מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא שבר בסטרנום תאונת דרכים: 1. בפני תביעת התובע לפיצויו עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "החוק") וזאת בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונה שארעה ביום 15/6/09. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לחבותה של הנתבעת לפצות את התובע עפ"י החוק והמחלוקת בין הצדדים הינה ביחס לגובה הנזק בלבד. 2. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בבית החזה ונגרם לו שבר בעצם החזה (סטרנום). התובע אושפז וטופל בביה"ח זיו בצפת במשך 4 ימים. התובע פרט בתצהירו את הבדיקות והטיפולים הרפואיים שעבר עקב הכאבים בבית החזה וקוצר הנשימה, מהם סבל, לטענתו, כתוצאה מהשבר בסטרנום. 3. מומחה רפואי שמונה ע"י ביה"מ בתחום כירורגית חזה - פר' לאל-אנסטון בסט (להלן: "המומחה"), בדק את התובע וקבע כי לא נותרה לתובע נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה. המומחה קבע: כי לא מצא בבדיקת התובע רגישות מקומית, או דפורמציות, כי בית החזה מתרומם בנשימה עמוקה ללא הגבלה, כי כניסת האוויר טובה וקולות הלב סדירים. המומחה קבע, כי שבר בסטרנום גורם לכאבים והגבלה של תנועה ובנשימה למשך 3-6 חודשים מיום התאונה ולכן יש להכיר בחופשת מחלה שהתובע קיבל ואשר יכולה להיות בטווחים אלו. לטענת התובע, מתשובותיו של המומחה לשאלות הבהרה שנשלחו אליו עולות סתירות המצביעות על כי קיים אצל המומחה ספק כי נותרה לתובע נכות רפואית. עוד טען התובע כי חוות דעת המומחה מנוגדת לספרות הרפואית לעניין השלכות וכאבים ממושכים עקב פגיעה בעצם סטרנום עד כדי צורך בניתוח. התובע הפנה לתשובתו של המומחה על פיה לא מקובל עוד לערוך ניתוחים מהסוג הנידון וטען כי אין לקבל את קביעתו, שכן יש בתי חולים בארץ שעדיין מבצעים ניתוחים מהסוג הנדון. לאור האמור טען התובע כי אין לקבל את קביעת המומחה ויש להעמיד את נכותו הרפואית על 10% נכות לצמיתות. דיון: 4. אין לקבל את טענות התובע על פיהן אין לקבל את דעת המומחה. התובע לא זימן את המומחה הרפואי לחקירה ולא מצאתי בטענותיו כדי שיצדיקו התערבות בקביעתו המקצועית של המומחה. למרות טענות התובע, לא מצאתי בחוות הדעת ובתשובותיו של המומחה כל "ספק" או "התלבטות" באשר למצבו הרפואי של התובע. המומחה קבע באופן חד משמעי כי לא מצא בבדיקתו כל הגבלה, או רגישות, כי בית החזה מתרומם ללא הגבלה, כי כניסת האוויר טובה. בתשובותיו לשאלות ההבהרה (תשובות ב', ד', ה' מיום 20/8/11) הבהיר המומחה כי בבדיקתו מצא כי לא נותרה דפורמציה בבית החוזה ובאזור הסטרנום, כי יש חיבור מלא של עצם החזה וכי הריפוי הקליני היה מלא והשבר התרפא. אמנם גם קביעת נכות רפואית היא ענין לביה"מ להחליט בו וחוות דעת של מומחה אינה אלא חלק מהראיות המובאות בפני ביה"מ. יחד עם זאת, כבר נקבע בפסיקה כי למומחה יתרון נוכח מומחיותו, מקצועיותו וניסיונו ובדר"כ, ככל שלא קיים טעם ממשי המצדיק סטייה, ייטה ביה"מ לאמץ את דעת המומחה. וראה בענין זה ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." וכן: "המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם (אורי גורן ועופר דרורי: "עדויות מומחים -היבטים דיוניים ומהותיים" וכן ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות 2010: "יחד עם זאת והגם שעדות מומחה אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט,יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן". לאור האמור ומשחוות הדעת של המומחה נמצאה בעיני מקצועית, מנומקת וסבירה, אינני מקבלת טענת התובע וקובעת כי, כפי שקבע המומחה, לא נותרה לתובע נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה וכי השבר שנגרם לו בתאונה נרפא לחלוטין. 5. הפיצוי בגין כאב וסבל -גם במקרה של פגיעה שלא הותירה נכות, רשאי ביה"מ לפסוק עד 10% מהסכום המקסימלי וזאת כקבוע בתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון) תשל"ו-1976. במקרה זה לא מצאתי לפסוק את הסכום הגבוה האפשרי עפ"י התקנה (10% מהסכום המקסימלי). כאמור, לתובע לא נותרה נכות ומחוות דעת המומחה עולה כי אין כל הסבר קליני לתלונות התובע כיום שכן ריפוי השבר היה מלא. לאחר עיון במסמכים הרפואיים שצרף התובע המעידים על הבדיקות והטיפולים שעבר, לרבות אשפוזו לאחר התאונה, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 11,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו. 6. הוצאות רפואיות ונסיעה- התובע טען כי יש לפצותו בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר. התובע לא הציג ולו קבלה אחת על הוצאות הרפואיות שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק הבריאות"), קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא הוכיח, כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. בנוסף, התובע עצמו העיד כי לא נדרש לשלם כסף בגין הוצאות רפואיות ולכן אין לו קבלות (עמ' 16, שורה 19). בהעדר נכות לצמיתות ומשעפ"י קביעת המומחה הרפואי, השבר התרפא לחלוטין- אין מקום גם לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעתיד. באשר להוצאות הנסיעה - לאור המסמכים הרפואיים בהם יש להעיד על הנסיעות אותם ביצע התובע לצורך הבדיקות והטיפולים, ועל דרך האומדן, אני מעריכה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה בסך 1,000 ₪ בלבד. 7. עזרת צד ג' - התובע לא זימן לעדות מי מבני משפחתו, אשר לטענתו עזרו וסייעו לו באופן החורג מן הרגיל בעקבות מצבו לאחר התאונה. יחד עם זאת, לאור המסמכים הרפואיים שצרף ותקופת אשפוזו, סבורתני כי יש לפסוק לתובע בראש נזק זה סכום מתון על דרך האומדן בגין עזרת בני משפחתו בשבועות שלאחר התאונה ואני מעריכה עזרה זאת לעבר בסכום של 3,000 ₪ בלבד. בהעדר נכות לצמיתות ומשעפ"י קביעת המומחה, אין כיום כל בסיס רפואי אורגני לתלונות התובע על כאבים והגבלות תנועה, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה לעתיד אשר בנסיבות, לא הוכח כי יזדקק לה. 8. הפסדי שכר לעבר - התובע המציא אישורי אי כושר לתקופה של 6 חודשים עד ליום 14.12.09. בחוות דעתו קבע המומחה מפורשות: "נא להכיר בחופש המחלה שהנ"ל קיבל שיכול לנוע בין 3-6 חודשים מיום התאונה". אמנם בתשובה ז' לשאלות ההבהרה השיב המומחה כי לדעתו, ברוב המקרים, עצם החזה מתרפא תוך 6-8 שבועות מיום הפציעה, אולם הסביר באותה תשובה וגם בתשובה ו', כי רוב החולים חוזרים לתפקוד הרגיל והמאמץ הרגיל שהיו לפני פציעתם, אחרי זמן סביר של כ-3-6 חודשים. אינני רואה סתירה בין שתי התשובות וניתן ללמוד מקביעותיו של המומחה כי, אף שעצם החזה יכול להתרפא כבר אחרי 6-8 שבועות, הרי בגין העובדה שמדובר בשבר והשלכותיו על החולה, אזי לתפקוד רגיל ומלא חוזרים החולים רק לאחר תקופה של כ-3-6 חודשים. מאחר שהתובע הציג אישורי מחלה לתקופה של 6 חודשים (ולאור המסמכים הרפואיים שהציג (על פיהם עולה כי גם בחודשים 8/09, 9/09, 11/09, 12/09 נזקק התובע לבדיקות וטיפולים רפואיים, הופנה להתייעצות עם רופא תעסוקתי וכן עם אורטופד), ומשקיימת קביעה מפורשת של המומחה כי תקופת מחלה של עד 6 חודשים היא סבירה, אני מקבלת את טענתו של התובע כי היה באי כושר במשך תקופה של 6 חודשים. לא שוכנעתי כי המסמכים הרפואיים מעברו של התובע, אותם הציגה הנתבעת, רלוונטיים לתקופת אי הכושר בה היה מצוי התובע. עפ"י המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובע, נבעה תקופת אי הכושר בה היה מצוי מהתאונה דווקא. למרות העבר הרפואי לו טענה הנתבעת, לא הציגה הנתבעת כל ראיה לכך שבשנים שקדמו לתאונה לא עבד התובע, או כי ירד בהיקף עבודתו. גם מדו"ח רו"ח שהציג התובע עולה כי בשנתיים שקדמו לתאונה ולמרות טענות הנתבעת לעברו הרפואי של התובע, אף גדל היקף עבודתו ביחס לשנת 2006. יחד עם זאת, המדובר בנזק מיוחד ומלבד עצם תקופת אי הכושר, על התובע להוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר בפועל: לאחר שעיינתי בחוות הדעת (על המסמכים המצורפים לה) שהציג התובע וכן בחוות הדעת מטעם הנתבעת ובחקירות שני רואי החשבון מטעם הצדדים, שוכנעתי כי לתובע נגרמו הפסדי שכר לתקופת אי הכושר של 6 החודשים, המשתקפים בהפסדי הרווח לשנת 2009, כפי שיפורט להלן: עפ"י תצהיר התובע, חוות הדעת שהגיש והמסמכים שצורפו, התובע הינו קבלן עצמאי לעבודות אלומיניום והרכבת קירות מסך. רואה החשבון מטעם התובע טען כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע הפסדים בסך של 129,832 ₪ וזאת בגין הפער בין ההוצאות- התשלומים ששילם לקבלני משנה בשנת 2008, לבין אותו רכיב שגדל בשנת 2009 בה ארעה התאונה. רואה החשבון הצביע על כך שמחזור העסקאות כמעט ולא השתנה בין שנתיים אלו ולכן טען, כי בפועל הפסדיו של התובע נובעים מכך שנאלץ להגדיל את ההוצאות לקבלני משנה, בגין מצבו לאור התאונה. רואה החשבון מטעם הנתבעת לא התייחס להוצאות לקבלני משנה, אלא להפרשי הרווח בין שנת 2008 לשנת 2009, או בין המחצית הראשונה של שנת 2009 למחצית השנייה וקבע שההפסדים שנגרמו לתובע, נמוכים בהרבה. רואה חשבון הנתבעת הפנה לכך שעל פי דוח רווח והפסד לשנת 2009, עולה כי התובע חתם עם רשויות המס הסכם לשנים עד וכולל שנת 2008, לפיו התווסף לרווחי שנת 2008 מלאי עבודות בביצוע, בסך 55,000 ₪, אשר הגדיל את הרווח לשנת 2008. כתוצאה מהסכם זה, גם הוקטן מלאי הפתיחה בשנת 2009 באותו סכום וכך קטן הרווח בשנת 2009 באותו סכום. לפיכך קבע רו"ח מטעם הנתבעת, כי לצורך בדיקת אבדן הרווחים לשנת 2009, יש להוסיף לרווח המצוין בדוחות סכום של 55,000 ₪ אותו יש להפחית מהרווח לשנת 2008. באופן זה הגיע רו"ח למסקנה כי אבדן הרווח בין שתי השנים עמד ע"ס של 55,111 ₪ ולאחר חלוקתו לשניים (לאור תקופת אי כושר של חצי שנה בלבד), עמד ההפסד בגין הפגיעה ע"ס של 27,555 ₪ בלבד. לחילופין, השווה רו"ח בין נתוני הרווח לפי דו"ח רווח והפסד (בנטרול יתרת מלאי עבודות בביצוע, אשר כאמור הועברו עפ"י הסכם ולצרכי מיסוי לשנת 2008), ביחס למחצית השנה הראשונה של שנת 2009 למחצית השנייה וטען כי הירידה ברווח בין שתי התקופות עומדת ע"ס של 11,438 ₪ בלבד. 9. אינני מקבלת את חישוב הפסדי השכר שנגרמו לתובע כתוצאה מתקופת אי הכושר, עפ"י הפרש ההוצאות להעסקת קבלנים כפי שחושב ע"י רואה החשבון מטעם התובע. מאידך, והגם ששוכנעתי, כי יש לבדוק את הפסדי הרווח לשנת 2009 (ולא את הפרש ההוצאות), סבורתני כי אין להשוות את הרווח בשנת 2009, רק לשנת 2008 כפי שעשה רו"ח מטעם הנתבעת, אלא יש להשוותו לרווח בשלושת השנים שקדמו לשנה זו: צודקת הנתבעת בטענתה כי בכל מקרה וגם אם התובע היה מוכיח העסקה עודפת של קבלני משנה, היה עליו להוכיח קשר סיבתי בין ההעסקה העודפת לפגיעתו בתאונה. עוד צודקת הנתבעת בטענתה כי התובע יכול היה להציג ראיות ישירות להוכחת טענתו להעסקה עודפת של קבלני משנה(כגון, יומני עבודה, הסכמי עבודה, עדויות קבלנים) ואולם בבחירתו שלא להמציאם ,יש כדי לשמש כנגד גרסתו. ודוק, מומחה התובע נאלץ להודות כי דו"ח 126,כלל אינו מתייחס להתקשרות עם קבלנים ואילו ביחס לעובדים שכירים הרי ב"כ התובע הצהיר כי אין כלל טענה להגדלת היקף העסקתם.(ע"מ 15 שורות 26-27). הגדלת רכיב ההוצאות לקבלני משנה, כשלעצמה, לא מעידה על כי נבעה כולה מכך שהתובע נאלץ לפנות ליותר קבלני משנה בגין אי כושרו. עיון בחוות דעת רואה החשבון מטעם התובע, מעלה כי הוצאות השכר לעובדים שכירים בשנה זו אף קטנו. ב"כ התובע הצהיר לפרוטוקול (עמ' 15 שורות 26-27) כי אין טענה להפסדים בגין עובדים שכירים, או מנהלי עבודה שכירים. התובע העיד כי הצורך בעובדים ובקבלני משנה נבע בין היתר גם מגודל הפרויקט: "זה תלוי בגודל הפרויקט. פרויקט גדול דורש יותר עובדים וקבלני משנה". ולעניין הצורך בקבלני משנה, באופן ספציפי כתלוי בסוג העבודה העיד: "זה תלוי, אם יש לי עבודה שהיא צריכה קבלני משנה, אז אני מביא, אם לא אז עובדים". כלומר, היקף העסקת קבלני משנה מושפע גם מסוג הפרויקט ומאופי העבודה שהתובע ביצע באותה שנה ולא ניתן להתייחס להפרש ההוצאות בין השנים כנובע, רק או בעיקר, ממצבו הרפואי של התובע. טענת התובע שהצורך בקבלני משנה גדל רק כתוצאה ממוגבלות התובע, אינה מתיישבת עם כך שההוצאות למנהלי עבודה שכירים דווקא פחתו. אמנם ככל שהתובע היה מציג נתונים לעניין קבלני המשנה הספציפיים שהועסקו, על מנת להראות שהמדובר באותו סוג עבודה והיקף העסקתם רק גדל, היה בכך כדי לתמוך בטענתו. אולם, התובע לא העיד קבלני משנה עימם עבד בשנים 2008-2009 ואף לא צרף חשבוניות או הסכמי התקשרות עם אותם קבלנים, על מנת ללמוד על אופי העבודה והזהות ככל שהייתה קיימת בפרויקט בשנים 2008 ו-2009. בעניין זה אציין כי גם אם המדובר באותו לקוח (חברת אלומאיר), הרי לכאורה הפרויקטים הספציפיים משתנים במהלך השנים ולא הוכח כי התובע ביצע בדיוק את אותו פרויקט במשך אותם שנתיים. לאור האמור צודק בא כוח הנתבעת עת הפנה את רואה החשבון לסעיף 6 בחוות דעתו שם קבע כי העסקת יותר קבלני משנה ומנהלי עבודה נבעה בכדי שיוכל לגשר על הפער שנגרם עקב אי הימצאותו בעסק. בעניין זה יוער כי, כאמור התובע הצהיר בניגוד לאמור בסעיף זה, כי לא העסיק יותר מנהלי עבודה בשנת 2009. בנוסף, הקביעה כי היה זה כדי לגשר על הפער עקב אי הימצאותו, אינה נלמדת מהמסמכים שצרף רו"ח ואשר עליהם התבסס. בעניין זה אוסיף כי רו"ח הודה כי גם מהכרטסת שצרף לחוות דעתו אי אפשר ללמוד באופן ספציפי נתונים לגבי מס' קבלני המשנה העודפים. אמנם רו"ח הציג מסמכים המצביעים על כי היקף העבודות נשאר דומה, אולם אין כל אסמכתא לעניין מהות העבודות ואופי הפרויקטים הספציפיים בשנים הרלבנטיות- נתונים אשר עפ"י עדות התובע עצמו, יכלו אף הם להשפיע על היקף ההוצאות בגין התקשרותו עם קבלני משנה. לאור האמור, סבורתני כי אין לבחון את ההפרש ברכיב ההוצאות, אשר בהעדר עדויות, לא ניתן לדעת ממה נבע, אלא יש להתייחס להיקף ההפסד שנגרם לתובע ואשר ניתן לראותו בהקטנת הרווח לשנת 2009. גם רו"ח מטעם הנתבעת הסכים כי העסק אותו הפעיל התובע היה רווחי פחות בשנת 2009, נתון הנראה גם עפ"י השומות שצורפו לחוות דעת רו"ח התובע. מסכימה אני גם עם קביעת רו"ח הנתבעת, כי לצורך בדיקת אבדן הרווחים לשנת 2009 באופן אובייקטיבי, יש לנטרל את השלכות שומת המס הנובעת מההסכם הנזכר בדו"ח רווח והפסד לשנת 2009, על פיו התווסף לרווח שנת 2008 מלאי עבודות בביצוע בסך 55,000 ₪, בעוד שבמקביל, רווחי שנת 2009 קטנו בסכום זה. בעניין זה אפנה להסברו של רו"ח הנתבעת עמ' 18 שורות 21-28 שם הסביר על ההסכם שנעשה עם רשויות המס בדרך של התאמת עבודות בביצוע. טענת ב"כ התובע בחקירתו את רו"ח הנתבעת (עמ' 19, שורות 9, 13, 15) וגם אם הינן נכונות, אינן משפיעות על קביעת רו"ח, אותה מצאתי הגיונית וסבירה, כי התוצאה בפועל של ההסכם, תהיה סיבתו אשר תהיה, היא כי הדוחות עוותו באופן שנוסף ריווח לשנת 2008 בגין עבודות בביצוע, ריווח שאמור היה להיחשב על שנת 2009. ואדגיש, טענות התובע בסיכומיו כי אין להסכם משמעות חשבונאית או מבחינת המיסוי וכי נערך כדין, אין בה רלוונטיות לסוגיה שבנידון. השאלה העומדת להכרעתי הינה בחינת הפסד הכנסות התובע בתקופה שלאחר התאונה. לצורך בחינת סוגיה זו יש להתייחס לרווחים הנכונים של כל שנה (גם אם בעצם כריתת ההסכם וזקיפת הרווחים במסגרתו על שנת 2008,לא נפל פגם). אכן, צודק התובע בטענתו בסעיף 67 לסיכומיו כי להסכם אין כל משמעות ביחס לאומדן נזק על בסיס בחינת ההוצאות. אולם, כאמור, לא מצאתי לקבל את חישוב ההפסדים על בסיס השוואת ההוצאות(לא מצאתי כי הוכח שהגדלת ההוצאות, ככל שהייתה, נבעה דווקא מהפגיעה בתאונה). מאחר ששוכנעתי כי דרך בחינת ההפסדים הראויה הינה בחינת הפרשי ההכנסות, הרי בוודאי שיש חשיבות לבחינת ההכנסות האמתיות לכל שנה בנטרול השפעת אותו הסכם. יחד עם זאת ולמרות שקיבלתי את קביעת רו"ח הנתבעת כי הרווח לשנת 2008 צריך לעמוד על סך של 303,185 ₪ (358,185-55,000) ואילו הרווח לשנת 2009 צריך לעמוד ע"ס של 248,074 (193,074-55,000), הרי שאינני מקבלת את קביעתו כי יש לחשב את הירידה ברווחי התובע, רק בהפרש שבין השנים 2008-2009. כן אינני מקבלת את קביעתו, כי יש לקבוע את ההפסדים בשיעור מחציתם בלבד: מנתוני מחזור העסקאות והרווחים לשנים 2008-2009 (כפי שנראים בטבלה בחוות הדעת רו"ח התובע), ניתן ללמוד כי בשנת 2008 הייתה דווקא ירידה מסוימת ברווחיות ביחס לשנת 2007 בעוד שבשנת 2007 הייתה עליה מסוימת ביחס לשנת 2006. לפיכך, אין המדובר ברווחים קבועים וכשבוחנים את הירידה בהיקף השתכרות בשנת 2009 יש לבחנה אל מול ממוצע הרווחים בשנים שקדמו לתאונה ולא רק מול השנה שקדמה לה. ממוצע הרווחים לשנים 2006-2007-2008 (תוך התייחסות לרווחים בשנת 2008 לאחר הפחתת 55,000 ₪ הנובעים מן ההסכם כמפורט לעיל), עומד על סך של 336,843 ₪. הרווחים לשנת 2009 עומדים על סך של 248,074 ₪. לפיכך הפרש הרווחים עומד על סך של 88,769 ₪. על אף שהתובע היה בתקופת אי כושר במשך חצי שנה בלבד, אינני סבורה כי יש לחלק את הפסד הרווחים במחצית, שכן המדובר בעצמאי אשר עבודתו נמשכת כל השנה. לא ניתן לקבוע כי הירידה ברווחים התחלקה באופן שווה ביחס לכל חודשי השנה ולא התרחשה רובה ככולה באותה מחצית שנה בה היה התובע בתקופת אי כושר . מאידך, גם בשנת 2008 ניתן לראות ירידה ברווחים ומחזור העסקאות ביחס לשנת 2007 ולא אוכל לקבוע באופן חד משמעי כי כל הירידה ברווחים בשנת 2009, נבעה רק מתקופת אי כושרו של התובע. בנסיבות האמורות, מצאתי לנכון להעריך את הפסד ההשתכרות לעבר על דרך האומדן ובהתייחס לירידה ברווחים בממוצע בשנת 2009 של 88,769 ₪, באופן ששני שליש מהירידה ברווחים כאמור, תיוחס לתאונה- דהיינו, הפסדים בסכום של 59,180 ₪ ובמעוגל 60,000 ₪. 10. אינני מקבלת את טענת התובע כי נותרה לו נכות תפקודית, או כאילו מעבר להפסדים בשנת 2009 בה היה בתקופת אי כושר ממושכת, נגרמו לו גם בשנה שלאחר מכן הפסדים: עפ"י חוות דעת המומחה אותה קיבלתי במלואה, השבר התרפא באופן מלא ואין כל הצדקה רפואית לטענות התובע לכאבים והגבלות. מעבר לאמור אציין כי טענות התובע בעניין, אף אינן נתמכות בחוות דעת רו"ח מטעמו, אשר התייחס להפסדים רק בשנת 2009 ולא בשנים שלאחר מכן. טענת התובע בסיכומיו כי יש להתייחס להפחתה בכושר השתכרותו והתייחסותו להפסדי שכר לעתיד, מתעלמת מקביעתו המפורשת של המומחה על פיה לא נותרה לתובע כל מגבלה וכי השבר התרפא לחלוטין. משחוות דעת המומחה לא נסתרה ומשקיבלתי כי לתובע לא נותרה עוד כל פגיעה רפואית, הרי שאין גם בסיס לטענות התובע כי הפגיעה הגופנית ,שכאמור חלפה ולא הותירה נכות ולו מזערית, משפיעה על כושר השתכרותו של התובע. אם לא די באמור, ניתן לראות מהנתונים המופיעים בחוות דעת רו"ח, כי מחזור העסקאות ורווחי התובע אף גדלו באופן ניכר בשנת 2010. גם התובע הודה כשנשאל: "ש. בשנת 2010 מחזור העסקאות שלך עלה באופן משמעותי? ת. כן, כי חזרתי לעבוד". כלומר, מעת שתמה תקופת אי הכושר והתובע חזר לעבוד, גדלו רווחיו. לפיכך, לא רק שאין כל הצדקה רפואית לטענותיו בדבר מוגבלותו עקב הפגיעה, הרי שאין גם עדות להפסדים בשנת 2010 ואילך. טענת התובע כי אלמלא פגיעתו יכול היה להרוויח יותר, כמו גם קביעת רואה החשבון מטעמו בסעיף 8, כי עם הגדלת היקף העסקאות נאלץ להעסיק יותר עובדים גם בגלל שהתובע עצמו לא יכל לחזור לעבודה באותו היקף כמו לפני התאונה, לא נתמכו בכל ראיה, או עדות ובהעדר קביעת נכות, אין לקבלן. לסיכום, לא רק שלא נותרה לתובע כל נכות רפואית ולכן לא ברור על בסיס מה טוען התובע למגבלה תפקודית אשר משפיעה על כושר השתכרותו, הרי שגם בפועל טענתו סותרת את הנתונים בדבר הכנסותיו לאחר תקופת אי הכושר. 11. לאור כל האמור, על הנתבע לפצות את התובע בגין נזקיו בראשי הנזק כמפורט: כאב וסבל 11,000 ₪ הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים בעבר 1,000₪. עזרת צד ג' לעבר 3,000 ₪. הפסדי שכר לעבר 60,000 ₪ סה"כ 75,000 ₪. אינני מוצאת לקזז את עלות חוות דעת המומחה, כבקשת הנתבעת בסיכומיה. אמנם המומחה קבע כי לא נותרה לתובע נכות לצמיתות. אולם, קיימת חשיבות לקביעת המומחה לעניין תקופת המחלה בה היה מצוי התובע. לפיכך, סבורתני כי המינוי היה נדרש, בנסיבות. כמו כן אין לחייב את הנתבעת בהוצאות חקירת רוא"ח התובע, כבקשת התובע. גם התובע ביקש לחקור את רוא"ח הנתבעת וכל צד יישא לפיכך בהוצאות רוא"ח מטעמו. לעניין בקשת התובע לפסיקת הוצאות הדיון הנוסף, הרי אלו כבר נפסקו. ככל שהחלטתי מיום 25.6.12 לא הובנה, מובהר כי במסגרתה כבר חייבתי את הנתבעת בהוצאות התובע בסכום של 1,800 ₪. לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 75,000 ₪. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 13% וכן החזר אגרה משוערכת להיום. הנתבעת תישא ביתרת האגרה הנדחית. סטרנום (עצם החזה)תאונת דרכיםשבר