קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא תאונה ליד המכללה: לפניי תביעה לפיצוי בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעת, כגרסתה, בעת שעמדה לרדת במדרגות הגישה לכיוון הכניסה של המכללה למנהל באשדוד. המדובר הוא במדרגות חיצוניות המצויות מחוץ למבנה המכללה ומובילות אל שער הכניסה. הנתבעת 1 היא המכללה, אשר לגביה טוענת התובעת, שהיא הבעלים או המחזיקה של המדרגות והנתבעת 2 היא המבטחת של הנתבעת 1. קיימת מחלוקת בין הצדדים, הן לעניין החבות והאחריות והן לעניין הנכות הרפואית והתפקודית והנזקים שנגרמו לתובעת. הואיל ובסופו של יום באתי למסקנה כי דין התובענה להידחות בשל העדר חבות ואחריות, הרי לא תפורטנה טענות הצדדים בנושאים שברפואה, כמו גם לא טענותיהם בנושא הנזקים. טענות התובעת להלן, בתמצית, טענות התובעת לעניין החבות: התובעת צעדה לאורך החומה לכיוון הכניסה של המכללה והתכוונה לרדת בגרם המדרגות המוביל לתוך המכללה. פני השטח שלפני תחילת גרם המדרגות מרוצף באבנים קטנות משולבות גבוה בכ- 3-5 ס"מ מפני המדרכה המובילה למכללה. כאשר פנתה התובעת ימינה לכיוון המדרגות, כ- 3 מ' בערך מסיום החומה, נתקלה רגלה במדרגה בולטת שקשה להבחין בה וכתוצאה מכך היא מעדה ונפלה בעוצמה קדימה לאורך כ- 6 מדרגות, כאשר מרבית עוצמת הנפילה נספגה בפניה וכן קיבלה התובעת חבטות בגב התחתון. התובעת ניסתה לאחוז בדבר מה אך במקום לא היה מעקה, למרות מפתח רחב מאוד של מדרגות. בקטע המערבי של המשטח (התובעת הגיעה ממזרח למערב), ישנה מדרגה גבוהה ובולטת שניתן להבחין בה בקלות, אך בסמוך לחומה, מהכיוון ממנו הגיעה התובעת וגם מהכיוון שבו פנתה, ישנה בליטה יותר קטנה שהתובעת לא שמה לב אליה. ה"מדרגונת", כלשון התובעת בסיכומיה, נבנתה מטעמי יופי על חשבון בטיחות העוברים והשבים. הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא תחזקה את גרם המדרגות ו/או לא ביטלה ו/או טשטשה את סף המדרגה שאינו אחיד, אינו תקני, אינו מסומן, מסוכן ובלתי צפוי. כן התרשלה הנתבעת 1 משלא התקינה מעקות או מאחזי יד כלשהם בגרם המדרגות. התובעת לא העידה את השומר היות ואין לה שום קשר עמו וכך הדבר גם לגבי חברתה שהגיעה בסמוך לאחר הנפילה, ראתה אותה על הרצפה, עזרה לה לקום ופינתה אותה לקופת החולים. מתפקידן של הנתבעות היה להביא את השומר למתן עדות והימנעותן מכך מחזקת את גרסת התובעת. אומנם מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אך יש אין ספור חיזוקים לגרסה זו, כנדרש בסעיף 54 לפקודת הראיות: התיעוד הרפואי מיום התאונה ת/6, מכתב התובעת לחברת הביטוח נ/1 והימנעות הנתבעות מלהעיד את השומר או החוקר שדיבר עם השומר ושמע את גרסתו, שכן ברור שגרסת השומר נמסרה לחוקר. הנתבעת 1 הייתה הבעלים או המחזיקה של המבנה אליו הוביל גרם המדרגות. הבניין ורחבת הכניסה אליו, לרבות גרם המדרגות, היו בשליטתה המוחלטת והמלאה של הנתבעת 1, וזאת לאור דברי מנהל בית הספר לתובעת, לפיהם יש ביטוח והתובעת הבינה שזה חלק מהמכללה. מבקר שנכנס למקום ציבורי אינו אמור לחשוש שבמקום מסוים הרצפה תהיה שונה ממקומות אחרים (הפרש גבהים קטן ולא בולט). הנתבעת 1 הייתה צריכה לצפות מראש כי במצב שבו יש הפרש גבהים קטן ולא בולט, עלול מבקר להיפגע. כמחזיקת המקרקעין, הנתבעת 1 היא בעלת היכולת לחזות סיכונים ולמונעם. עיון בתמונות מעלה, שגרם המדרגות הוא רחב והוא נבנה בצורה רשלנית ומהווה מפגע בטיחותי, ובוודאי למי שמגיע מכיוון מזרח, רואה את המדרגה הגבוהה בכיוון הנגדי ובאין כל הפרש משמעותי או בולט בכיוון הליכתו, חושב לתומו, כאדם סביר, כי אין הפרש כלל והוא אינו מצפה להפרש קטן של כ- 3 ס"מ. אין מקום לחייב את התובעת בתרומת רשלנות, שכן התובעת לא הולכת עם הראש לכיוון הרצפה, אלא מסתכלת קדימה. אין לצפות שעוברי אורח ילכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע. אשם תורם יש לייחס רק במקרים בהם הניזוק התעלם מסכנה אליה היה מודע או שסיכן עצמו בפעולה חריגה. טענות הנתבעת להלן, בתמצית, טענות הנתבעות לעניין החבות: דין התביעה להידחות על הסף בהעדר יריבות בין התובעת לנתבעת 1. בכתב התביעה טענה התובעת כי המכללה היא הבעלים ו/או המחזיקה, ו/או האחראית, ו/או המתחזקת, ו/או המתפעלת, ו/או המתכננת, המקימה ובונה, את שטח המכללה, לרבות גרם המדרגות בו אירעה התאונה וכן היא אחראית על ניקיון המכללה ו/או על תחזוקת המכללה, לרבות המדרגות. התובעת לא הוכיחה את טענתה כי המכללה הייתה הבעלים או מחזיקה, אחראית או מתחזקת באופן כלשהו של המדרגות. די בכך כדי לדחות את התביעה. בחקירתה הנגדית של התובעת נתגלעו סתירות, היורדות לשורש עילת התביעה ולא ניתן להשתית על עדותה ממצא כלשהו בדבר נסיבות התאונה. התובעת לא ידעה לומר, בחקירתה הנגדית, את המקום המדויק שבו נפלה. בתצהיר מענה לשאלון התובעת מסרה שהיא הייתה באמצע מדרגה והדבר שונה מגרסתה בכתב התביעה. גרסה אחרת נמסרה בפניית התובעת לחברת הביטוח, שם כתבה כי נתקלה בבליטה שעל אחת המדרגות. גרסאות אלה סותרות את הגרסה שבכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית, שם ציינה התובעת, כי בטרם החלה לרדת במדרגות, נתקלה במדרגה בולטת. התובעת שינתה את גרסתה לגבי שעת התאונה: בפנייה לחברת הביטוח היא כתבה שהתאונה אירעה בשעה: 08:15, אך בתצהיר היא ציינה שהתאונה אירעה בשעה: 08:00. מכאן, שהתובעת שינתה את גרסתה הואיל והגיעה למכללה בשעה: 08:15, איחרה לשיעור שמתחיל בשעה: 08:00 והזדרזה. התובעת לא אמרה אמת בבית המשפט כאשר נשאלה אם היא יודעת את זהותו של השומר שהיה עד לתאונה, שהרי בתשובה לתצהיר לשאלון, מסרה התובעת את שמו המלא וכתובתו של השומר. הוא הדין לגבי הימנעותה של התובעת מלהביא את החברה, אשר הגיעה למקום בסמוך לאחר נפילתה של התובעת. התובעת לא הוכיחה קיומו של מפגע כלשהו: היא לא הציגה חוות דעת של מומחה וגם לא נתוני בסיס כגון גובה המדרגה, גובה הפערים בין המדרגות ומכאן כי לא הוכיחה שהמדובר הוא במפגע. בעניין זה נטען שאין להטיל אחריות מוחלטת על מחזיקי מקרקעין, לרבות מדרכות. גם אם ייקבע שהנתבעת 1 התרשלה, הרי אשמה התורם של התובעת הינו בשיעור של 100%: התובעת למדה במכללה כמחצית השנה, 5 ימים בשבוע ומדי יום הלכה באותו המסלול, כך ששטח התאונה היה מוכר לתובעת. התובעת העידה שהיא ידעה כי במקום ישנן מדרגות והיא ידעה על קיומה של המדרגה המסוכנת. התובעת הודתה כי לא ניתן היה שלא לראות את המדרגה הנדונה. עוד העידה התובעת שהסתכלה קדימה ולא לכיוון הרצפה, למרות שעמדה לרדת במדרגות. דיון והכרעה זיקת הנתבעת 1 למדרגות בכתב התביעה טענה התובעת, כי הנתבעת 1 הייתה, בעת התאונה, "הבעלים ו/או המחזיקה ו/או האחראית ו/או המתחזקת ו/או המתפעלת ו/או המתכננת, המקימה ובונה, את שטח המכללה למינהל באשדוד (להלן: "המכללה") (מוסד להשכלה גבוהה), לרבות גרם המדרגות בכניסה למכללה (להלן: "המדרגות"), בו אירעה התאונה, האחראית על ניקיון המכללה ו/או על תחזוקת המכללה, לרבות על המדרגות המובילות המצויות בהן וכן אחראית על שלום גופם של באי המכללה, ואשר אפשרה שימוש בגרם המדרגות המסוכן בו נגרם נזקה של התובעת". הנתבעות הכחישו, בכתב הגנתן, את האמור לעיל בכתב התביעה. מכאן, כי על התובעת היה להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הנתבעת 1 נופלת בגדר אחת הזיקות החלופיות אשר נטענו בסעיף 2 לכתב התביעה, כאמור. התובעת לא הוכיחה זיקה מן הזיקות להן היא טענה בכתב התביעה. בתצהיר העדות הראשית לעניין נסיבות התאונה, לא נטען דבר בעניין זה. הוא הדין בתצהיר העדות הראשית הנוסף שהוגש לעניין הנזק. התובעת נשאלה בחקירה נגדית איפה מצוין בתצהיר שלה שהמנהל אמר לה שהשטח הוא בבעלות המכללה והתובעת השיבה: "לא ציינתי. אני לא זוכרת אם ציינתי זאת איפה שהוא. פניתי למנהל בית הספר הוא אמר לי שיש עלי ביטוח והבנתי שזה חלק מהמכללה" (עמ' 6, שו': 18-20 לפרוט'). התובעת גם נשאלה איך היא יודעת שהשטח הזה הוא בבעלות המכללה והיא השיבה: "כי זה במכללה. זו הכניסה של המכללה" (עמ' 6, שו': 21-23 לפרוט'). מן העדויות, כמו גם מן התמונות ת/1 עד ת/5, ניתן לראות כי המדרגות שמובילות למכללה הן מחוץ לגדר התוחמת את המכללה. לא ניתן לדעת, ללא ראיות בעניין זה, האם המדרגות מצויות בשטח שהוא בבעלות המכללה, בחכירתה או באחריותה בדרך אחרת. יתכן ושטח המדרגות, שהוא שטח רחב באופן יחסי, הוא בבעלותה או בחזקתה של העירייה דווקא. אין כל ראיה לכך שהנתבעת 1 היא, כטענת התובעת, זו אשר בנתה את המדרגות או כי היא זו שאחראית על תחזוקתן או ניקיונן. בעניין זה לא די בכך שמנהל המכללה אמר לתובעת, לאחר התאונה, כי יש לו ביטוח, כדי לבוא למסקנה, במאזן ההסתברויות, כי לנתבעת 1 זיקה מן הזיקות הנטענות בכתב התביעה, בהתייחס למדרגות שמובילות למכללה. התובעת לא הייתה רשאית להסתפק באמירה מסוג זה והיה עליה להציג בפני ביהמ"ש ראיות (כגון, תוצאות בירור ברשות המקומית, במנהל מקרקעי ישראל, בלשכת רישום המקרקעין וכיו"ב), מהן יכול היה ביהמ"ש להסיק מסקנות בדבר זיקתה של הנתבעת 1 למדרגות, בין כבעלים, מחזיקה וכד'. בהעדר ראיות כאמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח את הקשר העובדתי והמשפטי של הנתבעת 1 למדרגות בהן נפלה התובעת, כטענתה. על כן, ומסיבה זו בלבד, דין התביעה היה להידחות. יחד עם זאת, מצאתי שדין התביעה להידחות גם בהנחה שהמדרגות היו בבעלותה או בחזקתה של הנתבעת 1. הוכחת נסיבות התאונה אינני סבור כי אותם אי הדיוקים אליהם הפנו הנתבעות בסיכומיהן בדבר המקום בו נתקלה התובעת במפגע, כטענתה, אשר נמצאו בגרסאותיה של התובעת, הינם עניינים מהותיים. עיינתי בקטעים מתוך גרסאות התובעת, אליהם הפנו הנתבעות, ואני סבור שהמדובר הוא בשימוש במונחים שונים, כדי לתאר את אותה ההתרחשות. כך למשל, כאשר התובעת מסרה שהיא נתקלה באמצע המדרגה, לא מן הנמנע הוא, כפי ההסבר שמסרה, כי התכוונה לאמצע אותו החלק של המדרגה, החוצץ בין חלקים המופרדים בין "הפוגות". אינני גם רואה חשיבות רבה להבדל בין גרסאות התובעת, לעניין שעת האירוע. ההבדל של רבע שעה הוא אינו הבדל גדול ומסקנתן של הנתבעות כי הגרסה שונתה הואיל והתובעת מיהרה לשיעור, אשר כבר החל, היא בגדר אפשרות, השערה וספקולציה ותו לא. על כן, אוכל לומר שגרסתה של התובעת, לעניין נסיבות נפילתה, הייתה אחידה בסך הכל: התובעת צעדה לאורך הגדר של המכללה, מכיוון מזרח למערב, הגיעה אל המדרגות, פנתה ימינה כדי להתחיל בירידה, נתקלה ב"מדרגונת" שהיא חלק ממשטח המדרגה הראשונה מכיוון המדרכה, ונפלה. הקביעה כי התובעת הציגה, בסך הכל, גרסה אחידה, אין פירושה כי עלה בידי התובעת להוכיח את גרסתה זו, דהיינו, כי היא נפלה בנסיבות להן היא טוענת. גרסתה של התובעת היא גרסה יחידה של בעל דין, כפי שגם מודה התובעת בסיכומיה. סעיף 54 לפקודת הראיות קובע, בין היתר, כי אם פסק בית המשפט במשפט אזרחי, על פי עדות יחידה של בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. ב"כ התובעת מוצא חיזוקים לגרסתה היחידה של התובעת בתיעוד הרפואי מיום התאונה (ת/6), במכתב התובעת לחברת הביטוח (נ/1) ובהימנעותה של הנתבעת מלהעיד את השומר או החוקר שדיבר עם השומר ושמע את גרסתו. לא אוכל לראות במסמכים אליהם מפנה התובעת בסיכומיה, כמסמכים אשר יהיה בהם כדי לחזק את גרסתה של התובעת כעדות יחידה של בעל דין וכדי שיהיה בהם די להביא את בית המשפט להכריע ולקבל את גרסת התובעת כעדות יחידה. ת/6 הוא "טופס הודעה על פגיעת סטודנט/תלמיד בלימודי תעודה". בטופס זה מתארת התובעת את נסיבות נפילתה. אמנם, הרשום באותו הטופס עולה בקנה אחד עם גרסת התובעת אך בנסיבות העניין, בהם המקור לגרסאות הוא התובעת בלבד ומקום בו נמנעה התובעת, מסיבות השמורות עמה בלבד, להזמין את השומר שנכח במקום למתן עדות, לא ניתן לראות באותו הטופס משום חיזוק לגרסתה היחידה של התובעת. הוא הדין לגבי נ/1 שהוא מכתבה של התובעת לנתבעת 2. אינני מקבל את טענת התובעת, לפיה על הנתבעות היה להזמין את השומר למתן עדות. הנטל להוכיח נסיבות התאונה במאזן ההסתברויות, מוטל על כתפיה של התובעת. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע לא הזמינה את השומר למתן עדות והיא השיבה כי היא אינה זוכרת את שמו. התובעת מסרה כי מי שראה את הנפילה הוא השומר דהיינו, השומר היה עד לנפילה עצמה (עמ' 2, ש': 38 עד עמ' 3, ש': 4 לפרוט'). משנשאלה שוב התובעת, למה לא הביאה את השומר למתן עדות, היא אמרה שאין לה קשר עמו (עמ' 3, ש': 10 לפרוט'). בהמשך מוסרת התובעת כי השומר הציע לה במקום את שמו ופרטיו (עמ' 3, ש': 13 לפרוט'). יתכן והתובעת לא זכרה, בעת מתן העדות, את שמו של השומר. ואולם, בתצהיר תשובות לשאלון ספציפי, השיבה התובעת לשאלה אם היו עדים לתאונה בתשובה חיובית ורשמה: "השומר של המכללה נוגה בדגה מרחוב שמואל הנביא 17 אשדוד". לא אוכל לקבל את הסברה של התובעת, לפיו היא לא הזמינה את השומר למתן עדות היות כי אין לה קשר עמו, כהסבר סביר ומניח את הדעת לעניין הימנעותה של התובעת מלזמן את השומר למתן עדות. גם אם לא היה לתובעת, במהלך המשפט, קשר עם השומר, הרי יכולה הייתה לנסות לאתר אותו ולהזמין אותו למתן עדות, תוך הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט, בידעה את כתובתו. כך גם הדברים לגבי חברתה של התובעת, עינת ג'רבי, אשר הגיעה למקום הנפילה, כאשר התובעת עוד הייתה שרועה על הרצפה, כגרסתה של התובעת (עמ' 4, שו': 12-19 לפרוט'). הסיבה להימנעותה של התובעת מלהעיד את אותם העדים לא ידועה ויש בהימנעות זו כדי להביא אותי למסקנה, בנסיבות בהן הכחישו הנתבעות את נסיבות התאונה, כי אין זה מקרה שבו ניתן להסתפק בעדות יחידה של בעל דין כדי לפסוק לטובתה של התובעת לעניין נסיבות התאונה. אשר על כן, עלי לקבוע כי התובעת לא הוכיחה, במאזן ההסתברויות, את נסיבות נפילתה וגם מסיבה זו, דין התביעה להידחות. העדר מפגע שמעתי את גרסתה של התובעת ואת תיאורה לגבי מקום הנפילה, מבנה המדרכה, מבנה המדרגות, השיפוע של המדרגה העליונה, כיוון הגעתה של התובעת. עיינתי היטב בתמונות אשר צורפו כראיה (ת/1 עד ת/5), בהן ניתן לצפות בצורה ברורה ומכיוונים שונים, במדרגות נשוא התובענה ובסופו של יום, לא שוכנעתי כי קיים במקום מפגע אשר בגינו תקום אחריות קונקרטית על הנתבעת 1. ההנחה לצורך הדיון בפרק זה היא, כי הנתבעת 1 הייתה הבעלים או המחזיקה של המדרגות, אך להזכיר, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח עובדה זו. אין מחלוקת כי על מחזיק מקרקעין חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי העוברים והשבים והמבקרים במקרקעיו. מתוך ההנחה האמורה, הייתה חלה על המכללה אחריות מושגית וקונקרטית למשתמשים במדרגות נשוא התובענה. ואולם, אינני סבור שהנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות אשר מוטלת עליה במסגרת האחריות המושגית והקונקרטית כאמור. השאלה שיש לשאול היא, האם יכול היה וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק הספציפי, תוך שמביא בית המשפט בחשבון גם שיקולים של מדיניות. הדברים נקבעו, בין היתר, בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז'(1) 113, בעמ' 127: "עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות, עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום...אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכוי. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". אפנה גם לעמ' 26 בפרשת ועקנין, שם נקבע: "...אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות, עשוי לעיתים למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים...אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום...ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה...והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה...המשחק עם כלב עשוי להישרט...והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים בלתי סבירים". אכן, בשל הפרשי מפלסים בין המדרכה שלאורך המדרגות, אשר הייתה מרוצפת באבני מדרכה גדולות, לבין המדרגה הראשונה מבין המדרגות אשר מובילות למדרכה, נוצר מצב לפיו בכיוון מזרח הייתה "מדרגונת", כלשון התובעת, וזו הלכה וגבהה ככל שמתקדמים לכיוון מערב. יחד עם זאת, אינני סבור שניתן לומר כי אותה "מדרגונת" היא בבחינת מפגע. גם אם בהמשך המדרכה, לכיוון מערב, גובה המדרגה הולך וגדל, כך שבתחילה היא בגובה של כ- 3 ס"מ ובקצה השני של המדרגה הוא מגיע לכ- 5 ס"מ (נתונים אלה נמסרו מפי התובעת), אין בדבר כדי להביא לבלבול או להטעיה של אדם סביר המבקש לרדת במדרגות באזור המערבי שלהם, בו ההפרש בין המדרגה האחרונה למדרכה הוא קטן - כ- 3 ס"מ. ההבדל בין שני סוגי המשטחים, המדרגה העליונה והמדרכה, הוא בולט וניכר לעין, בוודאי בשעות אורו של בוקר: המדרכה בנויה מרצפות-מרצפות, גדולות ובצבע אפור ואילו המדרגה העליונה בנויה ממשטחים גדולים, עם רווח קטן ביניהם, כאשר החומר המהווה את המדרגה הוא יציקה של אבנים קטנטנות, אשר יוצרת את המשטחים הגדולים, כאמור. מעיון בת/2 ניתן לראות כי לאורך אותו החלק של המדרגה אשר ממנו נפלה התובעת, על פי גרסתה, מצויות 6 מרצפות ומחצה של המדרכה. המרקם של המדרגות והמרקם של המרצפות, הוא שונה בתכלית באופן הבולט לעין וזאת ניתן לראות בבירור בתמונות ת/1 עד ת/5. גם הצבע של שני השטחים הוא שונה לחלוטין ובאופן ברור ניתן לומר שהמדרגה בהירה יותר מן המדרכה. בנסיבות אלה, נראה בעיני כי אדם סביר אשר מתהלך במקום, יבחין על נקלה כי קיים שינוי בפני השטח, בבואו לרדת במדרגות לכיוון המכללה. למעשה, גם התובעת עצמה מסרה בחקירתה הנגדית, שהיא ידעה, בפועל, על קיומה של המדרגה: "ש. הגעת אי פעם גם מהכיוון ממנו הגעת ביום התאונה? ת. כן. ש. ידעת שיש שם את המדרגה הזאת? ת. כן, בטח שידעתי" (עמ' 7, שו': 5-8 לפרוט'). על כן, מסקנתי היא, שלא היה קיים במקום נפילתה של התובעת מפגע בלתי סביר אשר בגינו תחובנה הנתבעות. התובעת טענה כי במקום לא היה מעקה וכי המדרגות לא היו תקניות. בעניין זה לא הובאה כל חוות דעת של מהנדס בדבר מבנה המדרגות והשוואתו לתקן כלשהו. הטענה נטענה בעלמא, ללא פירוט וללא הפניה לתקנים ודינה להידחות. רשלנות תורמת גם אם הייתי בא למסקנות כי קיימת יריבות בין התובעת לנתבעת 1, כי התובעת הוכיחה במאזן ההסתברויות את נסיבות התאונה וכי קיים מפגע במקום, הרי במקרה הזה, בנסיבות שלפניי, היה מקום לקבוע כי רשלנותה התורמת של התובעת מגעת כדי היותה מכרעת. התובעת למדה במכללה במשך מחצית השנה שקדמה לתאונה והיא הגיעה למקום 5 ימים בשבוע ומדי יום. התובעת הלכה באותו המסלול, אם כי יתכן שלעיתים הגיעה גם מכיוון מערב. מכל מקום, התובעת העידה, כי לא הייתה זאת הפעם הראשונה שהיא הגיעה מכיוון מזרח. לא רק זאת, וזה העיקר, התובעת ידעה על קיומה של המדרגה, אשר בה היא נתקלה, לגרסתה, ונפלה: "ש. הגעת אי פעם גם מהכיוון ממנו הגעת ביום התאונה? ת. כן. ש. ידעת שיש שם את המדרגה הזאת? ת. כן, בטח שידעתי" (עמ' 7, שו': 5-8 לפרוט'). בנסיבות אלה, מצופה היה מן התובעת כי תשים לב לדרך ותקפיד להיזהר בטרם היא מתחילה את דרכה במדרגות לכיוון המכללה. נכון כי לא מצופה שאנשים יתהלכו כאשר ראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע, כדי להימנע ממכשולים. יחד עם זאת, כאשר יודע אדם על קיומו של מכשול, מצופה ממנו כי בקרבו אליו, יזהר בזהירות האלמנטרית הנדרשת ממנו כדי שלא יפול. על כן, משידעה גם ידעה התובעת על קיומה של ה"מדרגונת", מצופה היה ממנה להיזהר ולהלך בהתאם. סוף דבר זהו מקרה מבין אותם מקרים מצערים בהם אדם, בלכתו בדרך, מועד ונופל מבלי שהאשמה לכך מונחת לפתחו של אחר. זהו מקרה של חוסר זהירות של התובעת ואולי "חוסר מזל" ותו לא. אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעות את הוצאות המשפט (אגרה, ככל ששולמה על ידן, תשלומים למומחים) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ביצוע התשלומים ועד התשלום בפועל. במקרה של מחלוקת לעניין ההוצאות, היא תובא להחלטה של הרשם הנכבד. כן אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסכום של 9,200 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. זכות ערעור - תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. השכלה גבוההמכללה