דוגמא לפסק דין בנושא תביעת פיצויים בגין נפילת מעלית במלון: המערער 1 (להלן: המערער), כהן דת שמקום מגוריו בארצות-הברית, הוא מייסדו והניצב בראשו של המערער 2 (ארגון של כוהני דת נוצריים התומכים בישראל). בעבר היה המערער (יליד שנת 1932) אדם בריא ופעיל, אך מאז שלהי שנות השמונים התדרדר מצב בריאותו, עד שהפך לשבר-כלי המרותק לכיסא-גלגלים. בתובענה שהגישו, לבית-המשפט המחוזי בירושלים, ייחסו המערערים את חוליו ונכותו של המערער לנזק גופני שנגרם לו כתוצאה מתאונה בה נפגע, ביום 12.4.1988, עת השתמש במעליות במלון "שערי ירושלים" שבירושלים. לגרסת המערער ורעייתו, שנלוותה אליו, מטרת ביקורם במלון במועד האמור הייתה לבדוק אם ניתן לשכן בו קבוצות של מבקרים שהובאו לישראל על-ידי המערער 2. לאחר שסיירו בקומה השביעית של המלון, בלוויית מנהלת משרד הקבלה גב' וידנר, נכנסו למעלית כדי לרדת. משלחצה הגב' וידנר על הכפתור, צנחה לפתע המעלית למרחק לא גדול ונעצרה. לאחר שחולצו, בעזרת טכנאי המעליות שעבדו במקום, פנו - ביחד עם גב' וידנר ואחרים - למעלית אחרת, אך גם מעלית זו צנחה בפתאומיות. לאחר שחולצו גם ממנה ירדו במדרגות. כתוצאה מצניחת המעליות, טענו, נזרק המערער ונפגע. סמוך לאחר התאונה פגשו במלון מכרה שלהם, עורכת-דין מארצות-הברית, וסיפרו לה על אודות הפגיעה שספג המערער בצניחת המעליות. כן שוחחו, לדבריהם, עם מנהלת משרד הקבלה, גב' וידנר, על האירוע הטראומטי שפקד אותם ושגב' וידנר, לגרסתם, חוותה אותו ביחד עמם. במשך שלושה ימים נוספים, שבהם המשיכו לשהות בישראל, חש המערער כאבים, בעיקר בצווארו, אך לא פנה לקבלת טיפול רפואי. מישראל יצאו המערער ורעייתו לקנדה, למסע הרצאות שהיה מתוכנן למערער מראש. גם לאחר שובו לביתו בארצות-הברית, לאחר שסיים את מסע הרצאותיו, המשיך המערער בפעילותו הרגילה, אך אותות הפגיעה שספג, לדבריו, בתאונה החמירו והלכו.   התובענה הוגשה לבית-המשפט בשנת 1995, יומיים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות. מלכתחילה הופנתה התובענה נגד המשיבה 1, בטענה כי הייתה בעלת המלון במועד האירוע, ונגד המשיבה 2, אשר התקינה את המעליות במלון. משהוברר, כי בעלת המלון ומחזיקתו במועד אירועה של התאונה הנטענת הייתה המשיבה 3 - ולא המשיבה 1 - צירף המערער לתובענתו גם את המשיבה 3. אלא שצירופה של המשיבה 3 נעשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות והמשיבה 3 אכן טענה כי התובענה נגדה התיישנה. ואולם בצדקתה של טענה זו לא נדרש בית-המשפט המחוזי להכריע, באשר הגיע למסקנה כי המערער כלל לא הוכיח שהאירועים התאונתיים, שלהם ייחס את נזקיו, אמנם התרחשו; ועל-כל-פנים, כי לא הביא ראיות מספיקות לטענתו, כי בין האירועים הללו - בהנחה שהתרחשו - לבין מגבלותיו הגופניות הקשות התקיים קשר סיבתי. לנוכח מסקנה זו פסק בית-המשפט לדחות את התביעה.   בטיעונו לפנינו, בכתב ועל-פה, קיווה בא-כוח המערערים לשכנענו, כי בית-המשפט המחוזי שגה במסקנתו האמורה. לאחר שמיעת טענותיו המשלימות (ביום 12.5.04) הצענו לו לשקול אם לעמוד על הערעור, ולבקשתו נתנו לו ארכה לבירור עמדת שולחיו. מקץ שבוע (ביום 19.5.04) הודיענו בכתב, כי שולחיו עומדים על ערעורם, ונמצא כי עלינו להכריע בערעור לגופו. לכך איננו נדרשים ליותר משורות ספורות. העדים היחידים שהובאו מטעם המערערים להוכחת תביעתם היו המערער ורעייתו. דא עקא שהשופטת המלומדת, ששמעה את עדויותיהם והתרשמה מהן, קבעה, כי תיאוריהם אודות צניחתה ועצירתה הפתאומיות של המעלית, ואודות הכאבים החזקים אשר חש המערער מיד לאחר האירוע, אינם מהימנים עליה. בנסיבות אלו ראתה לייחס משקל למחדלם של המערערים להזמין למתן עדות מטעמם אנשים נוספים, שבידם לאשר את גרסתם, מקרב אלה שנסעו במעלית ביחד עמם, או מקרב הטכנאים שעסקו בתיקון המעליות ביום האירוע. כן לא הזמינו את מכרתם מארצות-הברית, עורכת-הדין שאותה פגשו, לדבריהם, סמוך לאחר האירוע ושחו לה את הקורות אותם. את גב' וידנר, שבינתיים עזבה את הארץ, התקשו המערערים אמנם להזמין, ואולם בהודעה בכתב שנרשמה מפיה, לאחר שנתקבלה (בשנת 1991) דרישת המערער לתשלום פיצויים, הכחישה גב וידנר את גרסת המערער. בהודעתה - אשר הוגשה כראיה מטעם המשיבים בלא התנגדות מצד בא-כוח המערערים - מסרה גב' וידנר, כי היא עצמה מעולם לא הייתה בתוך מעלית במלון באירוע שבו המעלית נפלה כתוצאה מתקלה, וכי על כך שהמערער טוען כי נפגע באירוע כזה שמעה לראשונה מפי מנכ"ל המלון בשנת 1991, לאחר שהמערער פנה למלון בדרישה לפיצויים.   ממצאה העובדתי של השופטת היה, אפוא, שהמערערים כלל לא הוכיחו את התרחשות האירוע שבו תלה המערער את הסיבה לנזקיו הגופניים. די היה, לדידי, בהנמקת השופטת לביסוס הממצא האמור כדי להוביל לדחיית הערעור. ואולם, השופטת לא הסתפקה בדחיית הגרסה בדבר עצם התרחשות האירוע, אלא בדקה ומצאה כי המערער אף לא הוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין האירוע הנטען - בהנחה שזה אמנם התרחש - לבין מצבו הגופני במועד הגשת התביעה. ממצא זה ייסדה השופטת על החומר הרפואי (לרבות חוות-דעת מומחים) המתייחס למערער, ועל בדיקת קורותיו ופעילויותיו של המערער לפני ואחרי מועד האירוע. מכלל האמור הסיקה, כי את מצבו של המערער יש לייחס, בעיקר, להתפתחות חולנית ניוונית. בכך אינני רואה מקום להרחיב, ודי שאומר כי נימוקי השופטת מבססים היטב גם את ממצאה האמור, שכאמור נקבע מעבר לצורכי ההכרעה.   הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערים לשלם למשיבים שכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪, מחציתו למשיבים 1 ו-3 ומחציתו למשיבה 2.   המשנה לנשיא     השופטת ד' ביניש: אני מסכימה.   ש ו פ ט ת   השופטת מ' נאור: אני מסכימה:   ש ו פ ט ת   הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא א' מצא. בית מלוןמעליתבתי מלון (תביעות)