מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא ריקון חשבון בנק לפני פטירה: התביעה, טענות הצדדים התובעת היא בתה של המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה") שהלכה לעולמה ביום 5/1/10. המנוחה ניהלה חשבון פק"מ אצל הנתבע/בנק לאומי סניף קרית ביאליק (להלן: "הבנק") בזמנים הרלבנטים לתביעה. ענינה של התביעה טענות נגד הבנק שאִפשר, ברשלנותו, לפי הטענה, ריקון חשבון המנוחה והעברת הכספים שבו לאחיה של התובעת שלא כדין. לטענת התובעת, אחרי מות אמה ומשביקשה להקפיא כל פעולה בחשבון עד לבירור זכויות הירושה, נודע לה כי אחיה העבירו את הכספים שהיו בחשבון המנוחה לחשבונם ביום 29/12/09, או בסמוך לכך, היינו ימים ספורים לפני פטירתה. לטענתה, מנהלת הבנק שלחה פקידה מסניף הדר על מנת שתחתים את המנוחה על טופס העברת הכסף. הטופס נחתם, לפי הטענה, תוך מרמה או השפעה לא הוגנת, כשמצבה הרפואי של המנוחה ירוד, והיא סובלת ממחלות רבות בהן מחלת לב, בצקת בריאות וקוצר נשימה ולאחר אשפוזים רבים בשנה האחרונה לחייה. לטענת התובעת, הבנק הפר חובות חקוקות, והתרשל בכך שהסתפק בשליחת פקידה שלא עמדה על חומרת מצבה הרפואי והקוגניטיבי הירוד ואי הצלילות, שלא וידא את מצבה המשפחתי של המנוחה לרבות מספר ילדיה, וכתוצאה מכך נתן יד להברחת כספי המנוחה לאחיה ימים ספורים לפני מותה, במקום שיתחלקו בין 3 ילדיה בינהם התובעת. התובעת טוענת שהייתה קשורה מאד לאמה וברור לה שהמנוחה לא הייתה מקפחת אותה בירושה. אחיה היו מודעים למצבה הקשה של האם החליטו לנצל את התלות ולרוקן את חשבון הבנק בעודה בחיים. התובעת תמכה טענתה בהיבט חוסר כשירות המנוחה, בחוו"ד המומחה הגריאטרי, ד"ר גרי סינוף. בחוות הדעת מיום 13/4/11 (ת/1), קובע המומחה כי לדעתו היתה חובה לבצע הערכה קוגניטיבית ונפשית יותר מעמיקה לקביעת מצבה והיכולת השיפוטית של המנוחה לפני ביצוע העברת הכספים. הוא סבור כי מתן האישור להעברת מלוא כספיה לחשבון שני ילדיה בזמן שהיתה חולה במחלות קשות, למרות שהייתה לכאורה צלולה, מטיל ספק בכושר השיפוט שלה והנתונים מרמזים שהייתה תחת השפעה לא הוגנת של ילדיה. לטענת הבנק, העברת הכספים מחשבונה של המנוחה נעשתה כדין, לבקשתה ולפי רצונה. מר אשר X בנה של המנוחה (להלן: "אשר") היה מיופה כוח בחשבון, ומאז פתיחתו היה בקשר שוטף עם נציגי הבנק וניהל את החשבון. לטענת הבנק פנה אשר למנהלת סניף הבנק הגב' רותי רובין (להלן: "רותי) וביקש לצרף את אחותו הגב' רבקה X (להלן: "רבקה") כשותפה או מיופאת כוח בחשבון אמו לאור העובדה שגרה עמה ומטפלת בעניניה ביתר קלות ממנו בהיותו מתגורר בבית שאן. לאחר תקופה קצרה פנה אליה שוב ואמר לה שסיכם עם אימו ואחותו (רבקה) כי הכספים יועברו לחשבון חדש על שמו ועל שם רבקה וכך יוכלו לנהל את החשבון לטובת אמם. רותי ביקשה אישור רפואי על מצבה של המנוחה על מנת לוודא כי היא צלולה, והוא העביר לה ביום 26/12/09 אישור שחרור מרמב"ם בו צוין כי היא בהכרה מלאה, מודעת למצבה ודעתה צלולה. הואיל ואשר הודיע שאמו חולה ומצויה בבית אבות ותתקשה להגיע לבנק, הסכימה רותי לשלוח פקידת בנק מסניף הדר בחיפה, כדי לוודא שזה רצונה ולהחתימה על המסמכים. נציגת הבנק הגב' אלינה לובין (להלן: "אלינה"), פגשה את המנוחה, דיברה איתה, ביקשה ממנה תעודה מזהה והמנוחה מסרה לה, הזדהתה ואמרה לה כי היא מבינה לשם מה הגיעה וכי היא רוצה להעביר את הכסף בחשבון, לחשבון חדש ע"ש אשר ורבקה. המנוחה אף ידעה לומר מה הסכום בחשבון ורשמה את הסכום על נייר לבקשת אלינה, היא ידעה כי החשבון הוא פקד"מ שבועי, ומשנשאלה מדוע היא מבצעת את הפעולה ענתה לה כדי שילדיה, הבן והבת ישתמשו בכסף ויטפלו בה. לטענת הבנק התנהלותו עת לא הסתפק בתעוד הרפואי אלא מצא להתרשם בעצמו באופן בלתי אמצעי ממצבה של המנוחה, עונה על כל הסטנדרטים של תום לב ומילוי חובות הזהירות. מיותר לציין שלבנק לא היה שום אינטרס בריקון החשבון. כל טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת כביכול או מרמה, שיש לתובעת, צריכה להיות מופנית לאחיה (שאינם צד בתיק זה) ואין להם מקום נגד הבנק. דיון והכרעה אין חולק כי היה למנוחה חשבון פק"מ בבנק בזמנים הרלבנטים לתביעה. החשבון נפתח ב-1984 או בסמוך לכך ובנה אשר היה שותף בחשבון. ב-2008 או בסמוך לכך ביקש לשנות סטטוס משותף למיופה כוח, כיון שהיתה בעיה עם קצבה שקיבל כנכה צה"ל. ע"פ עדותו ב-2009 לא רק הוא היה מיופה כוח בחשבון המנוחה, אלא גם אחותו רבקה. עדותו אומתה במכתבי הבנק למנוחה מיום 5/2/08 ומיום 3/2/09 (נ/5) מהם עולה כי בשנת 2008 היה רק אשר מיופה כוח בחשבון, בעוד במכתב מפברואר 2009 מופיעה גם רבקה כמיופאת כוח ונרשם בתדפיס כי המידע ביחס למיופי הכוח נכון כבר מיום 31/12/08. בהתאם לתצהירה של רותי (נ/1), מי שניהל בכל זמן את חשבון המנוחה (שחרור ו/או חידוש הפקדונות) היה אשר ובמהלך כל השנים המנוחה לא הביעה כל אי שביעות רצון מניהול זה של בנה. ע"פ עדותו של אשר, התשלומים לבית האבות עמדו על 8,500 ₪ לחודש בממוצע. כ"כ נזקקה המנוחה לתרופות יקרות שאינן בסל הבריאות ועלו ממון רב והוא הגיע למסקנה שיצטרך למשוך כל חודש בין 11,000 ל-12,000 ₪ והסידור של משיכה מידי חודש הכביד באופן שעלה הצורך, לפי העדות, לשם היעילות וצרכי הטיפול להעביר את מלוא הסכומים. בדצמבר 2009, הודיע אשר לרותי כי בעצה אחת עם אמו, סוכם כי הוא ואחותו יפתחו חשבון חדש וכי הכספים בחשבון הפקדון יועברו לחשבון החדש שיפתח. ע"פ עדותה של רותי, לבקשתה, המציא לה אשר ביום 26/12/09 אישור שחרור של המנוחה מבית חולים רמב"ם ובין היתר צוין בו כי המנוחה בעת שחרורה היתה במצב הכרה מלא מתמצאת בזמן ובמקום, שמיעה ודיבור תקינים והיא מודעת למצבה. בהתאם לאמור אמרה רותי לאשר כי לאור הנ"ל ניתן לבצע את המבוקש ועל המנוחה לסור לסניף הבנק לחתום על אישור לביצוע הפעולה. אשר טען כי אמו בבית אבות בחיפה ויקשה להסיע אותה לקרית ביאליק ולכן ביקש שנציג הבנק יגיע אליה לבית האבות ויחתים אותה על המסמכים. רותי הסכימה ולבקשתה יצאה הגב' אלינה לובין, פקידת בנק מהסניף הקרוב בחיפה (סניף הדר) כדי לפגוש את המנוחה ביום 28/12/09. אלינה ביקרה את המנוחה בבית האבות, והחתימה אותה על הבקשה להעברת הכסף לחשבון שיפתחו אשר ורבקה בבנק. בהתאם לבקשה, הועבר סך 285,832 ₪ ביום 31/12/09 לחשבון מס' 22139/42 שנפתח ע"ש אשר ורבקה בסניף. חשבון המנוחה נסגר ב-11/1/10 (לאחר ההודעה על פטירתה). מאותו רגע היו אשר ורבקה סוברנים להחליט מה לעשות בכסף וביום 6/1/10 ניתן להם לבקשתם שיק בנקאי על סך זה (ראה התדפיס נ/2) שהופקד בבנק אחר. כל העובדות שבסעיפים 8-12 לעיל, הוכחו בעדות רותי ואשר, ולמעשה אינן במחלוקת של ממש. טענת התובעת היא כי הבנק נטל חלק בקנוניה או למצער התרשל בהתנהגותו ואיפשר במחדליו לאחיי התובעת להבריח את כספי המנוחה ולנשל את התובעת, תוך ניצול מצוקתה הגופנית והנפשית ותלותה בהם, כל זאת תוך הפרת חובתו שבסעיף 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 שכותרתו איסור פגיעה בנסיבות מסוימות הקובע כי : " לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר שיש בו משום ניצול מצוקתו של לקוח, חולשתו השכלית או הגופנית, בורותו, אי-ידיעתו את השפה או חוסר נסיונו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכל כדי לקשור עסקה של מתן שירות בתנאים בלתי סבירים או כדי לתת או לקבל תמורה השונה במידה בלתי סבירה מהתמורה המקובלת. לטענתה הבנק פעל בניגוד לחוק ולנוהלים. הוא פעל בחיפזון שעה שהיתה במצב בריאותי קשה בלי לקבל חוות דעת או לשוחח עם רופא שנמצא בבית האבות ויכול לשפוך אור על מצבה, תוך התעלמות מכך שיש למנוחה צאצא נוסף והתעלמות מהלחץ שהופעל עליה ע"י שני ילדיה אשר ורבקה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, תצהיריהם ועדויות העדים ללא תצהיר, לרבות חוות דעת המומחה מטעם התובעת וסיכומיהם, דין טענות התובעת להדחות. מושכלת יסוד היא, כי כל אדם כשר לפעולות משפטיות זולת אם כשרותו הוגבלה או נשללה כאמור בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962. מי שמבקש להפריך את חזקת הכשירות בטענה של היעדר צלילות - הנטל עליו, ובעניננו, על התובעת. העובדה לפיה המנוחה סבלה ממחלות פיסיות שונות ואף אושפזה פעמים רבות, אינה יוצרת מניה וביה חזקה בדבר היעדר צלילות או פגיעה ביכולת הקוגניטיבית. הרמת הנטל לשלילת הכשירות הקוגניטיבית אינה ענין של מה בכך ואין די בהעלאת ספקות גרידא בשל מצבה הרפואי-כללי של המנוחה, כדי לעמוד בנטל זה (וראה ההלכה בעניני צוואה בהקשר זה- ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל פ"ד לה (3) 101; ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל פ"ד מג (1) 760. טענת התובעת לפיה המנוחה לא היתה בהכרה צלולה בעת חתימה על האישור להעברת הכסף לא הוכחה במידה הנדרשת. הטענה לפיה מצבה הדרדר נוכח אשפוזים תכופים שהשפיעו על שיקול דעתה או יכולותיה הקוגניטיביות, חסרת ביסוס ראייתי מספיק. אכן מהתיעוד הרפואי עולה כי המנוחה סבלה ממחלות שונות ברם כולם היו מחלות פזיות ולא מנטליות. המנוחה היתה לכל אורך הדרך עצמאית, בהכרה מלאה, צלולה ומתמצאת בזמן ובמקום. הוכח כי המנוחה שהתה בבית הורים דינה ואח"כ עברה בתחילת דצמבר 2009 לבית הורים מרגש-נועם. בבדיקה מנטלית שנערכה לה בעת הקבלה לבית האבות דינה ב-2/09, נמצא כי היא צלולה ומתמצאת, משתפת פעולה וקיבלה ציון 10/10 במבחן קוגניטיבי שנערך לה (נספחים ה', ו' לתצהיר רותי). בכל ההפניות לבית חולים לרבות ההפניות האחרונות (כגון 30/10/09) נרשם כי הינה: "עצמאית, תקשורת תקינה, שמיעה תקינה, מצב רגשי רגוע, התמצאות מלאה וניידות עצמאית" וכי היא מצויה בהכרה צלולה ומתמצאת בזמן ובמקום. בטופס אנמנזה סיעודית של בית חולים מרגש (בית נועם) מיום 1/12/09 הוגדרה כמתמצאת בזמן ובמקום וכך גם נקבע בסיכום ביח"ל רמב"ם (ראה נספח ח',ט' לתצהיר רותי). בטופס רישום קבלה מטעם בית חולים נועם שנערך ב-9/12/09 צוין במפורש כי באותו מועד המנוחה היתה בהכרה מלאה, שקטה ורגועה מתמצאת בזמן ובמקום ובעלת זיכרון תקין. במסמך סיכום אשפוז מיום 24/12/09 שהועבר לבנק (לבקשת הבנק) נרשם שוב שהיא צלולה ומתמצאת בזמן ובמקום. ביום 28/12/09 (היום בו ביקרה אלינה אצל המנוחה), נרשם כי נערכו בדיקות והיא צלולה ומתמצאת (נספח י' לתצהיר רותי). התובעת תמכה את טענות היעדר הצלילות בחוות דעת ד"ר סינוף (ת/1). חוות הדעת מסתמכת על מכתבי שחרור מבית חולים רמב"ם במהלך שנת 2009 ותיק רפואי מבית האבות- בית דינה. בחוות דעתו הוא קובע כי רוב האשפוזים היו כדי לקבל מנות דם בגלל דימום ממערכת העיכול או בגלל אי ספיקת לב שהחמירה לקראת סוף חייה של המנוחה. המומחה מצטט את התיעוד לפיו בתקופה האחרונה כלומר אחרי אשפוז 24/12/09 היתה חלשה עייפה וחרדה לגבי מצבה. עם זאת הוא מצטט, בהגינותו, את התיעוד לפיו במשך שנת 2009 ואפילו באשפוז האחרון כתוב בכל המכתבים שהמנוחה צלולה, מסוגלת למסור מידע, התמצאה במקום, באדם ובזמן. לדעתו, הואיל ולא נבדקה בחודש האחרון לחייה ע"י פסיכיאטר או גריאטר כדי להעריך את מצבה הקוגניטיבי לא ניתן לתת חוות דעת פורמלית על המצב הקוגניטיבי בו היתה שרויה. ההתרשמות של הצוות המטפל היתה שהיא צלולה אבל לדעתו אין די בכך הואיל ופעולה של העברת כספים היא מורכבת ולכן לפני פעולה כזו היתה חובה לבצע הערכה קוגניטיבית לשם קביעת מצבה והוא מטיל ספק בכושר השיפוט, תוך שסבור שהנתונים מרמזים על השפעה בלתי הוגנת של שני הילדים ואולי גם הצוות בבית האבות, בגלל תלותה בתמיכתם. השערת המומחה מטעם התובעת לפיה יתכן שהיתה השפעה בלתי הוגנת בשל מצבה הרפואי תוך טענה שבמצבה היתה חובה לקבל חוות דעת קוגניטיבית, אינה מגיעה לרף הנדרש. במכלול הראיות שהוצגו, נחה דעתי כי אין ראיה להיעדר כשירות להחליט ואני דוחה את התזה הגורפת האוטומטית לפיה לפני העברת הכסף מחשבונה, היתה חובה על הבנק לבצע הערכה קוגניטיבית. אין חולק כי חוות הדעת ת/1, ניתנה על סמך מסמכים בלבד. המומחה לא בדק את המנוחה עובר לפטירתה ואף לא שוחח, לצורך הכנת חוות הדעת, עם מי מהילדים, או מהצוות בבית האבות או הרופאים שטיפלו בה. ד"ר עציון, מנהל בית האבות נועם, רופא כללי העוסק בפועל בגריאטריה, ערך סיכום אשפוז לבקשת אשר ורבקה ביום 17/1/10 (נ/4). יצוין כי ד"ר עציון ראה אותה מידי יום כך שיכול היה לשפוך אור מקיף, מפורט ומהימן אודות מצבה. לפי עדותו המנוחה התקבלה לבית האבות שבניהולו ביום 1/12/09. בתחילה השתתפה המנוחה בפעילויות החברתיות השונות בבית האבות אך לאחר שאושפזה ב-17/12/09 סבלה מחולשה וקשיי נשימה והיתה זקוקה לעזרת הזולת. בסיכום האשפוז הוא כותב כי מדובר באישה צלולה שידעה להגדיר את רצונותיה על אף היותה אישה סיעודית ומוגבלת רפואית. לאחר שחזרה מהאשפוז התקשתה ללכת. ב-30/12/09 היתה בחרדה בשל מצוקה נשימתית ובשל חרדתה נשלחה לבית החולים. במהלך האישפוז היא נפטרה. ע"פ עדותו, המנוחה התקבלה לבית ההורים נועם למחלקה של עצמאים תשושים, היא באה עם הליכון, היה לה קשה ללכת בגלל ספיקת לב כרונית קשה, אבל יכלה ללכת למרחק של 5-6 מ'. כ"כ סבלה מתת פעילות בלוטת התריס. המנוחה נזקקה לטיפות עיניים בגלל הגלאוקומה, ולתרופות להורדת לחץ דם. חרף האמור היא לא היתה סיעודית, (למעט באופן זמני במהלך אשפוזים בבית חולים וכתוצאה טבעית מהטיפולים והתרופות שם). בבית הורים נועם היתה לה ניידות והגיעה לשרותים בעצמה. בחקירתו נשאל ביחס להזקקות לחמצן והסביר כי המנוחה נעזרה במשקפי חמצן (משקפי אף) מידי פעם ולא באופן קבוע (עמ' 24 לפרו' ש' 27-28). ד"ר עציון הסביר את ההבחנות בין תשוש לתשוש עצמאי ובינם לבין סיעודי כמו גם את המונח תשוש נפש שהוא מושג מקצועי נפרד. ע"פ עדותו, תשוש עצמאי הוא תחת ביקורת משרד הרווחה שעה שסיעודי הוא תחת ביקורת משרד הבריאות. הוא מדגיש כי המנוחה היתה תשושת גוף ולא תשושת נפש. תשוש נפש, להבדיל, לא יכול לשהות בדיור מוגן או בית אבות, אלא במחלקה מיוחדת/סגורה לתשושי נפש (מחלקה שלא קיימת בבית האבות שבניהולו). (ראה עמ' 25 לפרו' ש' 23-31). ד"ר עציון נשאל אם גילה אצל המנוחה קושי בזכרון, קשב, חשיבה, הבנה והשיב שלא. הוא הסביר כי כדי להתקבל למחלקת תשושים עצמאים יש ועדת קבלה ורק מי שצלול יכול להתקבל. המנוחה היתה תשושה עצמאית ובמצב זה התקבלה לבית נועם בתחילת דצמבר 2009. לפי דעתו לא התעורר צורך במהלך תקופת שהייתה בבית ההורים באבחנה קוגניטיבית. הוא מסביר כי המחלות מהן סבלה אינן פוגעות בקוגניציה. ד"ר עציון אף ביקר אותה בבית החולים ולא התרשם שהיא תשושות נפש. הוא אף מעיד במפורש: "אני מצהיר שכל יום בבית האבות ראיתי אותה לפחות פעם אחת ושוחחתי איתה. לא היתה לה כל בעיה קוגניטיבית, חד משמעית". ולשאלה אם לדעתו היא יכלה להבין את המשמעות של העברת כספים לילדים הוא משיב "היא יכלה לעשות פעולה כזאת בצורה עצמאית לחלוטין."עמ' 26 9-26). עדות זו של ד"ר עציון שראה את המנוחה מידי יום ומיומן בטיפול באוכלוסיית הקשישים ואבחונם, היתה כנה, מהימנה ומשכנעת. בשקלי את חוות הדעת מטעם התובעת המציעה ספקולציה תאורטית אל מול עדותו של ד"ר עציון, עד אוביקטיבי, שאין לו ענין בתוצאות התיק, המתבסס על תעוד רפואי כמו גם על הסתכלות יומיומית לפיה היתה המנוחה צלולה כל זמן שהִייתה בבית נועם, אני מבכרת את האחרונה. יובהר כי האפשרות להעדיף עדות אחרת על פני חוות הדעת מומחה, שאף ויתרו על חקירתו הנגדית, מוכרת בהלכה וראה לדוגמא ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נ"ד (2) 215). על צלילותה של המנוחה ניתן ללמוד גם מעדותה המפורטת של פקידת הבנק אלינה שבאה אליה לבית נועם לשם החתמתה. בתצהיר אלינה (נ/3), היא מעידה כי הגיעה לבית האבות ביום 28/12/09 בשעה 16:00 או בסמוך לכך. אלינה שוחחה עם המנוחה, המנוחה מסרה לה את תעודת הזהות שלה, והביעה את רצונה להעביר את הכסף לחשבון אשר ורבקה. היא שאלה את המנוחה מס' פרטים מהחשבון וזו ידעה להשיב לרבות בשאלה מהו הסכום שבחשבון (כ- 285,000 ₪) ואף רשמה את הסכום על נייר לבקשת אלינה. אלינה שאלה אותה מדוע היא מבקשת לבצע את הפעולה ונענתה שהיא מבקשת לבצע כדי שהילדים, הבן והבת, ישתמשו בכסף ויטפלו בה. לפי עדותה היא הבהירה למנוחה כי לאחר הפעולה היא לא תוכל שוב לגעת בכסף והמנוחה השיבה שהיא מבינה ומסכימה ואמרה שוב שהיא רוצה שמי שיטפל בכסף זה בנה ובתה שנכחו במקום ועליהם הצביעה באצבע. גם אחרי ודוא כל הנ"ל, אלינה לא הסתפקה בהחתמתה על הטופס להעברת הכסף אלא דאגה להחתימה על בקשה מפורשת בכתב המופנית לבנק לאומי סניף ביאליק לידי גב' רות רובין (נספח ב' לתצהיר הבנק) שזו לשונה: " אני מלכונה X ת.ז........ מצהירה בזאת שאני מאשרת שכל הסכום שנמצא בח-ן מס 24343/33 יועבר לח-ן חדש שבני אשר X ת.ז....... ובתי רבקה X ת.ז....... יפתחו בסניף בל"ל בקרית ביאליק. לפי מיטב זכרוני ישנו סכום של כ-285,000 ₪ (כעת הוא נמצא בפק"מ שבועי)". (השמטות מספרי ת.ז לא במקור אלא נעשו על ידי- א.ד) אלינה העידה שהמנוחה ישבה בכסא ואכלה עצמאית ובתשובה לשאלה בחקירתה מדוע לא מצאה לנכון להוציא את הילדים מהחדר השיבה שלא מצאה לנכון להוציאם הואיל ואין בנוכחותם הפרת הסודיות ונוכחותם לגיטימית כפי שהרבה פעמים מגיעים לקוחות עם משפחותיהם לבנק ויושבים יחד (עמ' 18 לפרו' ש' 5-18). היא מעידה כי התרשמה שהמנוחה היתה צלולה וידעה על מה היא חותמת ואם היה לה ספק, לא היתה מחתימה אותה. עדותה של אלינה היתה כנה ומהימנה בעיני. היא נשלחה כדי לבדוק אם זהו רצון המנוחה ומלאה משימתה כהלכה לאחר שוידאה כי היא צלולה ומבינה את הבקשה ומשמעותה וחזרה ווידאה כי זה רצון המנוחה. אדגיש כי לא היה לה אינטרס להחתים את המנוחה. להיפך, מרגע שהכסף יוצא מחשבונה יכולים הילדים לעשות עמו ככל העולה על רוחם לרבות הוצאתו מהבנק ולכן מקובלת עלי עדותה לפיה אילו היתה סבורה שהמנוחה לא צלולה, לא היתה מחתימה אותה. ודוק: אנשים מוּנָעים משיקולים שונים והעדפות שונות ויש תמיד אפשרות שטיפול ילדיה רבקה ואשר בה, באופן אינטנסיבי יומיומי יותר מהאחות התובעת, נכנס לגדר שיקוליה, אם מתוך הכרת תודה או אם מתוך שיקולים תועלתיים כאלה ואחרים. דברים שבלב אינם דברים ואולי הם טעונים ליבון בין האחים במסגרת אחרת, אך אינם רלבנטים לגדר המחלוקת עם הבנק. משימתה של אלינה היתה לבדוק אם המנוחה צלולה וזה רצונה, ומשימה זו מולאה להנחת דעתי תוך שאלינה הגיעה למסקנה כי המנוחה כשירה וזהו רצונה. לענין יחסי המנוחה עם ילדיה, אבהיר כי בניגוד לטענתה של התובעת לפיה טיפלה במסירות באמה המנוחה להבדיל מאחיה, הראיות האוביקטיביות שפני מציגות תמונה אחרת משנשאל ד"ר עציון ביחס לילדיה (אשר ורבקה), העיד כי ראה את שניהם כל יום בבית האבות יושבים איתה שעות ארוכות, עד 12 בלילה וכך גם בבית חולים רמב"ם לא משים ממיטתה. הוא מעיד כי ככל שהיתה בעיה רפואי, היה פונה לרבקה והיא היתה עוזבת הכל ומגיעה בכל שעה (עמ' 22 לפרו' ש' 22-24). אשר לתובעת, אין חולק כי תכיפות ביקוריה היתה פחות אינטנסיבית. וראה עדות ד"ר עציון שראה אותה פעם אחת בערב בחדר אוכל עם המנוחה (עמ' 22 לפרו' ש' 3-9). וראה גם עדותה של רבקה שלא נסתרה ולפיה היא זו שטיפלה במנוחה באופן צמוד כל השנים. היא לא נישאה, גרה עם המנוחה, לוותה אותה לכל הבדיקות אצל רופאים ולכל האשפוזים, הלכה לבדוק בתי אבות, היתה עם המנוחה בבית אבות נועם כל יום ובסופי שבוע כל היום. ולא מיותר לציין כי לפי עדותה, המנוחה היתה צלולה עד נשימתה האחרונה, לה היתה עדה בבית החולים. (עמ' 34 לפרו' ש' 1-14). לאור טענות התובעת לפיהם אחיה נהגו לצעוק ולהפעיל לחץ על אמם נחקר ד"ר עציון אם ראה התנהגות כזו והשיב: "לא ראיתי דבר כזה. ילדים כאלה אני מאחל לכל הורה, הם כל כך מסורים בכל האספקטים" עמ' 26 לפרו' ש' 27-31. טענת התובעת לפיה מהלך העברת הכסף נעשה במחטף מתוך הבנת אשר ורבקה כי ימיה של המנוחה ספורים, אף היא לא הוכחה. אכן היא נפטרה כשבוע לאחר העברת הכסף ברם אין כל ראיה אודות כוונת מחטף ואין ראיה אוביקטיבית שתתמוך בתזה לפיה המוות היה צפוי בכל רגע. מעדותו של אשר שהיתה מהימנה, ולא רק שלא נסתרה אלא אף התובעת מבקשת להתבסס עליה בסיכומיה, עולה כי ב-1/12/09 (4 ימים לפני פטירתה), הפנו הרופאים את המנוחה בעוד 8 שבועות לבדיקות שונות בהן בלוטת התריס משמע כי אף הם לא סברו שימיה ספורים. (עמ' 27 לפרו' ש' 28-30). עדות זו לפיה המוות לא היה צפוי קיבל חיזוק גם בעדותו של ד"ר עציון. ביחס להגעת אלינה העיד אשר, ועדותו נתמכה גם ע"י רותי נציגת הבנק, כי מהלך ההחתמה תוכנן להתבצע זמן מה קודם לכן אך בשל אשפוזה של המנוחה בין 17/12/09 ל-24/12/09 נדחה הענין. מכל הממצאים שנסקרו לעיל בהרחבה עולה המסקנה כי המנוחה היתה חולה במספר מחלות, אף אחת מהן לא פגעה ביכולות הקוגניטיבית וכושר השיפוט. הבנק נהג בתום לב וערך את הבירור בדבר מצבה של המנוחה בטרם יסכים להעברת הכספים. הוא לא ידע בפועל בזמן אמת, על קיומה של אחות נוספת וממילא אינו מופקד על האופן בו המנוחה רוצה לעשות שימוש בכספה. כל שהיה עליו לברר הוא אם זהו רצונה של המנוחה ובענין זה הוא פעל, וידא ורק לאחר מכן העביר את הכסף. התובעת לא הצביעה על מקור שבדין המחייב את הבנק לקבל חוות דעת מומחה כל אימת שמתבקש להעביר כספי קשישים גם אם הם חולים. נחה דעתי כי הבנק לא פעל בחיפזון וגם לא היה לו אינטרס לסייע לפעולות חפוזות שמטרתן ריקון חשבון. הוא בדק תיעוד רפואי. מהעדויות שהוכחו נראה כי אף אילו היה מתייעץ עם ד"ר עציון מנהל בית האבות שהוא רופא מנוסה וראה אותה מידי יום, היה מקבל אור ירוק לביצוע הפעולה שכן ד"ר עציון העיד כאמור שהמנוחה היתה צלולה וכשירה קוגניטיבית. אכן היה ראוי לקבל הסכמה מפורשת ומיוחדת מהמנוחה להעברת כל הכסף מחשבונה שכן המשמעות היא שמרגע שהכסף עבר, אין לה חלק בו ואולם מרגע שענין זה הוסבר לה, ונחה דעתי כי הוסבר במפורש והובהר כמה פעמים כדי לוודא שהבינה והיא אף חתמה על נספח ב' לתצהיר רותי, אני קובעת כי ניתנה הסכמתה להעברת הכסף לאשר ורבקה. יתכן שאילו היתה המנוחה חיה עוד מספר שנים היה הסכום שבחשבון מתכלה כולו בטיפול בה ויתכן שלא. לא הוכחה כל אינדיקציה לידיעה על מותה הקרוב של המנוחה ומתוך התשתית נראה כי המנוחה נתנה אמון מוחלט בשני ילדיה רבקה ואשר כי יפעלו לטובתה. המנוחה הביעה רצונה המפורש להעברת מלוא הסכום לאשר ורבקה שיפתחו חשבון בבעלותם. וכפי שהוסבר לה, לאחר שפתחו ונהיו בעלי הכסף, יכלו לעשות בו כרצונם. חובת הנאמנות של הבנק היא כלפי הלקוחה- המנוחה ולא להבטחת יורשים פוטנציאלים העלולים להפגע מהעברת הכסף למי מהם בעודה בחיים. העובדה כי הפקידה הגיעה למנוחה נובעת מכך שהמנוחה לא יכלה להגיע לסניף. היא הגיעה לא מתוך חובה לשמור על זכויות ירושה עתידיות של מאן דהו, אלא כדי לוודא כי זהו רצונה וכי מגבלתה הרפואית לא מעיבה על יכולתה לקבל החלטה. הא ותו לא. במילים אחרות, הבעיה לא נעוצה בהעברת הכסף או במעשה שלא כדין מצד הבנק אלא בסכסוך ירושה בין האחים לפיו התובעת סבורה שמגיע לה 1/3 מהכספים ושעל אחיה להחזיר לה מה שלקחו לעצמם ביתר, ללא קשר לשאלה אם הכסף עבר פיסית לחשבונם. סכסוך זה אין מקומו כאן. אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובעת תשפה את הנתבע בגין הוצאת העד שנפסקה בישיבת 10/5/12 בסך 1,000 ₪ ובנוסף תשא בשכ"ט עו"ד של הנתבע בסך כולל של 12,000 ₪. חשבון בנקבנק