מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא פגיעה בעצבים במוח: מבוא: 1. התובע יליד 1976 טוען כי נפגע ביום 4.3.07 בתאונת דרכים (להלן: "התאונה") כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). 2. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. 3. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. ועדה רפואית לעררים של המל"ל בפניה עמד התובע (ביום 26.3.09) קבעה כי נותרו לו נכויות לצמיתות כדלקמן: - 20% נכות לצמיתות בגין פגימה בעצבי המוח, בעצב V בצורה בינונית, לפי סעיף 29(5)א IIלתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). - 10% נכות לצמיתות בגין נזק ללסת תחתונה בצורה בינונית, לפי סעיף 27 (2)(א) II לתקנות. - 10% נכות לצמיתות בגין סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה לפי סעיף 34(ד) לתקנות. סה"כ נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בעקבות התאונה עומדת על 39%. נכות זו מחייבת בהליך שלפנינו מכוח סעיף 6(ב) לחוק. 4. מטעם התובע העידו: - התובע בעצמו (תצהירו מיום 31.8.09 סומן ת/4 ותצהירו מיום 27.11.09 סומן ת/5). - אביו, מר דני כלוואני (להלן: "דני") (תצהירו סומן ת/3). - הידועה בציבור של דני, גב' אביבה מדלסי (להלן: "אביבה") (תצהירה סומן ת/1). כמו כן הוגשו במהלך חקירתם הנגדית של התובע ואביבה עדותה של אביבה בפני חוקר מטעם הנתבעת מיום 4.3.08 (ת/2) וכן הודעתו של התובע בפני חוקר מטעם הנתבעת מיום 29.2.08 ת/6). 5. מטעם הנתבעת לא העיד איש, אך הוגשה חוות דעת אקטוארית (נ/1). החבות: העובדות הרלוונטיות לדיון ואשר אינן שנויות במחלוקת: 6. א. אביבה ודני הינם, והיו גם במועד הרלוונטי, ידועים בציבור שהתגוררו אז, כמו גם כיום, תחת קורת גג אחת. באותו מועד התובע לא התגורר עימם. ב. התובע נפגע בתאונה שעה שנהג ברכב מס. רישוי 67-239-58 (להלן: "הרכב"), שהיה בבעלותה הרשומה של אביבה. ג. במועד התאונה לא היה הרכב מבוטח בביטוח חובה. ד. התובע נהג לעשות מידי פעם שימוש ברכב. לדעת כולם, לפחות פעמיים בשבוע. טענות הצדדים: 7. לטענת התובע יש לראותו כמי שבא בגדר סעיף 7א לחוק וזאת מן הטעם שנהג ברכב בהיתר, מבלי שידע שהרכב אינו מבוטח, ושגם לא היה סביר, בהתחשב בטיב היחסים בינו לבין אביבה, שידע זאת. הנתבעת, מאידך, טוענת, כי מאחר והתנאים להחלת החריג שבסעיף 7א לחוק הינם תנאים מצטברים, הרי שמשעה שבענייננו לא התמלאו התנאים כולם, לא חל סעיף 7א לחוק אלא חל סעיף 7 (5) לחוק. לשון אחר, לטענת הנתבעת יש לראות בתובע כמי שנהג ברכב ללא ביטוח ומשכך אין הוא זכאי לפיצוי בגין נזקיו. דיון: 8. כך קובע סעיף 7(5) לחוק שעניינו "הגבלת זכאותם של נפגעים": "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". ואילו בסעיף 7א' לחוק שדן בזכאותו של נוהג בהיתר לתבוע פיצויים על פי החוק נקבע: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מהקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב). 9. הכלל שנקבע בפסיקה (ע"א 1777/03 קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ. אגמי ואח' (4.7.05) (להלן: "פרשת אגמי"), הוא כי בכדי שסעיף 7א' לחוק יגבור על סעיף 7(5) לחוק צריך שיתקיימו שלושה תנאים במצטבר: א. הנהג נהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו; ב. הנהג לא ידע בפועל כי לרכב בו הוא נוהג אין ביטוח חובה בתוקף או שהביטוח שקיים אינו מכסה את נהיגתו - זהו היסוד הסובייקטיבי. ג. על פי נסיבות עניין, גם לא היה סביר שהנהג ידע כי לרכב אין ביטוח או שהביטוח שקיים אינו מכסה את נהיגתו - זהו היסוד האובייקטיבי. 10. נבחן להלן התקיימותם של התנאים הנ"ל במקרה שלפנינו. נהיגה בהיתר: 11. א. לאור האמור בסעיף 61 לסיכומי הנתבעת, אני קובעת כי לתובע ניתנה רשות, בין במפורש ובין מכללא לנהוג ברכב. ב. לאור קביעה זו, לא מצאתי מקום לדון בשאלה האם התובע הינו הבעלים או המחזיק של הרכב, שכן לו היה התובע הבעלים או המחזיק של הרכב מה היה לו לבקש רשות מאביבה או מדני לנהוג בו? ג. ועוד, לטעמי הסתירות שהתגלו בעדויותיהם של אביבה דני והתובע בסוגיית הבעלות ברכב הינן זניחות ולא די בהן כדי לקבוע שגם התובע - בנוסף לאביבה - הוא הבעלים ו/או המחזיק של הרכב, ומשכך אינו בא בגד סעיף 7א' לחוק, על כל המשתמע מכך. ד. אני סבורה אפוא, וכך גם אני קובעת, כי אין בעובדה שהתובע עשה ברכב שימוש מספר פעמים בשבוע כדי להפוך אותו לבעלים ו/או מחזיק, באופן שיהיה בו כדי לשלול את תחולת סעיף 7א לחוק. האם ידע התובע בדבר היעדר כיסוי ביטוחי: 12. אין חולק כי במועד התאונה הרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה. לטענת אביבה, פקידת הנתבעת הבטיחה לה טלפונית כי הגם שפג תוקפה של פוליסת הביטוח הרי שעד שזו תחודש ולמשך 20 ימים מיום פקיעתה, עדיין נחשב הרכב למבוטח. (ראה עדותה בעניין זה עמ' 7 שורות 12-32 לפרוטוקול). בעניין זה אציין רק כי עדותה זו לא נתמכה במסמך וגם אותה פקידה שלדבריה מסרה לה את הפרטים האמורים בטלפון לא הובאה לעדות. 13. עוד טענה אביבה בעדותה כי התובע לא ידע שבמועד התאונה הרכב לא היה מבוטח (בעניין זה ראה גם דבריה ב-ת/2). 14. השאלה הרלוונטית לעניינו היא האם אביבה יידעה את התובע אודות מועד פקיעת הביטוח. 15. לאחר שעיינתי בעדויותיהם של התובע של דני ושל אביבה בעניין זה, אינני מקבלת את טענת התובע כי לא ידע אודות היעדר קיומו של כיסוי ביטוחי. 16. כאמור התובע העיד שברוב הפעמים הוא בדק את תעודת הביטוח ואת הרישיונות לפני תחילת הנסיעה אך במועד האירוע נשוא התביעה לא עשה כן (ראה עדותו בעמ' 11 שורות 18-22). גם אם אקבל את גרסתו בעניין זה כנכונה, עדיין אין בה כדי לתמוך בטענתו לפיה לא ידע כי הרכב אינו מבוטח שכן, ברי שבכל אותן הפעמים שהוא כן בדק את התעודות (ולעניין זה אין זה משנה אם בדק את התאריך או את החותמת שכן החותמת היא התאריך) היה עליו לפחות להבחין שתוקף פוליסת הביטוח עומד לפוג ולהפנות את תשומת ליבה של אביבה - בעלת הרכב - לכך מצד אחד ומצד שני להמשיך ולבדוק לפני כל נסיעה האם פג תוקף פוליסת הביטוח אם לאו, ובמידה ואכן פג תוקפה לברר עם אביבה, לפני שהוא עושה שימוש ברכב, האם היא דאגה לחידושה של הפוליסה. יוצא אפוא כי גם עפ"י גרסתו של התובע היה עליו לדעת שבמועד הרלוונטי לתביעה תוקף פוליסת הביטוח פג. 17. בהינתן כל האמור, אינני מקבלת את טענת התובע כי לא ידע אודות היעדר קיומו של כיסוי ביטוחי. בחינת סבירות אי הידיעה 18. סעיף 7א לחוק פורש ע"י פסיקת בית המשפט כחל על מצבים שבהם על רקע קרבה מיוחדת בין מי שנפגע שעה שנהג ברכב בהיתר לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע, עובר לנהיגתו ברכב, מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי. (למשל, יחסי עובד מעביד; יחסי וידידות הדוקים; קרבת משפחה). ההנחה היא כי במקרים שכאלה כל אחד מניח כדבר המובן מאליו כי האחר דאג להוצאתה של פוליסת ביטוח. [ראה רע"א 6825/01 שלום נ. שריקי תק' 507(4)2001; פרשת אגמי פסקה 17 לפסק הדין; רע"א 2853/96 קרנית נ. פרח פדי נג(1) עמ' 680 בעמ' 692-693; ת.א. (ח"י) 1517/95 סמר עבדלולי נ. רבח ואח' (9.9.02 שאושר במסגרת ע"א 8380/03 קרנית נ. עבדלולי (8.12.05)]. 19. על אף האמור גם במקרים בהם הוכחה קרבה מיוחדת כאמור, יכול ותהא חובה מיוחדת על הנוהג לבחון בפועל קיומה של פוליסת ביטוח בת תוקף, למשל כשהנהג עושה שימוש רב ברכב. [ראה ת.א. (שלום ת"א) 27516/05 זרחי רפאל נ. קרנית (13.7.08); ת.א. 1677/03 טביבי אמיר נ. קרנית תק-מח 2006(3)6761, 6766]. 20. יישום הכללים האמורים ביחד עם העולה מהעדויות מוביל למסקנה כי משעה שהתובע עשה שימוש ברכב - לפחות פעמיים בשבוע - חלה עליו החובה לוודא קיומה של פוליסת ביטוח. האמור מקבל משנה תוקף גם לאור האמור בהודעתה של אביבה מיום 4.3.08 (ת/2) שם ציינה כי התובע היה רגיל להשתמש ברכב. 21. בהתחשב בתדירות שימושו של התובע ברכב וכן לאור עדותה של אביבה בכל הקשור לחידוש פוליסת הביטוח (עמ' 7 לפרוטוקול) לא שוכנעתי שהיה זה סביר כי התובע לא ידע אודות היעדר הכיסוי הביטוחי, ויהיו יחסי הקרבה שלו עם אביבה קרובים ככל שיהיו. 22. אשר על כן אני קובעת כי הגם שהתובע הוכיח שהתקיימו יחסי קרבה מיוחדים בינו לבין אביבה, אין בכך כדי לשלול את חובתו להוכיח סבירותה של הטענה לפיה לא ידע אודות היעדר קיומו של ביטוח בתוקף. 23. לכאורה, משקבעתי כי לא התמלאו באופן מצטבר כל שלושת התנאים להחלת סעיף 7א ומשכך דין התביעה להידחות, יכולתי לסיים כבר כעת את פסק הדין, אולם למקרה ודעתי לא תשמע, ראיתי לדון בקצרה בשאלת הנזק. שאלת הנזק 24. כאמור, נכותו הרפואית של התובע נקבעה על ידי וועדה רפואית של המל"ל בפניה עמד והיא עומדת על 39%, הכל כמפורט בסעיף 3 לעיל. 25. באשר לנכותו התפקודית: בהתחשב בגילו הצעיר של התובע ובנתונים כפי שהוצגו בפניי במהלך שמיעת הראיות וכעולה מהמסמכים הרפואיים, הרי שלא ראיתי לחרוג מההלכה הנוהגת ולפיה בהיעדר נסיבות מיוחדות יראו את הנכות התפקודית כזהה לזו הרפואית. 26. כעולה מנתוני המל"ל שהוצגו, שכרו הרבע שנתי של התובע (לצורך חישוב דמ"פ) עמד עובר לתאונה על 12,986 ₪ ואילו שכרו החודשי עמד על 4,329 ₪ (ברוטו נומינלי), ובניכוי מ.ה. בהתאם למפורט בתלושים שצורפו לסיכומיו על 4,226 ₪ (נטו נומינאלי). האמור תואם את שמופיע בתלושי השכר לחודשים ינואר פברואר 2007 שצורפו לסיכומי התובע. משכך, ומשעה שלא ניתן כל הסבר מדוע גמלת הנכות מהעבודה חושבה לפי בסיס שכר רבע שנתי גבוה יותר (15,773 ₪) החישובים שלהלן יבוצעו על בסיס שכרו של התובע, בהתאם לשכרו הרבע שנתי לצרכי חישוב דמ"פ (12,986 ₪ / 4,226 ₪) 27. שכר זה (נטו) כשהוא משוערך (הצמדה) להיום עומד על 4,996 ₪, ובמעוגל 5,000 ₪. 28. לטענת התובע מאז התאונה ועד לתחילת חודש ספטמבר 2011 (סה"כ 56 חודשים), שאז החל לעבוד כמנהל מכירות ואחראי לוגיסטיקה בחברת דגמה אינטרנשיונל בע"מ (ראה נספח ב' לסיכומיו של התובע) הוא לא עבד. 29. הנתבעת מסכימה כי התובע שהה באי כושר מלא עד ליום 31.10.08 (20 חודשים). לפיכך ובגין תקופה מוסכמת זו זכאי התובע לפיצוי כדלקמן: 20 (חודשים) X 5,000 ש"ח = 100,000 ₪. לסכום הנ"ל תתווסף ריבית מאמצע תקופה (1.1.08) = 109,979 ₪. 30. באשר ליתרת התקופה [מיום 1.11.08 ועד ליום 1.9.11 (36 חודש)]: מהראיות שהוצגו בפניי כמו גם מעדותו של התובע, לא התרשמתי כי יש בנכותו כדי להפריע לו לעבוד בעבודות פשוטות. זאת ועוד, לא הובאה כל ראיה לשם תמיכה בעדותו של דני כי הקיוסק שבבעלותו ובו עבד התובע עובר לתאונה אכן הושכר והוא אף מושכר היום וכי התובע לא עבד בו. 31. לפיכך אני סבורה כי ביחס לתקופה האמורה יש לפצות את התובע בהתאם לשיעור נכותו. בעניין אחרון זה, וכפי שפרטתי לעיל, לא השתכנעתי כי יש להפחית מהנכויות הרפואית שנקבעו לו במל"ל, שכן לטעמי כאמור, בהתחשב בטיב הנכות, שיעורה ובמיקומה, היא כולה תפקודית. 5,000 ₪ (שכר) X 39% (נכות צמיתה) X 36 (חודשים) = 70,200 ₪. לסכום הנ"ל תתווסף ריבית מאמצע התקופה (1.4.10) = 72,916 ₪. 32. באשר לתקופה שמ- 9.2011 ועד למועד פסק הדין (9/11): לטענת התובע הוא החל בספטמבר 2011 לעבוד כמנהל מכירות ואחראי לוגיסטיקה במשכורת של 7,500 ₪ לחודש (ראה נספח ב' לסיכומי התשובה מטעמו). מדובר במכתב בלתי חתום ובכל מקרה לא צורפו תלושי שכר למן ספטמבר 2011 ועד היום לשם תמיכה באמור במכתב זה. גם מעבידו של התובע לא זומן לעדות. ככל שטענת התובע נכונה, הרי שלא נגרמו לו הפסדי שכר בתקופה האמורה. הפסד שכר לעתיד: 33. טענת התובע, כאמור לעיל, לפיה הוא משתכר 7,500 ₪, לא גובתה במסמכים. יחד עם זאת, בהתחשב בעובדה כי במועד התאונה היה התובע כבן 31 ראיתי, בהתאם לפסיקה הנוהגת, לחשב את הפסדי ההשתכרות לעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק העומד נכון למועד פסק הדין על 9,447 ₪ ברוטו, ובניכוי מס הכנסה על 8,297 ₪.  8,297 ₪ (שכר חודשי) X 39% נכות צמיתה X 246.6593 (מקדם היוון עד גיל 67) = 798,148 ₪. עזרת זולת בעבר: 34. כאמור, לתובע אושרה תקופת אי כושר מלאה למשך 20 חודשים. לאור כל האמור ובהתחשב בטיב הפגיעות ומיקומן אני סבורה כי הגם שמדובר בנזק "מיוחד" זכאי התובע לפיצוי. 35. בהיעדר נתונים על תשלומים בגין עזרה בפועל, יחושב הפיצוי על דרך של אומדנה, ואני מעמידה אפוא את הפיצוי בגין אב נזק זה בסך של 15,000 ₪. עזרת זולת בעתיד 36. לאור טיבה של הנכות ושיעורה מצד אחד, ובהתחשב בגילו הצעיר של התובע מצד שני, ראיתי לפסוק פיצוי בגין אב נזק זה בסך גלובלי של 35,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד 37. ביחס לעבר: מדובר "בנזק מיוחד" שהכללים להוכחתו ברורים וידועים לכל, ולא מצאתי כל צורך לחזור עליהם [ראה בעניין זה ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ. מלון טירת בת שבע פד"י לה'(2)עמ' 809,800; ע"א 605/88 תבורי בית חרושת למשקאות קלים בע"מ ואח' נ. מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ פד"י מה'(1) 1010]. לתצהירו צרף התובע קבלות חלקיות בלבד. (ראה עמ' 15 לסיכומיו). לכך יש להוסיף את העובדה כי מדובר בתאונת עבודה וכי התובע לא המציא אישור מהמל"ל, כנדרש על פי הפסיקה, אילו הוצאות מהוצאותיו לא כוסו על ידי המל"ל. יחד עם זאת, ובהתחשב בטיב הנכות, שיעורה והטיפולים הרפואיים להם נזקק התובע בעקבות הנכות האמורה, אני מוכנה להניח כי נגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. באשר לעתיד: בהתחשב בטיב הנכות ושיעורה אני מוכנה להניח כי יגרמו גם בעתיד יגרמו לתובע הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. 38. לאור כל האמור ראיתי להעמיד את הפיצוי לו זכאי התובע בגין אב נזק זה (עבר ועתיד) מעבר להחזרים להם הוא זכאי מהמל"ל, ע"ס של 12,000 ₪, שכן סכום זה בהתחשב בכל האמור לעיל נראה לי סביר בנסיבות העניין. כאב וסבל 39. כמוסכם על ידי הצדדים לפי 39% נכות ו - 7 ימי אשפוז ובניכוי גיל נכון למועד מתן פס"ד - 78,530 ש"ח. 40. סה"כ הנזק כולו עומד על  938,678 ₪. ניכויים 41. א. התובע קיבל תשלום תכוף נטו נומינאלי 25,000 ₪ (15.7.09) ב. תגמולי מל"ל בגין שיקום מקצועי - 20,948 ₪ (נכון ליוני - אוקטובר 2011). ג. בהתאם לחוות דעת אקטוארית שצורפו לסיכומי הנתבעת - תגמולי מל"ל (דמי פגיעה נכות מהעבודה) - 582,615 ₪ (נכון ליום 26.10.11). 42. אשר על כן, לו הייתי מקבלת את התביעה הייתי מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 938,678 ₪. מהסך הנ"ל יש לנכות את הסכומים המפורטים בסעיף 41, כאשר את הסכומים המפורטים בסעיפים א' ו - ב' יש לשערך (ריבית והצמדה) נכון ליום מתן פסק הדין, ואילו ביחס לסכום המפורט בסעיף ג' יש צורך בהמצאת חוות דעת אקטוארית עדכנית ליום מתן פסק הדין. 43. א. ככל שלאחר כל הניכויים כאמור תיוותר יתרה, יהיה התובע זכאי ליתרה בתוספת שכ"ט עורך דין כחוק. ב. ככל שלאחר ביצוע הניכויים כאמור, "תיבלע" התביעה, הרי שלאור סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1955 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") ומשעה שתביעת התובע מכוונת כנגד צד ג' ולא כנגד מעבידו הוא זכאי ל- 25% מהפיצוי הכולל כמפורט בסעיף 39 לעיל בתוספת שכ"ט עו"ד כחוק. ג. כמו כן ובנוסף, יהא התובע זכאי להחזר עלות אגרת בימ"ש כאשר הסך האמור יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הוצאתו ועד לתשלום המלא בפועל. סוף דבר 44. התביעה נדחית. 45. בנסיבות העניין אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪. פגיעת ראש / מוחעצבים