קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא שבר בצוואר ההומרוס עם פריקה אחורית: מבוא התובע, יליד 10.3.72, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 20.4.03. הנתבעת לא חלקה על חבותה לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת הדרכים, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ולפיכך השאלה היחידה הטעונה הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות תאונת הדרכים. הנכות לשם בדיקת מצבו הרפואי של התובע מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט. פרופ' ר' מושיוב מונה כמומחה רפואי בתחום האורתופדי, וד"ר רמונה דורסט מונתה כמומחית רפואית בתחום הפסיכיאטרי. שני המומחים נחקרו אודות חוות הדעת, ולצדדים השגות על הערכותיהם וקביעותיהם. חוות דעתו של פרופ' ר' מושיוב בחוות דעתו מיום 22.1.08, התייחס המומחה לנסיבות התאונה וציין שבתאונה נפגע התובע כרוכב אופנוע בתאונה במנגנון חזיתי. התובע הועף קדימה ונחת על פלג גופו השמאלי. המומחה ציין שהתובע פירט בפניו כי החבלה התרכזה בכתף שמאל ובגב התחתון. מזירת התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס לחדר מיון בבית החולים תל- השומר, שם אובחן שבר של צוואר ההומרוס השמאלי עם פריקה אחורית. כמו כן נצפתה לצרציה במרפק ימין. על יסוד המסמכים שהונחו בפניו פירט המומחה שבחדר מיון נתפר החתך המרפק. ביום 21.4.03 בוצע ניתוח שכלל החזרה וקיבוע פנימי על ידי 4 תילי מתכת, וביום 28.4.03 שוחרר התובע עם המלצות לקיבוע היד ולמנוחה. ביום 19.5.03 נצפה דלדול שרירים והומלץ לסלק את המתכות כעבור שבועיים. ביום 1.12.03 וביום 31.5.04 צוין שיפור בכוח השרירים ובטווחי התנועה. צוין שהתובע יכול לחזור לפעילות מלאה. ביום 16.11.04 וביום 29.11.04 צוין תפקוד טוב מאוד עם דלדול שרירים. בחוות דעתו הפנה המומחה לכך שכאבי גב תחתון תועדו לראשונה ביום 12.6.04. צוין שהכאבים נמשכו מספר ימים ובבדיקה נצפו רגישות והגבלת תנועות. הטיפול שעליו הומלץ היה במשככי כאבים. כן צוין בחוות הדעת שמאז תועדו כאבי הגב לסירוגין עד היום. המומחה ציין בחוות דעתו כי בעברו לא סבל התובע מבעיות כלשהן בחגורת הכתפיים או בגב התחתון. צוין בחוות הדעת שלמומחה תיאר התובע את כאביו וציין שהוא נזקק לסירוגין לטיפול במשככי כאבים ולפיזיותראפיה מאז התאונה ועד היום. המומחה פירט בחוות דעתו את ממצאי הבדיקה הקלינית שערך. על יסוד הממצאים מצא שקיים דלדול שרירים ביד שמאל, שטווח תנועות הכתף השמאלית מוגבל, וכי מופקת רגישות סוב- אקרומילית. סימן אימפינג'מנט ומבחן ג'וב חיוביים בכתף שמאל. הכתף יציבה ומבחן אפריהנשן תקין. נמצא שטווח תנועות עמוד בשדרה הצווארי מלא לכל הכיוונים. טווח תנועות עמוד השדרה המותני מלא לכל הכיוונים ובמבחן שובר התרחקות הזיזים האחוריים מ- 10 ס"מ ל- 18 ס"מ. המומחה ציין שאין ספזם שרירים או רגישות ממוקמת לאורך עמוד השדרה. הכוח הגס, הרפלקסים והתחושה מלאים ושווים בארבעת הגפיים, ולא הופקו רפלקסים פתולוגיים. מבחן הרמת רגל ישרה תקין דו- צדדית. המומחה פירט את הצלקות שאותן ראה במהלך הבדיקה הקלינית, וכן התייחס לממצאי בדיקות העזר. בפרק הדיון והמסקנות ציין המומחה שלתובע נגרם שבר של צוואר ההומרוס עם פגיעה אחורית בכתף שמאל. המומחה התייחס לתלונותיו של התובע על כאבים, וכן לממצאי הבדיקה שהעלו כאמור דלדול שרירים, הגבלת תנועות, סימני פגיעה בשרוול המסובב. המומחה הוסיף כי בדיקות העזר מלמדות על התחברות השבר תוך דפורמציה קלה בכיוון ורוס, הגבהה מזערית של הטובריוסיטי הגדולה, שינויים ניווניים בראש ההומרוס, עיבוי גיד הסוב-סקפולריס וקרע מזערי בגיד הסופרה- ספינטוס. על יסוד ממצאיו העריך המומחה כי בשל הפגיעה בכתף נותרה לתובע בעקבות התאונה נכות צמיתה בשיעור של 10%, לפי פרט 35(1) ב או 40(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן- "התוספת לתקנות"). המומחה העריך על יסוד ממצאיו ועל יסוד ממצאי בדיקות העזר, שלא נותרה לתובע בעקבות התאונה נכות בעמוד השדרה. אשר לנכות הזמנית, העריך המומחה שסביר לקבוע שבמהלך חופשת המחלה, מיום התאונה ועד יום 13.6.03, הייתה לתובע נכות תפקודית זמנית בשיעור של 100%. במהלך חקירתו הנגדית העריך המומחה שנותרה לתובע גם נכות צמיתה בגין צלקת ניתוחית, בשיעור של 5%, לפי פרט 75(1) בין א' ל-ב' לתוספת לתקנות. התובע חלק על קביעת המומחה וזימנו לחקירה. במהלך חקירתו הנגדית לא מצא המומחה שיש לשנות מהאמור בחוות דעתו. המומחה פירט כי "... מרבית הממצאים הקליניים לא מהווים נכות כל אחד כשלעצמו... סה"כ אפשר לומר איך 0 ועוד 0 ועוד 0 נותן 10% התשובה באמצע. אוסף כל הנתונים הללו נותן את הנכות שקבעתי שהיא לא נמוכה אלא של 10% שמאפשרת לו להיות נגר ובלי הפרעות יוצאות מהכלל על פי המעקב" (פרוטוקול הדיון מיום 9.3.09, עמ' 12, שורות 17 עד 21). בא כוחו של התובע טען בסיכומיו שהיה על המומחה להעניק לתובע לכל הפחות נכות מתואמת, המבטאת את הגבלת תנועות הכתף והן את החיבור הגרוע של עצם הזרוע. מעיון בחוות דעתו של המומחה וכן מתשובותיו במהלך חקירתו הנגדית, עולה שהמומחה התייחס ביסודיות לכלל הממצאים, לרבות בדיקות העזר, והביאם בחשבון. המומחה הסביר את קביעותיו והערכותיו בצורה מקצועית ומקיפה, ולפיכך לא מצאתי שיש לסטות מהערכתו של המומחה בדבר גובה הנכות הרפואית. חוות דעתה של ד"ר ר' דורסט המומחית שמונתה לשם הערכת מצבו הנפשי של התובע, ד"ר ר' דורסט, סקרה בחוות דעתה מיום 6.9.10 את ממצאי בדיקתה, את המסמכים הרפואיים שעמדו לפניה, ואת תלונותיו של התובע. המומחית ציינה כי במהלך פגישתה דיווח לה התובע על שינויים בתפקודו ובהתנהגותו בעקבות התאונה, שבאו לידי ביטוי בצבירת כעסים, נטייה לווכחנות, חוסר סבלנות וחוסר סובלנות, עצבנות יתר המלווה לעיתים בהתפרצויות. התובע ואשתו ציינו בפני המומחית כי תופעות אילו לא היו קיימות לפני התאונה, אז היה אדם סבלני ורגוע. התובע תיאר בפני המומחית את הופעת דאגת היתר לאשתו ולילדיו, כאשר אחד מהם יוצא מהבית הוא חרד לשלומו, אינו רגוע, חושש שהיו מעורבים בתאונה ומחפש באינטרנט האם אירעו תאונות. התובע תיאר שהפחד משתק אותו, ועד שהוא מצליח להירגע כמעט שאינו עושה דבר. החרדה מציפה אותו כאשר עולה נושא תאונות הדרכים. העבודה משיחה את דעתו מהחרדות. במועד הבדיקה חשב פחות על התאונה, ותיאר שהוא ישן היטב. המומחית ציינה כי כחודשיים לאחר התאונה שב התובע לעבודתו בעיתון ידיעות אחרונות, ואולם כעבור זמן קצר פוטר, לטענתו, בשל הירידה בתפקודו שנבעה מתסכול ומהיותו כעוס ועצבני. בעקבות פיטוריו עשה הסבה לנגרות, ומאוקטובר 2003 ועד ספטמבר 2007 עבד בנגרייה באבן יהודה. אז עבר לעבוד בנגרייה קטנה בבצרה, שבה עבד גם במועד הבדיקה. המומחית פירטה את תיאורו של התובע, כפי שנמסר לה על ידי רעייתו, כמי שהיה לפני התאונה גבר רגוע, אשר הפך לאחריה לגבר אחר לאחר, כעוס ומתוסכל, עצוב וחרד, המגיב בכעס ובצעקות על כל דבר פעוט, מצר את צעדיה ומגביל את הילדים, סובל מחרדה כללית לא מוגדרת וכן מפחדים בנסיעה או בנהיגה. רעייתו של התובע פירטה שלאחר שהרגישה בשינוי דרבנה את התובע להתחיל בטיפול נפשי. המומחית התייחסה לטיפול הנפשי שקיבל התובע במהלך שנת 2009, אשר כלל 15 מפגשים טיפוליים. המומחית ציינה את כל גורמי הדחק שצוינו בבדיקת הקבלה, ושהטיפול התמקד בכעסים, ברגזנות ובווכחנות, תופעות שהופיעו לאחר התאונה. המומחית מצאה שהטיפול הביא להקלה ולרגיעה במצבו של התובע, אף שלא הכל חלף. בשנת 2010 החל טיפול נוסף, שהמשיך גם בתקופת בדיקתו על ידי המומחית. בפרק הדיון והסיכום פירטה המומחית שהתובע סיים 12 שנות לימוד, סיים שירות מלא בצה"ל, ולאחר מכן שיפר את ציוני הבגרות. החל ללמוד באוניברסיטה הפחותה כלכלה וניהול, ובמקביל עבד בפיצרייה, ולאחר מכן ביורוקום, שם עבד עד פיטוריו בשנת 2000 בעקבות צמצומים. לאחר מכן עבד בידיעות אחרונות. במהלך תקופת עבודתו בעיתון אירעה התאונה. לאחר מכן עשה הסבה לנגרות. המומחית פירטה שבמהלך הבדיקה שערכה לתובע התרשמה מאפקט חרדתי, ממצוקה נפשית ומסבל אוטנטי. המומחית מצאה כי הסימפטומים החרדתיים והחשש מפני תאונות ואסונות העלולים לפגוע באחד מבני המשפחה צבירת הכעסים עם נטייה להתפרצויות והחשש מפני הכבישים והתנועה בכבישים, כל אלו ביחד עם הירידה התפקודית במישור חיי העבודה, אשר באה לידי ביטוי בהסבה המקצועית), במישור חיי המשפחה וחיי החברה, תואמים לדעת המומחית לתגובה הסתגלותית עם מאפיינים מעורבים: דיכאוניים, חרדתיים, והתנהגותיים, כאשר השניים האחרונים הם המרכזיים בתמונה הקלינית. המומחית ציינה עוד כי התסמינים חופפים בחלקם הפרעת דחק בתר חבלתית. נוכח ממצאיה העריכה המומחית שנותרה לתובע בעקבות התאונה נכות בתחום הנפשי בשיעור ל 5%, בהתאמה לפרט 34(א'-ב') לתוספת לתקנות. כן העריכה שעד תום הטיפול הנפשי באוקטובר 2009, הייתה לתובע נכות נפשית בשיעור של 10%. הנתבעת חלקה על הערכתה של המומחית, שלחה לה שאלות הבהרה, ואף זימנה אותה לחקירה. עיקר טענותיה של הנתבעת הופנו לקביעת הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית של התובע לבין התאונה, נוכח המועד המאוחר שבו הועלו הטענות בתחום זה, ונוכח המועד המאוחר שבו החל הטיפול הנפשי. התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית משלים שהגיש כי מאז התאונה החלו תופעות של עצבנות, חוסר סבלנות וחוסר סובלנות, התפרצויות זעם, חרדות לגביו ולגבי בני משפחתו, הימנעות מוחלטת מנהיגה על אופנוע, הימנעות מנסיעות, וחרדות ומתח בעת נהיגה. התובע הצהיר כי "סירבתי להודות בפני עצמי ובפני בני משפחתי ובעיקר בפני רעייתי על קיומן של תופעות אלה. קיוויתי כי בחלוף הזמן הן תתמתנה, קרי, כי אצליח להתגבר עליהן בכוחות עצמי. עצם קיומן של תופעות אלה הווה מבחינתי "כשלון". בעיקר אמורים הדברים בחוסר יכולתי להתגבר עליהן בכוחות עצמי". התובע הוסיף והצהיר כי התופעות לא התמתנו אלא החריפו. על פי האמור בתצהירו הוא חשש מאוד מקבלת טיפול נפשי במיוחד נוכח העובדה שלפני התאונה מעולם לא טופל על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר. עצם קבלת טיפול היוותה מבחינתו סטיגמה שלילית. על פי האמור בתצהירו, חשש התובע להצטייר בעיני עצמו ובעיני בני משפחתו ידידיו וקרוביו כמשוגע. כן חשש מהשפעות שיהיו לטיפול כזה מבחינה תעסוקתית ומבחינה חברתית. על פי האמור בסעיף 5 לתצהירו, רק לאחר שרעייתו הודיעה לו שאין בכוונתה לשאת עוד את התופעות האמורות, אשר פגעו עד מאוד גם בבנו בן ה-5, וכי בכוונתה להתגרש ממנו, פנה לטיפול נפשי. המומחית אף היא התייחסה במהלך חקירתה הנגדית לקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה והשיבה כי "... אני כן חושבת שה- 5% האלה שייכים לתאונה, זו דעתי. הסימפטומים שהיו לו יש קשר, והם אופייניים למצב של אחרי טראומה של תאונה, העצבנות, הכעס, הנטייה להתפרצויות, כל החרדות, והפחד שילדים שלו יצאו ויפגעו מתאונה... הייתה כאן תאונה והיא הייתה טראומטית... ואחרי כן האיש השתנה בהתנהגותו, בבדיקה פסיכיאטרית הסבל שלו עלה... לפני כן הוא לא היה בבדיקות. המסלול שלו היה די נורמטיבי" (עמ' 18, שורות 1 עד 3, מ' 19, שורות 14 עד 16). המומחית שבה ונשאלה באשר לקשר הסיבתי נוכח העובדה שהתובע פנה לטיפול לאחר שחלפו 6 שנים מיום התאונה והשיבה "נכון, זה באמת עקב אכילס, הכי קל לומר שעברו 6 שנים וזה נגמר. אני לא חושבת כך, אנשים לפעמים דוחים ולא פונים, ולא מודעים. לא כל אחד יודע על מה לפנות. זה לא דבר מובן מאליו לכל אחד... הוא לא פנה ואשתו דרבנה אותו... אני חושבת שקיים קשר. אני כן כתבתי שיש עוד גורמים אצלו, וכולם צוינו" (שם, שורות 18 עד 23). אשר לגורמים האחרים האפשריים לנכות השיבה המומחית: "אני יודעת והייתי מודעת שיש בעיות נוספות, ללא שום ספק, אבל הביטויים שהביא בפניי והתרשמתי הם בהחלט אופייניים לטראומה של תאונת דרכים. הניתוח עבר בשלום, סוג הגידול הוא גידול שפיר. הדברים האלה מגיבים להם יותר בתגובה דכאונית מאשר בתגובה של התפרצויות" (שם, שורות 30 עד 32). המומחית השיבה שברוב המקרים היא יודעת להבחין האם מדובר ב"סיפורי סבתא" ומתי באמת מדובר בסבל אוטנטי. במקרה זה התרשמה שהסבל הוא אמיתי ושישנה בעיה (שם, עמ' 20, שורות 7 עד 9). המומחית התייחסה במהלך חקירתה הנגדית למסקנות שיש להסיק מפנייה מאוחרת של ניזוק לטיפול, וציינה שלעיתים ניזוק פונה לטיפול נפשי מיד בסמוך לתאונה, ואולם אין בכך כדי להעיד בהכרח על קיומו של קשר סיבתי לתאונה. אף שלעיתים הפנייה המאוחרת לרופא, או העדר רצף טיפולי, מעידים על כך שנכות רפואית של ניזוק אינה קשורה בקשר סיבתי לתאונה או לאירוע טראומטי מסוים, אין בעצם הפנייה המאוחרת כדי ללמד באופן חד משמעי על העדר קיומו של קשר סיבתי. כפי שציינה המומחית, יש שגורמים שונים, כגון הדחקה או בושה, כמו בענייננו, עלולים לדחות את הפנייה לרופא. בעניין קביעת הקשר הסיבתי יש לבחון הן את התרשמותו של המומחה הרפואי באשר לקיומו של קשר סיבתי, והן את הטעמים שהעלה הניזוק באשר לפנייה המאוחרת לטיפול. התרשמותי ממכלול הראיות הייתה שהפנייה המאוחרת של התובע לטיפול נפשי נבעה מגורמים כגון הדחקה של הבעיות בתחום הנפשי, אשר הופיעו לאחר התאונה, מבושה, ומחשש, כפי שהעיד בפני. המומחית בתחום הנפשי הסבירה במהלך חקירתה הנגדית את ממצאיה ואת הערכתה לפיה קשורה הנכות בקשר סיבתי לתאונה, תוך שהצביעה על הממצאים והסממנים המחזקים את הערכתה. אמנם תלונותיו של התובע באשר להשלכות הנפשיות של התאונה הועלו מספר שנים לאחר התאונה, ואולם המומחית הייתה ערה לעובדה זו, בחנה את מצבו של התובע ואת הטיפול שקיבל, והצביעה על הסממנים הייחודים לפגיעה בתאונת דרכים, השונים מסימנים האופייניים לאירועים אחרים. המומחית התרשמה מאמינות התלונות ומאמינות התיאור שמסרו התובע ורעייתו לכך שהתנהגות התובע לאחר התאונה לא הייתה קיימת קודם לכן. כפי שציינה, למומחית ניסיון רב בתחומים אלו, ומודעות לקיומו של רווח משני, וסביר שאילו היה מדובר בבדיה או בהתחזות, היו בידיה של המומחית הכלים להעריך זאת. הנכות הנפשית שנקבעה על ידי המומחית, הקבועה והזמנית כאחד, הינה בשיעור נמוך, ועל כן אין זה בלתי סביר שהמודעות לבעיה בתחום הנפשי, הבשילה רק בשלב מאוחר, ושהנכונות להתמודד עמה, או לטפל בה הגיעה בשלב מאוחר עוד יותר. המומחית הצביעה כאמור על סממנים ייחודיים לפגיעה בתאונת הדרכים, הייתה מודעת לאירועי דחק קודמים, שאותם תיארה ככאלו שתוארו גם על ידי הרופאה המטפלת, והביאה אותם בחשבון. לאור כל האמור מצאתי שיש לאמץ את הערכתה של המומחית ולקבוע שהנכות הנפשית, בשיעור של 5%, קשורה בקשר סיבתי לתאונה. סה"כ הנכות הרפואית בהתאם להערכת המומחים הרפואיים מצאתי שיש לקבוע שבעקבות תאונת הדרכים נותרה לתובע נכות משוקללת בשיעור של 18.775% ובמעוגל- 19%. הנכות התפקודית לטענת התובע בסיכומיו, יש לקבוע שנכותו התפקודית גבוהה בשיעור ניכר מנכותו הרפואית. התובע הפנה לכך שקיימת משמעות תפקודית לנכות האורתופדית בעיקר בשל מקצועו כנגר. נטען כי גם לנכות בתחום הנפשי משמעות תפקודית, כפי שהשיבה המומחית במפורש במהלך חקירתה הנגדית, וכך גם לנכות בשל הצלקת. הנתבעת טענה מנגד שאין לנכות הרפואית כל משמעות תפקודית. הנתבעת הפנתה לכך שמאז התאונה עבד התובע באופן יומיומי וקבוע, ושבמשך למעלה מ- 9.5 שנים שחלפו מאז התאונה לא הייתה לו היעדרות, אף לא היה לו הפסד. עוד הפנתה הנתבעת לכך ששכרו של התובע השביח במהלך השנים. התובע העיד בתצהיר עדות ראשית כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים ומהגבלת תנועות כתף שמאל, וכן מחולשה וירידה בכוח גס ביד שמאל. כן הוא סובל מכאבי גב. על פי האמור בתצהירו, בעבודתו הוא נאלץ להיעזר באדם נוסף המבצע את עיקר הפעולות הפיזיות הדרושות לשם ביצוע העבודה. גם מעבידו של התובע, מר יעקב אלון צבי, העיד במהלך חקירתו הנגדית כי קיימת לתובע בעיה תפקודית. כך למשל השיב "יש לו כאבים בכתף. זה לא בא לידי ביטוי מיד, רוב העבודה אין לנו איזה שהוא משהו, יש לפעמים שהוא צריך להרים משהו כבד וניר לא יכול לעשות זאת ולכן קידמתי אותו להיות מנהל הצוות של הנגריה כדי שאת הפיזי יעשה מישהו אחר. פלטות כבדות הוא לא יכול להרים לבד" (פרוטוקול הדיון מיום 19.6.12, עמ' 26, שורות 22 עד 24), וכן השיב שאין באפשרותו של התובע להרים פלטות כבדות או ארגזים כבדים (שם, עמ' 27, שורות 19 עד 20). אף שהתובע נגר במקצועו, מדובר במקצוע שאותו רכש במומו, לאחר התאונה. יחד עם זאת אין להמעיט בהשלכת הנכות האורתופדית בכתף על התפקוד. לנכות זו משמעות תפקודית בעיקר נוכח העובדה שעבודתו של התובע כנגר הינה עבודת כפיים. אשר לנכות הנפשית, שביטוייה, בין היתר, בווכחנות וברוגז, ניתן ללמוד על משמעותה התפקודית של הנכות הנפשית לא רק מתיאורה של המומחית ומעדותו של התובע, אלא גם מעדותו של המעביד. מר יעקב אלון צבי, מעסיקו של התובע, פירט במהלך עדותו כי לתובע בעיה של התפרצויות כלפי לקוחות, ספקים, אנשי מקצוע ואף כלפי המעסיק עצמו. כך למשל השיב המעביד שהנגרייה צומחת, ואם אכן יחפש מנהל נגרייה, יהיה זה על חשבון התובע, המתקשה להסתדר עם לקוחות או עובדים בשל התפרצויותיו (שם, עמ' 29, שורות 7 עד 9). הנתבעת הפנתה לתשובתה של ד"ר דורסט, שלפיה "מדובר ב- 5% נכות פסיכיאטרית. הוא יכול לעבוד בעבודה שלו... אין כאן בעיה תפקודית בקשר לעבודה" (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 17.1.12, שורות 8 עד 10). לעומת זאת השיבה המומחית לשאלה האם קיימת זהות בין הנכות התפקודית לבין הנכות הרפואית של התובע "אני חושבת שאין הפרדה ביניהם, אין נכות תפקודית מעבר לזה, זה חלק אינהרנטי של הנכות" (שם, עמ' 22, שורה 3), ואכן הגדרת הנכות הרפואית הנפשית מתייחסת גם למידת התפקוד). כידוע, בית המשפט הוא הפוסק לעניין הנכות התפקודית, על יסוד כלל הראיות המונחות בפניו. לאור הראיות שהובאו באשר לביטויה של הנכות הנפשית במהלך העבודה, ובשים לב להשלכות צפויות לכך, מצאתי שיש לקבוע שגם לנכות הנפשית של התובע קיימת משמעות תפקודית. אשר לנכות בגין הצלקת, המומחה הרפואי בתחום האורתופדי תיאר באריכות שחרף מידותיה של הצלקת, מדובר בצלקת קוסמטית, שאינה מכערת או מכאיבה. מיקומה אף הוא אינו מקנה לה השפעה תפקודית, אף לא השלכה על כושר ההשתכרות. על יסוד הראיות שהובאו בפני, בהביאי בחשבון את מלוא הנכות האורתופדית ומלוא הנכות הנפשית, ומבלי להביא בחשבון את הנכות שנקבעה בגין הצלקת, שאין לה לטעמי השלכה תפקודית, מצאתי שיש לקבוע ששיעור הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה, עומד על 14.5%. הנזקים הנזק הלא ממוני התובע זכאי לפיצוי בסכום של 44,000 ₪ במעוגל בראש נזק זה. הפסד הכנסות בעבר מהראיות שהובאו בפני עולה כי בעת התאונה עבד התובע בעיתון ידיעות אחרונות. לאחר התאונה שהה בחופשת מחלה במשך כחודשיים, במהלכה שולם לו שכרו, בין היתר, על חשבון ימי מחלה. לטענתו של התובע, לא עלה בידו לשוב לעבודתו בעיתון, למרות שניסה לעשות כן, בשל הקשיים הנובעים מנכותו, ועל כן ביצע הסבה מקצועית לנגרות. לטענת התובע, בחודש שבה אירעה לו התאונה, חודש אפריל 2003, שולם לו שכר נמוך משכרו הקבוע, בסכום של 5,614 ₪ בלבד. לפיכך עתר לפיצוי בסכום של 746 ₪ בגין החודש האמור. כן עתר לפיצוי בגין הפסדים שהיו לו בחודשים מאי ואפריל (הפסד בסכום של 2,622 ₪ בגין חודש מאי, ושל 2,711 בגין חודש יוני). הנתבעת טענה שהתובע לא הוכיח הפסד הכנסות בחודש אפריל. יחד עם זאת לא חלקה על קיומו של הפסד בחודשים מאי ויוני. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שהתובע הוכיח גם את ההפסד בחודש אפריל, הוא חודש התאונה, ולפיכך יש לפסוק לו בגין הפסדי הכנסות בעבר סכום של 6,079 ₪ . לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עד יום מתן פסק הדין. הגריעה מכושר ההשתכרות והפסד הפנסיה לטענת התובע בסיס השכר לחישוב הפיצוי בגין הגריעה מכושר השתכרותו הינו 10,300 ₪, ממוצע שכרו החודשי בשנת 2011. על יסוד שכר זה עתר לפיצוי בסכום של 639,873 ₪ בראש נזק זה. עוד עתר לפיצוי בסכום של 60,000 ₪ בגין הפסד פנסיה. לטענת הנתבעת, אין לקבוע לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה כיוון שאין משמעות תפקודית לנכויות הרפואיות שנקבעו. לחילופין טוענת הנתבעת כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסכום שאינו עולה על 30,000 ₪ . סכום זה מגלם בתוכו לטענת הנתבעת את רכיב הפנסיה. לפי טופסי 106 עמדה הכנסתו השנתית של התובע לפני ניכוי המס על הסכומים הבאים: בשנת 2008 - 105,468 ₪; בשנת 2009- 108,365 ₪; בשנת 2010- 121,350 ₪; ובשנת 2011- 129,336 ₪. המס ששולם בשנת 2011 עמד על - 11,195 ₪, ולפיכך ההכנסה השנתית לאחר הפחתת המס עמדה על 118,141 ₪. השכר החודשי הממוצע של התובע הסתכם ב- 9,845 ₪, או במעוגל- 10,000 ₪. כפי שנפסק, קביעת הפיצוי שלו זכאי הנפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (מיום 22.5.1991) ; וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797). לעניין הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות יש לשקול גם את מקצועו והשכלתו של התובע. אף שהתובע רכש את מקצועו כנגר במומו, לאחר התאונה, ואף ששכרו של התובע השביח עם השנים, מצאתי כאמור שלנכות הרפואית שנקבעה קיימת השלכה תפקודית. מדובר בראש נזק הצופה פני עתיד, ואין להוציא מכלל אפשרות שעם השנים ייגרמו לתובע הפסדי הכנסה בשל נכותו התפקודית. הנכות האורתופדית הינה נכות בכתף, נכות העלולה להשפיע בעתיד על עבודתו כנגר. על יסוד הראיות שהובאו בפני, ולאור הקביעה בדבר שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום של 193,000 ₪ בראש נזק זה. הסכום האמור מקביל לכ- 60% מתחשיב אקטוארי מלא, בהנחת בסיס שכר של 10,000, ובהנחה של עבודה עד גיל 67. הסכום האמור, מגלם לטעמי גם את הפגיעה בזכויות הפנסיה, ולפיכך לא מצאתי שיש לקבוע סכום נוסף בראש נזק זה. עזרת הזולת התובע עתר בסיכומיו לפיצוי גלובלי בסכום של 200,000 ₪ בראש נזק זה. לטענתו, בעקבות התאונה היה מוגבל ונזקק לעזרה יומיומית של בני המשפחה במיוחד בחודשיים הראשונים שלאחר התאונה. עוד טען התובע כי לאחר התאונה הוגברה העזרה בשכר במשק הבית, בסכום של 200 ₪ מעבר לעזרה בשכר שהייתה במשק הבית לפני התאונה. על פי האמור בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי לאחר התאונה שהה בתקופה של אי כושר במשל כחודשיים. עוד הצהיר כי לפני התאונה נטל חלק בעבודות הבית, כגון תליית כביסה, שטיפת כלים, וכיוצ"ב, ואולם לאחר התאונה אין עוד באפשרותו לעשות זאת. לטענת הנתבעת, אין לפסוק פיצוי כלשהו, בוודאי שאין לפסוק פיצוי העולה על 500 ₪, וזאת בשים לב לכך שגם לטענתו של התובע הוא שב לעבודתו כעבור 45 ימים. בשים לב לטיבה של הנכות ושיעורה, לאופן הטיפול וההחלמה, הניתוח שעבר, והטיפולים הפיזיותראפיים, מצאתי שיש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדן, בסכום של 8,000₪ לעבר ולעתיד. הוצאות התובע עתר לפיצוי בסכום של 20,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, עבור חלק מההוצאות הגיש התובע קבלות. הנתבעת טענה שהוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי סל הבריאות, והציעה לפצותו בראש נזק זה בסכום של 1,000 ₪. בשים לב לטיבה והיקפה של הנכות, לצורך בטיפול נפשי, שכפי שפורט בתצהיר, ניתן לא רק במסגרת סל הבריאות, מצאתי שיש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדן, בסכום של 10,000₪ בעבר ובעתיד. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום כמפורט להלן: נזק לא ממוני- 44,000 ₪; הפסד הכנסות בעבר- 6,079 ₪; גריעה מכושר השתכרות- 193,000 ₪; עזרת הזולת- 8,000 ₪; הוצאות - 10,000 ₪; סה"כ- 261,079 ₪. לסכומים בגין הפסדי שכר בעבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום מתן פסק הדין. הנתבעת תשיב לתובע גם את הוצאות המשפט שהוציא, לרבות הסכום ששולם בגין חוות הדעת של ד"ר דורסט, ולמעט שכר חקירתו של פרופ' מושיוב, שכן ניתן היה לפנות למומחה בשאלות הבהרה לעניין הנכות הקוסמטית, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.08%. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהמועד שבו יומצא פסק הדין לבא כוחה של הנתבעת. צווארשבר