מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא שכירות מרתף: בפני תביעת פינוי. כללי 1. התובעת היא הבעלים של הבניין ברח' אלנבי 122 תל אביב (להלן: "הבניין") לאחר שרכשה את זכויות הבעלות מעטרה חברה להשקעות בע"מ (להלן: "חברת עטרה") על פי חוזה רכישה מיום 13.4.2005. הנתבע מחזיק בשטח של כ- 65 מ"ר בקומת המרתף בבניין (להלן: "המרתף" או "המושכר"). המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בעיקרה בשאלת מקור זכותו של הנתבע להחזיק במרתף: לטענת התובעת, הנתבע החזיק במרתף כשוכר בשכירות חופשית ולעומת זאת, הנתבע טוען להיותו דייר מוגן במרתף. יצוין כי הנתבע מחזיק ביחידות נוספות בקומת הקרקע בבניין כדייר מוגן, ואולם אלה אינן נשוא התביעה. תמצית טענות התובעת 2. הנתבע מחזיק במרתף ללא הסכם שכירות תקף, ומבלי לשלם דמי שכירות ראויים ודמי ארנונה מיום 1.1.2009. הנתבע שכר את המרתף מכוח הסכם שכירות בלתי מוגנת מיום 21.1.2001 (להלן: "הסכם השכירות") ונספח מיום 10.7.2001 (להלן: "הנספח להסכם השכירות". ההסכם והנספח צורפו כמוצג ת/4 לתצהיר התובעת). בפגישה שהתקיימה ביום 2.3.2008 חתמו הצדדים על פרוטוקול פגישה (מוצג ת/6 לתצהיר התובעת, להלן: "הפרוטוקול"). על פי הפרוטוקול, הוארכה תקופת השכירות עד ליום 31.12.2008 תמורת דמי שכירות בסך 200$ לחודש, ונקבע כי הארכה נוספת של תקופת השכירות מותנית בהודעת הנתבע עד ליום 1.9.2008. עוד נאמר בפרוטוקול, כי יוסכם על דמי שכירות חדשים וכי באם לא יהיו דמי השכירות המוצעים מקובלים על התובעת לגבי התקופה שמיום 1.1.09 ואילך, כי אז תימסר לנתבע הודעה עד ליום 31.9.08, כי עליו לפנות את המרתף מיום 31.12.08. תקופת השכירות על פי הפרוטוקול פקעה ולא הוארכה. התובעת דרשה כי הנתבע יחתום על הסכם שכירות בלתי מוגנת חדש או לחילופין יפנה את המרתף. הנתבע לא חתם על הסכם שכירות חדש ואף לא פינה את המרתף, וזאת בניגוד לדעתה של התובעת. הנתבע הפר את הסכם השכירות בהפרות יסודיות, אשר מזכות את התובעת בביטול הסכם השכירות ובפינוי מיידי של המרתף. הנתבע מחזיק במרתף שלא כדין, בניגוד לכל הסכם, וללא הסכם שכירות. תמצית טענות הנתבע 3. הנתבע הינו דייר מוגן במרתף הבניין משנת 1980. קודם לשכירות המרתף, בשנת 1979 חתם הנתבע על הסכם שכירות מוגנת של יחידה עסקית אחורית בקומת הקרקע בבניין, תמורת דמי מפתח (נספח א' לתצהיר הנתבע). בשנת 1980 היה הנתבע זקוק למחסן. ביום 29.6.80 חתם הנתבע על הסכם שכירות מוגנת ביחס למרתף, תמורת דמי מפתח בסך 70,000 ל"י, כאשר דמי השכירות הועמדו ע"ס 1,000 ל"י לחודש (נספח ב' לתצהיר הנתבע), מאז הוא מחזיק במרתף ברציפות ואליו הצטרפו ילדיו. בשנת 1985 חתם הנתבע על הסכם שכירות מוגנת של יחידה חזיתית בקומת הקרקע בבניין, תמורת דמי מפתח (נספח ד' לתצהיר הנתבע). לאחר שהתחלפו בעלי הבניין, בעלי הבניין החדשים - חברת עטרה - ניהלה עימו משא ומתן אודות גובה דמי השכירות, ולאחר שהגיעו לעמק השווה, הודיעו לו כי הוכן ההסכם (נספח ת/4), עליו התבקש לחתום ואכן חתם. חברת עטרה מעולם לא ביקשה מהנתבע לפנות את המרתף והוא מנהל בו את עסקו ברציפות משנת 1980. לאחר שחתם על ההסכם מיום 20.1.2001 ועל ההסכם מיום 10.7.2001 לא נתבקש לחתום על הסכם שכירות, על אף שהחזיק במרתף ושילם 200$ לחודש. לנתבע לא היתה כוונה לוותר על זכויותיו כדייר מוגן במרתף. בשנת 2003 הוצף המרתף ונגרמו נזקים לסחורה שהיתה מאוחסנת בו. בעקבות כך הוסכם עם חברת עטרה כי במקום פיצויים לא ישלם הנתבע דמי שכירות וארנונה במשך כמה שנים. במהלך השנים 2005-2006 ביצע הנתבע שיפוץ נרחב על חשבונו. הנתבע מעולם לא הסכים לפנות את המרתף המשמש לו כמחסן והינו חיוני לפעילותו העסקית הממוקמת בקומת הקרקע בבניין. דיון ומסקנות 4. בהיות התובעת הבעלים של הבניין, מוטל הנטל על הנתבע להוכיח את זכותו להחזיק במרתף הבניין. (סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 וכן סעיפים 29-30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן ע"א 127/77 מלכה קפה נ' לוי, פ"ד ל"א (3) 455). נטל מיוחד רובץ על הנתבע, המבקש להיות מוכר כדייר מוגן במרתף. לעניין זה ראוי להפנות לדברים שנאמרו ברע"א 330/05: "אוסיף, כי מוסד הדיירות המוגנת הוא יצור משפטי המתמעט והולך - הוא נוצר בימי מלחמת העולם השניה, בתנאים של מצוקת דיור גדולה, ונמשך בשלהי המנדט ובראשית תקופת המדינה מטעמים דומים. ככל שחלפו השנים נתמעטה חשיבותו הכלכלית והחברתית..... מובן כי אין פירוש הדברים שהזכאי להגנת הדייר לא יזכה להגנת בית המשפט; פשיטא כי זכויותיו יישמרו. ואולם, על הרקע האמור, על החפץ - כבמקרה דנן - ליהנות מזכויות דיירות מוגנת לעבור משוכות לא נמוכות..." (רע"א 330/05 גדי שושן נ'Associazione Nazionaee per Soccorrere I Missionere (2005)). לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שבפני, הריני קובעת כי הנתבע לא השכיל לבסס את טענתו להיותו דייר מוגן במרתף. ואפרט: 5. הנתבע תולה יהבו במסמך מיום 29.6.1980, נושא כותרת "זיכרון דברים" , אשר העתקו צורף כנספח ב' לתצהירו (להלן: "זיכרון הדברים"). זיכרון הדברים נערך בין בעלי הבית ברח' אלנבי 122 תל אביב (ע"י ש. מץ) לבין הנתבע ויהודה כהן והוא מתייחס לשני חדרים בקומת המרתף בבניין. בזיכרון הדברים נאמר, כי המשכיר יקבל דמי מפתח בסך 70,000 ל"י על פי התשלומים כפי שנרשמו בו. עוד נקבע בזיכרון הדברים, כי יוכן חוזה לחתימה. בכתב ההגנה לא ציין הנתבע כי בעקבות זיכרון הדברים נחתם חוזה שכירות מוגנת ואולם, בתצהיר עדותו הראשית טען כי "למיטב זכרוני נחתם חוזה אשר אימץ במלואו את האמור בזכרון הדברים" (סעיף 3.2 לתצהיר הנתבע). לתצהיר עדותו הראשית צרף הנתבע העתק מסמך שבכותרתו נאמר: "עמוד 2. שייך לחוזה שמעבר לדף זה". (נספח ג' לתצהיר הנתבע, להלן: "העמוד השני"). הנתבע לא צירף את העמוד הראשון אליו מתייחס העמוד השני, כך שלא ניתן לקבוע בוודאות כי העמוד השני מהווה חלק מחוזה שכירות מוגנת ביחס למרתף. לא נעלמה מעיני העובדה, כי בעמוד השני צוינו פרטיו של שיק דחוי ע"ס 30,000 ל"י אשר זמן פירעונו הוא 29 ספטמבר 1980 (להלן: "השיק הדחוי") אשר לכאורה תואם את פרטי התשלום השני שנקבע בזיכרון הדברים. הנתבע מבקש להסתמך על התאמה זו בכדי לבסס את טענתו כי העמוד השני מהווה חלק מחוזה שכירות מוגנת המתייחס למרתף. שקלתי בכובד ראש טענה זו, אולם בסופו של יום, לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות, כמו גם להיעדרן של ראיות מטעם הנתבע, לא שוכנעתי כי די בכך כדי לקבוע כי אכן נחתם חוזה שכירות מוגנת ביחס למרתף. הנתבע צירף רק את העתקי המסמכים, ולא צרף את מקור זיכרון הדברים, כמו גם מקורו של חוזה השכירות המוגנת אשר לטענתו נחתם. הנתבע הסתפק בצירוף העתק העמוד השני של חוזה השכירות הנטען, ולא הסביר כיצד זה בידו חוזה חלקי בלבד ולא החוזה בשלמותו. הנתבע נמנע מלהביא ראיה המלמדת, כי אכן שילם הלכה למעשה את דמי המפתח במלואם ואף לא הציג ראיה המצביעה על פירעון השיק הדחוי, אשר פרטיו צוינו בעמוד השני של החוזה שצורף על ידו. בהקשר זה יודגש, כי החובה להצביע על תשלום דמי מפתח מקבלת משנה תוקף בשים לב לכך שהנתבע טוען כי החל להחזיק בנכס כדייר מוגן בשנת 1980, דהיינו לאחר שנת 1968. (חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב- 1972, סעיפים 9-12). מחדל הנתבע מלהוכיח תשלום דמי מפתח בפועל, עומד לחובתו. זאת ועוד. הנתבע לא הוכיח כי במשך השנים שילם דמי שכירות מוגנים. הנתבע הסתפק בעדותו שלו ובעדות בנו ונמנע מלהביא עדים חיצוניים לביסוס טענתו בדבר היותו דייר מוגן במרתף. 6. מעבר למחדלים הראייתיים האמורים, עומדת לחובת הנתבע, ביתר שאת, התנהלותו כמפורט להלן: ביום 21.1.2001 חתם הנתבע על הסכם שכירות ביחס למרתף, אשר בכותרתו צוין באותיות קידוש לבנה: "חוזה שכירות בלתי מוגן". בחוזה זה נקבעה תקופת השכירות עד ליום 19.7.2001 ודמי השכירות הועמדו ע"ס 200$ לחודש. הנתבע אישר: "באשר לחוזה משנת 2001, כתוב עליו שכירות חופשית ובוודאי שראיתי שזה מה שכתוב" (עמ' 7 שורה 22 לפרוטוקול). בהמשך, ביום 10.7.2001 חתם הנתבע על נספח להסכם השכירות מיום 21.1.2001, כאשר במסגרתו הוארכה תקופת השכירות הבלתי מוגנת עד ליום 19.7.2002. במקביל לחתימת הסכם השכירות, ביום 21.1.2001 חתם בנו של הנתבע, אביאל מלול, על שטר חוב ועל כתב ערבות "למלוי כל התחייבויותיו של השוכר על-פי הסכם השכירות מיום 21.1.2001". ויודגש, אביאל מלול חתם על כתב הערבות בהיותו בן 32, כך שניתן לייחס לו הבנה לטיב זכויותיו של אביו על פי חוזה השכירות. הנתבע נמנע מליתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע חתם על הסכם שכירות חופשית, אם לשיטתו היה דייר מוגן, והדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שחתם על הסכם שכירות חופשית פעם נוספת בסיום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות מינואר 2001. בהתייחס לחתימתו על הסכם השכירות, אמר הנתבע: "אמרו לי שזה חוזה סטנדרט, ושאני צריך לחתום. אמרו לי גם שאף אחד לא יוציא אותי מכאן. ידעתי שבחנויות אני דייר מוגן, גם בחוזים האלה כתוב בשכירות חופשית. לא התייחסתי לזה. הם מביאים חוזים להקשות, זה הסכמה מצידי שאני אעמוד בתנאי התשלום. רק אני הייתי במרתף משנת 80. אף אחד לא היה לפני" (עמ' 7 שורות 23-26 לפרוטוקול). הסבר זה אינו מספק ואינו מתיישב עם ההיגיון. ראשית, הכלל הוא כי אדם מודע לתוכן מסמך עליו חתם, מה עוד שאין מדובר באותיות קטנות ומוסתרות, אלא בכותרת הכתובה באותיות גדולות ומאירות עיניים. מעבר לכך. למעשה, בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי ידע על מה הוא חותם. (עמ' 7 שורות 23-26 לפרוטוקול וכן עמ' 23 שורות 26-29 לפרוטוקול). עוד יודגש, כי הנתבע הינו דייר מוגן בחנויות בקומת הקרקע וחזקה עליו כי היה מודע למשמעות זכות הדיירות המוגנת. בכלל זה, הדעת נותנת כי היה מודע לכך שהינו זכאי להמשיך להחזיק במושכר מוגן כל עוד הינו עומד בתנאי הסכם השכירות ואין כל צורך להחתימו על הסכם נוסף, התוחם את תקופת השכירות. 7. ככל שניתן היה בדוחק רב, לקבל את הסברו של הנתבע לעניין חתימתו על הסכם השכירות בינואר 2001, הרי הסבר זה אינו יכול להתקבל פעם נוספת עת חתם על הארכת הסכם השכירות ביולי 2001. יצוין כי עיתוי החתימה על הארכת הסכם השכירות מלמד כי היה צורך בהארכה זו בשל סיום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות מינואר 2001. במענה לשאלה המתייחסת לתקופת השכירות, השיב הנתבע: "רשום. כל מה שרשום ידעתי. כל הסעיפים כולל התאריכים לא ייחסתי להם משקל כי אני עמדתי על מה שהבטיחו לי, שאם אני עומד בתנאי תשלום אף אחד לא יוציא אותך. החוזה הזה היה מקביל בשבילי לחוזים שעשיתי ב- 79' וב- 85', אלא מה, שאז עשו את זה בקיצור ובלחיצת יד, והיום עם הרבה סעיפים מפחידים" (עמ' 23 שורות 26-29 לפרוטוקול). מדברי הנתבע עולה, כי היה מודע לתוכנם של ההסכמים, כמו גם לתקופות השכירות הנקובות בהם. ראוי להעיר, כי הפנייתו של הנתבע בעדותו לחוזים משנת 79' ו- 85' תוך הימנעותו מאזכור החוזה הנטען משנת 1980 (המתייחס לשיטת הנתבע אל המרתף) אומרת דרשני ומצטרפת אל מכלול הראיות העומדות לחובתו. 8. זאת ועוד. בשנת 2008 הוגשה כנגד הנתבע תביעה לסילוק ידו מהמרתף (מוצג ת/5 לתצהיר התובעת). הנתבע לא הגיש כתב הגנה, ולא הראה כי העלה טענה בדבר היותו דייר מוגן במרתף. בפגישה שהתקיימה ביום 2.3.2008, בעקבות הגשת התביעה, נכתב פרוטוקול בו, בין היתר, נקבעו סדרי תשלום דמי השכירות וכן צוין כי : "... 4ׂׂ (עד ליום 1/9/08 יודיע שלמה מלול אם בכוונתו להאריך את הסכם השכירות. 5) לגבי התקופה שמיום 1/1/09 יוסכם על דמ"ש חדשים, לא יהיו דמ"ש המוצעים על ידי שלמה מלול מקובלים על הבעלים לגבי 1/1/09 ואילך, כי אז תימסר לו הודעה על ידי הבעלים עד 31/9/08, כי עליו לפנות את המרתף מיום 31/12/08...". עיון בפרוטוקול מעלה, כי אין בו כל זכר לטענת הנתבע בדבר מעמדו כדייר מוגן במרתף, אלא להיפך. האמור בפרוטוקול מצביע בבירור על כך שהנתבע מחזיק במרתף כשוכר חופשי, אשר יהא רשאי להמשיך ולשכור אותו בכפוף להסכמה בדבר שיעור דמי השכירות. הנתבע אישר את חתימתו על הפרוטוקול. נתתי דעתי לטענת הנתבע כי לא קבל לידיו העתק הפרוטוקול, אולם לאור הודאתו כי חתם עליו, לא מצאתי כי אי מסירת העתקו לידיו, מהווה נימוק שלא להסתמך עליו. 9. במהלך השנים, נשלחו לנתבע מכתבי התראה, אשר הנתבע אישר את קבלתם. חרף כך, לא הראה הנתבע כי במענה למכתבי התובעת העלה אי פעם טענה בדבר היותו דייר מוגן במרתף. מר דורון בנבנישתי מטעם התובעת העיד כי: "מלול לעולם, ואני מכיר אותו ולפי דבריו 3-4 שנים, לא אמר בשום דיון, מצב, נקודה שהוא דייר מוגן. הוא אפילו אמר שהוא פספס את העסקה להיות דייר מוגן במרתף" (עמ' 20 שורות 4-5 לפרוטוקול). 10. הנתבע צירף לתצהירו חוות דעת של השמאי ערן לס מיום 21.11.08, אשר ניתנה לבקשת התובעת להערכת דמי פינוי. חוות הדעת מתייחסת רק לחנויות בקומת הקרקע בבניין המוחזקות על ידי הנתבע בדיירות מוגנת. הנתבע לא הכחיש, כי לא העלה כל טרוניה באשר לאי הכללת המרתף בחוות הדעת. הדעת נותנת, כי אילו אכן היה הנתבע דייר מוגן במרתף, היה נזעק ומבקש כי חוות הדעת תכלול גם הערכת דמי פינוי עבור המרתף. 11. מטעם התובעת העיד מר יצחק בלייר, אשר במועדים הרלבנטיים היה מנהל אגף הנכסים של חברת עטרה. מר בלייר העיד, כי בעת מכירת הבניין לתובעת, צוין בפניה כי מר מלול "יושב בין היתר בחלק בדיירות מוגנת, וגם בחלק הספציפי של המחסן הוא יושב מבחינתנו שלא כדין ומסרב לפנות" (עמ' 11 שורות 6-8 לפרוטוקול). ואכן בהסכם המכר מיום 13.4.2005 שנערך בין חברת עטרה לתובעת צוין "כי שטח המרתף של הנכס מוחזק כולו או חלקו שלא כדין על ידי שוכר לשעבר..." (סעיף 3.5 לחוזה הרכישה). בעדותו, הסביר מר בלייר בפירוט מדוע לא פעלה חברת עטרה לפינוי של הנתבע מהמרתף (עמ' 10-11 לפרוטוקול). הסברו היה סביר והגיוני ומלמד כי העובדה שלא ננקטו הליכים לפינוי הנתבע מהמרתף, לא נבעה מהכרה בזכויותיו להחזיק בו. 12. מן המקובץ עולה, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי היה דייר מוגן במרתף. מכל מקום, אף אם היה הנתבע מוכיח כי בזמן מהזמנים היה דייר מוגן במרתף, הרי בנסיבות העניין כפי שתוארו לעיל, ובשים לב לחתימתו על שני הסכמי שכירות חופשית, כמו גם על הפרוטוקול מיום 2.3.08, אזי איבד את מעמדו כדייר מוגן, ככל שהיה זכאי למעמד זה. בסוגיה זו, ראוי להפנות לפסיקה שניתנה בהקשר להסכמים אשר שינו את מעמדו של דייר מוגן למעמד של שוכר חופשי או של בר רשות. עוד בשנות השבעים הובעה הדעה, כי ההלכה על-פיה יכולה הגנת הדייר להסתיים רק על-ידי נטישה גמורה של הנכס המושכר או על-ידי מתן פסק-דין של פינוי, נעשתה צרה מדי, ובלתי ישימה. נקבע כי בית המשפט יכיר בשינוי המעמד מדיירות מוגנת לשכירות בלתי-מוגנת, באם הדבר נעשה בהסכמתו המלאה של הדייר, ללא שמץ של הטעיה מצד בעל הבית. (ע"א 728/74 דוד ו-רבקה סיבוני נ' יעקב ליפקוביץ, ו-3 אח' (1975), פד"י כ"ט(2) 626). ברע"א 2701/95 נקבע: "שינוי מעמדו של דייר מדיירות מוגנת לשכירות בלתי מוגנת או לבר-רשות בנכס הוכר בעבר בפסיקה במסגרת הילכת ה"פינוי הקונסטרוקטיבי"; על-פי הלכה זו, אף אם לא פינה הדייר "פיזית" את המושכר, ניתן במקרים מסוימים להסיק כי הדייר הסכים לשינוי מעמדו כאמור, ולהמשך ישיבתו במושכר כשוכר בלתי מוגן או כבר-רשות גרידא (ראו ע"א 568/67 מישאלוף נ' גרטל [14]). הלכה זו הובחנה כחלה רק מקום שבו ניתן היה מלכתחילה, על-פי חוזה השכירות הראשון שנערך בין הצדדים, להתנות על הגנת החוק (ראו ע"א 377/72 גייסט נ' שטיינברג [15], בעמ' 369). עם זאת, נפסק כי בנסיבות שבהן עומדת לבעלי המושכר עילת פינוי מוכחת כנגד הדייר, ניתן להכיר בתוקף הסכמתו של הדייר המוגן לשנות את מעמדו במושכר לדייר בלתי מוגן, כאשר זו נעשית "בתמורה" לוויתור הבעלים על עילת הפינוי ועל תביעותיהם נגדו." (רע"א 2701/95 תחסין מוחי אלדין כנעאן ו-11 אח' נ' אחמד עבד אלטיף גזאוי (1999), פד"י נ"ג(3) 151). הנה, כי כן , אין לקבוע כי לא ניתן להכיר בוויתור של דייר מוגן על מעמדו, אלא יש לוודא כי הדבר נעשה מרצון חופשי בלא הטעיה מצד בעל הבית. 13. בשים לב לכך שהנתבע חתם על שני הסכמי שכירות חופשיים, וכן על הפרוטוקול מיום 2.3.08, הרי יש להניח כי חזקה עליו שוויתר, מטעמיו הוא, על זכותו כדייר מוגן (ככל שהיתה) אלא אם כן יעלה בידו לשכנע כי לא כך הדבר. גם המגמה לצמצם את תחולת דיני הגנת הדייר הנובעת מהמציאות הישראלית העכשווית, מצדיקה להטיל על הנתבע את החובה להוכיח כי למרות חתימותיו על הסכמי השכירות החופשית ועל הפרוטוקול, לא וויתר על מעמדו כדייר מוגן. בענייננו, נותרה התמונה העובדתית לוטה בערפל. הנתבע לא הסביר באופן מספק מדוע חרף היותו דייר מוגן לשיטתו, חתם על המסמכים האמורים, אשר כאמור נחתמו בשלושה מועדים שונים. הנתבע גם לא הראה כי העלה בפני התובעת את טענתו להיותו דייר מוגן במרתף ולו פעם אחת קודם להגשת כתב ההגנה מטעמו, ולא נתן לכך כל הסבר. עמימותה של התמונה העובדתית ביחס לטיב זכותו של הנתבע במרתף, ומחדלו של הנתבע להבהירה באופן מספק, רובצים לפתחו. אי התמודדותו של הנתבע עם המסמכים עליהם חתם, כמו גם עם מעשיו ומחדליו כפי שתוארו לעיל, מטים את הכף לחובתו. 14. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שבפני, לא שוכנעתי כי הנתבע הוא דייר מוגן במרתף. נוכח קביעה זו, ובהיעדר הסכמה בדבר תקופת שכירות חדשה, היתה רשאית התובעת לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה (סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה התשל"א- 1971). התובעת שלחה לנתבע מכתבי דרישה לפינוי המרתף (ת/11- ת/16) וגם כתב התביעה עצמו מהווה דרישה לפינוי. לאור האמור, הנתבע אינו זכאי להמשיך ולהחזיק במרתף ומחובתו לפנותו להחזירו לידי התובעת. 15. לגבי חלק המרתף המסומן בתשריט שבזיכרון הדברים כיחידה 3 - בזיכרון הדברים, נקבע כי שטח זה "נשאר ברשות המשכיר לצרכי מקלט". הנתבע טען כי יחידה זו הינה נלווית למרתף שכן היא מהווה את הכניסה אליו. משלא נתקבלה טענת הנתבע להיותו דייר מוגן במרתף, ממילא נשמט הבסיס לטענתו ביחס ליחידה זו ועליו לפנות גם אותה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בטענות התובעת באשר לחיוביו הכספיים של הנתבע. סוף דבר 16. התביעה מתקבלת. הנתבע יפנה את מרתף הבניין שברח' אלנבי 122 תל אביב, ויחזיר את החזקה בו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ. על מנת ליתן לנתבע זמן התארגנות, הריני מורה כי הפינוי יהיה בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. הנתבע יישא בהוצאות, לרבות שכר טרחת עו"ד , בסך 20,000 ₪. מרתףשכירות