דוגמא לפסק דין בנושא שוד מזוין בחבורה:   המשנה לנשיא א' מצא: המערער הורשע בשוד מזוין בחבורה, בניגוד לסעיף 402(ב) לחוק העונשין. נגזרו עליו חמש שנות מאסר, ארבע שנים מתוכן מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על-תנאי. כן הופעלו נגדו (בחפיפה ביניהם ובחפיפה חלקית לעונש המוטל) שני עונשי מאסר על-תנאי (האחד לחמישה-עשר חודשים והשני לשמונה חודשים), כשביחס לשנים-עשר חודשים מתקופת המאסר המופעל הורה בית-המשפט כי יצטברו לתקופת המאסר שנגזרה על המערער. בערעורו שלפנינו השיג המערער על צדקת הרשעתו בדין, ולחלופין - על חומרת עונשו.   המעשה בתמצית: המערער ואחד צאלח א-דין נדברו ביניהם ועם אחרים לגנוב את כספו של חלפן כספים תושב ירושלים. אחד דאהר יאסין, שהועסק בעבר על-ידי אביו של המתלונן, סיפק להם מידע על אודות מקום-מגוריה של המשפחה בשכונת מאה-שערים. מעקבם של בני החבורה אחר תנועותיו של המתלונן לימדם, כי המתלונן - המתגורר במקום אחר - נוהג מדי בוקר לבקר בבית אביו. בבוקר יום המעשה ארבו המערער, צאלח א-דין ואחרים למתלונן ליד בית-אביו. בהגיע המתלונן לפתח הבית תקפו אותו, חבטו בראשו בעזרת מוט וחטפו מידיו תיק שהכיל סכומי כסף ניכרים בשקלים ובמטבע-חוץ. חשדו של המתלונן נפל על יאסין. משנעצר לחקירה הודה יאסין, כי סיפק למערער ולצאלח א-דין, תמורת תשלום, את המידע שנדרש להם לביצוע השוד. עם זאת טען, כי עשה כן בהשפעת איומיהם של השניים כלפיו. תמיכה לגרסתו כי אוים נמצאה למשטרה בעדות אשתו, נאדיה, שהייתה עדה להתרחשויות. נאדיה אף סיפרה, כי לאחר מעצרו של בעלה שבו השניים לאיים עליה, שאם יאסין יעיד נגדם יפגעו בבני-משפחתה.   יאסין הועמד לדין בהליך נפרד ובמסגרת הסדר-טיעון שנכרת עמו הודה בסיוע לביצוע השוד. משנכשלו מאמצי המשטרה ללכוד את צאלח א-דין, וכן לאתר מעורבים אחרים במעשה השוד, הועמד המערער לדין לבדו. המערער כפר בעובדות והתביעה העידה את יאסין ואת נאדיה. בני הזוג, שבשלב החקירה הפלילו את המערער ואת צאלח א-דין, התכחשו בעדויותיהם לתוכן אמרותיהם, אך בית-המשפט המחוזי קבע כי עדויותיהם כוזבות והעדיף על פניהן את הגרסה שמסרו בשלב החקירה. גרסת המערער, שכפר בעצם ההכרות עם יאסין ועם צאלח א-דין וכן בהימצאותו בזירת העבירה בזמן שזו בוצעה, הופרכה לחלוטין. יאסין סיפק למשטרה מספרי טלפונים סלולאריים, ששימשו את המערער ואת צאלח א-דין בזמן ביצוע העבירה. הבדיקה גילתה שבמועד ביצוע העבירה שוחחו השניים ביניהם בטלפונים הללו, ואילו איכון מיקומם של המכשירים הוכיח, כי בזמן ביצוע השוד נמצאו המשתמשים בהם בקירבת זירת העבירה. לא למותר לציין, כי בעת מעצרו נתפס ברשות המערער מכשיר הטלפון הסלולארי, שיאסין מסר למשטרה את מספרו, והמערער לא חלק כי מכשיר זה הוא שלו וכי רק הוא משתמש בו.   הסניגור המלומד טען, כי בראיות שהובאו נגד המערער לא היה כדי לבסס את אשמתו מעבר לספק סביר. טענה זו אין בידי לקבלה. בית-המשפט המחוזי כתב הכרעת-דין מפורטת ומנומקת היטב. הוא סקר וניתח את הראיות וקבע את הממצאים העובדתיים שעליהם ייסד את הכרעתו; וטיעוני הסניגור לא שכנעוני, כי יש מקום להתערב בממצאיו העובדתיים או במסקנתו המשפטית של בית-המשפט המחוזי. הסניגור קיווה להיבנות מן העובדה, כי צאלח א-דין - מי שהיה שותפו הנטען העיקרי של המערער לביצוע העבירה - לא הועמד לדין. בשעתו, כזכור, לא עלה בידי המשטרה לאתרו. אך בדיעבד הסתבר כי גם משאותר ונעצר, בחרה המשטרה לשחררו לדרכו בתום החקירה, בהיותה סבורה כי הראיות שבידה אינן מספיקות להאשמתו. מקשה הסניגור וטוען: הלוא הראיות המצויות בידי התביעה להוכחת אשמתו של צאלח א-דין זהות לחלוטין לראיות שהובאו על-ידה להוכחת אשמתו של המערער. ואם מצאה התביעה, כי הראיות הללו אינן מבססות, ולוא גם לכאורה, את אשמתו של צאלח א-דין, מתחייבת מכך המסקנה כי גם הרשעתו של המערער אינה יכולה להיוותר על כנה. בתשובתה לטענה זו הסבירה באת-כוח המדינה, כי התמיכה העיקרית לגרסה שמסרו יאסין ואשתו בשלב החקירה נגד המערער נמצאה באיכון מיקומו של מכשיר הטלפון הסלולארי שנתפס ברשות המערער. אמנם, גם מיקומו של מכשיר הטלפון הסלולארי, שיאסין ייחס את ההחזקה בו לצאלח א-דין, אוכן בבדיקה. אך בשונה מן המערער, שהודה בחקירתו כי רק הוא החזיק והשתמש בטלפון זה, הרי שצאלח א-דין לא הודה בחקירתו בהחזקת מכשיר הטלפון שמספרו נמסר למשטרה על-ידי יאסין. כדי להוכיח את זיקתו של צאלח א-דין לטלפון סלולארי זה זקוקה התביעה לעדותו של יאסין. אלא שעקבותיו של יאסין נעלמו בינתיים ואין למשטרה מידע על מקום הימצאו, ומטעם זה הגיעה התביעה למסקנה, כי אין בידה ראיות מספיקות להאשמתו של צאלח א-דין. נראה לי, כי די בהסבר זה כדי להוביל לדחיית טענת הסניגור, כי שחרורו לדרכו של צאלח א-דין צריך להוביל לזיכויו של המערער.   מסקנתי היא אפוא, כי דין הערעור על ההרשעה להידחות. ולטעמי, דין זה יפה גם לערעורו של המערער על חומרת עונשו. המערער ביצע עבירת שוד בחבורה, שהייתה מלווה בתקיפתו האלימה של המתלונן. לחובת המערער הרשעות קודמות בעבירות רכוש. בגין חלקן אף ריצה בעבר עונש מאסר, אשר לא הרתיעו. ואילו את עבירתו הנוכחית ביצע בעוד שני עונשי מאסר מותנים (לתקופה כוללת בת עשרים חודשים) תלויים ועומדים מעל לראשו, ואשר הופעלו כנגדו תוך חפיפה ביניהם ובחפיפה חלקית לעונש המוטל. בנסיבות אלו אין בידי לקבל את טענת הסניגור, כי העונש שהושת על המערער הינו חמור יתר על המידה.   הייתי דוחה את הערעור, על שני חלקיו.   המשנה לנשיא   השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט   השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת   הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא א' מצא.   משפט פלילישוד