דוגמא לפסק דין בנושא פינוי נכס בבעלות אדם שחי בחו''ל: רקע כללי ענייננו בתביעה, אשר במרכזה בקשה להורות על פינויים וסילוק ידם של הנתבעים מנכס ברח' הראב"ע 14 בתל אביב הנמצא, לטענת התובעת, בבעלותה. תמצית טענות התובעת 1. התובעת, לטענתה, הינה הבעלים הרשומים כדין של בניין בן שתי קומות, הכולל שלוש יחידות דיור ושני בתי עסק. בקומת הקרקע מצויים שני בתי העסק ויחידת מגורים אחת ובקומה השנייה עוד שתי יחידות מגורים, וכן עליית גג קטנה. הבניין ידוע כגוש 6972 חלקה 30 ברחוב הראב"ע 14, תל אביב (להלן: "הנכס"). המחלוקת הינה באשר ליחידות המגורים בלבד, והיא לא נוגעת לבתי העסק שבנכס. 2. התובעת מתגוררת בארה"ב ופועלת בישראל באמצעות נציגה, עו"ד אהוד הוברמן (להלן: "עו"ד הוברמן"). 3. בשנת 2002 הוגשה תביעה לסילוק יד בנכס שהגישה התובעת בבית משפט השלום בתל אביב, ואשר מספרה 219535/02, כנגד 6 אנשים, כאשר אחד מהם, מר ניסים גל (להלן: "מר גל"), היה בן זוגה של הנתבעת 3. בסופו של יום הצדדים הגיעו להסכמה, כי יינתן פסק דין לפינוי כנגד הנתבעים בהליך זה מן הנכס. כב' השופט חיים טובי נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים. 4. לטענת התובעת, עם ביצוע הליכי הפינוי בהוצאה לפועל גילו נציגי התובעת כי בנכס מתגוררים פולשים אחרים שלא היו בעבר בנכס ואשר כנגדם לא ניתן צו פינוי- הם שלושת הנתבעים נשוא התיק דנן. הנתבעים הינם אשתו לשעבר של מר גל (אשר כנגדו ניתן צו פינוי בנכס, כאמור) ושני בניה. 5. לטענת התובעת, מעולם לא נחתם בינה לבין הנתבעים הסכם שכירות כלשהו ומעולם לא ניתנה להם רשות להתגורר בדרך כלשהי בנכס. הנתבעים ממשיכים לאחוז בנכס שלא כדין, לטענת התובעת, פוגעים בזכותה הקניינית ואף אינם משלמים דמי שכירות ראויים, ארנונה או יתר ההוצאות החלות על מחזיקי נכס באופן רגיל. 6. בתיק דנן עסקינן בתביעת הפינוי בלבד, אך התובעת עתרה גם לפיצול סעדים בכל הקשור לתביעה כספית ולדמי שכירות ראויים בנכס. תמצית טענות הנתבעים 7. הנתבעת 3, הגב' רבקה מן (או ריקי דליה גל, כפי שמופיע בתצהיר עדות מטעמה) (להלן: הנתבעת 3"), הינה אמם של הנתבעים 1 ו-2, אלון וארז מן (להלן: "הנתבעים 1 ו-2"). לטענתם, הם החלו להתגורר בנכס יחד עם מר גל, אשר היה בעלה של הנתבעת 3, עוד בשנת 1995. אחיו של מר גל, מר חיים חמרא גל (להלן: "מר חמרא") רכש את הנכס עוד בשנת 1990 בדמי מפתח והיה האחראי על תשלום דמי השכירות והחשבונות כדייר מוגן בעבור הנכס (סע' 6 לבקשת רשות להתגונן). כיום מר חמרא מתגורר בארה"ב. במהלך השנים נפרדו מר גל והנתבעת 3, אך מר חמרא ומר גל נתנו לנתבעים רשות להתגורר בנכס. בעוד מר חמרא אחראי על תשלום החשבונות ודמי השכירות, היה מר גל, כדייר מוגן, לטענתם, ממשיך להתגורר לבדו בחדר נוסף בבניין בו נמצא הנכס. 8. עוד לטענת הנתבעים, התובעת מעולם לא פנתה אליהם בעניין פינוי הנכס והנתבעים אכן מוכנים לדבריהם, לשלם שכר דירה, אך אינם יודעים למי לשלמו, שכן התובעת איננה בארץ. 9. הנתבעים מוסיפים, כי אין הם פולשים לנכס, אלא שוכרים לגיטימיים אשר זכותם הועברה להם ממי שהינו דייר מוגן. לטענתם, הם קיבלו רשות מאת מר חמרא אשר הינו בעל זכויות בנכס ועל כן הם נחשבים דיירים מוגנים. עוד לטענתם, מפאת קוצר הזמן לא ניתן היה לזמן את מר חמרא ולצרף את תצהירו לבקשת רשות להגן. 10. בפי הנתבעים טענה נוספת, אשר ניתנה בה החלטה על ידי זה מכבר ואשר נוגעת לעניין תוקפו של ייפוי הכוח אשר ניתן לעו"ד הוברמן. ארחיב בהמשך בנושא זה. טענות הנתבעת 3 11. לטענת הנתבעת 3, היא החלה לגור בנכס יחד עם בעלה, מר גל, עוד בשנת 1985 (סע' 5 לתצהיר עדות ראשית) ומאז ועד היום היא ממשיכה להתגורר שם, תוך שהיא מתחזקת ומשביחה את הנכס. 12. התובעת, לטענתה, מעולם לא הייתה בנכס ומעולם לא דרשה כל דרישה לתשלום בעבור הנכס. לטענתה, בשל העובדה שהיא מתגוררת בנכס מזה שנים רבות כברת רשות או, לחילופין, כדיירת מוגנת, היא זכאית לפיצוי כספי עבור השמירה על הנכס והשבחתו לאורך השנים או לדיור חלופי. טענות הנתבעים 1-2 13. לטענת הנתבעים 1-2, הינם מחזיקים בנכס לאורך שנים, תוך תחזוקה והשבחה של הנכס. לטענתם, הם לא ראו את התובעת מעולם, אך נודע להם שהיא מתגוררת בארה"ב וכי עו"ד הוברמן נסע לחפשה, אך לא הצליח למצוא אותה. 14. עוד הם טוענים, כי עו"ד הוברמן הגיש את כתב התביעה ללא כל ייפוי כוח המסמיך אותו לייצג את התובעת בתביעה זו או לפעול בשמה, וכי הדבר מעלה חשש כי מטרתו להשתלט על הנכס. דיון 15. ראשית, אתייחס לטענה בנוגע לייפוי הכוח שקבל עו"ד הוברמן כדי להפיג את הערפל כבר בשלב המקדמי של הדיון. הנתבעים הגישו בקשה לפיה בית המשפט התבקש לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בתקנה 474 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקסד"א") ולזמן את התובעת להתייצב בעצמה בבית המשפט, למרות שבחרה לנהוג כפי תקנה 472 לתקסד"א ולהסמיך עו"ד מטעמה לייצגה בבית המשפט. לטענתם, צריך היה לזמן את התובעת ע"מ לבדוק אם לא פג תקפו של ייפוי הכוח, על פיו מנהל עו"ד הוברמן את התביעה מטעמה. ביום 26/04/10 ניתנה על ידי החלטה בבקשה, בה דחיתי את הבקשה לאור העובדה שהנתבעים לא עמדו ברמת ההוכחה הנדרשת, במיוחד לאחר שהוצג בפניי ייפוי כוח קונסולרי מחודש דצמבר 2009, בו אישר קונסול ישראל בלוס-אנג'לס שזיהה את התובעת, אשר חתמה מרצונה על ייפוי הכוח מכוחו פועל עו"ד הוברמן והמתייחס במפורש לנכס הנדון (העתק מייפוי הכוח הקונסולרי סומן בש/1). הנתבעים הגישו בר"ע 33405-05-10 לבית המשפט המחוזי בת"א, אשר תמציתה בקשת רשות ערעור על החלטה זו. כב' השופטת יהודית שיצר מחקה את הבר"ע 14/06/11 לבקשת הנתבעים. הנתבעים בבקשת למחיקת הבר"ע ציינו שהם שומרים לעצמם את הזכות לטעון ולהביא ראיות לעניין מצבה של התובעת, דהיינו עצם היותה בחיים או לחלופין המודעות לקיום ההליכים הנדונים. הנתבעים לא הגישו כל ראיות נוספות בנדון, אלא חזרו על הטענות בעלמא שנטענו על ידם בבקשה לזימון הנתבעת המתגוררת בארה"ב להעיד בפניי, ואשר נדחתה על ידי כאמור בהחלטה מפורטת מיום 26.4.2010. לא מצאתי לשנות המחלטתי זו לא לענין הצורך בזימון העדה ולא לתוקף יפוי הכוח. מכאן השאלה העיקרית בתובענה דנן: הזכויות הקנייניות בנכס: 16. לטענת הנתבעת 3, היא החלה להתגורר בנכס בקומת הקרקע יחד עם בעלה, מר גל, עוד בשנת 1985 ומחזיקה בה ברציפות עד היום. לטענתה, הינה דיירת מוגנת באשר זכות הדיירות המוגנת הועברה אל בעלה מאחיו, מר חיים חמרא, שהתגורר בנכס לפניהם בהתאם להסכם דיירות מוגנת מיום 09/04/1980 (סומן בש/5) שנחתם עם אביה של התובעת, מר ברוך שפינדלר (ממנו ירשה את זכויותיה בנכס). מר חמרא, לטענתה, קבל את זכות הדיירות המוגנת מאביה המנוח של התובעת. זכות החזקה בנכס הועברה ממר חמרא לאחיו, מר ניסים גל, ואילו הרשות להתגורר בנכס ניתנה לנתבעת 3 מבעלה, מר גל, בהיותם זוג נשוי (סע' 5 לסיכומי הנתבעת 3). 17. לטענתה, בניה של הנתבעת 3, הנתבעים 1 ו-2, מתגוררים בנכס משנת 1995. עוד היא מוסיפה, כי התובעת נטשה את הנכס, לא גילתה כל עניין במתרחש בו ואף לא דרשה כל תשלום בגין השימוש בו. יש בהתנהלותה זו משום הסכמה שבשתיקה, שיצרה הסתמכות אצל הנתבעת 3. הנתבעים 1-2 (אשר הגישו סיכומיהם בנפרד מהנתבעת 3), למעשה, מצטרפים לטענות שהועלו ע"י הנתבעת 3. 18. מאידך, לטענת התובעת, היא הבעלים הרשום של הנכס הידוע כגוש 6972 חלקה 30 ברח' הראב"ע 14 בת"א, על כל יחידות הדיור שבו. לטענתה, הנתבע 2 אוחז שלא כדין בדירה בקומה הראשונה, הנתבע 1 אוחז שלא כדין בדירה נוספת בקומה הראשונה והנתבעת 3 אוחזת שלא כדין בדירה בקומת הקרקע. מוסיפה התובעת, כי אין כל התקשרות בין התובעת לבין הנתבעים, לא יחסי שכירות ולא מתן רשות. מעולם לא שולמו דמי שכירות לתובעת והנתבעים אף נמנעו מלשלם ארנונה ומיסים ביחס לדירות. לא זו אף זו, אף לגרסת הנתבעים מר חמרא התגורר בדירה בקומת הקרקע בלבד ולפיכך אף לגרסת הנתבעים אין להם זכויות כלשהן בכל יתר הדירות בנכס, למעט דירת החדר המצויה בקומה זו. מדגישה התובעת כי הרשות עליה מסתמכת הנתבעת לצורך החזקתה בנכס היא רשות, אשר גם לטענת הנתבעת עצמה, ניתנה לה על ידי בעלה שקבל את הרשות ממר חמרה. דהיינו, מבקשת התובעת להדגיש כי גם הנתבעת עצמה איננה טוענת כי התובעת היא זו שנתנה כל רשות לעשות כל שימוש בנכס . 19. למעשה, המחלוקת העומדת במרכז התביעה דנן היא האם האח של ניסים גל, מר חמרא, היה דייר מוגן מקורי בדירה ואם כן - מהי הנפקות המשפטית הנובעת מכך לנתבעת 3 ולילדיה ? 20. התובעת צירפה לתביעה נסח רישום מקרקעין (נספח א' לכתב התביעה), המעיד על בעלותה בנכס מתוקף ירושה מיום 02/12/1981. הנתבעים הגישו חוזה (שסימונו בש/5) אשר כותרתו "חוזה שכירות" (להלן: "החוזה"), בין המשכיר- ברוך שפינדלר (אביה של התובעת), לבין השוכר- חיים חמרה. מהחוזה עולה, כי השוכר שכר חדר הנמצא בקומת הקרקע ברח' ארב"ע 14, בשכונת שפירא בת"א לתקופה של שנה אחת מ- 10/04/1980 עד 09/04/1980 (צריך להיות עד 09/04/1981) תמורת 300 ל"י לחודש. 21. לאור הראיות והעדויות שהוצגו לפניי אני קובעת, כי דין טענות הנתבעים לעניין הדיירות המוגנת להידחות מהטעמים המפורטים דלהלן: ראשית, החוזה שהוגש הוא עותק לא מקורי של "חוזה שכירות", לפיו מר חמרא שכר דירה אחת בקומת הקרקע בנכס. מעיון בחוזה עולה, כי לא מדובר בדיירות מוגנת. סיבה נוספת נעוצה בכך שכותרת החוזה כ- "חוזה שכירות", לא מעידה על שכירות בלתי מוגנת. לא זו אף זו, כאשר בוחנים את שני עמודי החוזה ניתן לראות, כי ישנו שוני רב בין העמודים, כך שנראה כי לא מדובר באותו חוזה. גודל הפונט בו נכתב החוזה שונה מעמוד לעמוד ואף הצורה. העמוד הראשון מסתיים בסעיף 20, ואילו העמוד השני מתחיל בסעיף 23. כמו כן, תוכן העמודים אינו תואם. הווה אומר, בעמוד 1 נקבע בכותרת כי מדובר בחוזה שכירות (בלתי מוגנת) ואילו בעמוד 2 נכתב בזו הלשון: "הצדדים מתחיבים כי בקשר להשכרה זו שילם השוכר דמי מפתח בסך .... ל"י". זו ההתייחסות היחידה בחוזה להיות השכירות מוגנת. אין ספק שאילו אכן היה מדובר בשכירות מוגנת, הדבר היה נכתב מלכתחילה. יתרה מכך, סעיף 20 עוסק באפשרות של ביטול השכירות, פינוי הנכס והחזרתו לידי המשכיר- סעיף שאין מקומו בהסכם שכירות מוגנת. כמו כן, בסופו של החוזה מופיעה חתימת השוכר בלבד (מר חמרא), ואילו חתימת המשכיר חסרה. 22. על כך ניתן להוסיף, כי מעיון בסעיף 5 לחוזה נקבע, כי העברת זכויות מכוח החוזה אינה אפשרית, שכן חל איסור על השוכר (מר חמרא) למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או את זכותו על המושכר וכן לא להרשות למישהו אחר להשתמש במושכר או חלק ממנו מבלי לקבל רשות בכתב ומראש מאת המשכיר. רשות שכזו לא ניתנה מעולם, לא ע"י מר שפינדלר ולא ע"י התובעת. 23. כאן המקום לציין, כי החוזה שנערך לא נחתם בין התובעת לנתבעים, אלא מדובר בחוזה ישן, אשר תוקפו היה לשנה אחת בלבד (לא הוצג מסמך המעיד על הארכת תוקפו של החוזה) והוא נעשה בין צדדים, אשר לא יכלו להעיד על תוכנו, בין אם מכיוון שהם לא עוד בין החיים ובין מכיוון שהם לא הוזמנו להעיד בתיק זה, והכוונה היא למר חמרא, השוכר בחוזה זה. 24. שנית, גם אם נצא מנק' הנחה שמר חמרא היה דייר מוגן, הרי מר גל לא היה דייר מוגן. הנתבעים העידו שמר גל קבל את הנכס ממר חמרא, אחיו, "לשמור עליו", וכך העיד הנתבע 2: "אימי נשואה לאח של חיים חמרא והוא נתן לניסים את הנכס ואמר לו תשמור על הנכס". (פרוטוקול מיום 12/04/10, עמ' 25, ש' 10). ובמקום אחר: "ש. מפנה לסעיף 34 לתצהיר- כתבתם שקיבלתם רשות ממר חמרה לגור בנכס. עכשיו אמרת בעדות שמי שקיבל את הרשות הוא מר ניסים גל, כלומר חמרה גל הסכים לאחיו וניסים הרשה לך? ת. כן". (פרוטוקול מיום 31/01/10, עמ' 4, ש' 25-28). כאמור לעיל, כנגד מר גל הוצא צו פינוי וסילוק יד, ולפיכך ברור כי מר גל לא היה דייר מוגן. כמו כן, לא הוכח מעמדה של הנתבעת 3 ביחס למר גל. לדוגמא, בתצהיר הרל"ה נאמר כי השניים נפרדו ובאף מקום לא ציינו הנתבעים כי הנתבעת 3 היא אשתו של מר גל. מעמדם של השניים לא ברור ואף לא הוצגה כל אסמכתא היכולה לשפוך אור בנושא זה. 25. שלישית, מדובר בשכירות החלה על קומת הקרקע בלבד. תובענה זו דנה בנושא הפינוי של שלוש דירות בנכס- שתי דירות בקומה הראשונה וכן דירה בקומת הקרקע. גם אם היה בידי הנתבעים להוכיח כי הם דיירים מוגנים, או שקיבלו רשות לגור בנכס, הרי שמדובר בקומת הקרקע בלבד. יוצא מכאן, כי באשר לשתי הדירות בקומה הראשונה לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את הגנתם. כאן המקום לציין, כי הנתבעים טוענים בעקביות לאורך ניהול התביעה כי הם רוצים לשלם, אולם "אף אחד לא בא לקחת שכר דירה" (עדות הנתבעת 3 מיום 31/01/10, עמ' 3, ש' 2) ובהמשך העידה הנתבעת 3 כך: "ש. בשנת 2002 כשהוגשה התביעה לפינוי, הבנת שבעלת הנכס לא רוצה שתגורי בו? ת. לא, לא הבנתי את זה". (פרט' מיום 31/01/10, עמ' 3, ש' 5-4). מכאן לטענה בדבר הדיירות המוגנת: הטענה לדיירות מוגנת 26. סעיפים 20 ו- 21 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") קובעים כך: "דייר של דירה שנפטר 20. (א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". "דייר של דירה שנפרד או שנתגרש דייר של דירה שנפרד או שנתגרש מבן-זוגו או שבוטלו נישואיהם לאחר שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים והיו מתגוררים יחד תקופה זו, יהיה לדייר בן-הזוג הבא להחזיק בדירה בתוקף הסכם בכתב שנעשה לרגל הפירוד או הגירושין, או בתוקף פסק דין שעל פיו נפרדו או נתגרשו או בוטלו נישואיהם, והוא אף אם חדל הדייר לפני כן להחזיק בדירה". עיננו הרואות, כי סעיפים 20 ו- 21 לחוק הגנת הדייר לא חלים במקרה דנן. חוק הגנת הדייר מאפשר העברת זכות דיירות מוגנת במקרים מאוד ספציפיים, אשר הנתבעים לא עמדו בנטל הוכחתם. סעיף 21 קובע, כי דייר של דירה שנפרד או שנתגרש מבן זוגו יכול להיות דייר מוגן, זאת כאשר יש הסכם בכתב שנעשה לרגל הפירוד או הגירושין, או בתוקף פסק דין. אולם, אין זה המקרה שלפנינו. לא זו אף זו, גם אם היה מוכח, כי מדובר בהסכם לדיירות מוגנת (ולא כך הוא) אין זה משנה מהסיבה שהנתבעת 3 היא אשת האח שחתם על ההסכם לדיירות מוגנת ולא אשתו של מי שחתם על ההסכם. משכך, אין חוק הגנת הדייר חל עליה. למעשה, הנתבעת 3 איננה דיירת מקורית ואף איננה "דיירת נגזרת" (בלשונו של כב' השופט אנגלרד ברע"א 1711/98 שפי נ' עיזבון שדז'ונסקי, פ"ד נד(1) 394 (להלן-"פסק דין שפי"). 27. בנוסף, ילדיה של הנתבעת 3, הם הנתבעים 1-2, לא יכולים אף הם ליהנות מהגנתו של חוק הגנת הדייר. משקבעתי, כי הנתבעת 3 אינה עונה על הגדרת המינוח דיירת מוגנת, הרי שאף ילדיה אינם דיירים מוגנים ולבטח כאשר לא מתקיימים התנאים שבחוק, כאמור לעיל. יש לציין בהקשר זה, כי הזכות להעביר את הדיירות המוגנת הינה זכות אישית אשר עבירותה מוגבלת. אולם, הנתבעים לא העלו טענה כי בוצע הליך כלשהו להעברת השכירות בהתאם לדרישות חוק הגנת הדייר, ועל כן אין צורך לדון בכך. 28. לאור האמור לעיל, הנתבעים אינם עונים לקריטריונים של דיירים מוגנים (או דיירים רגילים). לאור קביעה זו מיותר לדון בטענות הנוספות אשר העלו הצדדים בתובענה, אך למעלה מן הצורך אתייחס אליהן בקצרה. אי זימון מר חמרא ומר גל למתן עדות ואי הגשת תצהירים מטעמם 29. בסעיף 53 לבקשת הרשות להתגונן נאמר, כי הנתבעים הם דיירים מוגנים מכוח מתן הרשות להתגורר בנכס מטעם מר חמרא וכי מפאת קוצר הזמן לא היה ניתן לזמן את מר חמרא ולצרף את תצהירו לבר"ל. לא נותר אלא להצטער על כך שמר חמרא, עד נחוץ ביותר מטעם הנתבעים, לא זומן לחקירה ולא הוגש תצהיר מטעמו. מן המוסכמות הוא כי אי הבאתו של עד הרלבנטי למי מהצדדים, פועלת לרעת אותו צד, כדברי כב' הש' א. גולדברג, ב-עא 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פס"ד כרך מה חלק רביעי, עמ' 658: "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד". אף מר גל, בן זוגה לשעבר של הנתבעת 3, אשר כנגדו ניתן צו פינוי כאמור לעיל ואשר נחוץ להגנת הנתבעים, לא זומן לדיון ואף לא הוגש תצהיר מטעמו. טענת הסתמכות 30. הנתבעים טוענים, כי התובעת נטשה את הנכס, לא גילתה בו כל עניין ולא דרשה כל תשלום בגין השימוש בו. בהתנהלות זו יש הסכמה שבשתיקה, לטענתם, שיצרה הסתמכות אצל הנתבעים.אני קובעת כי יש לדחות טענה זו. התובעת לא נטשה את הנכס, אלא היא פועלת בישראל באמצעות מי שהסמיכה כנציג מטעמה, עו"ד הוברמן. התובעת, באמצעות עו"ד הוברמן, הגישה בשנת 2002 תביעה לסילוק יד בנכס הנדון וכנגד השוהים בנכס ניתן צו פינוי, לרבות מר גל. התובעת הפעילה משרד חקירות שווידא את זהות השוהים בנכס אותה עת ואשר לפיו: שאול קטן, דוד בבל, רמי קטן, באדרה חלאג', ניסים גל ואליהו דותן, פלשו לנכס הנדון (ראה סע' 9 לתצהיר עו"ד הוברמן, תצהירו של החוקר אפרים קובה, עדות החוקר אפרים קובה מיום 28/03/10, מעמ' 10, עדות החוקר נחמיה רחמני מיום 28/03/10, מעמ' 12). התובעת הפעילה משרד חקירות אשר בעקבותיו הוגשה תביעה לפינוי בנכס והיא הייתה מעורבת, באמצעות עו"ד הוברמן, בכל הקורה בנכס שבבעלותה. לפיכך, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה יש הסכמה שבשתיקה אשר יצרה הסתמכות כלפי הנתבעים להמשיך ולהתגורר בנכס. אי זימון גיסתה של התובעת למתן עדות 31. טענה נוספת מצד הנתבעים היא כי היה על התובעת לזמן לעדות את גיסתה, הגב' אתי צימרמן מולר (להלן: "הגב' צימרמן"), אשר נטען כי היא בקשר טלפוני עם התובעת. גם טענה זו יש לדחות. ככל שלא הובאו עדים התומכים בעמדת הנתבעים, הרי אי הבאתם פועלת כנגד הנתבעים ולא כנגד התובעת. אילו סברו הנתבעים כי היה צורך להעיד את גיסתה של התובעת, הגב' צימרמן, היה עליהם לזמנה למתן עדות. התובעת העידה את האנשים שבידיעתם העובדות המבססות את עילת תביעתה וזימון לעדות הגב' צימרמן היה מוטל על כתפי הנתבעים, אשר בחרו לא לעשות כן. מימון הוצאות התובעת ע"י עו"ד הוברמן 32. לטענת הנתבעים, עו"ד הוברמן מממן מכיסו את ההוצאות של הנכס בניגוד לכללי לשכת עורכי הדין. לטענת התובעת, היא זו שמימנה את מלוא הוצאות ניהול ההליכים, הנכס, תשלום הארנונה וכד' באמצעות העברות כספים לעו"ד הוברמן, אשר שילם הוצאות אלה לפי הצורך עבורה. עו"ד הוברמן העיד, כי הוא מייצג את האינטרסים של התובעת (פרט' מיום 28/03/10, עמ' 5, ש' 1). מלבד היות עדותו מהימנה בעיניי, הוצגו מסמכים בין התובעת לבין עו"ד הוברמן לפיהם ניתן להבין כי טיב היחסים ביניהם הוא כפי שהציג אותו עו"ד הוברמן בבית המשפט. נראה כי אכן עו"ד הוברמן מייצג את ענייניה של התובעת בארץ, לרבות הטיפול בנכס נשוא תביעה זו, וכי הוא עושה זאת ע"פ הדין ובצורה מהימנה. סוף דבר 33. הנתבעים שוהים בנכס אשר נמצא בבעלות התובעת. הנתבעים נסמכים על חוזה שכירות שנחתם בשנת 1980 בין צדדים אשר אין זהות בינם לבין הצדדים בתיק זה. מדובר בעותק של חוזה שכירות רגיל, אשר פג תוקפו מימים ימימה ואשר עמודיו השונים מעידים על כך כי מדובר בשני חוזים שונים שחוברו להם יחדיו. כותרת החוזה, עמודיו, צורתו ותוכנו מעידים על חוזה שכירות רגיל שנערך בין אביה של התובעת לבין מר חמרה שהוא דודם של הנתבעים 1 ו-2. לא הובאה כל ראיה המעידה על דיירות מוגנת כלשהי בנכס, טענה אותה לא עלה בידי הנתבעים להוכיח. לעומת זאת, העדויות מטעם התובעת מהימנות בעיניי. התובעת הוכיחה כי היא בעלת הנכס וכי אין כל קשר, חוזי או בכלל, בינה לבין הנתבעים. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה לפינוי במלואה וקובעת, כי על הנתבעים לפנות את כל הדירות בנכס- את שתי הדירות בקומה הראשונה ואת הדירה בקומת הקרקע תוך 60 יום. אני מקבלת את הבקשה לפיצול סעדים בנסיבות תיק זה. אין ספק כי לתובעת נגרמו הוצאות בניהול התביעה הנדונה, אך בהתחשב בנסיבות הנתבעים כפי שבאו לידי ביטוי בתיק זה אני פוסקת כי הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 6,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד וזאת תוך 60 יום. פינוי מקרקעיןבעלותפינוי