מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא תאונת אופניים בדרך לעבודה: תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף בעילות חלופיות, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפיצויים"] ולפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן - "פקודת הנזיקין]. רקע ונתונים שאינם במחלוקת 1. התובעת קיבוצניקית מקיבוץ מסילות וילידת 1947. ביום 31.1.07 בשעה 5.30 רכבה על אופניה בכביש המערכת של הקיבוץ, מכיוון מערב למזרח. כוונתה הייתה להגיע אל רכבה שחנה במרכז המשק ולהמשיך איתו למקום עבודתה. רכב לא ידוע [להלן - "הרכב"] שנסע על הכביש ובאותו כיוון, התקדם מאחוריה עד שקרב אליה מאוד או נסע לצידה. התובעת שחששה מפגיעתו סטתה עם אופניה ימינה אל השול של הכביש. מיד לאחר חלוף הרכב ניסתה לחזור אל הכביש, ניסיונה לא צלח והיא נפלה עם אופניה ונחבלה [להלן - "התאונה"]. 2. כתוצאה מהתאונה נגרם לה שבר תוך מפרקי בידה הימנית הדומיננטית. התובעת טופלה שמרנית בחדר מיון, לאחר מכן בקהילה שם קיבלה טיפולי פיזיותראפיה. 3. המל"ל הכיר בתאונה כתאונה בעבודה. המל"ל הכיר בתקופות אי כושר ונכויות זמניות. בהתאם שילם לתובעת דמי פגיעה בסך 19,184 ₪ עבור 3 חודשי אי כושר ומענקי נכויות זמניות: 40% בין 3.5.07 ל - 31.7.07, אז גם הוענקו לה תגמולי נכה נזקק ו - 20% בין 1.8.07 ל - 31.12.07. סכומים אלו משוערכים להיום מגיעים ל - 57,267 ₪. דמי הפגיעה הועברו ישירות למעבידתה של התובעת, מדינת ישראל - משרד הבריאות, שולמו לתובעת תוך השלמה לשכרה המלא. המדינה שילמה לתובעת שכר מלא גם לתקופת הנכויות הזמניות והללו הצטברו לתגמולי הנכות הזמנית. הכספים או חלקם הועברו לקופת הקיבוץ לפי הסדר בין התובעת לבין הקיבוץ אך העברה זו אינה נוגעת למחלוקות הכספיות בתיק זה שכן זכותה של התובעת לעשות בכספים כרצונה. מבחינת המזיק הוא חשוף לתביעה מלאה של המל"ל בגין התשלומים ששילם לתובעת, יהא אשר יהא השימוש שעשתה בהם. 4. החל מיום 1.1.08 העמידה וועדה רפואית ליד המל"ל את נכותה הצמיתה של התובעת על - 5% לפי סעיף 41 [10] [ה'] לתקנות הביטוח הלאומי התשט"ז - 1976 [להלן - "התקנות"], זאת בגין הגבלות בכיפוף גבי של כף היד. זוהי הנכות על פי דין והיא המחייבת לפי חוק הפיצויים. המל"ל נמנע מהפעלת תקנה 15 לתקנות. קביעה אחרונה זו אינה מחייבת את בית המשפט. 5. עובר לתאונה עבדה התובעת כאחות אחראית בתחנת כפר ריינה ובמסגרת עבודתה טיפלה בילודים. שכרה החודשי עמד על 9,000 ₪. 6. התובעת עמדה בפני וועדה רפואית של משרד הבריאות. וועדה זו העמידה את נכויותיה כך: 10% בגין הפגיעה נשוא התאונה, 50% עקב מחלת סרטן ו 15% בגין הגבלת תנועה בכתף שמאל. שתי הנכויות האחרונות אינן קשורות בתאונה ונובעות ממצב קודם. הוועדה מצאה שקיימות סיבות רפואיות להפסקת עבודתה בשירות המדינה והעמידה את נכותה לצורך גמלאות על 62% לצמיתות. 7. לאחר התאונה לא שבה התובעת לעבוד, קיבלה שכר מלא ובפברואר 2008 פרשה לגמלאות. מאז היא מקבלת פנסיה חודשית בסך כ - 4,000 ₪. 8. כאמור התובעת הגישה את תביעתה בשתי עילות חלופיות: אחת, לפי חוק הפיצויים וככל שתסווג התאונה כתאונת דרכים והשנייה לפי פקודת הנזיקין וככל שיידחה הסיווג לפי חוק הפיצויים. המחלוקות 9. המחלוקת העיקרית נעוצה בסיווג התאונה ועיקר השלכתה ביחסים בין שתי הנתבעות, קרנית, בהינתן תאונת דרכים והקיבוץ בהינתן תאונה שאינה כזו. קרנית אינה חולקת על חבותה בהינתן תאונת דרכים. 10. קרנית מסכימה כי לפני התאונה היה שימוש ברכב מנועי וביחס לשימוש זה הייתה התובעת "הולכת רגל". קרנית גם מסכימה שבהינתן תאונת דרכים "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע" והתובעת זכאית לפיצוי מקרנית לפי סעיף 12 [א] [1] לחוק הפיצויים. 11. המחלוקת הינה לגבי הקשר הסיבתי בין השימוש באותו רכב לבין התאונה. קרנית גם מסכימה שלצורך הקשר הסיבתי עובדתי ומשפטי, אין הכרח במגע פיסי בין הרכב לבין הנפגע [ראו ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהד' רביעית, עמ' 267 - 271 והאסמכתאות שם]. ועוד היא מסכימה כי בהלה מרכב, לרבות רוכב סוס או משתמש בקלנועית או כל הולך רגל אחר מרכב ואשר גרמה ישירות לפגיעתו, מקיימת את דרישת הקשר הסיבתי. אך היא חולקת כאן על קיומו של קשר עובדתי ומשפטי. לעומתה טוענים התובעת והקיבוץ כי קיים קשר כזה. 12. במידה שתתקבל עמדת קרנית והתביעה תסווג כתביעה נזיקית, הרי לטענת התובעת קמה לקיבוץ אחריות לאור היעדר תאורה מתאימה וקיומו של קשר סיבתי בין התקרבות הרכב אל התובעת, באופן שגרם לה לחשש, לסטייה מהכביש ולניסיון הכושל לחזור מהשול אל הכביש. לטענת הקיבוץ זנחה התובעת את טענותיה להתרשלות הקיבוץ, לחילופין לא הוכיחה אותן כמו גם את הקשר הסיבתי בין התרשלות הקיבוץ לבין התאונה. לחלופין טוען הקיבוץ לאשם מכריע או תורם של התובעת, שלא השתמשה באמצעי תאורה משלה ושאיבדה את שיווי משקלה מסיבותיה העצמיות. 13. מחלוקות שגורות לגבי היקף הנזק. הראיות 14. מטעם התובעת העידו היא עצמה ועדת ראייה לתאונה גב' מרים גניגר. 15. הנתבעות הסתפקו בהגשת תיקי מוצגים. דיון ממצאים עובדתיים 16. העדות היחידות לתאונה הינן התובעת ומרים. על אף ההסכמה החלקית ולצורך שלמות התמונה, אביא את החלקים הרלוונטיים בעדויות. 17. התובעת הצהירה שבתאריך 31.1.07 בשעה 5.30 לערך רכבה אל אופניה לכיוון מגרש החניה במרכז המשק. תוך כדי הרכיבה בכביש המערכת ממערב למזרח, הרכב שנסע באותו כיוון התקדם אל צידה השמאלי מאוד, היא חששה מתאונה וסטתה מעט ימינה, נפלה מאופניה ונגרמו לה נזקי גוף. לדבריה בשל החשיכה בשעה זו, הנהג ככל הנראה לא הבחין בה, לא בנסיעתה ולא בנפילתה, והיא לא הצליחה לקלוט את מספר הרישוי שלו. מרים הייתה עדה לתאונה. התובעת צירפה לתצהירה הודעה נספח 1, שנחתמה על ידה ביום 10.9.09 [קודם להגשת תביעתה ותצהירה]. עיון בהודעה מעלה זהות בינה לבין עיקרי גרסתה בתצהירה למעט שימוש במילה "נבהלתי". התנגדות ב"כ קרנית להגשת הנספח נדחתה עקב האיחור בהעלאתה. בסופו של יום ערכו הראייתי של הנספח הינו בעל משקל בחיזוק גרסתה של התובעת כאן לאור מועד חתימתו. בחקירתה על ידי ב"כ קרנית [עמ' 14 - 17] חזרה על גרסתה בעיקרה, למעט הנתונים הבאים: היא חושבת שהכביש, בהמשך דייקה ל"שוליים", היו רטובים "קצת", נמוכים יותר, ישרים מאוד ועשויים מחצץ דחוס. עוד העידה שהנפילה לא אירעה בעת ירידתה לשוליים אלא כאשר ניסתה לעלות בחזרה אל הכביש והיא סטתה מהכביש כי "פחדה שיקרה לה משהו". ועוד העידה שלראשונה הייתה מודעת לרכב כשחשה בחום או ברעש שלו, כשהיה מאוד קרוב אליה, לא היה אור באופניה, היא סטתה כי פחדה מאוד להיפגע וכדי לפנות לו דרך. לשאלה מדוע לא השתמשה בתצהירה במילה "בהלה" השיבה שאינה יודעת "לעשות עניין מדברים שלי, שהייתה לה "מאוד בהלה", היא אמנם לא הצהירה שנבהלה אבל אכן נבהלה וסטתה כי חששה לחייה. 18. בחקירתה על ידי ב"כ הקיבוץ [עמ' 19 - 20] העידה שהכביש מוכר לה. כשהוצע לה שלא נפלה בגלל מכשול בדרך אלא משום שניסתה לחזור אל הכביש ואיבדה שיווי משקל השיבה שלא יכולה הייתה לנסוע על השוליים שהיו מאוד צרים [עקב טעות הקלדה נרשם "צריך"]. 19. מרים הצהירה שראתה את התובעת בצומת בין השביל הסמוך לביתה לבין הכביש, שהרכב חלף בכיוון נסיעתה של התובעת, היה מאוד קרוב אל צידה השמאלי של התובעת , התובעת סטתה עם אופניה לשוליים והתאונה אירעה כאשר ניסתה לחזור בחזרה לכביש, איבדה את שיווי משקלה, החליקה ונפלה מאופניה על ידה הימנית. אף מרים מסרה גרסה ראשונה זהה בעיקרה, בהודעתה נספח 1. הצהרתה של מרים שהתובעת "כנראה נבהלה" ולכן סטתה מהכביש הינה עדות סברה נעדרת משקל. בחקירתה על ידי ב"כ קרנית [עמ' 22 - 24] חזרה מרים על גרסתה, הבהירה שהמרחק בינה לבין התובעת היה כ - 2 מטרים, היו באותה עת דמדומים אם כי אינה בטוחה בכך והיא ראתה את התובעת שניות לפני התאונה. ב"כ הקיבוץ לא חקר את מרים. 20. קרנית והקיבוץ לא חלקו בסיכומיהם על גרסת התובעת, אם כי ב"כ קרנית מבקש להדגיש שהתובעת לא הצהירה שנבהלה. איני סבורה שיש לייחס לכך משקל. ראשית, התובעת מסרה כבר בהודעתה מ - 2009 שנבהלה, היא הסבירה בחקירתה מדוע לא השתמשה בתצהירה במילה "בהלה" ונסיבות התאונה מסייעות ומחזקות את המסקנה שאכן התובעת חששה לחייה ועקב פתאומיות התקרבות הרכב והמודעות המאוחרת לה אכן התעוררה בליבה בהלה. לדעתי ממצא זה אינו דרוש להכרעה בסיווג התאונה, שכן אין הבדל רלוונטי בין חשש מפגיעה לבין בהלה. לפיכך אני מקבלת את גרסאותיהן של התובעת ושל מרים לתאונה כפי שעולות משילוב תצהיריהן ועדויותיהן. למעלה מהדרוש, עדויותיהן אינן מאדירות, משתלבות, אמינות בעיני ואינן מאדירות את ההתרחשות. סיווג התאונה תאונת דרכים 21. סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע בחלקיו הרלוונטיים: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; .... "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב ..... 22. מאחר שמוסכם כי עובר לתאונה היה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה וכי לתובעת נגרם בתאונה נזק גוף, נותר לבדוק את מרכיב הקשר הסיבתי או את ה"עקב". קשר סיבתי עובדתי - הגורם בלעדיו אין 23. מוסכם שקשר סיבתי אינו דורש מגע פיסי בין השימוש ברכב עובר לתאונה לבין התאונה וטוב שכך. לאור ההלכה הפסוקה די בכך שהרכב הביא את נוסעיו למקום התאונה [ע"א 4204/98 המל"ל נ' מדינת ישראל ואח', פד"י נג [4] 867, להלן - "הלכת גשר שפירים" ודנ"א 9634/06 חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, אברהים יונאן ואח' , . קביעות אלו בעינן עומדות גם כאשר קיימות שרשראות סיבתיות נפרדות אשר זימנו הן את הרכב ואת הנפגע למקום התאונה [ראו ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהד' רביעית, עמ' 269 והאסמכתאות שם]. 24. השאלה הראשונה שהעלתה קרנית נוגעת לניתוק הקשר הסיבתי העובדתי, בין הגעת הרכב למקום לבין התערבותו של גורם זר ועצמוני, במקרה זה, חזרת התובעת לכביש לאחר סטייה קודמת עקב השימוש ברכב שלא גרמה כשלעצמה לתאונה. דעתי היא שאין בכך לשלול את הקשר הסיבתי העובדתי כשלעצמו שכן השימוש ברכב הוא שגרם למהלך העובדתי של הדברים [ראו ביקורתו של ריבלין בעמ' 267 על הקביעה בעניין קשר סיבתי עובדתי בבש"א 3701/07 בת.א. [של - ראשל"צ] 345/07 מזרחי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, ]. נמצא שיש קשר סיבתי עובדתי בין השימוש ברכב לבין התאונה. קשר סיבתי משפטי 25. הלכה פסוקה היא שבחינת הקשר הזה נעשית באמצעות מבחן הסיכון התחבורתי מקום בו הנפגע מצוי מחוץ לרכבו בעת התאונה. כאן יש לדייק - בענייננו לא נבחנת הימצאותה של התובעת בשול שמחוץ לכביש, בזיקה פיסית לאופניה או לתנאי הכביש והשול, אלא פגיעתה מרכב חולף שהזדמן לזירת התאונה. משנשלל שימוש ברכבו של הנפגע, נבחן הקשר הסיבתי המשפטי בין התאונה לבין שימוש רכב החולף וזיקה כזו נמצאה, אף הוטלה אחריות על המבטחת שלו [ע"א 544/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פד"י מה [2] 338 ורע"א 10875/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, ]. לענייננו, אין להבחין כאן בין אופניים, שאינם בגדר רכב מנועי, לבין רכב הנפגע שהינו בגדר רכב מנועי. מה שיש לבחון הוא פגיעת הנפגע מרכב חולף. 26. הקשר הסיבתי המשפטי עשוי לצמצם את השלכותיו של הקשר העובדתי אם ובמידה שיחרוג ממבחני הדין והפסיקה. והנה הפסיקה מפעילה מבחן מהותי - הוא מבחן הסיכון, כאשר אין מדובר בסיכון סתם אלא בסיכון תחבורתי. יש לבחון אם הנזק נמצא בתחום הסיכון שיצר השימוש ברכב ואשר בגינו מבקש חוק הפיצויים להטיל אחריות. כאשר אדם יוצא מרכבו ומחליק על כתם שמן בדרכו לרכבו שלו, לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש שהתעתד לעשות ברכבו לבין הנזק; אדם היוצא מרכבו לשם טיפול דרך חושף עצמו לסיכונים שונים אך הסיכון שיחליק על שמן וייפול אינו אחד מהם [ריבלין עמ' 270]. 27. האם כאשר סטתה התובעת מהכביש, התעתדה לחזור אליו ואף החלה בכך לשם המשך הנסיעה באופניה ואז נפלה ונפגעה פועל גורם חיצוני לסיכון התחבורתי או שמא נמצאת היא בזירה של סיכון תחבורתי? הערכאות הדיוניות סברו שמקום בו אירעה התאונה כשלא התקיים מגע פיסי בין השימוש ברכב לבין הפגיעה, יש להפעיל מבחני שכל ישר : מבחן הסיבה בעטיה נמצא הנפגע בזמן ובמקום התאונה, מבחן המקום בו נמצא בעת התאונה ומבחן הזמן שחלף מאז עזב את רכבו ועד הפגיעה [ריבלין, עמ' 268]. בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פד"י מב [2] 844, העדיף השופט גולדברג בדעת מיעוט את מבחן השכל הישר, הבודק את מידת תרומתו של השימוש ברכב להתהוות התוצאה. שופטי הרוב, ברק ובך, העדיפו את מבחן הסיכון. 28. בעקבות הלכת שולמן בין השאר, נחקק תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים. על אף עמימותו של התיקון ביחס לשימושים על פי החזקות המרבות והממעטות, הרי על פי הדעה המקובלת נותר מבחן הסיכון כמבחן דומיננטי ביחס לשימוש על פי ההגדרה הבסיסית, כלומר, ביחס לשימוש של נהיגה ברכב [ריבלין, עמ' 259 - 260]. על כן ובכל הכבוד, אני סבורה שמבחן הסיכון אינו צריך למבחני עזר של שכל ישר מקום בו אירעה תאונה בנסיבות שימוש על פי ההגדרה הבסיסית גם כאשר אין מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב המעורב. מסיבה זו איני סבורה שהחלת מבחן הסיכון תגרום למדרון חלקלק בהגדרת תאונת דרכים. 29. כך או כך, לדעתי הן לפי מבחן הסיכון והן לפי מבחן השכל הישר, קיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב בנסיבות העניין כאן לבין התאונה: השימוש ברכב יצר סיכון תחבורתי לפי מבחן הסיכון, והימצאותה של התובעת הנפגעת עומדת במבחני סיבתיות, זירה וזמן של מבחן השכל הישר. הכביש אפשר את הזירה התחבורתית, התאונה אירעה עקב הימצאותם של התובעת ושל הרכב המעורב באותה זירה והשניות שחלפו בין סטייתה של התובעת מהכביש, עקב חששה מהרכב וניסיונה לחזור אל הכביש לאחר חלוף הרכב, כל אלה מגלים ללא כל ספק זיקות בלעדיות, וודאי משמעותיות לקשר בין השימוש ברכב לבין התאונה. נמצא שהתאונה עומדת במבחני הסיכון והשכל הישר. המסקנה היא שהתאונה הינה תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים. לאור עקרון ייחוד העילה, עילה היחידה של התובעת הינה כלפי קרנית והקיבוץ "יוצא מהתמונה". תאונה אחרת לפי פקודת הנזיקין 30. התובעת לא הוכיחה התרשלות של הקיבוץ. היא אמנם תיארה שהתאונה אירעה בעת דמדומים כשהכביש היה חשוך, אך לא טענה כי הדבר נבע מהיעדר התקנה של תאורה, ממפגע או מהפרת חובות זהירות אחרות של הקיבוץ. 31. לו הייתה התובעת מתארת את כל אלה בתצהירה ובעדותה ותיאורה היה שורד את החקירה הנגדית ולא "זוכה" להתנגדות של הקיבוץ עקב הרחבת חזית, הייתי מתייחסת לטענה זו, אך התובעת לא עשתה כן. נמצא שהתובעת לא ביססה התרשלות של הקיבוץ. וודאי שלא ביססה קשר סיבתי בין התרשלות כזו לבין התאונה כפי שאירעה. התביעה נגד הקיבוץ נדחית. הנזק הנכות הרפואית 32. נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 5%. ההשלכות התפקודיות של נכות רפואית זו הינן שוליות, אם בכלל. נזכור ש"נכות תפקודית" נבחנת בעקרון מול נכות רפואית ולא מול נתוניו של ניזוק ספציפי [ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נב [3] 792]. לכן השאלה הינה במה תרמה נכות זו לפרישתה המוקדמת של התובעת מעבודה ובמה תרמה להפסדיה, ככל שקיימים, כתוצאה מפגיעתה בתאונה. נזק מיוחד הפסדי השתכרות בעבר 33. בעקבות התאונה קיבלה התובעת דמי פגיעה, תשלומים מהמל"ל ומענקי נכות זמנית. מעבידתה שילמה לה כל העת שכר מלא. טענתה שהועלתה לראשונה בתשובה לשאלת בית המשפט, לגבי הפסד "בונוסים" נמחקה. יוצא שבין מועד התאונה לבין מועד פרישתה לגמלאות קיבלה התובעת שכר מלא ובנוסף מענקי נכות זמנית מהמל"ל. 34. התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי מלא בין פרישתה לגמלאות בפברואר 2008 לבין התאונה בינואר 2007. וועדה רפואית של משרד הבריאות העמידה את נכותה תוצאת התאונה על 10% וביחס ליתר הנכויות משקלה זניח. אלא שבהינתן יתר הנכויות, התובעת המשיכה לעבוד ולכן משקלן במבחן המציאות פוחת לאור העובדה שרק לאחר התאונה הוצאה התובעת לגמלאות. התובעת בעצם מבקשת מבית המשפט לראות בנכותה עקב התאונה משום ה"קש ששבר את גב הגמל". זאת בהתחשב בסבל בכתף שמאל ובהשלכות מחלה ממארת שהשתקמו עובר לתאונה. עקרונית אני מוכנה לקבל עמדה זו של התובעת שהרי בהינתן כל אלה ערב התאונה, המשיכה התובעת לטפל בילודים ובתפקידה כאחראית על התחנה. 35. אלא שבין מועד התאונה לבין מועד הוועדה הרפואית של משרד הבריאות אירע לתובעת אסון משפחתי - אישי עליו אין מקום להרחיב את הדיבור משתי סיבות: אחת, הפגיעה בצנעת הפרט של התובעת, השנייה והעיקרית: אין בידינו קביעה רפואית באשר להשלכותיו הרפואיות, הנפשיות של אסון זה על הפסדי ההשכרות של התובעת. 36. בהינתן כל הנתונים האלו, קיימת עמימות לגבי הקשר הסיבתי בין פרישתה של התובעת לגמלאות לבין הנכות תוצאת התאונה. כאשר נשלל קשר סיבתי בין עוולה או תאונת דרכים לבין הפסדי השתכרות אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק מיוחד זה. ואולם במקרה זה ולאור העמימות אין לשלול קשר סיבתי מסוים. קשר זה הקדים במידה מסוימת, מול פעולתם של יתר הגורמים את מועד פרישתה לגמלאות, כעבור שנה מהתאונה. במילים אחרות, הפרישה לגמלאות, אלמלא התאונה הייתה מתרחשת לטעמי בכל מקרה כעבור שנה, כאשר הפסדיה המלאים של התובעת - 108,000 ₪. מצאתי לייחס לתאונה משקל יחסי של 30% = 36,000 ₪. 37. מסכום זה יש לנכות תגמולי נכות זמנית של המל"ל. הצדדים יגישו תחשיב נומינאלי מדויק של סכום זה. 38. לאחר הפרישה לגמלאות ועד היום, לא מצאתי קשר סיבתי כנדרש ואיני פוסקת לתובעת סכום כלשהו. בהתאם לכך, אין לנכות תגמולים פנסיוניים. עזרת הזולת לעבר 39. התובעת לא הגישה אסמכתאות לעזרה בשכר. עזרת הזולת ככל שניתנה לה, יש לחשב לפי תקופות נכויות זמניות מינואר ועד סוף הנכויות הזמניות בדצמבר 2007. המזיק אינו אמור להרוויח מעזרת מיטיבים שלא בשכר. ממילא התובעת נעזרת בקהילה שלה, הקיבוץ. מצאתי לפסוק לה סכום גלובלי של 6,000 ₪. הוצאות [רפואיות, נסיעות, שונות] לעבר 40. התובעת לא הגישה אסמכתאות להוצאות וממילא מרבית הוצאותיה מכוסות במסגרת החקיקה הסוציאלית. יחד עם זאת, כידוע, לא קיים כיסוי מלא, לא לטיפולים עצמם ולא לנסיעות לטיפולים, גם בהינתן "תאונת עבודה" מוכרת. מצאתי לפסוק לתובעת סכום גלובאלי של 3,000 ₪. נזק כללי הפסדי השתכרות לעתיד; הפסדי פנסיה; תנאים סוציאליים 41. בסופו של יום, פרשה התובעת לגמלאות עקב פעולתם של גורמים חיצוניים במידה מסוימת לתאונה. התובעת כיום בת 66. על אף היעדר קשר סיבתי מובהק בין הפסדיה מהפרישה לגמלאות ועד היום ולאור כישוריה כמנהל תחנה וכאחות ילודים, איני רואה לשלול הפסדים לעתיד ומאתי לפסוק לה סכום גלובאלי של 10,000 ₪. הוצאות ושונות לעתיד 42. מצבה של התובע עקב התאונה קבוע ואינו מצריך טיפולים בעתיד. ממילא וככל שידרשו, כל אלה נובעים ממצבה הכללי ושאינו קשור לתאונה. איני רואה קשר סיבתי בין אלה לבין התאונה. נזק לא ממוני 43. התובעת ילידת 21.9.1947. אמנם נכותה הרפואית עומדת על 5% בלבד, אלא הסבל שחוותה, גם בהיעדר התערבות כירורגית, תקופות אי כושר ממושכות ותרומת הנכות למצבה כיום מביאות למסקנה כי ראוי וצודק להפעיל את סעיף 2 [ב] לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון] תשל"ו - 1976. על כן אני פוסקת לה, לאחר ניכוי גיל, סכום של 12,211 ₪. סוף דבר קרנית תשלם לתובעת את הסכום המתקבל לאחר ניכוי תגמולי נכות זמנית מהמל"ל בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ואגרת משפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. תאונה בדרך / חזרה מהעבודהאופנייםתאונת דרכיםתאונת אופניים