ביטוח נסיעות לחו"ל - ציוד שאבד או נגנב

להלן פסק דין בסוגיית ביטוח ציוד בחו"ל לרכוש שאבד/נגנב: פסק דין התובע יצא ביום 28.12.05 לטיול בפיליפינים, וטרם נסיעתו פנה לנתבעת 1, סוכנות לביטוח, על מנת שתבטח אותו בביטוח רפואי וביטוח מטען בעת שהותו בחו"ל. הנתבעת 1 ערכה לו ביטוח אצל הנתבעת 2. לטענת התובע, במהלך אחת ההפלגות בפיליפינים מהעיר סבו לעיר איליגן, גילה כי אחד מתיקיו, שהכיל מחשב נייד, מצלמת וידאו ומצלמה דיגיטלית (בשווי כולל של 8,000 ₪ ו- $850), חסר. לדבריו, לאחר בירור שערך על האוניה, התברר לו כי התיק אבד/נגנב בנמל סבו. לטענתו, הוא דיווח אודות האובדן/גניבה לנתבעת 1 באמצעות בתו, רק לאחר מספר ימים, מיד כשהאוניה עגנה בנמל איליגן, ובשיחות טלפון שערך, באמצעות בתו, הוסבר לו כי עליו לדווח על האובדן/גניבה למשטרה המקומית, בצירוף הצהרה חתומה ע"י נוטריון. בהתאם לאמור, פנה התובע למשטרה המקומית באיליגן, אך אלו הפנו אותו להגיש תלונה במשטרת סבו, ולכן נדרש התובע לחזור לעיר סבו, דיווח על הארוע וחתם על הצהרה בפני נוטריון. כאשר חזר התובע ארצה, פנה לנתבעת 1, העביר מסמכים שנדרש להמציא, ונאמר לו כי בתוך 60 יום יקבל את כספו. לאחר מספר חודשים, ולאחר פניות ובירורים רבים מול הנתבעת 1, הודע לו כי תביעתו נדחתה ע"י הנתבעת 2, אך למרות פניותיו הרבות, לא קיבל הסבר לסיבת הדחיה. לאור כל האמור לעיל, עתר התובע כי הנתבעות תפצנה אותו עבור הציוד שאבד/נגנב, על פי פוליסת הביטוח, ועתר לפיצוי כולל של 15,000 ₪. התובע צירף לכתב התביעה את הפוליסה "שיר לנוסע" (2 עמודים בלבד) שקיבל מהנתבעת 1 (להלן- הפוליסה), את כל מסמכי התביעה שהגיש לנתבעות, לרבות אישור משטרה וכרטיסי הפלגה בפיליפינים, וכן מכתבים ששלח לנתבעות. בכתב ההגנה של הנתבעת 1, טענה כי היא סוכנות ביטוח בלבד, אינה מעניקה כיסוי ביטוחי, ואינה אחראית להחלטה להמנע מתשלום תגמולי הביטוח לתובע. לטענתה, התובע יודע היטב כי דחיית התביעה נעשתה ע"י הנתבעת 2 בלבד, ולכן ביקשה התובעת 1 לדחות את התביעה כנגדה על הסף, ולהטיל על התובע הוצאות לדוגמה. לטענת הנתבעת 2 בכתב ההגנה, התובע אינו זכאי לשיפוי עפ"י הפוליסה, שכן לא פעל בהתאם לתנאי הפוליסה, וזאת משום שהיה עליו למסור הודעה בכתב לא יאוחר מ- 3 ימים מיום קרות הנזק, לקבל אישור מחברת האוניות ולדווח למשטרה המקומית בתוך 24 שעות מרגע גילוי הנזק. עוד טענה הנתבעת 2 כי בכל מקרה, לפי הפוליסה, אין כיסוי לאובדן/גניבה של מחשבים, ולגבי המצלמות נקבע כי במקרה והרכוש היה חדש ויש בידי המבוטח קבלות, ישולם ערכו בניכוי המע"מ הנהוג במדינה בה נרכש, ובמידה ואין קבלות קניה, יוערך ערכו של הרכוש ע"י המבטח, והתשלום המירבי יהיה כערכו של פריט חדש בניכוי בלאי שלא יפחת מ- 35%, וגם זאת בתנאי שיצורף אישור מהמכס בדבר הוצאת הפריטים מהארץ, והתובע כלל לא המציא אישור כזה. יתרה מכך לטענתה, קיימת הגבלה בפוליסה, כך שהפיצוי המירבי לכל דברי הערך הוא $500 בלבד. לפיכך, טענה הנתבעת 2, כי גם אם היה התובע פועל לפי תנאי הפוליסה, הרי שבהעדר קבלות היה זכאי לסך של $323 בלבד (לאחר ניכוי בלאי והשתתפות עצמית), ובכל מקרה למקסימום של $500. הנתבעת 2 צירפה לכתב ההגנה "דוגמת פוליסת ביטוח" בחוברת ורודה (להלן- החוברת). בדיון שהתקיים בפניי ביום 10.9.08, טען התובע כי אין בידיו קבלות על רכישת הציוד, שכן רכש את המצלמות בדיוטי פרי בישראל לפני צאתו, והקבלות היו בתוך התיק שנעלם, וכן כי לגבי המחשב שנרכש כשנה קודם לכן, לא שמר את הקבלות. עוד טען התובע בדיון, לנוכח טענות הנתבעת 2, כי יש לו גם ציוד מקצועי יקר המוחזק בפיליפינים, ומשמש אותו בתפקידו כביולוג ימי, אך הציוד שאבד/נגנב הוא ציוד אישי פשוט יותר. נציגת הנתבעת 2 טענה, כי התובע לא המציא הוכחה לקיומו של הציוד, וכי אם יביא שחזור של קבלות הרכישה, ישולם לו שווי המצלמות בלבד. ואולם, לאחר מכן טענה כי לפי הפוליסה, אין גם כיסוי למצלמת וידאו. לאור טענות הצדדים, איפשרתי לתובע להציג שחזור של קבלות הרכישה של הציוד שאבד/נגנב. וביום 23.10.08 הגיש התובע לבית המשפט מסמכים אודות הציוד שאבד, כדלקמן : קבלה מיום 28.12.05 עבור מצלמה דיגיטלית שעלותה $249, קבלה מיום 6.6.05 עבור מצלמת וידאו שעלותה $599, קבלה מיום 26.4.04 עבור מחשב נייד שעלותו 8,531 ₪, וכן תמונות מהפיליפינים בהם ניתן לראות לטענתו את הציוד שאבד ואת הציוד המקצועי היקר. התובע הוסיף וטען במסמך שהגיש, כי מעולם לא ראה את החוברת שצורפה לכתב ההגנה (דברים אשר זכור לבית המשפט כי נאמרו גם בדיון, אך משום מה אינם מופיעים בפרוטוקול). מעיון בפוליסה שצירף התובע עולה, כי סעיף 1 לתנאים הכלליים קובע : "בהיוודע למבוטח על קרות מקרה העשוי להוות עילה לתביעה על פי פוליסה זו עליו : א. א. להודיע מיד למבטח על המקרה, ולהמציא בהקדם האפשרי את המסמכים הדרושים לדעת המבטח לשם סילוק התביעה. ב. ב. להמציא למבטח אישור מהמשטרה בחו"ל ומחברת התעופה ו/או האוניות ו/או הרכבות על מסירת הודעת האובדן או הנזק. המצאת האישור למבטח תהווה תנאי מוקדם לטיפול בתביעה. ג. ג. במקרה שהנזק למטען ארע כשהמטען היה באחריותה של חברת תעופה או חברת אוניות על המבוטח להמציא למבטח דו"ח אי התאמה בגין המטען. על המבוטח להגיש תביעה למוביל ולאחר שמיצה את כל ההליכים ימציא למבטח את כל המסמכים לרבות פרטי הפיצוי מהמוביל והמבטח יפצהו בניכוי הסכום ששולם על ידי המוביל או שמגיע מהמוביל. ד. ד. ..." כלומר, בתנאי הפוליסה, לא מופיעה כל הגבלת זמן בנוגע לעיתוי ההודעה למשטרה המקומית או למבטחת, והפוליסה מסתפקת בציון שיש להודיע על המקרה למבטח מיד. טענתה של הנתבעת 2, שהתובע היה אמור להודיע בתוך שלושה ימים מקרות הארוע, ולגשת למשטרה בתוך 24 שעות, נסמכת על האמור בעמוד השני לפוליסה, תחת הכותרת "כיצד תפעל במקרה של תביעה?" שם צויין : "אירע אובדן או נזק לכבודה או לחפצים אישיים, יש למסור הודעה ולקבל אישור הנזק בהחזקתם של מובילים למיניהם (חברת תעופה, חברות אוטובוסים, רכבות וכיו"ב) - יש לתת על כך מיד, אך לא יאוחר מ- 3 ימים מיום קרות הנזק, הודעה בכתב ולקבל אישור על כך. לא תשולם תביעה אלא מעל הסכום שיתקבל מהמוביל לפי התקנות הבינלאומיות. מותנה כי על אובדן או נזק, עקב מעשה פלילי או על אבידה, יש לדווח למשטרה תוך 24 שעות מרגע שנתגלה דבר האובדן או הנזק ולקבל אישור מפורט על כך לחברה מיד לאחר שנודע על האירוע או הנזק". לעניות דעתי, סעיף זה אינו מהווה חלק מתנאי הפוליסה, ולכן אינו חלק מההסכם בין הצדדים, וכשמו כן הוא, המדובר בהנחיות של המבטחת כיצד לנהוג בקרות ארוע, ולפיכך, סעיף זה לא יכול לגבור על האמור בפוליסה עצמה. יתרה מכך, גישתה של הנתבעת 2 בהקשר זה, נראית לי דרקונית ולא הגיונית, ולכן גם אם היא היתה מצויה בפוליסה עצמה, ראוי היה לבטלה כתנאי מקפח בחוזה אחיד. חוסר ההגיון בגישתה של הנתבעת 2 בולט דווקא על רקע המקרה שבענייננו. האמנתי לתובע שגילה את דבר האובדן/גניבה רק כאשר עלה לאוניה, ושלאחר בירור קצר גילה כי האירוע ארע טרם עלייתו לאוניה. כלומר, ברגע שגילה את דבר האובדן/גניבה היה על סיפון אוניה שיצאה להפלגה בת יומיים-שלושה, ולכן לא יכל לדווח ברגע הגילוי לנתבעת 2, ויתכן שאף חרג במקצת ממכסת שלושת הימים. האם בשל כך ניתן לטעון כי חבותה של הנתבעת 2 כמבטחת בטלה ? האמנם היתה על התובע חובה להתקשר מהאוניה באמצעות קפטן האוניה ולהודיע על האובדן מיידית לנתבעת 2 ? אני סבורה כי התשובה שלילית, וכי התובע נהג כמצוות הפוליסה, והודיע לנתבעת 1 (כשלוחת הנתבעת 2) על הארוע, מיד כשיכל באמצעים סבירים ליצור עימה קשר. גם בנוגע לפניה למשטרה, טענתה של הנתבעת 2 אינה הגיונית בעיני. התובע גילה את האובדן/גניבה רק כשעזב את העיר בה ארע הארוע. כשהודע לו שעליו לגשת למשטרה, כבר שהה בעיר אחרת, ניגש מיד למשטרה המקומית, אך שם נאמר לו כי עליו להודיע למשטרה בעיר אחרת. לפיכך, היה על התובע להתארגן ולצאת חזרה לעיר סבו על מנת לדווח למשטרה המקומית שם. האם הגיוני לחייב את התובע להגיע בתוך 24 שעות למשטרה המקומית, כשהוא שוהה בהפלגה היוצאת מהעיר? ואם לא יכל באמצעים סבירים להגיע למשטרה, האם בטלה חבות המבטחת? שוב, לדעתי התשובה שלילית. מה גם שאף הנתבעות לא טענו כי בשיחה הטלפונית אמרו לתובע כי עליו להשיג אישור משטרה בתוך 24 שעות מעת הארוע. כאמור, הנתבעת 2 נאחזה גם בהעדר אישור מחברת האוניות בה הפליג התובע. ואולם, לטענת התובע האירוע אירע בחוף, טרם עלייתו לאוניה, ולכן אין המדובר במקרה בו גם המוביל היה אמור לפצות את התובע על נזקיו, כך שאינני רואה כל רלוונטיות לטענות הנתבעת 2 בהקשר זה. לגבי גובה הנזק, טענה הנתבעת 2 כי היא אינה מחוייבת על פי הפוליסה לשלם עבור מחשבים, ובדיון שהתקיים בפניי טענה נציגת הנתבעת 2 כי גם מצלמת הוידאו אינה מכוסה ע"י הפוליסה. הנתבעת 2 הסתמכה על עמוד 13 לחוברת, שם נרשמו "סייגים לחבות המבטח לפרק 6 (ביטוח כבודה)", ולפיהם: "המבטח לא ישלם עבור אובדן או נזק לכבודה הנובע או הקשור ב : "... ג. ג. אובדן או נזק של כסף מזומן, המחאות, מסמכים כלשהם, המחאות נוסעים, כרטיסי טיסה, נסיעה, דרכונים, בולי דואר, סרטי צילום, עדשות מגע, מכשירי שמיעה, שיניים תותבות, משקפיים, מזוודות וחפצים שבירים, בקבוקי משקה או מזון, מכשירי טלויזיה, וידאו, טייפ ומחשבים". כאמור טען התובע כי לא קיבל את החוברת בעת הזמנת הביטוח, ולא ראה אותה. מעיון בחוברת שצורפה לכתב ההגנה, עולה כי בעמוד הראשון מצויה הצהרת המבוטח עם מקום לחתימתו, אך אין חולק כי הנתבעת 2 לא צירפה לכתב ההגנה חוברת עם חתימתו של התובע עליה, או כל ראיה לכך שהתובע קיבל את החוברת. לאור האמור, ולאור קיומה של הפוליסה על תנאיה השונים אותה הציג התובע, ועליה כתוב שמו, אינני יכולה לקבוע כי החוברת שצורפה לכתב ההגנה היא הפוליסה בין הצדדים, או שהיא גוברת בצורה כלשהי על הפוליסה אותה צירף התובע. עוד יצויין, כי האמור בחוברת, עומד בסתירה לאמור בפוליסה, שכן בסעיף 12 לפוליסה הקובע מה ייחשב כ"חפצי ערך", נכתב : "דברי זהב וכסף, תכשיטים, פרוות, שעונים, משקפות, מצלמות, מצלמות וידאו כולל אביזריהם, קלטות, מכשירים חשמליים, ציוד אופטי וציוד אלקטרוני מכל סוג שהוא, בגדי עור ובשמים, ציוד ספורט יעודי, כגון: ציוד צלילה, סקי, ספורט ימי וכיו"ב". לפיכך, אני קובעת כי כל הציוד שהתובע טען שהיה בתיק שאבד/נגנב לרבות המחשב, דינו כחפצי ערך שאובדנם/גניבתם מכוסים ע"י הפוליסה. לעניין סכום הפיצוי, בפוליסה מצויה רשימה של "סכומי הביטוח המירביים", בה צויין לגבי מטען אישי כי "פיצוי מירבי לפריט - $200" ו"פיצוי מירבי לכל דברי ערך - $500". לאור החשבוניות שצירף התובע לתיק בית המשפט, ועל אף שהתברר כי רק המצלמה הדיגיטלית היתה חדשה, אין חולק כי שווי כל אחד מהחפצים שאבד/נגנב לתובע (גם אם הייתי מנכה בלאי לגבי מצלמת הוידאו והמחשב) עולה על $200. ואולם כאמור, הביטוח הוגבל לסכום מקסימלי של $500 לגבי כל פריטי הערך. בהקשר זה יצויין, כי עמדתה של הנתבעת 2 לגבי ניכוי בלאי שלא יפחת מ- 35%, והדרישה להמציא אישור מהמכס בדבר הוצאת הפריטים מהארץ, נסמכת גם היא על האמור בעמוד 13 לחוברת בלבד, ואין זכר לדברים אלו בפוליסה שהיתה בידי התובע. שוב, לדעתי אין מקום להטיל היום על התובע מגבלות שלא היו מצויות בפוליסה שבידיו, ולכן אינני סבורה כי יש לדרוש ממנו אישור מהמכס על הוצאת הפריטים מהארץ. בקשר למצלמה הדיגיטלית, ניתן לראות בבירור כי היא נרכשה ביום יציאתו מהארץ, ולגבי הפריטים האחרים, האמנתי לתובע כי החפצים היו ברשותו, והדברים אף עולים מהתמונות שצירף לתיק בית המשפט. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי היה על הנתבעת 2 לשלם לתובע את הסכום המירבי לפריטי הערך, קרי $500 בניכוי $50 השתתפות עצמית, לפי שער הדולר שהיה בעת דחיית תביעתו לראשונה, ביום 26.3.06 (לפי אתר בנק ישראל, ביום 24.3.06, שער הדולר עמד על 4.673 ₪ לדולר). זאת ועוד, לטעמי, התנהלותה של הנתבעת 2 לא היתה ראויה ונדמה כי היא עשתה כל מאמץ על מנת להתחמק מתשלום דמי הביטוח. לאור התכתובות הרבות בין התובע והנתבעת 1 לבין הנתבעת 2, נראה לי כי מן הראוי שהנתבעת 2 תפצה את התובע גם בגין טרחה, עוגמת נפש והוצאות כלליות. בנוגע לנתבעת 1, אני מקבלת את טענתה כי דין התביעה כנגדה להדחות, וכי לא היה מקום להגשת התביעה נגדה, שכן היא שימשה כמתווכת בלבד בין התובע לבין הנתבעת 2, והיא לא עמדה מאחורי דחיית תביעתו. להיפך, מהתכתובות שצורפו לתיק, עולה כי הנתבעת 1 עשתה מאמצים רבים מול הנתבעת 2, על מנת שזו תשלם לתובע את דמי הביטוח. לפיכך, אני קובעת כי על התובע לשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסך 500 ₪. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת 2 ודוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1. הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 2,103 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.3.06 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובע סך של 1,400 ₪ עבור טרחה, עוגמת נפש והוצאות משפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. במקביל, ישלם התובע לנתבעת 1 כאמור סך של 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים. זכות להגשת בקשת רשות ערעור, בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין, לבימ"ש המחוזי בב"ש. ביטוח נסיעות לחו"ל