מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא שברים בכף הרגל בתאונת דרכים: תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפיצויים"]. במהלך הדיון היום נדחתה בהסכמה התביעה נגד נתבעת 2. המחלוקת על הנזק בלבד. רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת 1. התובע יליד 8.9.88, חשמלאי רכב בהכשרתו, התגייס עם פרופיל 97 לשירות סדיר בצה"ל. הוא שירת כמאבטח מתקנים בחיל הים בחיפה. עקב האינטנסיביות בשמירות נקצב שירותו של מאבטח לשנתיים בלבד [להלן - "שירות מקוצר"]. במקביל ועל פי היתר צה"ל, עבד כפועל אצל הנתבעת 2, חברה לשיווק תוצרת חקלאית [להלן - "ביכורי השדה" ו - "עבודה אזרחית"]. 2. ביום 12.2.08 ובמסגרת עבודתו אצל ביכורי השדה, נפגע התובע בתאונת דרכים [להלן - "התאונה"]. התאונה אירעה עת פגעה בו מלגזה נהוגה על ידי נתבע 1. התובע פונה למיון אורטופדי בבית חולים אסף הרופא, שם אובחנו רגישות, נפיחות ושברים בכף רגלו השמאלית. הוא טופל שמרנית, גובס ושוחרר להמשך טיפול ומעקב אורטופדי כשהוא נעזר בקביים. 3. ביום 24.2.08 אושפז התובע במתקן אשפוז צבאי בחר"פ בצריפין ושהה שם משך 78 ימים עד כולל 12.5.08 [להלן - "אשפוז"]. בתום האשפוז קבעה וועדה רפואית - צבאית כי הוא אינו כשיר לשירות צבאי למשך חצי שנה והורידה את הפרופיל שלו, באופן זמני ל - 24. התובע שוחרר אם כך משירות סדיר עד ליום 11.11.08. משמעות הדבר, כי תקופת השירות המקוצר +נותרה בעינה אלא שהשלמתה, נדחתה בחצי שנה. 4. המל"ל הכיר בתאונה כ"תאונה בעבודה", קבע לתובע תקופת אי כושר מלא למשך 3 חודשים [עד 11.5.08], נכות זמנית מלאה כולל הכרה כ"נכה נזקק" עד 31.8.08, נכות זמנית בשיעור של 20% עד 30.9.08 ונכות זמנית בשיעור של 10% עד 31.3.09. בהתאם שילם לו דמי פגיעה ותגמולי נכות זמנית. 5. וועדה רפואית ליד המל"ל העמידה את נכותו הצמיתה של התובע, החל מיום 1.4.09, על 10% לפי סעיף 49 [4] לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956[להלן - "התקנות"]. זוהי דרגת הנכות המחייבת על פי דין, כמשמעה בחוק הפיצויים. המל"ל שילם לתובע מענק נכות צמיתה. 6. ביולי 2008, בעת שהיה עדיין נתון לנכות זמנית בשיעור של 20%, החל התובע לעבוד בעבודה אזרחית, תחילה ברהיטי צרעה ולאחר מכן כקופאי בחנות נוחות בתחנת דלק - YELLOW. בנובמבר ובדצמבר 2008 עבד כשכיר דרך חברת אורטל לשירותי כוח אדם. לאחר מכן חדל מעבודה אזרחית ושב לעבוד ביולי 2009. ב - 11.11.09 , חצי שנה לאחר תום תקופת השירות המקוצר המקורי, שוחרר התובע מצה"ל עקב "תום שירות חובה". כעולה מתעודת השחרור, הופטר התובע משירות מילואים. 7. בינואר ופברואר 2010 עבד התובע בטיפול בסחורה בחברת חוגלה קימברלי שיווק. לאחר מכן עבר לעבוד כחשמלאי רכב במשרה מלאה במוסך ראשון בע"מ. שכרו האחרון לפי תלוש פברואר 2012 - 6,600 ₪ [לאחר ניכוי מס הכנסה כמתחייב מחוק הפיצויים]. במקביל מכשיר עצמו התובע למקצוע של הנדסאי מכונות ולומד במכללה. התובע יסיים את ההכשרה בתום שנת הלימודים הנוכחית. המחלוקות 8. שיעור נכותו התפקודית של התובע לרבות השלכתה על הפסדי השתכרות בעתיד: לטענת התובע מגיעה נכותו זו ל - 15%. לטענת הנתבעת לא נותרה לתובע נכות תפקודית. 9. הפסדי השתכרות לעבר: לטענת התובע מנעה ממנו התאונה לעבוד במהלך תקופת השירות הצבאי בעבודה אזרחית, כפי שעבד עובר לתאונה. בנוסף, מנעה ממנו שחרור במועד המקורי, עם תום השירות המקוצר והוא נאלץ לשוב ולשרת חצי שנה נוספת, מה שהגביל את יכולתו להרחיב את היקף עבודתו ולעבוד בשכר מלא, לפי שכר ממוצע במשק. לטענת הנתבעת לא נגרמו לתובע הפסדים כלשהם. הוא שב כבר במהלך תקופת נכות זמנית לעבודה אזרחית חלקית, מסר לוועדה במל"ל כי מה שמונע ממנו לעבוד הוא היעדר היתר מצה"ל וממילא, לא נמנע ממנו להשתכר אותה רמת שכר כפי שהשתכר עובר לתאונה. 10. ימי אשפוז: לטענת התובע יש להכיר בכל 78 ימים בהם היה מאושפז במתקן אשפוז צבאי. לטענת הנתבעת אין מדובר באשפוז על בסיס צורך רפואי אלא על בסיס נוחות ושיקולי צה"ל; אותם טיפולים שקיבל התובע במתקן הצבאי, היה מקבל, לו היה אזרח, במסגרת טיפול אמבולטורי בקהילה. 11. מחלוקות שגורות נוספות ובהן אדון לפי הצורך בהמשך. הראיות 12. מטעם התובע העיד הוא עצמו. 13. הצדדים הגישו תיקי מוצגים. דיון הנכות התפקודית 14. אבחן תחילה את מצבו הפיסי של התובע כתוצאה מהתאונה ולאחר מכן את היסטוריית התעסוקה שלו ואת נתוניו האישיים. 15. הוועדה הרפואית האזינה לתלונות התובע על הגבלות תנועה, היזקקותו לנעל גבוהה ולמדרסים, כאבים בעמידה ובהליכה ממושכת, קושי בעלייה וירידה במדרגות, רעידת הרגל במאמץ ובעת נשיאת משאות וחוסר יכולת לרוץ. התובע פירט לוועדה הזמנת מדרסים לפי ממצאי בדיקתו אצל רופא צבאי. 16. הוועדה מצאה אצל התובע כפות רגליים סימטריות, הצלחה לעמוד על קצות האצבעות ועל העקבים. כן מצאה רגישות קלה בתנועת המסרק, צלקות לא רגישות, תחושה שמורה וללא חולשה מוטורית. הוועדה סיכמה : מצב לאחר שברים בעצמות המסרק בכף רגל שמאל 1, 2. מצב סופי, נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 49 [4] בגין שילוב כאבים ורגישות באזור הפציעה ונוכח צלקות. 17. סעיף 49 [4] לתקנות קובע כך: METATARSALGIA טראומטית אחרי דפורמציה של הקשת הרחבית 10% 18. METATARSALGIA , על פי המינוח הרפואי המקובל, הינה תופעה של כאבים מתחת לראשי העצמות המטטרסאלגיות בקדמת כף הרגל. הוועדה שילבה בבסיס קביעתה, ללא ייחוד ספציפי, הן את המצב הגרמי, הן את הכאבים והן את הצלקות. כידוע, אין אפשרות לזמן את נציגי הוועדה לחקירה בבית המשפט. כעת נותר הכדור במגרשו של בית המשפט ועליו להחליט מהו שיעור הנכות הרפואית המיוחד לנכות האורטופדית, בנבדל מהנכות האסתטית. ובכן, אין בידיי להגיע לממצאים מדויקים בעניין. לטעמי, מקום בו יכולה הייתה הוועדה לעשות שימוש בסעיפי הנכות הספציפיים בגין צלקות [סעיף 75 לתקנות על סעיפיו הקטנים] ולא עשתה כן, ניתן להניח כנקודת מוצא שהנכות האסתטית אינה משמעותית. משמע, הנכות האורטופדית היא הדומיננטית ביישום הסעיף 49 [4] לתקנות. בנוסף, הסעיף 40 [4] מקנה נכות בשל כאבים. קשה עד מאוד להעריך את עוצמת הכאבים, האם מגיעה היא כשלעצמה כדי 10% או שמא פחותה מכך. בשולי הדברים - הוועדה נמנעה מהפעלת תקנה 15 לתקנות משום שלא ראתה מניעה רפואית לתובע לשוב לעבודה. התובע עצמו מסר לה שלא שב לעבודה באותה עת, על שום היעדר היתר מצה"ל. אין בכך כדי לחייב את בית המשפט על פי חוק הפיצויים. לאור אלה, מצאתי שהנכות האורטופדית היא הנכות הדומיננטית. 19. התובע, מסיבות שלא התבררו, הכשיר עצמו עוד בטרם התגייס לצה"ל, לעבוד בעבודת כפיים. כבר אז הוסמך כחשמלאי רכב. במהלך שירותו, שוב, מסיבות שלא התבררו, התיר לו צה"ל לעבוד בעבודה אזרחית וגם אז עבד בביכורי שדה, כפועל ובעבודת כפיים. שכרו החודשי הנומינלי עמד על כ - 2,000 ₪ לחודש ולפי כל שיערוך מיטיב, הוא נושק כיום ל - 3,000 ₪ לחודש. אלא שהתובע עבד בעבודות אלו תחת מגבלת השירות הצבאי, משמרות אינטנסיביות כמאבטח מתקנים ובשעות עבודה נותרות. שכרו של התובע עובר לתאונה אינו משקף את כושר השתכרותו במשרה מלאה, בתחום המקצועי אליו הכשיר את עצמו. 20. כיום מכשיר התובע את עצמו לעבוד כהנדסאי מכונות וכבר עתה, טרם סיום הכשרתו, הוא רואה ברכה בעמלו, שהרי שכרו החודשי מגיע ל - 6,600 ₪. לטענת הנתבעת, עובד התובע כ - 12 שעות ביום, 6 ימים בשבוע [165 + 7 + 78 שעות לחלק ל - 21 ימי עבודה לפי תלושי ינואר ופברואר 2012]. לטענת התובע, שוגה הנתבעת שכן הוא עובד רק 165 + 7 שעות והיתרה, הינה סיווג של סוג עבודה ולא של שעות עבודה נוספות. מתלושי השכר לא ניתן להסיק מסקנה כזו או אחרת. על מנת להפיס את דעת הנתבעת, מוכנה אני להניח כי אכן התובע עובד 12 שעות ביום. ואולם, התובע תיעל את עצמו, לפי כישוריו ולפי ניסיונו לעבודות כפיים. הוא מתפרנס מיגיע כפיים ונדרש, גם אם לא כל העת, למאמץ גופני, לרבות לעמידה ממושכת על רגלו הפגועה. במצב כזה, גם אם כיום אינו מוגבל, או סופג כאבים על מנת להתקדם בעבודתו ולהשתכר כדי צורכו, הרי בעתיד, אין לשלול שהכאבים עלולים לבוא לידי ביטוי ולהגביל אותו מול דרישות המקצוע. 21. התובע אדם צעיר בן 24. הוא לא "נשבר" לאחר פגיעתו, הראה מוטיבציה ושב להשלים את שירותו ולימים, אף את עבודתו האזרחית. לאחר מכן השתלב בעבודה המתאימה לכישוריו. התובע אינו מאדיר את נזקיו ואת מצבו. אף אם כיום ממצה התובע את פוטנציאל ההשתכרות שלו, הרי לפניו שנות עבודה רבות, במקצועות הדורשים מאמצים פיסיים. אני סבורה כי בנסיבות אלו, יש להעמיד את הנכות התפקודית בגובה הנכות הרפואית. נמצא שנכותו התפקודית של התובע עומדת על 10%. כעת אפנה לבחינת ראשי הנזק השונים. נזק מיוחד הפסדי השתכרות לעבר 22. בתקופת אי כושר מלא בת 5 חודשים [2/08 - 6/08]: הפסדיו של התובע כתוצאה מהיעדר יכולתו לעבוד בעבודה אזרחית הינם - 3,000 ₪ X 5 = 15,000 ₪. 23. בתקופה בת 9 חודשים, משובו לעבודה אזרחית ועד מועד שחרורו המקורי [7/08 - 3/09] - ממוצע המשכורות מוכיח שלא נגרמו לתובע הפסדים. אדרבא, היו חודשים בהם השתכר כ - 4,500 ₪ לחודש, למעלה משכרו עובר לגיוסו ועובר לתאונה. 24. בתקופה בת 8 חודשים, ממועד שחרורו המקורי ועד מועד שחרורו בפועל משירות סדיר [3/09 - 11/09] - התובע לא הוכיח כי שכרו באזרחות היה מגיע לשכרו הנוכחי, או לשכר ממוצע במשק [כפי טענות בא כוח התובע]. 25. לתקופה מדצמבר 2009 ועד היום: התובע עובד במשרה מלאה לרבות שעות נוספות, בעבודה פיסית, רואה ברכה בעמלו ומכשיר עצמו כהנדסאי מכונות. התובע לא הוכיח כי בתקופה זו נגרמו לו הפסדי השתכרות. הוא לא הוכיח כי אלמלא התאונה, היה מגיע בתקופה זו לרמת השכר הממוצע במשק העומדת כיום על - 8,200 ₪ לחודש. נזקו של התובע בגין ראש נזק זה מסתכם ב - 15,000 ₪. עזרת הזולת לעבר 26. במהלך תקופת אי כושר מלא בת 5 חודשים, היה התובע מטופל במתקן אשפוז צבאי. הוא נזקק לקביים והיה נתון לכאבים ולמגבלות, אך מרבית הזמן לא נסמך על בני משפחה ומכל מקום לא הוכיח אחרת. כבר בחלוף 5 חודשים יצא לעבודה פיסית. מכאן, שככל שנזקק לעזרת הזולת, הייתה זו היזקקות מינורית שאינה חורגת מהמקובל ביחסי משפחה תקינים. התובע לא הוכיח הפסד או נזק במסגרת ראש נזק זה. הוצאות [רפואיות, נסיעות, שונות] לעבר 27. התובע לא הגיש אסמכתאות לרכישת קביים, מדרסים, נעלים גבוהות וניידות. נקודת המוצא הינה כי צרכי התובע מכוסים ומבוטחים במסגרת צה"ל, החקיקה הסוציאלית, בין אם "סל בריאות" ובין אם המל"ל. 28. יחד עם זאת, התובע ביסס צרכים אלה כשלעצמם. אין בליבי ספק שהתובע, כמשוחרר זמנית משירות סדיר, אולי לא נהנה מנסיעות "חינם" והיו לו צרכי וקשיי ניידות. כך גם באשר לצרכיו במדרסים ובנעליים לאחר שחרורו משירות סדיר. אך התובע לא הוכיח כי אכן רכש אבזרים אלו, וודאי לא אבזרים וודאי לא אחת לשנה. 29. איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה טענת התובע לצורך במדרסים באה לסתור את קביעת הוועדה הרפואית. הוועדה לא קבעה קביעה הפוכה. היא לא קבעה דבר לגבי צורך במדרסים. אכן, הקשר הסיבתי בין מגבלות התובע לבין צורך במדרסים הוא "עניין שברפואה" ולכאורה מצריך מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט או חזרת התובע לוועדה וקבלת קביעתה בעניין זה, הכל על פי חוק הפיצויים, אלא שהוועדה עצמה ציטטה ללא כל הסתייגות את דברי התובע בדבר המלצת רופא צבאי על מדרסים. מכל מקום, קשר סיבתי עקרוני קיים בעיניי לאור מצבו של התובע וקביעות הוועדה. איני מתקשה לקבוע כי נוכח הכאבים והרגישות בכף הרגל, יש היגיון באבזרים להגנתה, דווקא על מנת לאפשר את תפקודה התקין והפחתת מגבלות הפגיעה. מצאתי לפסוק סכום גלובלי של 6,000 ₪. נזק כללי הפסדי השתכרות ותנאים סוציאליים בעתיד 30. נכותו התפקודית של התובע עומדת על 10%. כבר כיום וללא הסמכה של הנדסאי מכונות, משתכר התובע כ - 6,600 ₪. היסטוריית התעסוקה שלו מגלה מוטיבציה והתמקדות מקצועית. לפניו שנות עבודה רבות. זאת ועוד, התובע אדם צעיר בראשית צעדיו בחיים. איני רואה לסטות מההנחה המקובלת כי אלמלא התאונה היה משתכר שכר ממוצע במשק. 31. על כן יש לחשב את הפסדיו העתידיים כך: 8,200 ₪ X 10% X היוון עד גיל 67. 32. לסכום המתקבל יש להוסיף 7.5% בגין הפרשות מעביד לתנאים סוציאליים. עזרת הזולת והוצאות לעתיד 33. התובע לא ביסס צורך בעזרת הזולת לעתיד. אשר להוצאות, יש לפסוק לו סכום גלובלי, בהינתן הכיסוי במסגרת החקיקה הסוציאלית אך מבלי לשלול היעדר כיסוי מלא. מצאתי לפסוק סכום גלובלי של 5,000 ₪. נזק לא ממוני 34. אין חולק על הפרמטרים של נכות רפואית ושל גיל התובע. המחלוקת הינה על קיומו של פרמטר ה"אשפוז" לצורך תקנה 2 [א] [1] לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון] תשל"ו - 1976. 35. לטענת התובע כל אותם 78 ימים בהם שהה במתקן צבאי של חר"פ בצריפין, הינם בגדר ימי אשפוז. לטענת הנתבעת, מדובר בשהייה על פי צורכי צה"ל ומסיבותיו ולא ב"אשפוז". 36. ברע"א 5000/06 סנגור נ' המאגר [להלן - "עניין סנגור", ] הצביע המשנה לנשיאה השופט ריבלין על השיקולים הרלוונטיים: יש להבחין ככלל בין מצב בו מאושפז החייל בשל שיקולי נוחות צבאיים כגון היעדר אפשרות מעשית לטיפול אמבולטורי במסגרת קופת חולים לבין מצב בו מאושפז החייל עקב צורך רפואי, משמעו, השגחה וטיפולים רצופים. מבחן עזר לבחינת הסיווג הוא מבחן האזרח הרגיל: האם אזרח רגיל היה מאושפז בבית חולים במצב נתון, או היה נשלח לטיפול אמבולטורי בקהילה [להלן - "המבחן האמבולטורי"]. 37. בענייננו, ובנבדל מעניין סנגור, לא זומן מפקד המתקן הצבאי לעדות. מהתיק הרפואי שהוגש, עולה כי מדובר במתקן המשמש לאשפוז ואינו מוגדר כ"בית החלמה". אך בכך אין כדי לענות על המבחן האמבולטורי. 38. נסיבות אשפוזו של התובע מלמדות כי ביום 12.2.08 שוחרר ממיון אורטופדי בבית חולים אסף הרופא עם המלצות להליכה עם קביים ללא דריכה וביקורת במרפאת כף רגל. הוא התקשר למרפאה צבאית וביקש לקבוע תור לאורטופד. נקבע לו תור "רק ב - 28.2.08". בינתיים רשם לו הרופא הצבאי "גימלים" והורה לו להגיע אליו "אם יש בעייה בשבוע וחצי הקרובה". [כך!]. התובע התקשר ל"מאור" ומסר שהומלץ לו במיון להחליף חבישות כל יומיים" וביקש הסעות. ב - 21.2.08 רשם הרופא הצבאי "אי אפשר לקבל הסעות ולהחליף חבישות כל יומיים! החייל צריך להיות באשפוז מלא או להגיע למרפאה אזורית בכוחות עצמו". התובע הגיע למרפאה צבאית ב - 24.2.08, נמצא במצב כללי טוב, עם נפיחות ברגל, ללא הפרשות, ללא חוסר נוירולוגי, ללא עדות ל - DVT, עם רגישות במישוש. סיבת האשפוז הוגדרה כך: "חייל התקבל למתקן אשפוז לצורך מעקב, החלפת תחבושות". בהמשך טופל בהחלפת תחבושות כל יומיים, אנטיביוטיקה, אמבטיות וכד', אך נותר עם נפיחות וכאבים. ב - 4.3.08 נרשם כי התובע סובל מפצע לחץ מעל הגבס וכי לאחר הורדת הגבס נמצא כי הפצע מכוסה בגלד של נמק עור ללא סימני זיהום. התובע נבדק על ידי רופא צבאי ב - 23.3.08, אשר המליץ על פיזיותראפיה, חבישה אלסטית, טיפול מקומי בפצעים, מעבר להליכה מלאה בהדרגה וביקורת כעבור שבועיים. בינתיים רשם לתובע "גימלים". ב - 26.3.08 רשם הרופא הצבאי: המשך חבישה אלסטית וטיפול מקומי בפצעים. ב - 27.3.08 רשם הרופא נרשם "שיפור ניכר בפצעים, נותר רק פצע בקוטר של 2 X 2 ס"מ ... כף רגל עדיין נפוחה, טמפ וצבע תקינים, תנועתיות קרסול וכוח גס סביב המפרק שמורים. בביקורת אורטופד אתמול אושרה דריכה. יתחיל פיסיו' אינטנסיבי למס' ימים והמשך אמבולטורי..". ב - 8.4.08 המליץ הרופא הצבאי על "המשך אשפוז מלא להפעלת הבוהן הגדולה". עד אשר ב5.5.08 נרשם "מזה מס' שבועות יכול לעבור למס' אמבולטורית והומלץ ע"י ד"ר גופמן התאמת פרופיל ל - 24 לששה חודשים. הושאר במתקן האשפוז ע"מ שיוכל למלא את טפסי התביעה לשם המשך טיפול רפואי בהכרה של משהב"ט. היום בשיחה איתו .... הודיע כי עורך דינו האזרחי הגיש תביעה בתאונת עבודה .... ". 39. מכל אלה עולה כי יש להבחין בין שלושה שלבים: בשלב ראשון ומלכתחילה, הייתה סיבת האשפוז צורך צבאי ולא רפואי, שכן הצבא לא יכול היה לאשר הסעות ועמדו בפניו שתי אפשרויות: אשפוז או הגעה עצמאית של התובע למרפאה אזורית. לא ברור מה מנע מהתובע להגיע למרפאה אזורית, ומכל מקום לא הוכחה מניעה רפואית, גם אם היה נתון לסד ולקביים. ואכן התובע התקבל לאשפוז לצורך מעקב והחלפת תחבושות. בשלב שני ודווקא לאחר אשפוזו, עלו אינדיקציות לצורך בטיפול ומעקב רפואי צמוד, לאור הנפיחות הנמשכת על אף הטיפול וב - 4.3.08 - פצע לחץ וחשד לנמק. לטעמי, אין זה מצב בו משולח אזרח לטיפול בקהילה וכך הדברים גם לגבי חייל. השלב השלישי החל ב - 27.3.08. החל מאותו יום, לא התגלו עוד אינדיקציות לנמק והחל למעשה תהליך הדריכה על הרגל, תהליך שלא הצריך עוד מעקב וטיפול רפואי צמוד. איני רואה חשיבות להמלצת הרופא הצבאי על המשך אשפוז לצורך הפעלת הבוהן הגדולה. תהליך זה יכול להתבצע בקהילה וכך נעשה לגבי כל אזרח, כמוהו כחייל. 40. אני סבורה כי בשלבים הראשון והשני, הוכיח התובע צורך רפואי באשפוז, צורך אותו לא ניתן היה להלום במסגרת טיפול אמבולטורי בקהילה. יתר על כן, לו היה התובע משוחרר במצבו לקהילה, היה חשוף לסיבוכים אפשריים שהיו עלולים להחמיר את מצבו. אין זה סביר לדעתי, כי מוסד רפואי אזרחי היה משחרר אותו וכך גם מוסד רפואי צבאי. אך כל אלו נמשכו מיום 24.2.08 ועד כולל יום 27.3.08, סה"כ - 31 ימים. החל מהשלב השלישי ועד שחרורו מאשפוז, לא הוכיח התובע צורך רפואי אמיתי באשפוז. נמצא שהתובע זכאי לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לפי 10% נכות בשילוב עם 31 ימי אשפוז. ניכויים 41. מסכום הנזק המתקבל לעיל יש לנכות את דמי הפגיעה, תגמולי נכות זמנית ומענק נכות צמיתה ששילם המל"ל לתובע. סכומם המשוערך להיום עומד על 61,000 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת. הנתבעים באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובע את הסכום הפסוק. בנוסף, ישלמו לו שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% וכן אגרת משפט. כל הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. תאונת דרכיםרגלייםשבר