המבקש טען, כי לא היה מיוצג על ידי עורך דין וכי עקב בורותו סבר שדי במשלוח מכתבים לבית משפט. המבקש טוען כי מחדלו מלהגיש בקשת רשות להגן ערוכה כדין, אינו נובע מזלזול אלא מאי הבנה. להלן פסק דין בנושא ביטול פסק דין - אי הבנה: החלטה כללי בפני בקשה לבטול פסק דין שניתן כנגד המבקש ביום 2/7/06 ( להלן: "פסק- הדין"). מכוח פסק הדין חויב המבקש לשלם למשיבה 1,629 ₪ (קרן) וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד. המשיבה הגישה נגד המבקש ואחרים תביעה בסדר דין מקוצר ע"ס 1,629 ₪ בגין חוב תשלומי פרמיה של פוליסת ביטוח. כתב התביעה נמסר למבקש ביום 7/11/05. ביום 5/12/05 הגיש המבקש כתב הגנה בלא תצהיר כמתחייב בהליך של סדר דין מקוצר. ביום 20/12/05 ניתנה החלטה המורה למבקש להגיש בקשת רשות להגן נתמכת בתצהיר וזאת עד ליום 15/1/06. ביום 13/12/05 הגיש המבקש בקשה לסילוק התביעה על הסף. בהחלטה מיום 5/1/06 נקבע כי עליו לתמוך בקשתו בתצהיר. חרף ההחלטות האמורות, לא הגיש המבקש תצהיר בתמיכה לבקשותיו ועל כן, ביום 2/7/06 ניתן נגדו פסק הדין. אין חולק כי פסק הדין ניתן כדין. מאחר שלא נפל פגם במתן פסק הדין, מסורה שאלת ביטולו לשקול דעת בית משפט, כאשר יש לבחון מהי הסיבה למחדלו של המבקש ומהם סיכויי הצלחת טענותיו באם יבוטל פסק הדין. (ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פד"י מז(4)133,139 ד-ו ). המחדל המבקש טוען, כי לא היה מיוצג על ידי עורך דין וכי עקב בורותו סבר שדי במשלוח מכתבים לבית משפט. המבקש טוען כי מחדלו מלהגיש בקשת רשות להגן ערוכה כדין, אינו נובע מזלזול אלא מאי הבנה. לא מצאתי, כי בנסיבות הענין יש בהסבר זה כדי להוות טעם ממשי למחדל המבקש באי הגשת בקשת רשות להגן. המבקש אמנם לא היה מיוצג, אך עובדה זו אינה מקנה לו פטור גורף מציות להוראות הדין. בעל דין אשר בחר שלא לקבל ייעוץ משפטי, אינו זכאי לקבלת יתרון דיוני, על חשבונו של בעל הדין שכנגד. להשלמת הדברים יודגש, כי במקרים ראויים וכאשר נגרם עיוות דין, יהיה צודק ונכון להתחשב בבעל דין שאינו מיוצג ואולם, אין אלה פני הדברים במקרה הנדון ולו בשים לב לסכומה של התביעה. במאמר מוסגר, יצוין, כי לא מן הנמנע, כי סכום התביעה היה שיקול מרכזי בבחירתו של המבקש שלא לפנות לייעוץ משפטי. מעבר לכך. מלכתחילה, בית המשפט לא החמיר עם המבקש ועל אף שלא הגיש תצהיר, לא נדחתה בקשתו על הסף אלא ניתנה לו הזדמנות לתקן את מחדלו. אלא, שהמבקש נמנע מלפעול על פי ההחלטה המפורשת המורה לו להגיש תצהיר ( החלטה מיום 20/12/05) וישב באפס מעשה. במצב דברים זה, ההסבר למחדליו של המבקש אינו מספק ואינו מצדיק פגיעה באינטרס הציפיות של המשיבה. סיכויי ההצלחה התשתית העובדתית אותה מעלה המבקש הינה מורכבת ומפורטת ואולם, אין מנוס מלהתייחס אליה בכדי לבחון את טענותיו. טענות המבקש בעיקרן הן: בחודש נובמבר 2001 רכש המבקש רכב מיד שניה ולצורך מימונו נטל הלוואה מחברת "אלבר שירותים פיננסיים בע"מ" (להלן:"אלבר"). להבטחת פרעון ההלוואה שועבד הרכב לאלבר וניתן לה שטר חוב. בהמשך, התקשר המבקש בהסכם עם המשיב 2 (להלן:"אלזם"). בהתאם למוסכם בין המבקש לבין אלזם, קבל אלזם את הרכב לידיו וכנגד שלם למבקש 23,000 ₪ במזומן והתחייב לשלם 14 תשלומים חודשיים בסך 5,000 ₪ כ"א להבטחתם מסר שטרי חוב. בין המבקש לאלזם הוסכם כי הרכב ישאר בבעלות המבקש עד לפרעון מלוא התמורה. כמו כן סוכם, כי המבקש ימשיך וישלם את התשלומים לאלבר ואת אגרת הרשיון השנתית "כשמנגד הביטוח המקיף, שהיה אמור להסתיים בתום חודש יולי 2003, יעשה מחדש ושולם על ידי המשיב 2, כשאף המבקש, מתוקף היותו, באותה עת, הבעלים הרשום של הרכב במשרד הרישוי, כאמור, יהא מבוטח" ( סעיף 10 לתצהיר). המבקש העביר את הרכב לאלזם ביוני- יולי 2002, ואלזם עשה את הביטוח המקיף אצל המשיבה מיום 12/9/02. מאוקטובר 2002 החל אלזם לפגר בתשלומים למבקש ומחדש ינואר 2003 חדל לשלם . המבקש הודיע לאלזם על ביטול ההסכם. המבקש ניסה , בשיתוף עם אלבר לאתר את הרכב. הרכב אותר במוסך, אשר סרב לשחרר את הרכב עד לאחר שיקבל תשלום עבור תיקונו. בירור שערך בעל המוסך העלה כי פוליסת הביטוח שהיתה אצל המשיבה בוטלה. כך התברר למבקש כי הביטוח המקיף לרכב, שנעשה על ידי המשיבה, בין השאר לטובתו, בוטל על ידי המשיבה. בירור עם המשיבה העלה, כי כתובת המבוטח בפוליסה היתה כתובתו של אלזם. המבקש לא ידע כי כתובתו אינה מופיעה בפוליסה למרות היותו מבוטח. במצב זה, מכתבי ההתראה נשלחו רק לאלזם ולא למבקש, אשר לא קבל התראה בטרם ביטול הפוליסה. המבקש טוען, כי גם אלבר, אשר בתוקף היותה בעלת השעבוד ומוטבת בפוליסה, לא קבלה מכתב התראה. בסופו של יום אלבר תפסה את הרכב ומימשה אותו. במקביל נקטה כנגד המבקש בהליכים לביצוע שטר החוב. המבקש הגיע עם אלבר לפשרה והתחייב לשלם לה 31,584 ₪ בתשלומים, תוך שמירת זכותו לפעול נגד צדדים שלישיים. המבקש מעלה שתי טענות הגנה: האחת- טענת קיזוז. המבקש טוען כי יש לקזז את סכום התביעה כנגד הנזק שנגרם לו ממחדלי המשיבה, אשר לא שלחה דרישה לתשלום פיגור דמי הבטוח ולא נתנה התראה בטרם ביטול הפוליסה. המבקש טוען כי המשיבה הפרה את הוראות סעיפים 15(א) ו- 15(ב) לחוק חוזה ביטוח תשמ"א (להלן:"החוק") הן כלפיו והן כלפי אלבר ואילו היתה שולחת הודעה כמתחייב, היה באפשרותו לשלם את התשלומים שבפיגור ,למנוע את ביטול הפוליסה ואז היה לרכב כיסוי ביטוחי בלא שהמבקש היה נאלץ לשלם את התשלומים ששילם בפועל. בנוסף טוען המבקש כי המשיבה רשאית לגבות את החוב נשוא התביעה רק מאלזם , עמו נכרת חוזה הביטוח, ולא ממנו. המבקש מדגיש, כי קיימת חשיבות לבטל את פסק הדין ולאפשר לו להגיש כנגד המשיבה תביעה שכנגד שאחרת, אילו יאלץ להגיש תביעה עצמאית לתשלום תגמולי בטוח מכוח החוק ( להבדיל מתביעה נזיקית) תועלה כנגדה טענת התיישנות וזאת לאור סעיף 31 לחוק ( שלש שנים לאחר מקרה הביטוח). ואולם, באם יגיש תביעה שכנגד בהליך זה, אזי מכוח סעיף 4 לחוק ההתיישנות לא תעמוד טענת ההתיישנות. טענות המשיבה טענת המבקש לפיה לא הוא שהזמין ביטוח, אלא אלזם בלבד, אינה עומדת אל מול הודאתו כי בקש, באמצעות אלזם להזמין ביטוח אצל המשיבה ולכלול אותו כמבוטח. למעשה אלזם מהווה שלוחו של המבקש ומעשיו מחייבים אותו. עצם דרישתו של המבקש לקבל תגמולי ביטוח מלמדת כי הוא רואה עצמו כמבוטח וכפועל יוצא עליו לשאת בתשלום הפרמיה החלה בגין הפקת הפוליסה. ההסכם בין המבקש לבין אלזם אינו מחייב את המשיבה ועל המבקש להפנות טענותיו כנגד אלזם. המשיבה שלחה מכתבי התראה כדין הן למבוטחים והן לאלבר בהתאם לכתובות שנרשמו בפוליסה, כנקוב בהצעת הביטוח ובכך מילאה את חובתה בהתאם לחוק. ככל שהכתובת שנרשמה בפוליסה איננה כתובתו של המבקש , אין לו להלין אלא על עצמו על שלא הקפיד לוודא כי אלזם מוסר את הפרטים הנכונים. המבקש אבד את זכותו לתבוע את המשיבה לאחר שלא פעל לקבלת תגמולי ביטוח נגדה במשך 3 שנים מיום אירוע הנזק ואף לאחר שקבל את כתב התביעה לא הגיש תביעה לתגמולי ביטוח. הבקשה לביטול פסק דין לשם הגשת תביעה שכנגד אינה אלא נסיון לעקוף את סדרי הדין לשם הגשת תביעה נגד המשיבה לאחר שאבדה הזכות לכך. בנוסף, יש בבקשה נסיון שלא כדין לתקן את טענות ההגנה, לאחר שהמבקש מעלה טענות רבות אשר כלל לא העלה מלכתחילה. דיון לאחר שבחנתי בחן היטב את עמדות הצדדים, מקובלים עלי טיעוני המשיבה, ככל שהם מתייחסים להליך הנוכחי. מבלי שיהא בכך משום קביעת מסמרות באופן השולל את זכות המבקש להגיש תביעה עצמאית, הרי לענין הבקשה שבפני, לא מצאתי כי סיכויי ההגנה של המבקש כנגד התביעה טובים במידה המצדיקה את ביטול פסק הדין. טענת המבקש כי לא הוא שהזמין את הביטוח, אינה עולה בקנה אחד עם הצהרתו לפיה מתוקף היותו הבעלים הרשום של הרכב, בקש לכלול אותו כמבוטח ( סעיף 10 לתצהירו). גם דרישתו לקבלת תגמולי הביטוח, מצביעה כי ראה עצמו מבוטח, באופן שמחייב אותו לשאת בתשלומי הפרמיה. כפי שעולה מנספח ג' לתגובת המשיבה, המשיבה שלחה מכתבי התראה הן למבוטחים והן לאלבר בהתאם לכתובות שנרשמו בפוליסה, כנקוב בהצעת הביטוח. מכוח עקרון סופיות הדיון, אין הצדקה לדון כיום בטענות המבקש במסגרת התביעה הנדונה, לאחר שחלפו למעלה משנה ושלשה חודשים מאז קבל את כתב התביעה (ביום 7/11/05) וכששה חודשים לאחר שניתן נגדו פסק הדין ( ביום 2/7/06). הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לסכום התביעה, אשר אינו גורם למבקש נזק ממשי. על פני הדברים, נראה כי טרוניותיו של המבקש אינן מתמקדות בסכום אותו חויב לשלם למשיבה, אלא בטענות הקיזוז ובתביעה שכנגד אותה הוא מבקש להגיש כנגד המשיבה. לא מצאתי מקום לבטל את פסק הדין בכדי לאפשר למבקש להגיש תביעה שכנגד. צודקת המשיבה בטענתה כי טענת הקיזוז לא הועלתה מלכתחילה לא בכתב ההגנה ולא בבקשה לסילוק על הסף והעלאתה בשלב זה הינה בגדר "מקצה שיפורים" מאוחר. אמנם, אין למנוע מהמבקש להגיש תביעה נפרדת בגין טענותיו, אולם אין בכך כדי להצדיק את ביטול פסק הדין. באשר למשוכת ההתיישנות- מבלי שתהיה בכך משום קביעה מחייבת לענין סוגיית ההתיישנות, יצוין, כי המבקש הוא שישב בחיבוק ידיים ולא פעל להגשת תביעה לתגמולי ביטוח בלא שנתן כל הסבר לכך. אין הצדקה לבטל את פסק הדין רק בכדי לאפשר למבקש לתקן מחדלים שהוא עצמו גרם להם באזלת ידו. מכל מקום, לא נגרם למבקש עוול, באשר בכל מקרה, פתוחה בפניו הדרך להגיש תביעה נגד המשיבה בשל עילות אחרות, שאינן מכוח חוק חוזה ביטוח ואשר לגביהן, לא מתעוררת בעיית ההתיישנות. אשר על כן, נדחית הבקשה. המבקש ישא בהוצאות בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. ביטול פסק דין