קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא שיעבוד דירה בדמי מפתח להבטחת החזר הלוואה לבנק: מבוא לפניי תביעה לתשלום סך של 169,007 ₪, שעילתה בהלוואת משכנתא שהעמיד הבנק התובע (להלן: "הבנק"), לנתבעת 1, קורין זרביב (להלן: "החייבת"). התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ובגדרה נתבעו הן החייבת והן הערבים להלוואה שנטלה. מבין הנתבעים, רק הנתבעים 3 ו- 4 ביקשו וקיבלו רשות להתגונן, ולפיכך פסק הדין מתייחס אליהם, ואליהם בלבד. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 26.10.1988 נחתם הסכם הלוואה בין הבנק לבין החייבת, לפיו העמיד הבנק לחייבת הלוואה בסך 59,500 ₪. באמצעות האשראי שקיבלה מהבנק, שכרה החייבת דירה בדמי מפתח ברח' לילנבלום 3 בתל אביב (להלן: "הדירה"). זכויותיה של החייבת בדירה שועבדו לבנק להבטחת החזר ההלוואה. בחודש אפריל 2000 חדלה החייבת לפרוע את ההלוואה ועל כן היא הועמדה לפרעון מיידי ביום 12.2.2001. החייבת עזבה את הארץ ביום 27.4.2001 ומאז לא שבה. משלא נפרעה ההלוואה, הוגשה התביעה נגדה ונגד הערבים להלוואה. הנתבעים 3 ו- 4 (להלן: "הערבים"), ביקשו רשות להתגונן. לטענתם, הם חתמו כערבים להלוואת המשכנתא שנטלה החייבת על רקע יחסי חברות שהיו להם עימה. במעמד החתימה על כתב הערבות הוסבר להם על ידי הבנק או מי מטעמו כי ההלוואה מובטחת במשכנתא על הדירה. לדבריהם, הסכמתם לחתום כערבים להלוואה ניתנה בהתבסס על מצג זה, ואלמלא הוא, הם לא היו מוכנים לערוב לפרעון ההלוואה. עוד טענו הערבים כי הבנק מעולם לא הודיע להם על כך שהחייבת חדלה לפרוע את תשלומי ההלוואה. לנתבעת 4, נטע ארז (להלן: "נטע"), נודע על הפסקת תשלומי ההלוואה רק בעקבות מכתב דרישה של ב"כ הבנק מיום 24.10.2004 ואילו לנתבע 3, דניאל שטרית (להלן: "דניאל"), נודע על כך רק לאחר מכן, בעקבות שיחה שניהל עם נטע. עוד טוענים הערבים כי הבנק התרשל כלפיהם בכל הנוגע למשכנתא על הדירה ולכן יש לפטור אותם מערבותם, שכן הזכויות של החייבת בדירה הועברו לצד שלישי בשל מחדלו של הבנק בנוגע לרישום המשכנתא על הדירה. כמו כן הבנק התרשל בכך שלא עיכב את יציאתה של החייבת מן הארץ. בהחלטתי מיום 11.9.2007 ניתנה לערבים רשות להתגונן מפני התביעה. חשוב להדגיש כבר עתה כי בניגוד לטענות הבנק בסיכומיו, הרשות להתגונן לא הוגבלה לטענות הגנה מסויימות, והא ראיה, ההחלטה נפתחת במילים: "יש ליתן רשות להגן כמבוקש". אכן, בהמשך ההחלטה ציינתי נקודות מסויימות שיש לברר בשלב שמיעת הראיות, אך לא היה בכך כדי לגרוע מהפתיח להחלטה, לפיו ניתנה לערבים רשות להתגונן כמבוקש, קרי, בכל טענות ההגנה שהעלו במסגרת בקשתם, ולא רק ביחס למקצת מהן. מטעם הבנק הוגשו תצהיריהם של דניס אהרונוביץ, שהינה מנהלת מחלקת הגביה של הבנק, ושל עו"ד מרדכי זהבי, שייצג את הבנק בהליכי הגביה נגד החייבת. כמו כן זומנו לעדות בעל פה מטעם הבנק עו"ד יעקב טרכטנגוט, שייצג את החברה בעלת הדירה בקשר להשכרת הדירה לאחר עזיבתה של החייבת, וכן יוסף טרכטנגוט, אחיו של יעקב. עדותם של שני האחרונים לא תרמה דבר וחצי דבר לברור המחלוקות בתיק זה משום ששניהם לא זכרו או לא ידעו את הנסיבות בהן פינתה החייבת את הדירה ובמקומה נכנסה דיירת חלופית, היא חיה שטיינפלד. מטעם הערבים העידו הם עצמם. כל הנסיונות לזמן לעדות את חיה שטיינפלד, ששכרה את הדירה לאחר שזו פונתה על ידי החייבת- לא צלחו, אך גרמו לקביעות חוזרות ונשנות של מועדי הוכחות שלא נוצלו ולהתארכות המשפט שלא לצורך. לאחר שמיעת הראיות סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. השאלות העיקריות הטעונות הכרעה הן האם הבנק התרשל כלפי הערבים בכל הנוגע לשעבודה של הדירה והאם הבנק אכן הודיע לערבים בזמן אמת אודות אי פרעונה של ההלוואה, קרי, בסמוך לחודש אפריל 2000, או שמא עשה כן רק בחודש אוקטובר 2004. נדון בשאלות אלה כסדרן. האם הבנק התרשל כלפי הערבים בכל הנוגע לשעבודה של הדירה? מי שטיפל מטעם הבנק בכל הנוגע לרישום המשכנתא על זכויותיה של החייבת בדירה היה עו"ד מרדכי זהבי. כעולה מעדותו של עו"ד זהבי, החייבת שכרה את הדירה בשכירות מוגנת מחברה בשם חברת הסוחר בע"מ. העסקה מומנה באמצעות ההלוואה נשוא התביעה. חוזה השכירות נחתם במועד בלתי ידוע בשנת 1988 וביום 24.10.1988 רשם הבנק משכון על זכויותיה של החייבת לפי הסכם השכירות. ביום 26.10.2001 פתח הבנק תיק הוצל"פ למימוש המשכון וביום 10.3.2002 מונה עו"ד זהבי לתפקיד כונס נכסים על הזכויות. דא עקא, מבדיקה שערך בבנין בו נמצאת הדירה, נודע לו ולבנק, לראשונה, כי החייבת כבר איננה מתגוררת בדירה. בנסיבות אלה, לא היה ניתן לממש את המשכון. פניות של עו"ד זהבי למשכיר הנכס- לא נענו. במועד מאוחר יותר נודע לעו"ד זהבי שהחייבת עזבה את הארץ, וזאת עוד ביום 27.4.2001 (חצי שנה לפני שהבנק החל בהליכי מימוש של המשכון). עו"ד זהבי איננו מציין מתי בדיוק גילה שהחייבת עזבה את הארץ, אך מתוך נספח ז' לתצהירו, שהוא פלט היציאות של החייבת, עולה שפלט היציאות היה ברשותו של הבנק ביום 25.2.2002. הערבים העידו כי הסכמתם לחתום כערבים להלוואת המשכנתא ניתנה בהסתמך על מצג שהוצג בפניהם על ידי הבנק או מי מטעמו, ולפיו מדובר בהלוואה המובטחת במשכנתא. עוד הוסבר להם כי במידה ותהיה בעיה כלשהי עם ההלוואה, אזיי קודם כל ייפרע הבנק מהדירה, ורק לאחר מכן, בניכוי מה שייגבה באמצעות מימוש הדירה, יידרשו הערבים לשלם את יתרת ההלוואה. בסיכומיו, טען הבנק כי אין ליתן אמון בעדותם זו של הערבים, משום שהם מסרו גרסה עובדתית זהה לחלוטין למרות שכל אחד מהם חתם בנפרד על כתב הערבות, ומשום שנטע חתמה על כתב הערבות בסניף כלשהו של בנק הפועלים בע"מ, ואילו דניאל חתם עליו בבנק לאומי לישראל בע"מ. יש ממש בטענה זו של הבנק, משום שמתוך כתב הערבות ניתן להיווכח שכל אחד מהערבים חתם עליה בבנק אחר, שאיננו הבנק התובע. על כן, אף אם ניתן להם הסבר מטעה על ידי מי שהחתימם על הערבות, הבנק התובע איננו חב בגין כך. דא עקא, אין בכך כדי להועיל לבנק. גם בלא מצגים בעל פה, מי שקורא את הסכם הלוואת המשכנתא יכול להיווכח בנקל, כבר מן האמור במבוא להסכם, כי להבטחת פרעון ההלוואה תירשם משכנתא על זכויותיו של הלווה בדירה. על כן, הערבים היו רשאים להניח לפי תומם, מתוך עיון במסמכי המשכנתא, כי מדובר בהלוואת משכנתא במובן הרגיל של המונח, קרי, הלוואה המובטחת בשעבוד של נכס, שרק לאחר מימושו, הם יידרשו לפרוע את יתרת החוב, אם תיוותר כזו. הנחה זו היתה הנחה לגיטימית מצידם, גם בלא שגובתה בהסבר בעל פה של מי מטעם הבנק, שכן זהו טיבה הידוע ברבים של הלוואת משכנתא. זאת ועוד, אף אם הבנק איננו נתפס על מצגים בעל פה שהוצגו כלפי הערבים על ידי פקידים של בנקים אחרים שהחתימו אותם על מסמכי הערבות, הרי שבנסיבות הענין המיוחדות, עת מדובר במישכון זכויות של דיירות מוגנת, מוטלת היתה על הבנק חובה למסור הסבר פוזיטיבי לערבים במה בדיוק מדובר. טעמו של דבר הוא שאין עסקינן במישכון סטנדרטי של זכויות בדירה. מישכון זה של דיירות מוגנת התגלה כנטול כל ערך, משום שזכויותיה של החייבת בדירה פקעו וחלפו מן העולם, בלא שהבנק בכלל ידע על כך בזמן אמת. בשונה ממישכון זכויות "רגילות" במקרקעין, שניתן לרשום אותו בלשכת רישום המקרקעין או במינהל מקרקעי ישראל, והוא יפה כלפי כולי עלמא מבלי שישנו חשש כי ביום מן הימים הזכויות יפוגו ויעלמו כלא היו, במקרה דנן עסקינן בדיירות מוגנת, וזו, כידוע, פוקעת ברגע שהדייר המוגן נוטש את דירתו או מפונה ממנה בגין עילת פינוי כלשהי. בסיכומיו, מודה הבנק כי ניתן לממש משכון מסוג זה רק במקרה שהחייב הממשכן יוצא מרצונו מהנכס כדי להעבירו לדייר אחר כנגד קבלת חלקו בדמי מפתח. במקרה כזה, הנושה המובטח יכול להפרע מדמי מפתח אלה, מכח המשכון (ס' 15 לסיכומי הבנק). ברור איפוא שמדובר במשכון מפוקפק מאוד, ואם הבנק היה מוכן להסתפק בו, היה עליו להאיר את עיני הערבים, שיצאו מתוך הנחה לפיה הבנק לא יסתפק בבטוחה כה מפוקפקת. נניח למשל שהחייבת לא היתה נוטשת את הדירה אלא רק מפסיקה לשלם את דמי השכירות בגינה. גם מחדל זה היה מפקיע בסופו של דבר את זכויות הדיירות המוגנת שלה, שכן אי תשלום דמי שכירות מהווה עילה לפינויו של דייר מוגן ולפקיעת זכות הדיירות המוגנת (ואכן, עו"ד יעקב טרכטנגוט העיד כי בשלב מסויים החייבת חדלה לשלם את דמי השכירות בגין הדירה והסיבה שבגינה לא הוגשה נגדה תביעת פינוי היתה נטישת הדירה על ידה - ראה ע' 11 ו-12 לפרוטוקול). על כן, היומרה למשכן זכות של דיירות מוגנת, עלולה להתגלות כיומרה למשכן בחודשי החורף את השלג המצטבר על פסגת החרמון, רק כדי לגלות כי הוא נעלם כלא היה בבוא האביב. וזה בדיוק מה שקרה בעניננו: זכות הדיירות המוגנת של החייבת פקעה והיתה כלא היתה בעת שנטשה את הדירה ועזבה את הארץ ביום 27.4.2001. עו"ד זהבי הודה בס' 9 לתצהירו כי לפי מידע שהתקבל אצל הבנק בדיעבד, "החייבת נמלטה מישראל לכפר נכים בצרפת ללא שום הודעה מוקדמת וללא עשיית עסקת מכירה עסקית לגבי הנכס בדמי מפתח." בעשותה כן, הפקיעה החייבת במו ידיה את הבטוחה שעל יסודה ניתנה לה הלוואת המשכנתא. כל הנסיונות שנערכו במהלך המשפט, ואשר גרמו להתארכותו היתירה והבלתי מוצדקת, לברר באילו נסיבות בדיוק נטשה החייבת את הדירה, העלו חרס. עו"ד טרכטנגוט, הנמנה על בעלי השליטה בחברה בעלת הדירה, לא ידע לאשורן את נסיבות העזיבה. יחד עם זאת, מתוך חוזה השכירות החדש שנערך בין בעלת הדירה לבין הדיירת הנכנסת, חיה שטיינפלד (שהנסיונות לזמנה לעדות כשלו אף הם פעם אחר פעם, מה שגרם לדחיות חוזרות ונשנות בניהול המשפט), עולה כי לא מדובר בחילופי דיירים מוגנים, פרוצדורה הנעשית כאשר דייר מוגן יוצא מכניס במקומו דייר מוגן נכנס, והתמורה בגין דמי המפתח מתחלקת בינו לבין הבעלים. התמונה המתקבלת מתוך החוזה היא שחיה שטיינפלד שכרה נכס שכבר היה פנוי מהדייר הקודם, מה שמוכיח כי החייבת אכן נטשה את הדירה בלא לטרוח לנסות להעביר את זכות הדיירות המוגנת באופן מסודר לדייר חדש. כך גם טוען הבנק עצמו בסיכומיו (ראה למשל ס' 14 לסיכומיו), ואף מציין כי החייבת היא שהפקיעה במו ידיה את זכויותיה בנכס ואת הבטוחה שעמדה לרשות הבנק. בכל מקרה, אף אם החייבת לא היתה נוטשת את הדירה באופן חד צדדי, אלא מעבירה אותה לדייר חדש בידיעתו של הבעלים, לא היה בכך כדי למנוע את פקיעת הבטוחה שעמדה לזכות הבנק, מן הטעם שהבנק כלל לא טרח ליידע את בעלת הדירה על כך שזכויות הדיירות המוגנת בדירה שועבדו לטובתו. על כן, בעלת הדירה כלל לא ידעה שזכויות הדיירות המוגנת מושכנו ולכן לא ניתן להעבירן אלא בהסכמת הבנק, וממילא אם היתה מתקבלת תמורה בגין העברת הדיירות המוגנת, היא לא היתה מועברת לבנק כמתחייב מן המשכון. יש גם ליתן משקל לעובדה שעסקינן בבנק, קרי, נושה מקצועי ומנוסה שעיסוקו במתן הלוואות, ולא סתם בנק, אלא בנק למשכנתאות. כלומר, מדובר בתובע שמומחיותו היא בהעמדת הלוואות משכנתא, מה שמדגיש עוד יותר את מחדליו של הבנק כפי שנחשפו בתיק הנוכחי. יפים לעניננו הדברים שנאמרו בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל תק-על 2004(4), 692: "הבנקים ממלאים תפקיד מרכזי בחיי הכלכלה בישראל ובעולם המודרני בכלל, והם מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם. כל אלה, בצירוף התפקיד שהבנקים בישראל נדרשים למלא לעיתים בביצוע מדיניות שלטונית ומשימות ציבוריות ... מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד, "מעין ציבורי", אשר בגינו הוא רוכש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם בלא לדרוש ולחקור אחריהן ... מעמדם זה של הבנקים מבחינה מקצועית וציבורית יש בו כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם ברמה המושגית, הן בהתנהלותם אל מול לקוחותיהם והן בהתנהלותם אל מול צדדים שלישיים העלולים להיפגע ממנה, גם אם אלה אינם נמנים עם לקוחותיהם." (פיסקה 14 של פסק הדין). סיכומו של דבר, הבנק התיימר לשעבד זכויות, שמלכתחילה, ספק רב אם ראוי היה לראות בהן בטוחה ראויה להלוואת משכנתא, שכן היכולת להפקיען היתה נתונה באופן בלעדי לחייבת. הבנק אף החתים את הערבים על הלוואת משכנתא ממנה עולה מצג לפיו ההלוואה אכן מובטחת בשעבוד נכס של ממש (גם אם המצגים הנוספים בעל פה אינם מחייבים את הבנק משום שנעשו על ידי בנקים אחרים). הבנק לא טרח למסור לערבים הסבר פוזיטיבי מהי משמעות העובדה שהזכויות שמושכנו הן זכויות של דיירות מוגנת, קרי, שלא מדובר בזכויות קנייניות רגילות, שעומדות לעולם ועד, אלא בזכויות שעלולות לפקוע מחמת מעשה או מחדל של הלווה. הבנק אפילו לא טרח להודיע לבעלת הדירה כי זכויותיה של החייבת מושכנו. גם הליכי מימוש המשכון נפתחו רק כשנה וחצי לאחר שהחייבת חדלה לפרוע את ההלוואה, וכחצי שנה לאחר שעזבה את הארץ. על כן, אין ספק שהיתה כאן התרשלות של ממש מצידו של הבנק ביחס לערבים. הכלל הוא שבנק חב חובת זהירות ותום לב לא רק כלפי לקוחותיו, אלא גם כלפי צדדים שלישיים בכלל, וערבים בפרט. אמנם, חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א- 1981 הוחל גם על ערבים רק בעקבות תיקון משנת 1994, ולכן איננו חל על הערבים בתיק הנוכחי, שחתמו על הערבות עוד בשנת 1988 (ראה ע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז (3) 309), אך חובת הזהירות ותום הלב הוחלו על הבנקים כלפי ערבים מכוחם של דינים אחרים. עמד על כך בית המשפט העליון (כב' השופט א' מצא) בפרשת ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר (1995) , פ"ד מט (1) 369: "אך גם בהיעדר דין ספציפי, כאמור, עשויה חובת ההסבר (או הגילוי) של הנושה להיבחן כחלק מחובתו לנהוג בערב, בשלב המשא ומתן ביניהם, בדרך מקובלת ובתום-לב, כמצוות סעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי) ... משעה שהבנק בחר למסור למשיב מידע על אודות אופי החיוב, חלה עליו חובה למסור לו מידע שלם ואמין. חובה זו הופרה על-ידי הבנק: המידע שמסר פקידו למשיב היה חלקי ומטעה, ומשסמך המשיב על המידע שנמסר לו והוטעה על-ידיו, חתם על ערבות, שאלמלא הוטעה כלל לא היה מסכים לחתום עליה." כך למשל, בפרשת רע"א 2443/98 מאיר ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (1999) , פ"ד נג (4) 804, נקבע כי מכח עקרון תום הלב מוטלת על הבנק חובה להודיע לערבים על ארכה שניתנה לחייב העיקרי כדי שיוכלו להגן על האינטרסים של עצמם. כיום אין עוד חולק כי מוטלת על הבנקים חובת זהירות כלפי ערבים: "לעומת הגישות המצמצמות בדין האמריקאי ובדין האנגלי, המגמה בדין הישראלי בכל הנוגע לחובת זהירות המוטלת על בנקים היא מגמה מרחיבה ... ובמקרים מסוימים הכיר בית המשפט באחריות נזיקית של בנק מכוח עוולת הרשלנות, גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו. על פי תפיסה זו, אין הבנק יוצא ידי חובתו רק בשל כך שנהג ביושר ובתום לב ברמה הסובייקטיבית, והתנהגותו נבחנת בסטנדרטים אובייקטיביים של סבירות, שהם מטיבם סטנדרטים מחמירים יותר. על פי סטנדרטים אלה מוטלת על הבנק חובה לצפות כי התרשלותו תגרום נזק לצד שלישי הגם שאיננו לקוחו, ועליו לנקוט ברמת זהירות סבירה על מנת למונעו." (ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל תק-על 2004(4), 692 ,עמ' 703). הסנקציה בגין הפרתה של חובת הזהירות כלפי הערבים תלויה בנזק שנגרם להם, והיא עשויה במקרים מתאימים להביא לשחרור של הערבים מערבותם: "הפעלתה של גישה זו בערעור שלפנינו מובילה למסקנה, כי מכוח עקרון תום-הלב יש לשחרר את הערבים מחבותם כדי הנזק שאי-מתן ההודעה גרם להם. בנסיבות העניין שלפנינו, משמעות הדבר הינה שחרור מלא של הערבים מחבותם על-פי השטר." (רע"א 2443/98 ליברמן הנ"ל, בע' 815). בעניננו, יש להעמיד את הערבים בחזקתם כי לו ידעו מראש שהמשכון אשר נועד להבטיח את פרעון ההלוואה הוא מפוקפק ביותר, וכי הלכה למעשה, ההלוואה אינה מובטחת בבטוחה כלשהי למעט ערבותם האישית, הם היו מסרבים לחתום על הערבות. בנסיבות אלה, הנזק שנגרם להם הוא בגובה סכום התביעה, ולכן יש לדחות את התביעה נגדם. לנוכח המסקנה אליה הגענו, מתייתר הצורך לדון בשאלה הנוספת, היא השאלה האם הבנק אכן הודיע לערבים בזמן אמת אודות אי פרעונה של ההלוואה. יחד עם זאת, הואיל והצדדים הקדישו לשאלה זו חלק נכבד מטיעוניהם, נתייחס גם אליה. האם הבנק הודיע לערבים בזמן אמת אודות אי פרעונה של ההלוואה? בטרם נדון בשאלה האם ומתי הודיע הבנק לערבים אודות אי פרעונה של ההלוואה, חשוב להקדים ולציין כי המשמעות הכספית של ההכרעה במחלוקת זו - זעומה למדיי. טעמו של דבר הוא שהערבים אינם טוענים כי מחדלו של הבנק בענין זה מצדיק את דחייתה של התביעה נגדם, אלא מתחייבת ממנו אך ורק הפחתה של סכום התביעה בגובה הפרשי ההצמדה והריבית שצבר חוב ההלוואה מן המועד בו חדלה החייבת לפרוע אותה. הערבים אינם טוענים כי היה עולה בידם לגרום לחייבת לפרוע את חובה לבנק אם היו מקבלים מהבנק הודעה מבעוד מועד על מחדליה. כלומר, לדידם, חוב הקרן של ההלוואה איננו מושפע ממחדלו זה של הבנק. הבנק טוען כי הודיע לערבים על אי פרעונה של ההלוואה בשורה של מכתבים, החל ביום 25.7.2000. אמנם, אין ברשות הבנק אישורים כי המכתבים אכן הגיעו ליעדם, אך מנגד, המכתבים גם לא הוחזרו על ידי הדואר. מנגד, הערבים מכחישים כי קיבלו את מכתבי הבנק, למעט מכתבו של בא כח הבנק מיום 24.10.2004, שנטע מאשרת כי קיבלה ואף השיבה עליו. בסיכומיו, טוען הבנק כי אין ליתן אמון בהכחשה גורפת זו של הערבים, שכן מדובר בארבעה מכתבים שנשלחו לכל אחד מהם ואין כל הגיון להניח שאף אחד מביניהם לא הגיע ליעדו. הבנק אף מציין כי שני המכתבים האחרונים, מיום 23.11.2000 ומיום 12.2.2001, נשלחו בדואר רשום. חיזוק למסקנה כי המכתבים הגיעו ליעדם מוצא הבנק במכתב בא כוחה של נטע לבנק מיום 28.10.2004, בו ציין בא כוחה של נטע כי מרשתו קיבלה בעבר פנייה של הבנק בקשר לערבות. אין בידי לקבל בענין זה את טענות הבנק. לא הובאה בפניי כל ראיה על כך שהמכתבים נשלחו אי פעם אל הערבים, לא בדואר רגיל ואף לא בדואר רשום. העדה דניס אהרונוביץ אישרה כי אין ברשות הבנק אישורי מסירה בנוגע למכתבים שבמחלוקת (ע' 16- 17 לפרוטוקול). המכתבים מוענו כולם אל החייבת, אך בשוליהם נרשם "העתק לערבים" ופורטו שמותיהם של הערבים. עצם העובדה שהבנק רושם בשולי המכתב "העתק לערבים", אינה ראיה לכך שבפועל המכתבים אכן נשלחו לערבים. ודוק: לשם הוכחה כי המכתבים אכן נשלחו לערבים, לא היה הכרח לצרף דווקא אישורי מסירה או אישורי משלוח, וניתן היה להסתפק בעדות בעל פה של מי מעובדי הבנק, ובלבד שאותו עובד אכן שלח בעצמו את המכתבים או היה עד לשליחתם, ולכן יש לו ידיעה אישית כי הם אכן נשלחו. דא עקא, עדות כזו לא הובאה. לא אהרונוביץ היא ששלחה את המכתבים (ראה הודאתה, בע' 18 לפרוטוקול, לפיה החלה לעבוד בבנק רק בחודש נובמבר 2004 וכי אין פקיד ספציפי שתפקידו לשלוח מכתבים). למעשה, כאשר אהרונוביץ העידה כי המכתבים אכן נשלחו לערבים, היא הסתמכה אך ורק על עצם העובדה שעל גבי המכתבים שבתיקי הבנק מופיע הרישום "העתק לערבים". זאת ועוד, גם הטענה כאילו שני המכתבים האחרונים נשלחו בדואר רשום, לא הוכחה. טענה זו מבוססת אך ורק על כך שבראש אותם מכתבים נרשם "מבלי לפגוע בזכויות. רשום". אין בידי הבנק אישור כלשהו לפיו המכתבים אכן נשלחו בפועל בדואר רשום. חזקה על הבנק שכאשר הוא שולח מכתבי התראה בדואר רשום, הוא שומר תחת ידיו אישורים מתאימים, ואם אלה לא נשמרו, מתבקשת המסקנה כי המכתבים לא נשלחו בדרך זו. בהעדר אישור משלוח, עצם הדפסת המילה "רשום" על גבי מכתב, אינה יכולה להוות ראיה על כך שהמכתב אכן נשלח בדואר רשום. טוען הבנק בסיכומיו כי אם המכתבים לא היו מגיעים ליעדם, מן הסתם הם היו מוחזרים לבנק, ומשלא הוחזרו, יש בכך הוכחה שאכן הגיעו ליעדם. אינני מקבל טענה זו. הנחת המוצא הסמויה בטענה זו מניחה מראש את הטעון עדיין הוכחה, קרי, שהמכתבים אכן נשלחו, אלא שאם המכתבים מעולם לא נשלחו, ברור שהם גם לא יוחזרו לבנק. מכאן שהעובדה שהמכתבים לא הוחזרו לבנק היא עובדה נייטרלית, שמתיישבת באותה מידה ממש עם האפשרות שמלכתחילה הם לא נשלחו כלל לערבים. באשר למכתבו של בא כוחה של נטע, עו"ד אלי סגל, מיום 28.10.2004, שכתב לב"כ הבנק כי "מישהוא אחר (למיטב זכרוני) מטעם מרשתך כבר פנה למרשתי בנדון בעבר פעם אחת בלבד", מקובל עליי הסברה של נטע לפיה עו"ד אלי סגל סבר בטעות כי פנייתו של ב"כ הבנק מיום 24.10.2004 היא בהמשך לפניה קודמת של אותו בנק, כאשר הלכה למעשה, הפניה הקודמת היתה בכלל של בנק אחר, הוא בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ (להלן: "בנק עצמאות"), שגם אצלו נטלה החייבת הלוואה בערבותה של נטע. גרסה זו מבוססת על פניה, שכן נטע צירפה העתק מהסכם ההלוואה האחרת לה ערבה ולא מדובר בטענה בעלמא. ראיה חותכת לאמיתות הטענה כי חל אצל עו"ד סגל בלבול בנוגע לזהותו של הבנק שפנה קודם לכן לנטע, ניתן למצוא בס' 1 למכתבו, בו הוא מציין כי "אני טיפלתי בענין מטעם מרשתי גם אז והשבתי בכתב למרשתך ... בכל מקרה, מרשתך לא טרחה להגיב לתשובתי לפנייתה ...". אם אכן היה מדובר בפניה קודמת של הבנק התובע, אזיי גם תשובתו הראשונה של עו"ד סגל היתה אמורה להיות ברשותו של הבנק. העובדה שהבנק לא צירף תשובה קודמת כזו, מעידה כי היא אכן נשלחה בכלל לבנק אחר, הוא בנק עצמאות, וכי אותה פניה קודמת אליה התייחס עו"ד סגל, היא פנייתו של בנק עצמאות. ואכן, נטע צירפה לתצהירה את מכתבו של עו"ד סגל מיום 7.7.2002 אל עו"ד מ' דיין, שפנתה אליו בשם הבנק האחר. ברור איפוא שכאשר עו"ד סגל ציין במכתבו לב"כ הבנק מיום 28.10.2004 כי בעבר כבר השיב על פנייתו, הוא התכוון למכתב מיום 7.7.2002 בענין ההלוואה מבנק עצמאות. סיכומו של דבר, לא עלה בידי הבנק להוכיח כי אכן שלח את מכתבי ההתראה לערבים. התוצאה האופרטיבית של מסקנה זו היא שאם היה מקום לקבל את התביעה נגד הערבים, הרי שהיה ראוי שלא לחייבם בריבית בין התקופה שמתחילה בחודש אפריל 2000, הוא המועד שבו חדלה החייבת לפרוע את ההלוואה, לבין יום 24.10.2004, הוא המועד בו נודע לערבים לראשונה על כך. סיכום סוף דבר, מהטעמים שפורטו לעיל, התביעה נגד הערבים נדחית. לנוכח תרומתם של הערבים להתמשכותו של המשפט שלא לצורך והעיכוב המאוד ממושך בהגשת סיכומיהם, אינני עושה צו להוצאות. בנקהלוואה מהבנקדמי מפתחשעבודהחזר הלוואהמקרקעיןהלוואה