת בכל דרך שהיא. הנתבע 3 טוען כי התובעת התנהלה בחוסר תום לב כאשר בחודש מאי 2006 סיכמה עם הנתבע 2 כי כספי לקוחות החברה יועברו ישירות לתובעת. בעוד החברה חייבת כספים לנושים שונים לרבות לבנק. הנתבע 3 מכחיש את טענת התובעת לפיה הורה לבנק לא לאפשר משיכות מחשבונה של החברה, לגרסתו הבנק עצר את מתן האשראי לחברה מיוזמתו עד שהחברה תקטין את חובה על ידי הפקדת תקבולים מלקוחות. בסופו של דבר, בחודש נובמבר 2007 מימש הבנק מכספי הבטוחה סך של 886,733 ₪ לכיסוי חוב החברה לבנק. דיון והכרעה בסיכומי ב"כ התובעת מבססת את תביעתה על ארבע עילות: עוולת הרשלנות והתרמית; חובת הזהירות והאמון; הרמת מסך; מימון דק. קודם לדיון בטענות אלו יש לבחון את מעורבותו של הנתבע 3 בניהול עסקי החברה והמצגים שהציג בפני התובעת לפני ולאורך תקופת ההתקשרות. מעורבות של מיכה בניהול עסקי החברה הנתבע 3 טוען כי הוא מתמחה בתחום ההייטק ואין לו כל ידע בתחום הפרחים. לטענתו גיסו אשר עסק ביצוא פרחים פנה אליו וסיפר לו כי בדעתו להקים חברה עצמאית. הנתבע 2 הציע לו להשקיע בחברה והבטיח כי החברה תעבור למסלול רווחי. לטענתו, הסכים לסייע לחברה בקבלת האשראי לעסק באמצעות העמדת בטוחה מטעמו. מעורבותו הסתכמה במתן בטחונות לצורך קבלת קו אשראי להון חוזר, משום שמצבו הכספי ומעמדו של הנתבע 2 לא אפשר לו לקבל אשראי בהיקף הנדרש. בכדי להבטיח פיקוח ובקרה הוא נרשם כבעל מלוא המניות כאשר סוכם בינו לבין הנתבע 2 כי בהמשך יועברו אליו המניות. החברה הוקמה ב-10/4/05 ובאוקטובר 2005 העביר לנתבע 2- 30% ממניות החברה. הנתבע 3 מעיד כי "מתחילת דרכה של החברה ולאורך כל תקופת פעולתה לא היתי פעיל כלל ועיקר בחברה, לא ניהלתי אותה ולא ישבתי בה. הדבר העיקרי שעניין אותי הוא שהחברה מתנהלת באופן תקין", וכי הוא דאג לוודא כי פעולות החברה אינן חורגות מתקרת הסיכון שהוסכמה בינו לבין הנתבע 2 (סעיף 25 לתצהירו). מר גיורא פרויד (להלן: "מר פרויד"), עובד החברה, העיד כי מיכה הגיע לישיבות שבועיות 8-10 פעמים ולא באופן קבוע (עמ' 17-18 לפרוטוקול). מר שלום קורלי (להלן: "מר קורלי"), מנהל סניף קרית אונו בבנק לאומי, העיד כי מיכה היה מעורב בניהול החשבון של החברה, מבחינת הבנק הוא איש המפתח בניהול החשבון (סעיף 26 לתצהירו סומן נ/1). בחקירתו הנגדית אישר שמיכה היה הרוח החיה של החשבון (שורות 3-12 עמ' 39 לפרוטוקול). מעדויות אלו עולה כי הנתבע 3 ידע היטב אודות התחייבויות החברה. גם העובדה שהוגבלו זכויות החתימה של נתבע 2 בחשבון הבנק לסך של 5,000 ₪, תומכת במסקנה כי הנתבע 3 חלש על פעילותה הכספית של החברה, והייתה לו ידיעה מלאה אודות התחייבויותיה. יחד עם זאת, עדיין על התובעת הנטל להוכיח את טענתה כי הנתבע 3 שותף למצגים שהוצגו בפניה. הנתבע 3 מעיד כי מעולם לא היה לו דין ודברים עם התובעת, הוא לא התחייב בפניה ולא הציג בפניה מצגים. התובעת טוענת כי מיכה היה מעורב באופן שוטף ומלא בפעילות החברה, הן בשלבי ההקמה והן בשלבי ההפעלה. התובעת מדגישה כי לנתבע 3 היו זכויות חתימה והוא היה מודע לתפקידה של התובעת אשר שימשה כספק מרכזי בחברה. מטעם התובעת העיד מנהל הכספים, מר אביב הררי (להלן: "מר הררי"). מר הררי מעיד כי בתקופה שבין ספטמבר 2005 ועד פברואר 2006 ניתנו לחברה שירותים בהיקף של 993,610 ₪ והחברה שילמה על חשבון שירותים אלו סך של 561,515 ₪ בלבד. בהמשך ובעקבות עליה ביתרות החוב נחתם ביום 18/3/06 ההסכם בין התובעת לבין החברה. מר הררי מאשר כי הפגישות לפני ובמהלך חתימת ההסכם נערכו עם הנתבע 2 (סעיף 4 לתצהירו). לאחר חתימת ההסכם נערכה פגישה נוספת עם הנתבע 2 וזה חתם על שטר חוב (250,000 ₪). בסוף חודש מאי נערכה פגישה נוספת בה סוכם כי כל פעילות נוספת שתיתן התובעת תגובה בתשלום ישיר של הלקוחות. באותה פגישה חתם הנתבע 2 על שטר חוב בסך של 500,000 ₪, ובמועד זה הסביר כי החברה בקשיים בשל הוראת גיסו, מיכה, להפסיק ולשלם לספקים (סעיף 10 לתצהיר). מר הררי אישר בחקירתו הנגדית כי הנתבע 2 הוא הגורם הישיר שפעל מטעם החברה מול התובעת. הוא זה שחתם על ההסכם ועל שטרי החוב. עוד העיד כי התובעת ראתה בנתבע 2 כגורם המוסמך מטעם החברה. מר דורון פיין (להלן: "מר פיין"), מנכ"ל התובעת, העיד כי במועד ההתקשרות בין הצדדים הציגו הנתבעים בפניו מצג לפיו מיכה יפקיד סכום של 1.5 מיליון ₪ בבנק לאומי וישעבד אותם לטובת החברה, כדי שזו תקבל אשראי בגובה הסכום האמור וכך תוכל החברה לשלם למגדלי הצמחים ולתובעת. לגרסתו על סמך מצג זה הסכימה התובעת להעניק לחברה אשראי (סעיף 9.2 לתצהירו). בחקירתו הנגדית אישר מר פיין כי מיכה לא נכח בפגישות שהתנהלו בין התובעת לחברה ולראשונה פגש בנתבע 3 בבית המשפט (עמ' 15 לפרוטוקול). התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא שכנעה אותי כי הנתבע 3 הציג בפניה את המצג הנטען על ידה. התובעת כלל לא פגשה בנתבע 3 ולא ביקשה ממנו כל מסמך או אישור למצג הנטען על ידה, גם בהסכם מיום 18/3/06 אין כל אזכור למצג זה. בתצהירו של מר פיין לא נאמר מי מבין הנתבעים הציג את המצג הנטען, והנתבע 3 בוודאי אינו שותף למצג כאשר כלל לא פגש במר פיין. זאת ועוד, בעוד שמר פיין טוען כי הוצג לו מצג שהנתבע 3 שיעבד לבנק סכום של 1.5 מיליון ₪, הרי שמעדות מנהל הבנק עולה כי הערבות שנחתמה הייתה ערבות בלתי מוגבלת ורק כאשר פרץ המשבר בין הנתבע 2 והנתבע 3 הוגבלה הערבות לסך של 1,700,000 ₪. לא השתכנעתי כי הנתבע 2 הציג מצג שכזה לנתבעת, שכן זו התחילה להעניק את שרותיה לחברה עוד בחודש אוקטובר 2005, חודשים רבים לפני חתימת ההסכם בינה לבין החברה. אין בפני כל גרסה מטעם התובעת כיצד החלה לספק שירותים לנתבעת מבלי שנחתם הסכם עמה, ואלו בטוחות היו לה כאשר סיפקה לחברה סחורות בהיקף כה נרחב. הנתבעת כלל לא בדקה את ההרשאות שניתנו לנתבע 2 כאשר זה הוסמך לבצע פעולות בחשבון הבנק של החברה בסכום שאינו עולה על 5,000 ₪ (נספח ד' לתצהיר הנתבע 3), ואף לא טרחה לידע את הנתבע 3 בכל ההסכמים שנערכו בינה לבין נתבע 2 (חתימת שטרי החוב, הסיכום מחודש מאי 2006). לו אכן ההתקשרות התבססה על הידיעה כי קיימת בטוחה לחשבון הבנק בוודאי הייתה התובעת דואגת לידע את הנתבע 3 בהסכם שכרתה עם נתבע 2 לפיו תשלומי לקוחות החברה יועברו לתובעת ולא לחשבון החברה. להסכמה זו השלכה משמעותית על חשבון החברה, ולו אכן ההתקשרות מבוססת על הבטוחה שניתנה לחשבון הבנק היה מקום לשתף את הנתבע 3 בהסכמה זו. התובעת ניהלה את מהלכיה מול הנתבע 2 בלבד לא שיתפה את הנתבע 3 בהחלטות המשותפות שהתקבלו, והמסקנה היא כי הבטוחה שניתנה לא עמדה בבסיס ההתקשרות ולא עמדה כלל נגד עיני התובעת לאורך תקופת ההתקשרות. עוולת הרשלנות והתרמית התובעת טוענת כי מיכה לא פעל במסגרת סמכותו הפורמאלית והמהותית, ומשכך הוא נושא בחבות נזיקית על פי עוולת הרשלנות ועוולת התרמית. לגרסתה קיימת חובת זהירות קונקרטית כלפיה לאחר שהיא הסכימה להעניק לחברה שירותים ואשראי על בסיס אותה ערבות אישית של הנתבע 3 לחשבון הבנק. התובעת מוסיפה וטוענת כי יש לחייב את הנתבע 3 בעילת תרמית, שכן מצגי השווא הוצגו בידיעתו. טענות אלו של התובעת יש לדחות מן הנימוקים הבאים: עילות אלו נטענות לראשונה בסיכומי התובעת והן בגדר הרחבת חזית אסורה; כמפורט לעיל, הנתבע 3 לא הציג לתובעת כל מצג והתקשרות התובעת עם החברה מבוססת על מצגים שהוצגו לה על ידי הנתבע 2. לפיכך, לא קמה לנתבע 3 כל אחריות אישית; התובעת לא הוכיחה כי הנתבע 2 הציג בפניה מצג הנוגע לחשבון הבנק קודם לתחילת ההתקשרות או במהלכה; התובעת לא הוכיחה את יסודות עילת הרשלנות (חובת זהירות של הנתבע 3 כלפיה, התרשלות), ואת יסודות עילת התרמית (היצג כוזב של עובדה וכוונה שהתובעת תבוא לידי טעות על ידי ההיצג ותפעל בהסתמך עליו); גם אם הייתה התובעת מוכיחה את טענתה (וכאמור היא לא עשתה כן), עדין היה עליה להבין כי הבנק רשאי בכל עת ובכל שעה לממש את הבטוחה. על כן אין לקבל את הטענה כי דווקא אותה בטוחה לבנק היא שגרמה לתובעת להעניק שירותים ואשראי לחברה ללא ביטחונות אחרים. חובת הזהירות וחובת האמונים התובעת מפנה לסעיפים 252 ו-254 לחוק החברות המעגנים את חובת הזהירות ואת חובת האמונים של נושא משרה בחברה. לגרסתה הנתבע 3 העדיף אינטרס אישי שלו על פני אינטרס החברה ובעלי המניות בחברה. התובעת מדגישה כי הפרת חובת הזהירות מקנה לחברה זכות תביעה כנגד נושא המשרה, אך בענייננו כאשר החברה חדלת פירעון הנושים רשאים לתבוע את נושא המשרה בגין הפרת חובתו כלפי החברה. בהתאם לפסיקה מי שמבקש להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה צריך להוכיח קיומה של עילה ספציפית נגד נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית מתאימה (ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי). לטעמי התובעת לא הוכיחה את הנטען על ידה; איני סבורה כי התנהגות הנתבע 3 גובלת ברשלנות. על פי עדותו של הנתבע 3 שלא נסתרה נתגלע משבר אמון חריף בינו לבין הנתבע 2, בין היתר בעקבות אותו הסכם לפיו יועברו כספי הלקוחות ישירות לתובעת. בנסיבות אלו דרש כי כספי הלקוחות יופקדו ישירות לחשבון הבנק של החברה. החברה לא צרכה שירותים נוספים מהתובעת לאחר מאי 2006, ולא הגדילה את היקף חובותיה לתובעת בידיעה שאין בידה לעמוד בהתחייבויות אלו. מעדותו של הנתבע 3 עולה כי בעצם בחודש מאי 2006 עצר הנתבע 3 את פעילות היצוא של החברה (סעיף 27 לתצהירו). החלטתו זו של הנתבע 3 שלא להמשיך את הקשר העסקי עם התובעת על פי אותו הסכם מחודש מאי 2006, ובכך אולי לא הגדיל את היקף התחייבויות החברה הינה החלטה סבירה בנסיבות העניין. זכותו כבעל מניות להפסיק את פעילות החברה כאשר זו אינה רואה ברכה בפעילותה ואין בכך פסול. מעדות מר קורלי, מנהל הבנק, עולה כי בתקופה זו (חודש מאי 2006) ביקש הנתבע 3 להגביל את ערבותו לחשבון החברה והבנק לא אפשר אשראי נוסף לחברה. עוד העיד כי הבנק דרש את פירעון החוב בחשבון (עמ' 40 לפרוטוקול), ולא ניתנה הוראה שלא לשלם לספקים (עמ' 42 לפרוטוקול). גם עדות זו תומכת במסקנה כי מצבה העסקי של החברה לא היה שפיר, ובנסיבות אלו החלטת הנתבע 3 שלא להמשיך בהזמנות באמצעות התובעת הינה סבירה בנסיבות העניין. אדרבא מגרסת התובעת עולה כי עוד בחודש מאי 2006 ידעה התובעת כי הנתבע 3 אינו מוכן להמשיך ולהגדיל את היקף ההתחייבויות (סעיף 10 לתצהירו של הררי). היה באפשרות התובעת לפעול בפרק זמן זה לנסות ולהיפרע מהחברה ישירות או מלקוחות החייבים לה כסף או לנקוט בפעולות גביה אחרות אשר לא ננקטו על ידה בזמן אמת, כאשר סיפקה לחברה שירותים ללא קבלת בטחונות מתאימים. הרמת מסך התובעת סבורה שבנסיבות התובענה יש לבצע הרמת מסך ההתאגדות תוך חיובו של מיכה באופן אישי בחובות החברה כלפי התובעת, מכוח היותו בעל השליטה בחברה אשר רוקן אותה מנכסיה וניצל את מסך ההתאגדות לרעתה. התובעת גורסת שהוכח על ידה כי השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נועד על מנת להונות ולקפח אותה באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע חובותיה. העילות להרמת מסך מפורטות בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") הקובע כי: "(א)(1) בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניות היה מודע לשימוש כאמור ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה". (2) לעניין סעיף קטן זה יראו אדם כמודע לשימוש בפסקה (1)(א)או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן למעט אם נהג ברשלנות." סעיף 6 בנוסחו הנוכחי צמצם את העילות להרמת מסך. ראה ע"א 10582/02 ישראל בן אבו דלתות חמדיה נ' בע"מ: "עינינו הרואות, כי סעיף 6 צומצם בתיקון החדש, באורח שבו הרמת מסך על-ידי ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה אפשרית במקרים שבהם נעשה השימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..." או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", וזאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וכן ליכולת החברה לפרוע את חובותיה." התובעת לא הוכיחה כי הנתבע 3 השתמש באישיות הנפרדת של הנתבעת באופן שיש בו כדי להונות או לקפח את התובעת או נטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. הנטל בעניין זה מוטל על התובעת והיא לא עמדה בו. בדוחות כספים של החברה לשנים 2005-2006 (נספח כז' לתצהירי הנתבע 2), נרשמו הכנסות של בין 2 מיליון ל-3 מיליון ₪, כך שאין מדובר בחברה שהוקמה למראית עין בניסיון ל"עקוץ" את התובעת, אלא בחברה שפעילותה לא צלחה. כאמור הנתבע 3 עצמו לא הציג כל מצג בפני התובעת והוא לא הזמין את שירותיה בידיעה כי אין באפשרות החברה לשלם בעבור התחייבויותיה. גם החלטתו שלא להמשיך בהתקשרות עם התובעת לא נעשתה בכדי להונות את התובעת או לקפחה, אלא מדובר בהחלטה עסקית מושכלת להימנע מלהגדיל את חיובי החברה . התובעת לא הוכיחה את טענתה כי הנתבע 3 הורה לבנק שלא לשלם לספקים. מנהל הבנק בעדותו אינו תומך בטענה שכזו והתובעת לא הצביעה בפני ולו על הוראת תשלום אחת לתובעת או לספק אחר, שבוטלה בהוראת הנתבע 3. מימון דק התובעת טוענת כי מיכה מכח היותו בעל שליטה בחברה, חתם על ערבות לטובת הלוואה שנטלה החברה שהנה בעלת הון מניות בערך של שקל אחד. לפיכך ניהל את החברה במימון דק עת שנמנע מהשקעה או הענקת אשראי על ידי הזרמת הון פרטי לחברה, ובכך גרם שהחברה תהפוך להיות חדלת פירעון. התובעת מוסיפה כי מבנה ההון של החברה שכולל השקעה עצמית נמוכה של בעלי המניות מגדיל את ההסתברות של החברות להגיע לחדלות פירעון. לשיטתה בנסיבות אלו יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 3 בחוב החברה. גם טענה זו של התובעת יש לדחות וזאת מן הנימוקים הבאים: טענה זו לא נטענה בכתב התביעה והיא בגדר הרחבת חזית אסורה; בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, אפרוחי הצפון בע"מ נקבע כי מימון דק משמעותו כי ההון העצמי שהושקע בחברה או סך נכסיה אינם מספיקים לכסות את התחייבויותיה הצפויות במהלך עסקיה הרגיל. עוד נפסק כי במקרים חריגים בהם ה"מימון הדק" הוא קיצוני, ניתן להרים את המסך בעילה זו כעילה עצמאית. התובעת לא הניחה תשתית עובדתית להוכחת טענתה, לא הוכח כי היקף הוצאות החברה עלה על היקף ההכנסות הצפויות, ולא הובאו נתונים באשר למקורות המימון אל מול ההתחייבויות. התובעת נסמכת על הון המניות הרשום ותו לא. ואין די בכך להרמת המסך. סוף דבר לאור האמור התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבע 3 בסך של 10,000 ₪. יצואן