דוגמא לפסק דין בנושא פיצויים על דריסה במתכוון: המחלוקת: המדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף, על פי עוולת התקיפה. התובע עבד כמאבטח בחצר המרכז הרפואי "כרמל" בחיפה, והנתבע הגיע למקום כשהוא נוהג במכונית. לטענת התובע, הוא ניגש לחלון הקדמי ימני של מכונית הנתבע, ביקש מהנתבע לא לחנות במקום, והנתבע סרב וקילל אותו. אז, בעוד התובע עובר לפני מכונית הנתבע, כדי להמשיך את השיחה מבעד לחלון שבצד הנהג, הנתבע נסע קדימה ופגע בתובע במכוון. התובע זז צעד לאחור, צעק לנתבע לעצור, אך הנתבע לחץ שוב על דוושת הגז, ופגע בו פעם שנייה. בעקבות הפגיעות נגרמו לתובע נזקי גוף. לטענת התובע, מעשי הנתבע באים בגדר עוולת התקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968, והנתבע חייב לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו. בכתב ההגנה, תאר הנתבע נסיבות שונות. לטענתו, כלל לא ראה את התובע, אשר קפץ לפתע על רכבו, ועל אף ההפתעה, הוא הצליח לבלום את מכוניתו, ולא פגע בתובע כלל. "ליתר ביטחון" הגיש הנתבע הודעת צד ג' נגד מבטחת המכונית בה נסע. בהודעה טען, כי אם בכלל הייתה פגיעה של מכוניתו בתובע, קרה הדבר בטעות וללא כוונה להזיק. לכן, מדובר בתאונת דרכים (כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975), ועל הצד השלישי לשאת בתשלום הנזקים. הצד השלישי הכחיש את חובתו לשאת בנזקים, בהיות האירוע תקיפה מכוונת, שאיננה מכוסה בפוליסת הביטוח, ולא תאונת דרכים. המחלוקת העיקרית בתיק מתמקדת בשאלה האם האירוע הנדון מהווה תאונת דרכים או "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם..." (סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975). ממצאים עובדתיים: הכרעה במחלוקת העובדתית בתיק זה קלה באופן יחסי. הוצג בפני סרט של מצלמת האבטחה אשר קלטה את האירוע כולו. אף אחד מהצדדים לא התנגד להגשת הסרט, ולא טען כי הסרט שהוצג בפני לא מתאר נכונה את האירוע. מצפייה בסרט מתבררות העובדות הבאות: מכונית הנתבע נכנסת לחצר המרכז הרפואי - התובע ניגש לעבר החלון הקדמי מימין, ועומד לידו (בשלב זה, לגרסת שני הצדדים, התקיים דין ודברים בין התובע לנתבע). המכונית מתקדמת קדימה באיטיות רבה והתובע הולך לכיוון חזית המכונית. כאשר המכונית עוצרת התובע ממשיך ללכת מסביב לחזית המכונית לכיוון צידה השמאלי - בזמן שהתובע נמצא בקדמת המכונית, בערך במרכז, ובמרחק של כצעד אחד ממנה, המכונית מתחילה לנסוע ופוגעת בתובע - התובע דופק על מכסה המנוע והמכונית עוצרת. התובע צועד צעד לאחור. המכונית מתחילה לנסוע שוב, ושוב פוגעת בתובע. העובדות, כפי שנראו לעיני בסרט האבטחה, תואמות את גרסת התובע באופן מלא וסותרות את גרסת כתב ההגנה. התובע לא הפתיע את הנתבע ולא קפץ על מכוניתו. הנתבע לא בלם בעת שהתובע היה לפני המכונית, אלא דווקא האיץ מעמידה. מכונית הנתבע פגעה בתובע פעמיים (הגם שבמהירות נמוכה ולא בעוצמה רבה). היסוד הנפשי - כוונה לגרום נזק: בסיכומיו, התמקד הנתבע בשאלה, האם המעשה שביצע נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו של התובע, ולטענתו, אין הדבר כך. הוא לא תכנן מראש לגרום נזק לתובע. עובדות המקרה כשלעצמן, כפי שנראו לנגד עיני, מבססות את טענות התובע מעל ומעבר לרמת ההוכחה הנדרשת. מי שמתחיל לנסוע קדימה, כאשר במרחק של צעד אחד בלבד ממכוניתו עומד אדם, ברור שהתכוון לפגוע בו. מי שעושה זאת פעם אחר פעם מסיר כל צל של ספק בדבר כוונתו. לגבי הרכיב התוצאתי, מי שמתכוון לפגוע באדם באמצעות מכונית, חזקה שמודע לתוצאות המסתברות של מעשיו - הנזק שנגרם לתובע, וחזקה שחפץ בהשגתן או לפחות היה אדיש כלפי התרחשות התוצאות. כך או כך מתקיימת כאן כוונה לפגוע ולגרום לנזק. טענות הנתבע בסיכומיו, כי לא הגיע לבית החולים במטרה לפגוע בתובע, מחמיצות את העיקר. אין צורך בקיומו של תכנון כדי לקיים מחשבה פלילית, די בקיומה של מודעות למעשה ולטיבו. היווצרותו של כעס זמני, אשר נוצר ללא תכנון, לא שוללת קיומה של מודעות, לא של מחשבה פלילית, ולא של חפץ להשיג את התוצאה. הראיות שהוצגו לפני לא מותירות מקום לספק שהנתבע היה בכושר מלא, מסוגל לנהוג, רואה היטב ומודע למעשיו. הנתבע אף לא טען מעולם, כי היה במצב של חוסר מודעות למעשיו. ראיות הנתבע עדותו של הנתבע לא הייתה אמינה ולא הובילה לסתירת החזקות לקיומו של היסוד הנפשי. התנהגותו של הנתבע על דוכן העדים הייתה עצבנית ובמידת מה אף תוקפנית, הוא הפגין זלזול וחוסר נימוס כלפי עורכי הדין שחקרו אותו. עדותו הייתה מתחכמת ומתחמקת, הוא הרבה לענות תשובות לא רלוונטיות, "להתבדח" שלא לעניין, לפאר את עצמו ואת עברו הביטחוני באריכות ללא קשר לשאלות שנשאל ונעזר ב"שנותיו" לנוחיותו. הוא הרבה לתאר את התובע באופן שלילי כמי שהתנהג בצורה עצבנית, אלימה, ברוטאלית, בפראות ובחוסר שליטה, דברים שלא היה להם כל זכר בסרט האבטחה שהוצג לפני. הנתבע תאר את התובע בעדותו רץ וקופץ לעבר מכוניתו, נעמד ליד החלון הימני ודופק עליו בצורה אלימה - קופץ בפתאומיות אל מול המכונית ודופק על מכסה המנוע עד שהתעקם - ושוב קופץ לכיוון החלון הקדמי שמאלי ודופק עליו בפראות ואלימות. תיאור זה לא תואם את מה שנראה בברור בסרט האבטחה: התובע לא רץ ולא קפץ לעבר מכוניתו אלא ניגש אליו בהליכה, הוא לא דפק על החלון הימני כלל, הוא לא קפץ לעבר קדמת המכונית, ואף לא רץ אלא הלך לשם, הוא לא קפץ לאחר הפגיעה לעבר החלון השמאלי ואף לא דפק עליו כלל. הנתבע עמד על תיאורו זה של הדברים למרות שראה בעיניו שאינם כך וסיפר, כי כאשר ראה את הסרט עם עורך דינו הדברים נראו אחרת. טענה זאת בלתי סבירה. הנתבע לא הכחיש, כי הוא עצמו ומכוניתו הופיעו בסרט שהוצג בבית המשפט, מה ששולל את האפשרות של בימוי. הסרט רציף לגמרי ולא נטען שנערך. הנתבע אף לא טען, כי הסרט שהוצג בבית המשפט לא משקף נכונה את אשר קרה באירוע. הוא לא פעל להביא את הסרט האחר שטען שראה, וזנח טענה זאת בסיכומיו. במהלך עדותו, העלה הנתבע לראשונה גרסה חדשה, שאם תתקבל, עשויה להוביל למסקנה שהאירוע בא בגדר "תאונת דרכים". לטענתו, יתכן שלא הבחין בתובע עובר לקדמת מכוניתו, בגלל שהתכופף ימינה כדי לסגור את הדלת דרכה יצאה אשתו. גרסה זאת איננה תואמת את הממצאים שקבעתי. בסרט האבטחה רואים את הדלת נסגרת אחרי שאשתו יורדת ולפני שהמכונית מתחילה לזוז. המכונית מתקדמת ועוצרת, אז עובר התובע לקדמת המכונית ורק אז התובע מאיץ מעמידה. יתר על כן, גם אם הנתבע התכופף בשלב כלשהו ולא ראה את הפגיעה הראשונה בתובע, הרי שהטענה איננה יכולה עוד לעמוד לו לאחר הפגיעה הראשונה. אז התובע דפק על מכסה המנוע, הנתבע ידע, בוודאות, שהתובע עומד לפניו ובכל זאת, התחיל שוב להתקדם ופגע בתובע בשנית. יש בגרסה זאת, בשלב בו הועלתה ובאופן שעלתה, דווקא כדי לשלול את אמינותו של הנתבע. הגרסה עלתה לראשונה בחקירה נגדית כאשר עומת לגבי הפער בין גרסתו לבין הסרט. אז, בתהליך של השערה, ניתוח והסקת מסקנות אמר: "התכופפתי כפי הנראה על מנת לסגור את הדלת מימין, יכול להיות, השערה שלי עכשיו, אני בד"כ אח"כ מנתח לאור מה שעשיתי בעבר, אבל אתם לא רוצים לשמוע. אני מנתח את הדברים אח"כ, יכול להיות שכשהתכופפתי השתחרר לי קצת הברקס, אני לחצתי גז ונסעתי ואז נוצרה התקדמות של 20-30 ס"מ בבת אחת." ( עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 3 עד 7) בשלב מאוחר יותר הוא כבר זכר את העובדות: "רק כעת נזכרתי בזה" (עמ' 23 ש' 15), ו- "אני זוכר בדיעבד" (עמ' 24, ש' 4) ובסוף העדות אף החל לזכור פרטים: "היא ירדה, הדלת לא הייתה סגורה טוב, ניסיתי לסגור את הדלת" (עמ' 26 ש' 3). דוגמה ל"זיכרון נוח" ולדרך היווצרותו אצל הנתבע, אשר לא מוסיפה לאמינותו. הנתבע טוען, כי מסר עובדות אלה לשני עורכי הדין שייצגו אותו, אך לא היה מסוגל להסביר מדוע הגרסה לא עלתה קודם לכן בתצהיריו, ותרץ זאת בבעיות זיכרון "לאור שנותיו". בתשובה לשאלות בית המשפט, לאחר שמסר את הגרסה החדשה אמר, שראה בעיניו את התובע קופץ למול המכונית. כלומר, הוא הסתכל קדימה וראה הכל. הנתבע לא הביא לעדות את אשתו על אף שהייתה איתו במכונית ונכחה בכל האירוע. בתצהירו ובעדותו וכן בחקירת התובע, הרבה הנתבע לעסוק בשאלות פריפריאליות לאירוע הפגיעה עצמו כגון, האם ידע או לא ידע שהתובע משמש במקום כבעל תפקיד, האם התובע נשא אקדח, מה הייתה מטרת כניסתו לחצר המרפאה ומה התכוון לעשות שם, כיצד התנהג התובע לפני ואחרי אירוע הפגיעה, האם הנתבע נשא אקדם וחשף אותו, האם שער החצר היה פתוח כרגיל או כחריג מהרגיל וכו' וכו'. לאחר שקבעתי, בהסתמך על ראיה אובייקטיבית, כי מדובר באירוע של פגיעה מכוונת, וכי עדותו של הנתבע איננה אמינה בעיני, אינני רואה צורך להרחיב את העיסוק בטענות אלה. סיכום נושא הפגיעה המכוונת: נוכח כל האמור לעיל אני קובע כי התובע הוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת, ואף הרבה מעבר לכך, כי האירוע, אשר התרחש בין התובע לנתבע, מקיים את יסודות עוולת התקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין, ואיננו בא בגדר תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הן מבחינת היסודות העובדתיים והן מבחינת היסודות הנפשיים. עוד אני קובע, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את שנדרש ממנו כדי לזכות בהודעת צד ג' ששלח - כי האירוע הנדון מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. הנזק: לטענת התובע, כתוצאה מפגיעת מכונית הנתבע, הוא נפגע בשוק רגלו הימנית ונגרמו לו שם כאבים ונפיחות. כתוצאה מכך, נאלץ התובע להיעדר מעבודתו למשך 14 יום, לעבור 8 טיפולי פיזיותראפיה ועוד, כמפורט בתצהירו. טענותיו של התובע נתמכו במסמכים לרבות, תעודת חדר מיון מיום האירוע ותעודת רופא אשר בדק את התובע מספר ימים לאחר מכן מהן עולה, כי אכן נגרמה לתובע פגיעה בקדמת השוק הימנית כנטען. העובדה שהתובע המשיך ללכת אחרי הפגיעה לא מצביעה על כך שלא נפגע. ראשית, לא מדובר במכה בעוצמה כזאת שתמנע ממנו ללכת. מן המפורסמות שלא תמיד חש מי שנחבל בכאבים מייד לאחר החבלה, בין אם בשל התרגשות, מתח וזרימת אדרנלין, בשל היות תשומת הלב מרוכזת בעניינים אחרים או בשל העובדה שכלי דם, שרירים וגידים מגיבים בנפיחות רק כעבור זמן מסוים ורק אז מרגישים בכאבים. חקירתו הנגדית של התובע לא גרעה מאמינות עדותו בכלל ובעניין הפגיעה שנגרמה לו וסכומי הנזק בפרט. עדותו הייתה פשוטה, ישרה ולא מתחכמת ונמצאה תואמת ממצאים אובייקטיביים הן בעניין נסיבות האירוע והן בעניין הנזק. סכומי הנזק להם טען היו סבירים לחלוטין, על דרך הצמצום, ואני מחליט לקבלם כפי שנטענו, למעט הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' שלא נתמכו באסמכתאות. לסיום: נוכח כל האמור לעיל אני מחליט לקבל את התביעה ולדחות את ההודעה לצד שלישי. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין הנזקים שגרם לו בסכום גלובאלי של 5,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 4,260 ש"ח ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪. כן אני מחייב את הנתבע לשלם לצד ג' שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 1,300 ₪. כל הסכומים דלעיל ישולמו עד ליום 15/11/2012, אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. דריסהמשפט תעבורהפיצוייםתאונת דרכיםתאונת דרכים במתכוון (החזקה הממעטת)