דוגמא לפסק דין בנושא ערעור על גזר דין בעבירת הריגה:   השופט ס' ג'ובראן:   כנגד המערער הוגש, ביום 17.5.01, כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס לו עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).   על-פי עובדות כתב האישום, ביום 27.4.01 סמוך לשעה 18:30, בגן ציבורי ברובע ו' באשדוד, ישב המערער יחד עם מספר אנשים אחרים ושתו משקאות חריפים. במועד הנ"ל, הגיע למקום המנוח אברהם (המכונה "בבר"), יליד 1956 (להלן: המנוח), והתפתח ויכוח בין המנוח לבין המערער. בהמשך לויכוח, המנוח שבר בקבוק, תקף את המערער ופצע אותו בבטנו והמערער הוציא אולר ופצע את המנוח בירכו, בצווארו ובאפרכסת. המערער נמלט ברגל לכיוון הבנין בו נמצאת דירת נאשם 2, שהינו בנו של המערער (להלן: בנו), שהיה במרחק של מאה מטר ממקום תחילת התגרה וצעק לבנו לעזרה. כאשר בנו שמע את הצעקות של המערער, ירד מדירתו לאחר שהצטייד בדוקרן מאולתר, וכאשר הגיע למקום בו היו המערער והמנוח, תקף את המנוח באמצעות הדוקרן. בשלב זה של האירוע, כך נטען בכתב האישום, המערער תפס את המנוח מאחור ובנו דקר את המנוח באמצעות הדוקרן הנ"ל מספר דקירות שאחת מהן פגעה בלבו של המנוח וגרמה למותו. לאחר שהמנוח נפל ארצה כתוצאה מהדקירה הנ"ל, המשיכו המערער ובנו להכות את המנוח ולבעוט בו.   בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' עמר) הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו שבע שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים והתנאי הוא, שלא יעבור במשך שלוש שנים, מיום שחרורו ממאסרו, עבירת אלימות שהיא פשע. לעומת זאת, זיכה בית-המשפט המחוזי את בנו של המערער - שהואשם אף הוא בעבירה זו - מחמת הספק. בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המדינה באשר לבנו של המערער וקבע, כי פצעי הדקירה, אשר אחת מהן חדרה ללבו של המנוח והיא זו שגרמה למותו, נגרמו על-ידי הדוקרן, אשר היה בידי המערער, והרשיע את המערער בעבירת ההריגה. על גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי ערער המערער לבית-משפט זה.   לפנינו טען בא-כוח המערער, כי בית-המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה בגוזרו עליו את העונש שגזר. הוסיף וטען בא-כוח המערער, כי עונש זה קשה הוא ואינו מידתי ביחס לעובדות שהוכחו בפניו. עוד טען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך, שלא נתן משקל מתאים לעובדה, כי המנוח הוא אשר התגרה במערער, כשהיה תחת השפעת סמים ואלכוהול וקינטר את המערער וחבורתו.   בא-כוח המדינה, ביקש לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו.   לאחר שנתנו דעתנו לכלל נסיבות העניין ולאחר ששמענו את טיעוני באי-כוח הצדדים, לא מצאנו בטיעוני הסנגור כל נימוק, המצדיק התערבות להקלה בעונש שנגזר על המערער. בית-משפט זה שב והדגיש בפסקי-דינו את הצורך לעקור את התופעה של שימוש בסכין הנשלפת על נקלה לשם פתרון סכסוכים של מה בכך. הדברים אמורים בהריגתו של המנוח על-ידי מספר דקירות במקומות שונים בגופו, וביניהן דקירה קטלנית שחדרה ישירות ללבו.   בשנים האחרונות, גישת בתי-המשפט הינה החמרה בעונשם של עבריינים מסוגו של המערער וזאת כדי להרתיע מפני הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין ומפני הזלזול בחיי אדם.   נראה לנו, כי בנסיבות העניין, איזן בית-המשפט המחוזי כראוי בעניינו של המערער בין השיקולים לחומרא ולקולא. התוצאה הטראגית שנגרמה בעטיו של האירוע, שבו קופחו חיי אדם, מחייבת עונש, כפי שהושת על-ידי בית-המשפט המחוזי.   נראה לנו, כי בקביעת עונשו של המערער, נתן בית-המשפט המחוזי את דעתו למכלול הרחב של הנסיבות, ובחומרה ראה את אופייה של העבירה ואת עברו הפלילי של המערער, אשר כולל עבירות אלימות.   גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי משקף את המגמה הראויה של החמרה בעונשם של עברייני אלימות ושל הטלת עונשים כבדים, המשקפים את סלידתה של החברה מעבירות שכאלה.   סוף דבר: הערעור נדחה. משפט פליליהריגהערעור