דוגמא לפסק דין בנושא פיצויים על חקירה במשטרה: השאלה המרכזית הדרושה הכרעה בתיק זה הינה, אימתי יש מקום לחייב את משטרת ישראל באחריות נזיקית, בגין הליך של חקירה תחת אזהרה כלפי אזרח, וכלום במקרה הקונקרטי שבפניי הופרה חובת הזהירות. במידה והתשובה חיובית, האם יש לחייב את הנתבעת בנזקי האזרח, התובע. מבוא, השתלשלות האירועים וטענות הצדדים בתמצית תחילתה של פרשה זו הינה בהסכמתו של התובע, פרקליט ותיק, לשמש כאחד המפקחים לאדם בשם אהרון קליין (להלן - קליין), במסגרת שחרור קליין למעצר בית בהליך פלילי שהתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הדיון בו מונה התובע בהסכמתו כמפקח כאמור, התקיים ביום 13.11.11, ובמסגרת זו אף חתם התובע על כתב ערבות לחיוביו כמפקח. התובע פיקח בפועל על קליין בביתו בישוב לפיד, במשך שני סופי שבוע ברציפות, כאשר המפקח השני, עורך דין דוד ליבוביץ, מפקח על קליין במהלך השבוע. ביום 8.12.11 התנהל דיון בנושא תנאי השחרור, בפני כב' השופט ד''ר מודריק, במסגרתו הודיע התובע כי לא יוכל להמשיך כמפקח לקליין. בהחלטתו של כב' השופט ד''ר מודריק באותו דיון, נמתחה ביקורת נוקבת על התובע, אשר ביקש לחזור בו מהתחייבותו לשמש מפקח, אך בסופו של יום, הוספו מפקחים נוספים ונקבע בהחלטה כך: "מכאן ועד יום ראשון בבוקר יפקח על הנאשם עורך דין ליבוביץ, הנמנה עם המפקחים הקיימים. מיום ראשון בבוקר ועד יום שלישי בבוקר יפוקח הנאשם בידי יעקב גולדרייך, שמחוייבותו הוסברה לו, והוא יחתום על ערבות כמפקח, בהיקף של הערבות שחתומים עליה המפקחים האחרים. מיום שלישי בבוקר ועד להחלטה שתתקבל בידי בעקבות תסקיר שירות המבחן שיונח בפני עד יום חמישי ה-15.12.11, בשעה 08:30, יהיה הפיקוח בידי עורך דין ליבוביץ. כל החלפה בין המפקחים הללו לבין עצמם תהיה בהודעה מוקדמת לפרקליטות". ראה ההחלטה נספח "1" לכתב התביעה (להלן - החלטת המחוזי). למחרת החלטת המחוזי, ביום שישי 9.12.11, מצאו שוטרי משטרת ישראל, בביקורת שערכו, כי הנאשם נמצא ללא מפקח, ובכך הופרו תנאי שחרורו (ראה דו''ח פעולה נספח ו' לכתב ההגנה). למחרת, יום שבת, 10.12.11, נערכה שוב ביקורת בבית קליין, והלה, שנמצא שוב ללא מפקח, טען כי מי שאמור לשהות בדירה, עורך דין ליבוביץ, עזב אותה הואיל ולא חש בטוב (נספח ז' לכתב ההגנה). בהמשך אותו היום, יצרה קשר עם המשטרה חברתו של קליין, עורך דין לירון נחום, וציינה כי המשמורן הנוסף, עו"ד ליבוביץ, עזב את הדירה אך צריך לשוב, וכן כי ניסתה לאתר את התובע, לשיטתה המשמורן השני, שלא ענה (ראה מזכר המשטרה מיום 10.12.11 נספח ח' לכתב ההגנה). בנסיבות אלה הוחלט - למחרת היום - לזמן את התובע לחקירה תחת אזהרה במשטרה וכן לחקור תחת אזהרה את קליין וגולדרייך. יצוין, כי טרם ביצוע ההזמנה לחקירת התובע התקבל אישור הפרקליטות כנדרש, בשל היות התובע עו"ד. ואכן, ביום 11.12.11 נחקר התובע תחת אזהרה, בגין "הפרת הוראה חוקית בניגוד להחלטה של בימ''ש מחוזי, וזאת בגלל שבתאריך 10.12.11 הפרת הוראת בימ''ש שלא התייצבת לפקח על אריק קליין שנמצא במעצר בית ברח' השקמה 98 ביישוב לפיד" (ראה הודעת התובע שנגבתה ממנו נספח י''ד לכתב ההגנה). יצויין כי זכויותיו של התובע הוסברו לו, כולל זכות להיוועץ בעורך דין, וזאת בפתח החקירה. התובע טוען, כי לא היה כל יסוד, ולו קלוש, לחשוד בו שהפר הוראה חוקית כלשהי, נוכח החלטת המחוזי, שצוטטה לעיל, ולפיה במועד הרלוונטי, יום שבת 10.12.11, לא היה אמור לפקח על קליין, אלא ליבוביץ היה אמור לעשות זאת. מכאן, תביעתו ע''ס 50,000 ₪ נגד הנתבעת, בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל חקירתו תחת אזהרה, לשיטתו, ללא כל בסיס. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שלל טענות, ואומר בתמצית, כי לשיטתה התובע לא שוחרר מתפקידו כמפקח, וכן כי היה למשטרה יסוד סביר לחשוד כי בוצעה החלפה באותו סופשבוע בין המפקחים, בה היה מעורב התובע, וכי הדבר נעשה בניגוד להחלטת המחוזי. עוד טוענת הנתבעת לכך שבכל מקרה, מדיניות שיפוטית מחייבת אי הטלת חבות בנזיקין, בנסיבות העניין. המישור הנורמטיבי - עוולת הרשלנות ואופן תחולתה ויישומה כלפי המדינה ראוי כי אפתח את הילוכי בכך שאתייחס למישור הנורמטיבי החל על הסיטואציה נשוא תביעה זו. ארחיב קמעא את היריעה על מנת לחדד את הנורמות שיש לבחון בנושא שלפניי. התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות. על מנת שתקום עבירת הרשלנות על פי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), נדרשת חובת זהירות מושגית של המזיק כלפי הניזוק, וכן חובת זהירות קונקרטית, בנסיבות העניין. בנוסף, יש צורך במעשה או מחדל רשלני המפר את אותה חובת זהירות, וכן נדרש קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז (1) 113 בעמ' 123). חובת הזהירות המושגית עניינה בשאלה, האם אדם סביר צריך לצפות את התרחשות הנזק במובן הנורמטיבי. ההכרעה בשאלה נעשית על פי שיקולים של מדיניות משפטית, קרי האם ראוי להטיל על סוגי מזיקים מסוימים חובה כלפי סוגי ניזוקים אחרים, ובאילו נסיבות ראוי לעשות כן (ראה ע''א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ''ד מז(1) 802, בעמ' 809). חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על רקע נסיבות המקרה הספציפי, ועניינה בשאלה כלום בין אותם צדדים קמה חובה קונקרטית להוציא מן הכוח אל הפועל את החובה המושגית (ראה ע''א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ''ד לט (1) 113, בעמ' 129). ככלל, בכל הנוגע לבחינתה של עוולת הרשלנות, דמה של המדינה אינו סמוק מדמם של אחרים. הדבר נלמד מחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי''ב - 1952, אשר השווה את מעמד המדינה למעמד כל גוף אחר, בכפוף לחריגים האמורים בחוק. לדוגמא, כאשר מדובר במעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבורה ותום לב בקיומה של אותה הרשאה חוקית, אם כי המדינה אחראית על רשלנות שבאותו מעשה (סעיף 3 לחוק האמור). מכאן, שעוולת הרשלנות חלה על הפרט והרשות הציבורית כאחד, דבר שמתחייב מעקרון השוויון בתחולת הדין (ע''א 209/85 עיריית קריית אתא נ' אילנקו בע''מ, פ''ד מב(1) 190, בעמ' 197). יחד עם זאת, התוכן הפנימי הנלווה למרכיבי האחריות עשוי להיות מושפע ממעמדה המיוחד של הרשות המקומית ומאופי סמכויותיה, המקרינים על תוכן הנורמות החלות על התנהלותה. כך למשל, יש לשקול את החשש מפני הרתעת הרשות ופגיעה בכושרה לפעול (ע''א 10078/03 שתיל נ' מקורות חב' מים בע''מ, פסקה 31 לפסק דינו של כב' השופט לוי). משטרת ישראל הינה רשות מרשויות השלטון, ויש לבחון את אחריותה בכל הנוגע לעוולת הרשלנות בראי תפקידיה. בהתאם לסעיף 3 לפקודת המשטרה (נוסח חדש) התשל''א - 1971, תפקיד המשטרה הוא בין היתר, לעסוק במניעת עבירות ובגילויין, וכן בתפיסת עבריינים והעמדתם לדין. שימוש לא נאות בסמכויות הנרחבות שניתנו לשוטרים (ראה הסמכויות בסעיף 4 לפקודת המשטרה הנ''ל), טומן בחובו סכנה לפגיעה בזכויות חוקתיות מוגנות של הפרט, כולל הזכות לכבוד, הזכות לחירות והזכות לפרטיות. נפסק פעמים רבות, כי המשטרה כפופה לחובת הזהירות בנזיקין, וכי חלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע נזק לפרטים העלולים להינזק מפעולותיה (ראה למשל, ע''א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן פ''ד מב (3) 733, בעמ' 739). וכפי שנקבע בבית המשפט העליון בהקשר זה: "פעולות שיטור הן פעולות שבמומחיות. שיטור הוא מקצוע הדורש מידה רבה של אימונים, יכולת ומיומנות. יש לבחון פעילות שיטור על פי סטנדרט המומחה הסביר בנסיבות העניין... סטנדרט ההתנהגות הסביר נקבע אפוא על פי רמת הביצוע שניתן לצפות כי תופגן בנסיבות המקרה על ידי שוטרים מיומנים, שעברו הכשרה מתאימה" (ע''א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, עמ' 519). חשוב להדגיש, כי ההלכה הפסוקה קובעת שבחינת התנהגות המשטרה צריכה להיעשות: "בהתבסס על הנתונים שהיו בידה בשעת האירועים ותוך התחשבות בתנאי החקירה ונסיבותיה, ולא בדיעבד באמת המבחן של מעבדה, (ההדגשה שלי - י.ש.), וכי כל עוד החקירה הינה הוגנת ומשמשת לתכלית ראויה, אין לחייב את המדינה בעוולת רשלנות גם אם בראיה לאחור ניתן היה למנוע את הנזק" (ע''א (מחוזי ת''א) 1944/05 שריה עופר נ' דרעי שמשון ואח' פסק דין מיום 18.06.09, סעיף 14). כן ראה קביעה דומה בע''א 6970/69 אבו סמרה נ' מדינת ישראל פ''ד נו(6) 185, בעמ' 189. עוד נפסק, כי כל עוד הרשות המינהלית, ובענייננו המשטרה, פעלה במסגרת מתחם הסבירות, אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה (ראה בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 441-443). ובמקרה של תביעה נזיקית בשל ביצוע חקירה ע"י המשטרה, נפסק כי: "בענין שבפני מדובר לכל היותר בשיקול דעת שגוי. איני סבור שמדיניות שיפוטית ראויה צריכה להרחיב את האחריות אף על מקרה כזה שבפניי" (ת.א. (מחוזי ת"א) 2290/98 ריינס נ' מדינת ישראל, סעיף 5 לפסה"ד). ופסק דין מנחה נוסף נקבע בהקשר זה כי: "המבחנים הנזיקיים הרגילים, שאותם מיישם בית המשפט הבודק תביעות רשלנות, אינם עונים על הקשיים המיוחדים שמציבות סיטואציות אלו, ושיקולי מדיניות מחייבים הטלת ריסון בהטלת אחריות על המדינה. יחד עם זאת, אין בדעתי להרחיק לכת ולקבוע כי כלל לא חייבת חובת זהירות במקרים אלו (כפי שהדבר נעשה בשיטות משפט אחרות). ייתכנו מקרים שבהם הפעלת שיקול הדעת חרגה מכל אמת מידה סבירה, או היתה נעדרת כל אחיזה במציאות (ההדגשה שלי - י.ש.). במקרים אלו, אל לו לבית המשפט להימנע מהטלת אחריות, ולתת לרשות להסתתר מאחרי מסך 'שיקול הדעת" (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, פ"ד מח(3) 45, בעמ' 81; להלן - עניין לוי יצחק). בסיפת הפרק הנוגע למישור הנורמטיבי אציין פסק דין חשוב נוסף: "יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני הצפה של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה עלולות להביא אף לעיוות שיקול הדעת המשטרתי, כך שיינתנו משקל רק מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מידי לתועלת החברתית של פעולותיה" (ע''א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס פ''ד נח(5) 167, בעמ' 181). בהקשר זה ניתן גם להקיש מפסיקה הנסובה על בקשות לחיוב בפיצויים או הוצאות של נאשמים שזוכו, מכח סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כך למשל, בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, בעמ' 104, מונה בית המשפט טעמים להצדקת החיוב בפיצוי אך לאחר מכן מוסיף: "מנגד, מותר לומר, מתייצבים אינטרסים ועקרונות אחרים המטילים ספק בטוב שבחיוב המדינה בפיצוי ובשיפוי. כך, למשל, החשש כי חיוב כזה יכול שירפה את ידי התביעה וירתיע אותה מעשות למילוי חובתה...חיובה של המדינה - או של כל רשות ציבורית אחרת - בפיצוי ובשיפוי יכול שיטיל נטל כבד על הקופה הציבורית". יש לבחון אפוא את התביעה המונחת בפניי באספקלריה של הנורמות המשפטיות שצויינו לעיל. מן הכלל אל הפרט - יישום ההלכות על המקרה עיון מדוקדק בהחלטת המחוזי מגלה, כי באותו סוף שבוע רלוונטי (9.11.11 - 10.11.11), המפקח האחראי על קליין היה עורך דין דוד ליבוביץ, ולא התובע. עוד מצוין במפורש בהחלטת המחוזי, כי כל החלפה בין "המפקחים הללו" תהיה בהודעה מוקדמת לפרקליטות. נראה על פניו כי המילה "הללו" מתייחסת למפקחים ליבוביץ וגולדרייך, שהוגדרו בהחלטה מפורשות בפיסקה שלפני המשפט הדן בהחלפה (עמ' 48 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). הנתבעת טוענת, כי התובע לא שוחרר מתפקידו כמפקח, וכי מינויים של גולדרייך וליבוביץ למועדים המצויינים בהחלטה לא פטר אותו מהיותו מפקח. כיוון שכך, ונוכח העובדה שקליין נמצא ללא פיקוח, פעמיים, ביקשה לחקור את שלושת הנוגעים בדבר, הן התובע והן המפקחים שמופיעים בסיפת החלטת המחוזי, שכן חששה שהם התחלפו בינם לבין עצמם ללא הודעה לפרקליטות, כאשר בסופו של דבר, "ננטשה המשמרת" והופרו תנאי השחרור של קליין. אכן, עיון מדוקדק ב"תנאי מעבדה" בהחלטת המחוזי מעלה, לדידי, כי על פניו התובע לא היה המפקח האחראי באותו סוף שבוע רלוונטי, אלא ליבוביץ. יתרה מכך, אין חולק שלא נערכה כל פניה לפרקליטות להודיע על החלפה כלשהי לגבי אותו סוף שבוע, והדבר אף לא נטען על ידי מי מהצדדים. בהינתן האיסור שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי לביצוע החלפה, זולת אם תינתן הודעה לפרקליטות, ניתן להבין את קצפו של התובע כי נחקר תחת אזהרה. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון את הדברים שנאמרו על ידי עדי הנתבעת. רפ''ק רוני הינדי, שניהל את החקירה בעניינו של קליין, ציין שהבין מפרוטוקול הדיון אצל כב' השופט מודריק כי התבקשה הוספת מפקחים בנוסף לתובע, ולא החלפת המפקחים הקיימים. ניתן להבין פרשנות זו של מר הינדי בהינתן העובדה שבית המשפט המחוזי - טרם קביעת ההסדר המדוייק בין המפקחים הנזכר בעמוד האחרון בהחלטתו, קבע כי "אני נכון להסכים להסדר זמני שבמסגרתו יצטרף מפקח נוסף לפרק זמן מוגבל..." (ש' 5-6 בעמ' 48). זאת, לאחר שכב' השופט ד"ר מודריק מותח ביקורת לא קלה על התובע והמפקח הנוסף על בקשתם להשתחרר מתפקידם כמפקחים ואינו קובע כי הופטרו מתפקידם. על רקע זה ניתן להבין עוד יותר את דברי של מר הינדי, אשר ציין, שלטעמו החלטת המחוזי צירפה מפקח נוסף, גולדרייך, והתובע לא שוחרר מרשימת המפקחים, אלא לא אמור להיות מפקח פעיל באותו סוף שבוע. לכן, עלה חשש כי ייתכן שנעשתה החלפה ללא יידוע הפרקליטות, בניגוד להחלטה, מה גם שהיה ברור שבכל מקרה, נעשתה הפרה של תנאי השחרור ו"הפקרת" משמרת מצד מי מהמפקחים, בשל הימצאות הנאשם ללא מפקח (סעיפים 13-16 לתצהירו). ראה גם דבריו של מר הינדי, לפיהם הבין שהמילה "הללו" המופיעה בעמוד האחרון להחלטת המחוזי, שורה 15, הכלולה במשפט האוסר החלפת מפקחים אלא ביידוע הפרקליטות, כולל כלל המפקחים (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 24-29). הוסיף מר הינדי, כי החקירה של התובע נעשתה על מנת לברר האם היה מעורב בהחלפת מפקחים באותו סוף שבוע, מבלי לדווח לפרקליטות, קרי האם הפר את ההחלטה, וכן על מנת לברר האם הפר את חובת הפיקוח בפועל, במידה ובוצעה החלפה (סעיף 17 לתצהיר). מר הינדי העיד, כי קבלת ההחלטה לחקור את התובע תחת אזהרה הייתה שלו בלבד (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 22-23), והחוקרת שחקרה את התובע בפועל, גב' יוליה רוסין, פעלה תחת הנחייתו. גב' יוליה רוסין הצהירה דברים דומים לתצהירו של מר הינדי, לגבי הטעמים שהובילו לחקירת התובעת תחת אזהרה ולא אחזור על הדברים. ראיתי חובה לומר: עדות שני החוקרים מקובלת עליי ועשתה רושם אמין ומדויק, מה גם שדבריהם מתיישבים עם יתר הראיות, כמפורט להלן. התרשמתי מהעדויות, כי פעולות החוקרים נעשו לתכלית ראויה ובצורה הוגנת. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי לא נלקחו מהתובע טביעות אצבע והוא לא צולם, כמקובל וכמתאפשר במקרים של חקירה תחת אזהרה. כאמור, בשום מקום בהחלטת המחוזי לא נרשם כי התובע משוחרר כליל מתפקידו כמפקח. החוקרים סברו, בתום לב, כי ייתכן ובוצעה החלפה, בניגוד להחלטת בית המשפט וללא יידוע הפרקליטות, בין המפקחים, ובכללם התובע, שלא היה אמור לפקח בפועל באותו סוף שבוע. סברה זו של החוקרים התבססה, בין היתר, על גביית הודעות מקליין ומגולדרייך, שנערכו טרם גביית עדותו של התובע (ראה שעות גביית העדויות המצויינות בהודעותיהם, אל מול שעת גביית עדותו של התובע). בהודעת קליין (נספח יג' לרשימה שצורפה לכתב ההגנה) הוא מוסר לגב' רוסין כי "יעקב גולדרייך אדם דתי, ולכן לקראת כניסת השבת הוא נאלץ ללכת. מי שהיה אמור להחליף אותו הוא עורך דין ליבוביץ או עורך דין אלדן" (שורות 6-7 להודעה). בהמשך הודעתו, הוא מציין שניסה לשלוח מסרון לתובע, שהשיב שהוא "לא יכול לבוא בגלל המשפחה, ונראה יותר מאוחר מה יהיה. שורה תחתונה אף אחד מהם לא הגיע" (שורות 10-11 להודעה). בהודעתו של גולדרייך למשטרה באותו בוקר, שניתנה כאמור טרם חקירת התובע, אמר בין היתר: "זה לא היה תור שלי, ועשיתי טובה לאריק מלכתחילה. הבנתי שעורך דין אלדן אמור להחליף אותי, הבנתי את זה מלירון, היא אמרה לי ביום שישי שהם מחכים לאלדן שאמור להגיע" (שורות 21-21 להודעתו נספח ט''ו לרשימה שצורפה לכתב ההגנה). בנסיבות אלה, אפשר להבין את חשדם של החוקרים, כי בוצעו החלפות בין המפקחים ללא יידוע הפרקליטות, תוך הפרת החלטת המחוזי, החלפות שהתובע מעורב בהן. החוקרים התבססו על כך שבהחלטת המחוזי לא נכללה הוראת שחרור סופית של התובע מתפקידו כמפקח, ולכן נטו לחשוב כי המפקחים שהופקדו על המשמורת באותו סוף שבוע, ביצעו החלפה עם התובע, שעדיין היה ברשימת המפקחים, וללא יידוע הפרקליטות כנדרש בהחלטה, כאשר יש לזכור כי קליין "נתפס" ללא מפקח. יושם אל לב, כי אין נפקא מינא לדברים שאמר התובע לחוקרת בהודעתו בפניה, שכן הדבר נעשה לאחר שכבר הוחלט לזמנו ולחקור אותו תחת אזהרה. בנסיבות אלה, סבורני כי מדובר בפעולה סבירה של משטרת ישראל, שנעשתה בתום לב ובצורה הוגנת, במסגרת שיקול דעת סביר. ושוב, יש לזכור את פסיקת בתי המשפט, הקובעת כי פעולות מעין אלה אין לבחון בתנאי מעבדה לאחר מעשה, אלא בזמן אמת ובהינתן יתר השיקולים הרלוונטיים, לרבות האינטרס הציבורי עליו מופקדת משטרת ישראל. בוודאי שלא מדובר במצב בו "הפעלת שיקול הדעת חרגה מכל אמת מידה סבירה, או היתה נעדרת כל אחיזה במציאות" (ראה הציטוט בעניין יצחק לוי הנ"ל) למעלה מהדרוש אציין, כי גם אם הייתי מגיע למסקנה לפיה לא היה מקום לחקור את התובע תחת אזהרה, אלא לזמנו לחקירה "פתוחה", הרי שלכל היותר מדובר בטעות שבשיקול דעת, שאינה מובילה לחבות בנזיקין של משטרת ישראל, בהתאם לפסיקה שצויינה לעיל. מספר מילים אודות החקירה תחת אזהרה אל מול חקירה "פתוחה" כאן המקום להתייחס לטענת התובע, כי ניתן היה לחקור אותו חקירה "פתוחה", אך לא תחת אזהרה, כאשר במקרה מעין זה כלל לא היה מגיש תביעה (ראה דבריו בסיכומים, בעמ' 24 לפרוטוקול שורות 29-30). כידוע, חזיון נפוץ במקומותינו (בבית המשפט) הוא פסילת הודעות של אזרחים, אשר נגבות מהם במשטרה, בשל הפרה של זכויותיהם החוקתיות, ובעיקר הפרת החובה להזהיר את הנחקרים כי הם חשודים בביצוע עבירה, כמו גם הפרת חובת היידוע לגבי זכות השתיקה והזכות להיוועץ בעורך דין. לכן, משטרת ישראל מקפידה (או אמורה להקפיד) באזהרת הנחקרים החשודים בביצוע עבירות, וזאת הן על מנת להביא לידיעתם את הזכויות החוקתיות המוקנות להם, והן על מנת להבטיח שהעדויות לא ייפסלו בהמשך. לענין החובה להזהיר נחקרים בדבר הזכות להיוועץ בעו"ד, ראה סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו - 1996 וסעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו - 1995. חקירתו של התובע בוצעה בהקשר להיותו מפקח, שנטל על עצמו התחייבות כבדה על פי החלטת בית משפט, ובמועד החקירה הוא לא שוחרר מתפקידיו. לענין אחריות המפקח על משוחרר ממעצר כלפי הציבור הרחב, ראה בש"פ 8163/12 שגב ואח' נ' מדינת ישראל (פס"ד מיום 19.11.12). פשיטא, כי התובע לא נחקר בתורת עד "סתם" שאינו קשור למעשה של הפרת תנאי המעצר של קליין ולאותה עבירה שנחקרה, בדבר הפרת הוראה חוקית, אלא כמי שקשור בעניין במסגרת תפקידו כמפקח. לפיכך, בנסיבות אלה, מובנת הזהירות המתחייבת שנקטה משטרת ישראל, כאשר הקפידה לשמור על זכויותיו החוקתיות של התובע, והחליטה שהחקירה תתבצע תחת אזהרה. בסיפת הדברים אציין, כי לא ראיתי לדון בטענת התובע בדבר הניסוח המדויק של החשד שצויין בפניו בפתח חקירתו, הנזכר ברישת הודעתו במשטרה, ואני מקבל את הסבריה של גב' רוסין, כי החשד היה הפרת הוראה חוקית בקשר להחלטת המחוזי, ואין צורך, בנסיבות הענין, לרשום בתמצית החשד את כל הסתעפויותיו (ראה עדותה בעמ' 14 לפרוטוקול שורות 4-10). מעבר לכך, לא ראיתי לדקדקנות זו בהודעה על החשד משום עניין רלבנטי להכרעה במשפט זה. אחרית דבר סיכומו של דבר, משקבעתי כי משטרת ישראל פעלה באופן סביר, ובכל מקרה שיקול דעתה לא חרג מכל אמת מידה סבירה, הרי שאין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין עוולת הרשלנות. הדברים נכונים שבעתיים נוכח המסקנה לעיל, כי המדיניות השיפוטית הראויה, בנסיבות שבפניי, הינה להימנע מחיוב הנתבעת, וזאת אף היה נקבע (ולא נקבע) כי נפל כשל מסוים בתפקודה ובשיקול דעתה של המשטרה. בנימה אישית ראיתי להוסיף, כי אני מבין לליבו של התובע, פרקליט ותיק, שעשה עלי רושם הגון, ומאמין לו כי נפגע עד עמקי נשמתו מכך שיוחסה לו עבירה פלילית, שהוברר בהמשך כי לא ביצע. דא עקא, תחושות סובייקטיביות לחוד ובדיקת אחריות בנזיקין של משטרת ישראל לחוד. בהינתן האמור - התביעה נדחית. לאחר שהפכתי בדבר, ובנסיבות העניין, ראיתי לחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט על הצד הנמוך, בסך 5,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. אעיר בסוף דבריי, כי פסק דין זה חרג במקצת מהציווי בתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לפיו יש ליתן מתן פסק דין תמציתי בהליך הנדון בסדר דין מהיר, נוכח העובדה שהמדובר לטעמי בשאלה בעלת היבטים ציבוריים חשובים. משטרהפיצוייםחקירה משטרתית