עיקום רגל בירידה מהאוטובוס

קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא עיקום רגל בירידה מהאוטובוס: גדר הדיון התובעת, ילידת 1951, הגישה את תביעתה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). מחלוקתם של הצדדים הינה בשאלת סיווג התאונה שאירעה ביום 7.11.2005 (להלן: "התאונה הראשונה") כתאונת דרכים וההשלכות הנובעות מכך על חבות הנתבעים. כמו כן חלוקים הצדדדים בנוגע לשיעור הנזק שנגרם לתובעת בתאונת הדרכים הראשונה ובתאונה שאירעה ביום 16.2.2006 (להלן: "התאונה השנייה"). טענות התובעת בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית, הצהירה התובעת אודות נסיבות התאונות. על פי תיאורה, אירעה התאונה הראשונה עת נסעה באוטובוס. כשביקשה לרדת מהאוטובוס, מעדה במדרגות, נפלה ועיקמה את רגלה. לאחר מכן פנתה לטיפול במרפאת מקור ברוך. התובעת הצהירה, כי לאחר התאונה הראשונה סבלה ממגבלות תנועה קשות. לאחר שאובחנה רגישות במדור הפנימי בברך הופנתה לסדרה של טיפולי פיזיותרפיה אולם לא חל שיפור במצבה. בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית תיארה התובעת כי בתאונה השנייה עלתה למיניבוס ובעודה מחפשת מקום לשבת בו, החל הנהג בנסיעה והיא עפה לאחור, נפלה בחוזקה על גבה וקיבלה מכה בראשה. התובעת הצליחה להתרומם בסיוע הסובבים אותה והמשיכה בנסיעה לביתה, אולם משכאביה לא חלפו נלקחה על ידי בנה לחדר מיון בבית החולים הדסה עין כרם. התובעת אובחנה כסובלת מחבלת ראש, והושארה להשגחה מספר שעות. למחרת, בעקבות הרעה בכאבים וסחרחורות, פנתה לחדר מיון, שם הודגם בצילום שבר בעצם האגן. התובעת הצהירה, כי שתי התאונות אירעו ברכב בו הוסעה אל מקום העבודה. מטעם התובעת הצהיר בנה, מר אסף זעפרני. בתצהיר עדותו הראשית תיאר כי ביום התאונה הראשונה נודע לו שאמו נפלה תוך כדי ירידה מאוטובוס. ביום בו אירעה התאונה השנייה, התקשרה אליו אמו והודיעה לו שנפלה באוטובוס משום שהנהג החל בנסיעה מהירה. באותה העת הייתה התובעת בביתה וביקשה ממנו לקחתה לבית החולים. גם בתה, גב' ורדית זעפרני, העידה מטעמה בנוגע להשלכות התפקודיות של התאונות. בסיכומיה, טענה התובעת ל"גולגולת דקה". לטענתה, לאחר התאונה השנייה נאלצה להפסיק את עבודתה כסייעת לגננת, שם עבדה עשר שנים עובר לתאונות. לטענתה, שתי התאונות גרמו לנכויות אורטופדיות שהגבילו אותה בעבודה כסייעת בגן עד שנאלצה לפרוש לפנסיה מוקדמת. טענות הנתבעים הנתבעים כופרים בחבותם לתאונה הראשונה וטוענים כי זו לא הוכחה. לטענתם, עדותה של התובעת בקשר לתאונה הראשונה הינה עדות בעל דין יחיד, והיא נמנעה מהבאת עדויות וראיות הנוגעות לנסיבות התאונה ולשיעור הנזק. עוד טענו לסתירה בגרסת התובעת ביחס לתאונה הראשונה. בעוד שבתצהירה פירטה כי נפלה ממדרגות האוטובוס, הרי שבמסמך מקופת החולים ביום התאונה נרשמו תלונות על כאבים בברך לאחר תנועה חדה, ולא הוזכר מאום אודות נפילה באוטובוס. לטענת הנתבעים, התובעת הסתירה פרטים משמעותיים מעברה לרבות מחלת הסוכרת, יתר לחץ דם ושבר ביד. עובר לתאונה התובעת סבלה מבעיות תפקודיות, כך למשל בחודש ספטמבר 2000 עברה התובעת אירוע מוחי וניתוח בראש. במהלך האשפוז סבלה מכאבי גב תחתון, נפלה ונגרם לה שבר בסקרום ואף נקבעו לה נכות צמיתה במל"ל בשיעור 10%. הנתבעים הפנו לתביעת התובעת לנכות כללית במל"ל מיום 6.10.2002, בה טענה התובעת, כי הפחיתה את היקף משרתה עקב מגבלותיה וכי אינה מסוגלת לבצע את מטלות הבית. משכך, לטענת הנתבעים, התובעת פרשה לגמלאות בשל בעיות רפואיות ותפקודיות מהן סבלה עובר לתאונה. דיון והכרעה בסוגיית החבות לתאונה הראשונה לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את מכלול הטענות אלה מול אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת תביעתה בנוגע לנסיבות התאונה הראשונה מן הטעמים שאפרט; התובעת העידה אודות נסיבות התאונה הראשונה כך: "..עליתי להסעה שלוקחת אותי לעבודה, בכפר עציון צריך לעבור עוד הסעה, הוא עצר באמצע הכביש וירדתי ומעדתי, לא יכולתי לזוז עם הרגל, בברך. מעדתי בירידה מהאוטובוס עזרו לי החברות שלי כי לא יכולתי לדרוך על הרגל, נתפס לי הרגל" (פרוטוקול הדיון מיום 19.12.2011 בעמ' 11 ש' 8-11). התובעת העידה כי הסייעת, העובדים ואף הנהג ראו את המקרה. הנתבעים טענו, כי הימנעות התובעת מהבאת עדים מטעמה פועל כנגד גרסתה, עם זאת מצאתי כי ניתן להסתפק בתשובתה של התובעת, התרשמתי כי התובעת עשתה ניסיון להעדת עדים מטעמה כדי לשפוך אור אודות נסיבות התאונה, אולם כפי שהעידה: "ש. למה אף אחת מהן לא באה להעיד על המקרה הזה? ת. יש לה דוד מנהל תחבורה. לא נעים לה. כל אחת והטענות שלה. אמרתי להם שאני מוכנה לשלם להם יום עבודה ולהביא אותם והם לא מוכנות. אחותה עובדת בחברה ולא נעים לה ודוד שלה עובד בחברה ולכן הם לא רוצות להעיד. ש.ת. פניתי להרבה חברות ולא רצו. רחל קלמרקיאן אמרה של נעים לה כי בן דוד של בעלה הוא מנהל בחברה שם. כל אחת והדעות שלה" (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2012 עמ' 17-22). יתר על כן, בנה של התובעת הצהיר במסגרת תצהיר עדותו הראשית לגבי התאונה הראשונה כי: "ביום 7.11.2005, נודע לי כי מוקדם יותר באותו היום, נפלה אימי ועיקמה את רגלה תוך כדי ירידה במדרגות מאוטובוס בו נסעה". אף שמדובר בעדות שמיעה כי לא היה עד ראייה, הרי שלא כך בנוגע לעדות על הדברים שנאמרו לו על ידי אמו, ואולם הנתבעים לא חקרו את העד אודות האמור אף שעדותו זו מחזקת את גרסת התובעת, ביחס לדברים שנאמו לו על ידה. אין מקום לטענה כאילו קיימת אי התאמה כלשהי בכך שלא עולה מהתיעוד הרפואי כי נפלה באוטובוס. לעניין זה לא נכתבה בתיעוד הרפואי גרסה שונה או סותרת מתיאורה את שאירע, ואין משמעות לכך שלא נכתבה סיבת נפילתה כפי שהעידה (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 15-22) אף לו הסבירה לצוות הרפואי את סיבת נפילתה והדבר לא נכתב על ידם. אינני נוטה לייחס משקל רב לאמירות המופיעות בתיעוד רפואי ביחס לנסיבות קרות התאונה ובפרט שאלה אינן דרושות לצורך מהלך הטיפול הרפואי. אם כן, מצאתי שלא עלה בידי הנתבעים לקעקע את גרסת התובעת בממצאים פוזיטיביים. התובעת הצהירה אודות נסיבות התאונה כאמור לעיל. גרסתה הן בתצהירה, הן במהלך החקירה הנגדית הייתה עקבית ותאמה זו לזו. לא מצאתי שחקירת התובעת, קעקעה את אמינותה. לא מצאתי כי נמצאו סתירות ממשיות בדבריה או כי הנתבעים הצליחו לפגוע באמינות דבריה. על יסוד המפורט לעיל אני קובעת כי התובעת הוכיחה את גרסתה, בדבר אופן התרחשות התאונה וזאת מעבר למאזן ההסתברות הנדרש בדין האזרחי (י' קדמי, על הראיות, תש"ע-2009 בעמ' 17199). לנוכח האמור הגעתי לכלל מסקנה לפיה האירוע הראשון בו נפגעה התובעת מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק ולפיכך על הנתבעים לשאת בפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונות. מצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה הראשונה נגרמה לתובעת פגיעה בברך ימין ובעקבות התאונה השנייה נחבלה התובעת בשבר בעצם הזנב. בחוות הדעת תיאר המומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר יואב מתן, בין היתר, כי בבדיקת עמוד שדרה מותני מצא כי כיפוף לפנים, לאחור וסיבוב מוגבלים קלות, הרמת רגל ישרה 80 מעלות דו צדדי, החזרי עקב ופיקה חלשים. בבדיקת עמוד שדרה צווארי מצא כי כיפוף לצדדים מוגבל קלות ואין ירידה בכוח הגפיים העליונות. המומחה העריך, כי לתובעת מגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני וכאבים בברך ימין עם מגבלה מזערית בכוח הפעולה הכללי, ולפיכך נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין פגיעה בעמוד שדרה ונכות צמיתה בשיעור 5% בגין פגיעה ברך. הנתבעים שלחו אל המומחה שאלות הבהרה בקשר למצב רפואי בעבר, ובתשובתו הבהיר ד"ר מתן כי יש לייחס מחצית מהנכות שנקבעה לעברה של התובעת: "מהחומר הרב אשר היה בפני אני למד שבשנת 2000 עברה שבר של הסקרום, אני מייחס חצי ממגבלותיה לפגיעה בעברה, דהיינו, בגין עמוד שדרה מותני 5%". שתי התאונות הוכרו על ידי המל"ל כתאונות עבודה. על פי החלטת ועדה רפואית לעררים במל"ל, בגין התאונה השנייה נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% ובהפעלת תקנה 15 במלואה 15%. הנתבעים הגישו בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, ובהחלטה מיום 17.9.2011 התקבלה הבקשה. בהחלטה מיום 16.6.11 קבעתי כי לגבי התאונה השנייה משנת 2006 ישנה קביעה על-פי דין. כאמור בהחלטה, הדבר נטען מיד לאחר הגשת כתב התביעה בהודעה מטעם התובעת טרם הגשת כתב הגנה ואגב הודעה על מומחה מוסכם. לאחר מכן, עוד טרם הגשת כתב ההגנה ניתנה החלטת הועדה הרפואית לעררים, ביום 5.2.07, והתובעת הודיעה על כך לבית המשפט. המומחה האורטופדי שמונה מטעם בית המשפט הונחה להתייחס לתאונה שיש לגביה קביעת המל"ל ואולם בנסיבות אלו יש להעדיף את קביעת המל"ל. אלא שביום 12.7.11 הגישו הנתבעים בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל מהטעם שבפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבה הרפואי של התובעת קודם לתאונה ואשר לו היו בפניה, בודאי היו מביאות לתוצאה שונה. עיון בחומר הרפואי שצורף לבקשה, העלה חומר משמעותי, אשר יתכן והיה בו לשנות את קביעת המל"ל שכן בחומר שצורף לבקשה באשר לעברה הרפואי של התובעת, היו תלונות קודמות על מחושים או מגבלות, הנוגעים לשבר בעצם הזנב מפגיעה מחודש ספטמבר 2000. מאחר ועל-פי דו"ח הועדה אין התייחסות כלשהי למצב רפואי קודם יתכן ונסתר היה מעיני הועדה העבר הרפואי של התובעת, ממילא התקיים חריג לכלל ועל כן התקבלה הבקשה. המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר יואב מתן כמומחה בתחום האורטופדיה, ייחס למגבלה זו כאמור, בתשובות לשאלות הבהרה מיום 30.8.08 את מחצית הנכות שקבע בשיעור של 10% לתאונה, ומשכך נותרה לתובעת נכות בשיעור 5% בגין עמוד שידרה מותני בקשר לתאונה. משקבעתי כי הובאו ראיות לסתור הרי שבנסיבות העניין קביעתו מחייבת בהליך דנא. התובעת חלקה על הערכת המומחה, אולם לא ביקשה לחוקרו ואף לא שלחה שאלות הבהרה. משכך איני מוצאת מקום לסטות מקביעת המומחה ביחס למצב הרפואי, בהתאם להלכה לפיה "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ע"א 9598/05 ממן נ' המגן (לא פורסם), ניתן ביום 28.3.07; ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 12.10.08). משכך אני קובעת כי בעקבות התאונה הראשונה נותרה לתובעת נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 5% בגין פגיעה בברך ימין, שלפי הצילומים היו בה שיוניים ניווניים, וכי בעקבות התאונה השנייה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5%, בגין פגיעה בעצם הזנב, בו נחבלה בעבר. הפיצוי נזק לא ממוני לתובעת נקבעה נכות צמיתה בשיעור 5% בגין כל אחת מהתאונות. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני קובעת כי על הנתבעים לפצותה בסכום של 15,000 ₪ במעוגל בגין הנזק הלא ממוני עבור התאונה הראשונה וכן סך של 15,000 ₪ עבור התאונה השנייה. הפיצוי משקף בעיקרו של דבר את הכאבים שתכפו על התובעת בתקופת אי הכושר טיפולים רפואיים שעברה ובכלל זה טיפולי פיזיותרפיה. הסכומים כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. עיסוקה של התובעת, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות בתצהיר עדותה הראשית, הצהירה התובעת כי היא עבדה כמטפלת בילדים במשך 44 שנים ובשנת 1990 החלה לעבוד כסייעת לגננת וממלאת מקום בגני ילדים במועצה המקומית אפרת. התובעת הוסיפה כי עובר לתאונה השתכרה בממוצע סך של 5,962 ₪. עוד הצהירה, כי בשנת 2000 עברה אירוע מוחי אשר לא השפיע על כושר התעסוקה שלה וכי אחרי האירוע המוחי ועד למועד התאונה הראשונה עבדה. לטענתה, לאחר התאונה הראשונה נעדרה מהעבודה כחודש ימים ושבה לעבוד כשהיא נזקקת למנוחות תכופות. לאחר התאונה השנייה לא שבה התובעת לעבוד עד היום. התובעת תיארה קושי בביצוע מטלות בסיסיות ושינוי חד באורח חייה. בסיכומיה, טענה התובעת לגולגולת דקה. לשיטתה, שתי התאונות גרמו לנכויות להן השפעה תפקודית מלאה בעבודת סייעת בגן ילדים עד שנאלצה לפרוש לפנסיה מוקדמת. מחד, אין לחייב את הנתבעים בפיצוי התובעת בגין מגבלות שנובעות ממצבה הרפואי שאינו קשור לתאונות מושא התובענה, אף אם לא נקבעו נכויות בגין מגבלות אלו בהליך לפנינו (ע"א (מחוזי-י-ם)9386/06 סימי בית הלחמי נ. בן שטרית שמעון (לא פורסם) ניתן ביום 12.2.07). מאידך, התובעת הוכיחה, כי הגם שהדבר כרוך בקושי, עבדה חרף מגבלותיה ערב התאונות. לטענת התובעת, עד לתאונות עלה בידיה לתפקד בעבודתה והיא עמדה בפני ועדה רפואית רק לאחר התאונה השנייה. בנסיבות אלו היה מקום לכאורה לקבוע, כי יש לייחס חלק ניכר מפרישתה לפגיעה בתאונות. ואולם, ממסמכי הועדה הרפואית שצורפו, מדברים שנרשמו בתיקה הרפואי ותביעותיה במל"ל עולה אחרת. הנתבעים טענו, כי התובעת פרשה לגמלאות בשל בעיות רפואיות ותפקודיות מהן סבלה עובר לתאונה. הנתבעים הפנו לחוות דעת המומחה, לפיו לתובעת מגבלה מזערית בכושר הפעולה הכללי. כמו כן, הפנו הנתבעים לתעודת עובד ציבור של רופא שירות המדינה, ד"ר רוני מני, לפיה קבעה ועדה רפואית של עובדי המדינה כי לתובעת נכות משוקללת בשיעור 49% מתוכם נכויות בשיעור 43.3% ללא קשר לתאונות. לטענת הנתבעים, כי עובר לתאונה התובעת סבלה בפועל מבעיות תפקודיות, כך למשל בחודש ספטמבר 2000 עברה התובעת אירוע מוחי וניתוח בראש. במהלך האשפוז סבלה מכאבי גב תחתון, נפלה ונגרם לה שבר בסקרום ואף נקבעו לתובעת בגינו 10% נכות צמיתה במל"ל. הנתבעים הפנו לתביעת התובעת לנכות כללית במל"ל מיום 6.10.2002, בה טענה התובעת, כי הפחיתה את היקף משרתה עקב מגבלותיה וכי אינה מסוגלת לבצע את מטלות הבית. מטעם התובעת העידו ילדיה אודות תפקודה ואף התובעת נחקרה אודות עברה הרפואי. התובעת נשאלה לגבי הבקשה לנכות כללית שהגישה לאחר האירוע המוחי, לפיה התלוננה שלא היתה מסוגלת לבצע את מטלות הבית ולא עבדה במשרה מלאה עקב מגבלות ורק כשהוצג בפניה המסמך הודתה כי: "ת. יכול להיות שזה נכון. עכשיו אני רואה את המסמך הזה. אני הגשתי נכות אחרי האירוע המוחי אבל חזרתי לעבודה" (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 3-22). בעדותה אישרה: "ש. אני קורא מה שאמרת לרופא. אמרת לו שכאשר העבודה מאוד קשה לך בגלל המאמץ הגופני, מתעייפת בנקל. זה דברים שהוא שמע מפיך? ת. כן." (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 30-32). ובהמשך הוסיפה: "ש. האירוע המוחי בשנת 2000, מאז המשכת לסבול בתדירות כזו או אחרת מסחרחורות וכאבי ראש. ת. לעיתים רחוקות כשהייתי בלחץ אז היה לי. אני מודה בזה שאחרי אירוע מוחי זה לא כמו שהייתי פעם והמשכתי לעבוד ולתפקד...ש. כשהיית מאושפזת בשנת 2000, נפלת בבית חולים ונגרם לך עצם בשבר הזנב, בסקרום. ת. לא קמתי חודש ימים מהמיטה והייתי בליווי אחות שלקחה אותי לשירותים" (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 10-32). עוד העידה, כי סבלה מלחץ דם לאחר הניתוח (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 7-12) וכן: "ש. דיברת על כאבי ראש, הפרעות בריכוז ובזיכרון, ירידה בשמיעה ובראייה? ת. אחרי האירוע המוחי." (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 30-31). מהתביעות שהגישה במל"ל עלה כי עוד קודם לתאונות התקשתה לעבוד. כך, בחודש נובמבר 2001, התלוננה בתביעתה במל"ל כי "העבודה מאוד קשה לה בגין הרעש והמאמץ הגופני, מתעייפת בנקל" (מוצג נ/3). בספטמבר 2002, התלוננה במל"ל כי סובלת מכאבי ראש ומסחרחורות, אינה מסוגלת לעבוד וסובלת מחרדות ודיכאון עקב מצבה (מוצג נ/6). בתביעה לנכות כללית מיום 6.10.02 נכתב כי התלוננה שאינה מסוגלת לבצע את מטלות הבית (מוצג נ/2). בנוסף, מעיון בתיקה הרפואי עולה כי קודם לתאונה התלוננה על בעיות רפואיות שונות ובכללן, בתחום האורטופדי, השמיעה והמשקל. הפסיקה קובעת, כי נכות הנקבעת על פי חוק שרות המדינה (גמלאות) אינה באה בגדר קביעה על פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, שכן הועדה קובעת את כושר עבודתו של העובד לצורך פרישתו אינה נדרשת לאירוע מיוחד שגרם לנכות (ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית עמ' 753 והפסיקה המאוזכרת שם). עם זאת, התובעת עצמה צירפה אל מוצגיה את קביעת הועדה הרפואית המחוזית לעובדי מדינה יום 28.6.2006 ועל כן מכלול מסמכי הועדה רפאוית המחוזית בתעודת עובד הציבור מהווים ראיית רקע בדבר מצבה הרפואי של התובעת וממנה ניתן ללמוד על הליקויים מהם סבלה התובעת. הנתבעים ביקשו להסתמך על שנכתב בועדה הרפואית ביחס לתלונותיה של התובעת ומצבה הרפואי והגורמים לפרישתה ולא לאמץ את הנכויות שנקבעו בה ובכך אין פסול. ממכלול המסמכים שהוצגו בפני עולה, כי התובעת סבלה מבעיות רפואיות גם ללא קשר לתאונה, ואף כי ייתכן שהתאונות שימשו בפועל כזרז לפרישתה לגימלאות, היתה בהן תוספת בלבד לזכאותה לפרישה זו. לא הובאה מטעם התובעת ראייה חיצונית כלשהי לכטענתה שהנכויות בתאונות החריפו את מצבה הקודם. היה עליה להביא כעדים מטעמה את הממונים עליה ועל סמך עדותה בלבד לא ניתן לקבוע כי יציאתה לפנסיה מוקדמת נבעה מהתאונות. לאור האמור, התובעת אף לא ביססה את טענתה שמדובר בגולגולת דקה אלא לכל היותר להחמרת מצב קודם. סיווג זה אף לא היה מקדם את בירור התובענה בשאלה האמיתית. על מנת לזהות ולכמת את הנזק שנגרם לתובעת בעקבות התאונות, יש לבחון את השלכות התאונות הן על נכותה התפקודית (שכידוע, אינה זהה בהכרח לנכות הרפואית) והן על השתכרותה לעומת מצבה לפני התאונה (עא 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (לא פורסם), ניתן ביום 28.6.2012). ברי כי לעבר הרפואי העשיר, ובכללו, אירוע מוחי, ניתוח ראש, כאבי ראש ומשקל לא מבוטל על מצבה התפקודי של התובעת. קל וחומר שעה שבגין התאונות הנדונות נקבעו נכויות קלות. במסגרת הועדה הרפואית שדנה בפרישת התובעת, עלו בעיות רפואיות נוספות למצב לאחר התאונות. התובעת אף אישרה זאת במסגרת חקירתה והעידה כי בפני הוועדה עמד מלוא עברה הרפואי ואף אישרה כי הביאה לידיעת הוועדה שעברה צינתור בעורק הראשי וטשטוש בראייה (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון ש' 21-23), לחץ דם ותסמונת דום נשימה בשינה (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון ש' 1-16). בנוסף, מכלול ליקוייה אלו מלמד על תקופת העבודה שהיתה צפוייה לתובעת, ללא קשר לתאונה. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, אני קובעת, כי נוכח עברה הרפואי העשיר של התובעת, והשפעת המצב הרפואי עובר לתאונה על תפקודה של התובעת, וכן בשים לב לשיעור הנכויות שנקבעו בגין התאונות הנדונות, שיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית, דהיינו 9.75% נכות צמיתה משוקללת. הפסד שכר וגריעה מכושר השתכרות התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד שכר וטענה כאמור כי בעקבות התאונות חדלה לעבוד בחודש יוני 2006. עם זאת, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי פרישתה, נגרמה בעטיין של התאונות. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי לולא התאונה היתה התובעת פורשת לגמלאות לכל המאוחר בגיל 58, והפנו לחלק ג' לתוספת לחוק גיל הפרישה לפיו, התובעת עשויה היתה לפרוש בפרישה מוקדמת בגיל 58. בשים לב לכך שכפי שהוכח בפניי, כי לתובעת עבר רפואי עשיר עובר לתאונות, עיסוקה של התובעת כסייעת בגן וכממלאת מקום ברוטציה, והאפשרות שעמדה לתובעת לפרישה מוקדמת כדין, ובהתחשב בשיעור הנכויות שנקבעו בגין תאונות הדרכים, הרי שכל אלה מעיבות על הוכחת הקשר הסיבתי בין הפסדי ההשתכרות להם טוענת לבין התאונה. לאור התשתית הראייתית שהונחה בפניי, אני קובעת כי בסיס השכר לחישוב הפסד הכנסה יעמוד על 5,621 ₪ ובשיערוך להיום: 6,462 ש"ח. (ממוצע שכרה לפי טופס 106 לשנת 2004 היה 5,186 ש"ח, ממוצע שכרה לשנת 2005 - לכאורה לפי הנתונים המצטברים בתלוש 10/2005 בחודש עובר לתאונה הראשונה השתכרה 6,020 ₪ ואולם מכיון שקיבלה דמי הבראה בחודשים 10/2005 6/2005 1/2005 ומענק היובל בחודשים 9/2005 1/2005, וביגוד בחודש 7/2005, הרי שיש לחשב את השכר הממוצע בהתחשב בממוצע לפי תלוש 11/2005 - 5867 ₪. מכיון שבחודש 12/2005 השתכרה סכום נמוך יותר מהרגיל הרי שחישוב הממוצע השנתי בסך 5,621 ₪ הינו נמוך באותו חודש מזה שאמורה היתה להשתכר ואולם הוא גבוה יותר מהסכום שהתשכרה ללא התוספות: 4,480 ₪ ולכן יש לחשב לפיו, בהיותו משקלל גם את התוספות וההטבות בממוצע על פני השנה.) את התקופה הראשונה להפסדי השכר לאחר התאונות ועד לפרישתה, חישבתי בשים לב לדמי הפגיעה ששילם לה המל"ל והשכר ששולם לה בפועל, בהתחשב בטענות הנתבעים, כי בחודש 11/2005 אושפזה במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים הדסה ולאור קביעתי כי לא פרשה עקב התאונות אלא מכלול מצבה הבריאותי. לתקופה לאחר פרישתה ועד היום, מאחר וקבעתי העדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הפרישה לגמלאות, הרי שיש לבחון את השפעת נכותה של התובעת כמי שיצאה לשוק העבודה בגיל 55 עם מכלול בעיותיה הרפואיות ובין היתר, לה נכות אורטופדית בשיעור 9.75% המגבילה את כושרה להשתכר ויש מקום לפיצוייה בגין המגבלה הנוספת. בהשפעת הנכות הרפואית על כושר השתכרותה לפי שיעור גריעה של 9.75% מכושר השתכרותה התחשבתי בגילה של התובעת, עיסוקה כסייעת בגני ילדים ומטפלת במשך שנים רבות עובר לתאונה, המחייב תנועה ועבודה פיזית, טיב הפגיעות ומיקומן וכן מגבלותיה הרפואיות שאינן קשורות לתאונה, כפי שפורטו בתיקה הרפואי שהוגש על ידי הנתבעים. בנוסף התחשבתי גם בשאלה האם בכלל היו פרושות בפני התובעת שנים נוספות עם פוטנציאל השתכרות לאחר גיל פרישה מוקדמת לאור מצבה הבריאותי הכולל. התובעת העידה, כי לא ניסתה למצוא עבודה אחרת, לא פנתה ללישכת התעסוקה ולא לאגף שיקום במל"ל (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 1, 5-6, 18-19). נכות אורטופדית בשיעור 9.75% אינה מצדיקה הימנעות מעבודה, אך יש ליתן את המשקל לגיל התובעת ולמצבה הבריאותי שאינו קשור לתאונה. לנוכח האמור, הגעתי למסקנה שהתובעת זכאית לפיצוי בגין המגבלה הנוספת על כושר השתכרותה שנבעה מהתאונות לעבר ולעתיד, לנוכח הרקע הבריאותי והספק בדבר יכולתה לעבוד ולו באופן חלקי וכוונתה גם ללא קשר לתאונה יש לפסוק לה סכום של 40,000 ₪ לעבר (החל מחודש נובמבר 2005) ולעתיד (עד לגיל 62 בהתחשב בטענת התובעת עצמה שהיתה פורשת בגיל 64 ובטענת הנתבעים שגיל פרישה מוקדמת הינו 58). הסכום משקלל את מכלול השיקולים שפרטתי בשים לב לשכר התובעת ערב פרישתה, האפשרות כי לא התכוונה או לא יכלה לעבוד, ההגבלה הנוספת בגין הנכויות האורטופדיות. בהיעדר קביעה כי קיים קשר סיבתי בין יציאתה של התובעת לגמלאות לבין התאונה, וכי המערערת קטעה את עבודתה אך בשל התאונות, ובשל כך שולמה לה פנסיה מוקדמת, אין לנכות את דמי הפנסיה המוקדמת משיעור הפיצויים. ממילא היתה התובעת זכאית לצאת לפנסיה גם אלמלא התאונות ולכן אין לנכות את סכומי הפנסיה. (ע"א (מחוזי-י-ם)9386/06 סימי בית הלחמי נ. בן שטרית שמעון (לא פורסם) ניתן ביום 12.2.07). בשיעור נכות מעין זה, ובמתן פיצוי על דרך ההשערה, אין מקום לפיצוי נפרד ונוסף בגין הפסדי פנסיה, קרן השתלמות וזכויות סוציאליות נלוות אפשריים. יתר ראשי הנזק בהעדר תשתית ראייתית מלאה להוצאות רפואיות ונסיעות כנטען, ובשים לב כי התאונות הוכרו כתאונות עבודה על ידי המל"ל, זכאית התובעת להוצאותיה מהמל"ל. בכדי לא לקפח את התובעת, אני פוסקת לה סכום כולל לעבר ולעתיד בסך 5,000 ₪. באשר לעזרת הזולת בשכר, בהעדר תשתית ראייתית לעבר, תיאור המצב הרפואי, טיב הנכויות שנקבעו ועדויות ילדיה של התובעת ביחס לצורך בסיוע במטלות הבית, הונח כי נדרשה ותידרש עזרה חורגת מסויימת מעבר לעזרת בני המשפחה. בשים לב לנכויות שנקבעו, ומבלי לחייב את הנתבעים בגין המגבלות שנובעות ממצבה הרפואי שאינו קשור לתאונות נושא התובענה, אני פוסקת לתובעת סכום כולל לעבר ולעתיד בסך של 25,000 ₪. הסכום משקף עזרה לעבר ולעתיד, בהנחה שבתקופה לאחר התאונות נזקקה לפיצוי בהיקף רב וכי לעת זקנה תיזקק לעזרה ללא קשר לנכויות ומתוך מתן משקל למגבלותיה השונות שאינן קשורות לתאונה. ניכויים שתי תאונות הדרכים, הוכרו על ידי המל"ל כתאונות עבודה. הנתבעים הפנו בסיכומיהם לתגמולי המל"ל, ובכלל זה דמי פגיעה ששולמו ומענק חד פעמי. הנתבעים קבלו על כך שהתובעת לא פנתה למל"ל בתביעה לקבלת גמלת נכות מעבודה. חרף טענות הנתבעים כי אילו היתה התובעת פונה למל"ל בקשר לפגיעה בתאונה הראשונה, הייתה זכאית לקבלת גמלת נכות, איני מוצאת מקום לקבל את הטענה לניכוי רעיוני מאחר ולא הוכחה האפשרות לתבוע כעת, לאחר שנים כה רבות, במצב שנכותה של התובעת נמוכה ואינה עומדת כיום בזכאות לקבלת גמלת נכות במל"ל. עם זאת, אני קובעת, כי יש לנכות מסכום הפיצוי את תגמולי המל"ל ששולמו לתובעת ובכלל זה דמי פגיעה ומענק חד פעמי בסך של 39,155 ₪. לבסוף, הנתבעים הגישו חוות דעת אקטוארית ביחס לתגמולי המל"ל בגין נכות כללית. על פי חוות הדעת שיעור התגמולים עומד על 75,338 ₪. איני מוצאת מקום לנכות את תגמולי הנכות הכללית, שכן אין מחלוקת שלתובעת עבר רפואי עובר לתאונות ושאינו קשור אליהן. ברי כי גמלת הנכות הכללית אינה משולמת במלואה בעקבות הנכויות שנגרמו בתאונות דנא ולא הוכחו בפני ניכוי החלק הנוגע לנכויות הנוגע לתאונות. סוף דבר29371 לנוכח כל האמור לעיל אני מורה כי הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 60,845 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%. בנוגע לפסיקת הוצאות, הנתבעים עתרו בסיכומיהם לפסיקת הוצאות נכבדות כנגד התובעת מחמת הארכת הליכים שלא לצורך ובכלל זה הגשת בקשה להגשת ראיות נוספות ועיון חוזר לאחר סיום שמיעת ראיות הצדדים. לאחר ששקלתי זאת, החלטתי כי בנסיבות העניין אין מקום לפסוק הוצאות משפט לטובת התובעת. הסכומים בגין נזקי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. תאונות נפילהנפילה באוטובוסאוטובוס