עובד שלא קיבל משכורת מינימום

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא עובד שלא קיבל משכורת מינימום: 1. בפנינו תביעה שהגיש התובע, באמצעות ב"כ, לאחר תקופת עבודה במשרה מלאה מ- 10.1.07 ועד 23.8.08, ע"פ הסכם העסקה שנחתם בין הצדדים. התובע שיווק שטחי פרסום בעיתון למגזר הדתי והחרדי, המופץ ע"י הנתבעים ("העיתון"), לפיו יזכה בתמורה של 18% בתוספת מע"מ בגין כל עסקה חדשה שיביא וסך 10% בגין כל עסקה נוספת בעתיד מול אותו לקוח. לטענתו, עד 10.7.07 לא קיבל כל משכורת, בנגוד לסעיף 2 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987 ("החוק") ובחלק מהחודשים שאח"כ לא הגיעה משכורתו לשכר מינימום. אף שהיה עובד הנתבעת לכל ענין ודבר - לא קיבל תלושי שכר. ב- 23.8.08 הודיעו מנהל הנתבעת (מר דבראל שטאובר; "המנהל") על פיטוריו, אלא שלא קיבל מכתב פיטורין. עוד טרם פיטוריו נלקח ממנו הטלפון הנייד שהתחייבה הנתבעת כי ינתן לו (ותשלומיו עליה). משהועסק ע"י הנתבעת 22 חודש עתר לשכר עבודה (34,010.24 ₪); החזר טלפון (2,192.84 ₪), חופשה שנתית (28 יום; 4,320 ₪); פ"פ (7,073 ₪); הבראה (12 יום 3,972 ₪); החזר נסיעות (לכל הפחות 21.6 ₪ ליום x 506 יום = 10,929.6); פנסיה (0.83%, 320.2 ש"ח); הודעה מוקדמת (3,858 ש"ח); 3 חודשים שלא קיבל מהמל"ל בהעדר מכתב פיטורין (8,101.8 ₪); עמלות (הצגת אישור רו"ח). 2. הנתבעת בהגנתה טענה כי התובע היה עובד בעייתי ביותר שגרם נזקים כבדים, התחייב לדברים שלא היו בסמכותו וללא אישורה, חרף אזהרות. התובע הועסק כסוכן מכירות עצמאי, ששכרו נקבע באחוזים ממכירות שביצע, כנגד חשבונית. התובע לא השקיע שעות רבות אלא לכל היותר שעות ספורות מעת לעת ואף לוּ היה שכיר קיבל יותר משכר מינימום לשעות עבודתו בפועל. התובע הגיע למשרדיה לשעות מועטות, כשרצה, וללא מחויבות. לפנים משורת הדין הוציאה לו תלושים והעבירה לו כספים - משלא פתח תיק עוסק מורשה. בהתאם, גם לאחר תום ההתקשרות (8.08) קיבל תלושים ותשלומים בגין עמלות שהגיעו לו על פרסומים מלקוחות שהפנה. הופסקה ההתקשרות עמו לאחר שהוברר לה כי הוציא עתונים שלה מתיבות הדואר בשל אינטרס אישי שלו, משעבד במקביל במקומות אחרים. נסיבות המצדיקות אי מתן פ"פ, אף לו היה שכיר ושוללות הודעה מוקדמת. התובע קיבל מהנתבעת כל המגיע לו. אין התובע זכאי לעמלות בגין פרסומים שלא טיפל בהם. התובע קיבל טלפון ממנה, עד 23.8.08, עליו שילמה (לא הועסק עד 11.08) התובע היה קשור בנתבעת 19 חודש ו- 13 יום (ולא 22 ח' כטענתו) ושולם לו החזר נסיעות דרך קופה קטנה וגם זאת לפנים משורת הדין. התובע מתגורר 2 בניינים מהנתבעת. 3. בהתאם להחלטת כבוד הרשמת (כתוארה דאז) ש. אלקיים הועבר ההליך למותב זה. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית; מטעם הנתבעת הוגש תצהיר המנהל ותצהיר מר גדליה שפירא, (מנהל מכירות בנתבעת; "שפירא"). ביום 18.12.12 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים. 4. ולהכרעתנו - א. ההתקשרות אין חולק כי בין הצדדים נכרת הסכם ולפיו השתכרותו של התובע תהא % מפרסומים שירכשו לקוחות בעתון. בהתאם, ככל שיביא יותר פרסומים/לקוחות - השתכרותו תגדל. בפועל, אישר בפנינו התובע כי הסכים וחתם על ההסכם. משמע, בפנינו הסכם בכתב, המחייב את הצדדים ותנאיו ברורים וידועים. כך, ההסכם איפשר העסקה כשכיר או כעצמאי. בפועל אין חולק כי קיבל התובע תשלום בתלוש שכר ולא כנגד חשבונית. אם כך רצה הוא או לא - אין משמעות לדבר, שהרי בפועל נהגו הצדים ביחסי עובד מעביד. תמוה עם זאת כי התובע לא הלין מיד על שאינו מקבל שכר בחודשים הראשונים, כטענתו. תמוה הדבר עוד יותר עת נכתב ע"י בא כוחו מכתב לנתבעת, כחצי שנה לאחר הפסקת העבודה ובו אין ולו רמז, לטענה כאמור! אין בפנינו ראיות לכאן או לכאן לשאלת יחסי עובד מעביד. בפועל, נהגו הצדדים כאמור כעובד מעביד. בהתאם, משהנטל על הנתבעת להוכיח כי לא נתקיימו בתובע התנאים כ"עובד" - ומשזה לא הורם - קובעים אנו כי עסקינן ב"עובד". נוסיף ונציין כי ההסכם מאפשר העסקה כנגד תלוש וכנגד חשבונית - אלא שאין בזה, כשלעצמו כדי לקבוע מעמד, ומנגד, יכול ששכ"ע של עובד יהיה מותנה בתוצרת/בעמלות - כהסכמת הצדדים כאן. אנו דוחים גם טענת התובע, כביכול, היו הבטחות כאלה או אחרות. בפנינו ההסכם והוא מגלם הסכמות הצדדים. מכל מקום, בכאלה לא שוכנענו. בהתאם, יכול שיהא התובע זכאי לזכויות קוגנטיות, "העודפות" על הסכמות הצדדים. אין חולק עם זאת כי ההסכם אינו מפרט תנאי העסקה כחוק, שמא, משלא כיוונו (באמת) הצדדים לכונן העסקה ביחסי עובד-מעביד, אלא, שלא השכילו כך להתנות (או להתנהג). הנה כי כן - התובע היה עובד שכיר בנתבעת. ב. תקופת העבודה התובע בתביעתו טען כי הועסק על ידי הנתבעת מ- 10.1.07 עד 23.8.08. כך טען כי המנהל פיטר אותו ב- 23.8.08. בהמשך ביצע חישוביו לפי 22 ח' עבודה. ברכיב החזר הוצ' טלפון טען "עד לסיום עבודתו בפועל, בסוף חודש 11.08". ממכתב שצורף לתביעתו (נספח ח') ברי כי לא עבד בנתבעת, כבר ב- 23.9.08. כך טען כי הודע על הפסקת עבודתו ב- 23.8.08. כך עתר לתשלום פ"פ (וקבלת מכתב פיטורין). כך עתר ל- "המשך תשלום המשכורות בתוספת כל העסקאות שנעשו עד לקבלת מכתב הפיטורין" וכך, הביע את תקוותו כי יקבל התייחסות לתביעה וכו'. במכתב ב"כ (23.3.09) צויין כי הועסק עד 23.8.08 וכי באין מכתב פיטורין רשמי, יש לראותו כמועסק עדיין "ולשלם לו שכרו על דרך אחוזים כמוסכם בהסכם העבודה עד למועד הפיטורין הרשמי". לציין שבמכתב זה אין עתירה לפ"פ ומאידך, הכיצד תשלם לו הנתבעת, כשאין חולק שלא עבד עבורה, לא הביא פרסומים, ממילא, אין לה תקבולים מהם יהא הוא זכאי לעמלות... אין חולק כי היה על הנתבעת ליתן הודעה על הפסקת עבודתו בכתב וכי לא כך עשתה, שמא, בסוברה כי איננו עובד שכיר (כך גם טענותיה בהגנתה) - אלא, שאין בכך כדי לומר, כדבריו גם בפנינו, כי עבד בפועל עד סוף נובמבר 2011, משצריך היה לגבות כספים עבור הנתבעת (סעיף 61 לתצהירו)... בעדותו טען כי עבודתו הופסקה "קרוב לשנתיים מהתחלת עבודתי" וכי המשיך לעבוד "חודשיים אח"כ", בגיוס כל החובות שהלקוחות השאירו, חודשיים נוספים לאחר הפסקת העבודה. כאן המקום לציין כי "בהיותו שבוי" בסברה כי הועסק לאחר הפסקת העבודה (8.08) - "לא שם לבו" לכך כי בתצהיר טען כי סיים עבודתו בפועל בסוף נובמבר 2011 (תחת 2008)! - כשאין בפנינו ולו בדל ראיה - לזה או לזה... ומנגד, הנתבעת אישרה כי הועסק אצלה מ- 10.1.07. תלושי שכר צרפה לחודש 6.07 ואילך, תוך שצוין בהם "תאריך תחילת עבודה 1.6.2007" - וגם לכך, אין בפנינו הסבר למעט האמירה כי שולם לו כל המגיע עפ"י ההסכם, קרי: משהשתכרותו היא מעמלות בלבד. כך הכחישה העסקתו לאחר 23.8.08 (וספציפית עד 11.08, כטענתו). כן נטען כי הועסק בפועל 19 חודש ו- 13 ימים. דא עקא, הנתבעת צירפה תלושי שכר לחודשים 9-12/08, עמלות שהגיעו לו (עמלות על פרסומים של לקוחות שהפנה, הגם שההתקשרות הופסקה ב- 8.08). בפועל, אין בפנינו ראיות - ולא כך שוכנענו - כי התובע עבד בפועל לאחר מועד הפסקת העבודה, 23.8.08. ולו במכתבו (חודש אח"כ) אין איזשהי טענה על עבודה בפועל. כך, גם במכתב עו"ד מטעמו יש "מסקנה" כי הוא עדיין עובד (כזכור מרץ 2009), אך אין ולו ברמז טענת עובדה כי עבד בפועל עבור הנתבעת עד סוף 11.08! נציין כי אף לא הובא בדל ראיה כביכול במהלך התקופה מ- 23.8.08 ועד סוף נובמבר 2008, עבד לגביית תשלומים מלקוחותיו... נציין כי לא מצאנו "תבונה" רבה בהתנהלות האמורה, שהרי הנתבעת דיווחה על התובע כעובד עד כולל דצמבר 2008 ואף שילמה ד"ב למל"ל בגינו וממילא, היה מבוטח כעובד בכל התקופה הזאת - הגם ששוכנענו כי לא עבד כלל ועיקר [(אגב כך, מעניין מהם 3 החדשים בגינם תבע שכר (בגין אי קבלת ד"א?!)] ומנגד, כאמור - עתר התובע לתשלום שכר. אנו קובעים איפה כי התובע הועסק על ידי הנתבעת מ- 10.1.07 ועד 23.8.08, סה"כ 19 חודש + 13 יום. ג. הפרשי שכר אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובע "שכר" - עמלות שהגיעו בגין פרסום של לקוחות שהביא (ותקבולים בפועל לאותן הזמנות). אין חולק גם כי תלוש שכר ראשון קיבל לחודש 6.07 ותלוש אחרון ל- 12.08. משמע, לא קיבל שכר במהלך 6 חודשים שהנתבעת אישרה שעבד. (מ- 10.1), אך קיבל שכר בגין 3 חודשים שלא עבד (9,10,12/08 ועוד 8 ימים באוגוסט 2008). התובע עתר ברכיב שכר להפרש בין שכר המינימום בחודש - לבין הסכום שקיבל בפועל. דא עקא, את חישוביו ערך לפי הסכום נטו ששולם לו, בעוד ששכר מינימום הוא שכר ברוטו. ברי איפה שאין משמעות לנספח ז' - טבלת ההפרשים שהציג כבסיס לתביעתו. ומנגד, אין בפנינו ולוּ ראייה אחת להיקף עבודתו של התובע. אם טען התובע כי עבד בהיקף משרה מלאה - לא הוכח כך בפנינו ולא שוכנענו כי כך אכן היה. לא שוכנענו כי עבד חודש מלא או כי בכל יום שעבד, עבד כדי יום עבודה. נוסיף ונבהיר כי מדוחות הנוכחות שהגישה הנתבעת (3 במספר, שאף לא צויין בהם לאיזה חודשים מתייחסים הם) - אין ללמוד דבר, שהרי לשיטת הצדדים עסקינן אך בשעות ששהה בנתבעת. כך יש להפנות לכך כי בתלושי השכר יש רישום שעות ימים / שעות העדרות - שברי כי אינו מהווה דיווח אותנטי (ואף הנתבעת לא טוענת כי כך!). כך, טענה הנתבעת כי כלל לא השקיע ימיו כלילות בעבודתו. לכשעצמנו, מניחים אנו כי לוּ אכן השקיע שעות כמשרה מלאה ועסקינן ב"תותח" בפרסום, כטענתו-הוא - היו וודאי תוצאותיו טובות בהרבה, ונקל היה להציג ראיות לכך! בהתאם, אין מקום לקבלת הטבלה הסכמטית שהגיש (כאמור נספח ז') ומנגד, אין חולק כי לא נכון נהגה אף הנתבעת, שהרי ניתן היה בנסיבות דנא, לוודא היקף עבודתו, עמידה בתנאי חוק שכר מינימום. חישוב התובע סכמטי ואף טען כי יש לנכות כל סכום שקיבל, העודף על שכר מינימום (כמתחייב מהפסיקה), כפי שקיבל בחודשים מסויימים. טועה רק התובע בהפחיתו סכום נטו שקיבל מסכומי ברוטו שבחוק שכר מינימום. בפועל, עפ"י ההסכם, נדרש התובע להקדיש כל מרצו ועיתותיו וכן יכלה הנתבעת לפקח על פעילותו והישגיו [ולו באמצעות הדוחות שנדרש להם (סיפא ההסכם)]. אף על פי כן, לא מצאה, בכל התקופה לפעול כחובתה, כמעסיק (ולהפסיק עבודתו, כטענתה מחד), או להתנות כי יהיה חייב להוכיח שעות וימים שעבד ובהתאם, לשלם שכר מינימום כחוק. לאחר ששקלנו כל אלה, אנו קובעים כי הנתבעת "עצמה עיניה מדעת" ונמנעה מקיום חובותיה כחוק (הגם, טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר) ומאידך, לא שוכנענו כי אכן עבד התובע בהיקף המתייחס לשכר המינימום לחודש. בהתאם, משהנטל על הנתבעת (ודאי לאור חיוביו בהסכם, הדוחות שהגישה ועצם רישומיה בתלושי השכר) ומשהנתבעת לא השכילה להרימו ונזכיר כי לתובע היה אף מכשיר טלפון סלולרי, שגם באמצעותו נקל היה לקיים המתחייב מחוק שכר מינימום - זכאי התובע לתקופת העבודה כפי שקבענו, לשכר מינימום כחוק ובנכוי סכומי השכר ברוטו ששילמה לו הנתבעת. חישובינו העלו כי קיבל שכר בסך ברוטו של 50,492 ₪ לתקופת עבודתו 23.8.08-10.1.07 (19.5 חודש) היה זכאי לשכר מינימום, בסך: 2,390.12 + 2 x 3,585.18(7,170.36) + 15 x 3,710.18 (55,652.7) +d3,850.18 + 2,951.81 = 72,015.16 ובניכוי הסכום ברוטו שקיבל. על הנתבעת לשלם לתובע יתרת שכר מינימום ברוטו בסך 21,523.16 ₪, סכום שישולם בצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.9.08 ועד לתשלום בפועל. לא מצאנו לקבוע פצויי הלנה, הן משהאמינה הנתבעת כי עסקינן בעובד עצמאי, הן משמחלוקת כנה שררה בנושא זה והן משלא שוכנענו כי אכן עבד בהיקף משרה מלא ומשקביעתנו עפ"י נטל ההוכחה היא. ד. פיצויי פיטורין אין חולק כי הנתבעת הפסיקה עבודת התובע. הנתבעת טענה כי כך, לאחר אזהרות רבות שיפסיק לגרום לנזקים ולאחר שנודע לה כי הוציא עתונים שלה מתיבות דואר של התושבים. ע"מ שלא להאריך שלא לצורך יאמר מיד כי הנתבעת לא הוכיחה כלל טענותיה בהקשר זה - כך, לא הוכחו אזהרות קודמות או עילתן. כך, אם נודע לנתבעת על מעשיו כאמור - היה מקום כי ינתן בטוי לכך בהליך מסודר ובהסתמך על ראיות. אין חולק - כאלה אין בפנינו. די בכך לחיוב הנתבעת בפ"פ. משעסקינן בתקופת עבודה של 19.5 חודש בשכר מינימום, על הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 6,256.54 ₪ בצירוף ה"ה וריבית כחוק מ- 1.9.08 ועד לתשלום בפועל. אין התובע זכאי לפצויי הלנה הן לאור דברינו לעיל, הן משלא הוכח כי מכתבו לנתבעת, חודש לאחר הפסקת העבודה הגיע אליה (נשלח / נמסר?) והן משהתיישנה הזכות לכך. ה. הבראה כבר קבענו לעיל כי עסקינן בתקופת עבודה של 19.5. חודש (19 חודש ו- 13 יום במדויק). ברי איפוא כי אינו זכאי ל- 12 ימי הבראה כעתירתו. בהתאם זכאי התובע לדמי הבראה כחישוב שלהלן: 5 יום x 331 ₪ = 1,655 ₪ + 6 x 9.5/12 x 331 = 1,572.25 ₪ = 3,227.25 ₪. מסכום זה יש לנכות סך 860 ₪ הבראה ששולם בתלוש 12.08. נזכיר כי הנתבעת הסתפקה בהגנתה בטענה כי שולם לו כל המגיע. הנה כי כן תשלם הנתבעת את הסך של 2,367.25 ₪ ובצירוף ה"ה וריבית כחוק מ- 1.9.08 ועד לתשלום בפועל. ו. החזר טלפון עפ"י ההסכם היה זכאי התובע לכסוי הטלפון הסלולרי. לטענת התובע עוד בטרם פיטורין נלקח ממנו הטלפון והוא נאלץ לשלם מכיסו את חשבון הטלפון הסלולרי לצורך ביצוע העבודה! בהתאם עתר לתשלום הסך של 2,192.84 (וצירף חשבוניות סלקום לתקופה 26.11.08 - 27.4.08. הנתבעת טענה שהיה ברשותו "טלפון סלולארי על ידי הנתבעת והיה שייך לה" לזמן שעבד. כעולה מתלושי השכר מ- 8.07 צויין "שווי פלאפון" - עד כולל תלוש 9.08. אין בפנינו ראייה מתי ניטל המכשיר, מספר הקו וממילא, אין מקום להעתר לתביעה ברכיב זה. ברי כי אין בחשבונות שהציג (הגם שצויין בהם כי שולמו בהוראת קבע) כדי להוכיח מתי ניטל ממנו הטלפון ומהו (אם) השימוש שעשה בו לעבודתו בנתבעת. ודאי כך, כשחולק מהתקופה הנטענת כלל לא עבד בנתבעת כקביעתנו לעיל. משום כך - נדחית התביעה ברכיב זה. ז. חופשה אף לו הועסק 22 חודש, לא היה זכאי למכסת הזכאות לשנתיים תמימות, כתביעתו! קבענו לעיל כי התובע הועסק 19.5 חודש ולא 22 כטענתו. כך, ברי כי 14 יום חופשה אינם י"ע אלא 12 י"ע (1-2 שבתות). כך, ברי כי חישוביו מוטעים, שהרי אף שתבע 28 ימי חופשה, הסכום שתבע גבוה משכר מינימום לחודש מלא בתום תקופת עבודתו! כך יש להזכיר כי אין פדיון חופשה מזכה בפצויי הלנה. כאן המקום להזכיר, אף שהנתבעת לא ממש טענה בהקשר זה, הגם שניהלה - לכאורה - פנקס חופשה (הגם, סתמי) בתלושי השכר. כך, חרף טענתה, בה שוכנענו, כי עבד עד 23.8.08 - צויין בתלושים שאח"כ, כביכול ניצל חופשה, הגם שאין בתלושים תשלום לחופשה! כך, הגם שהנטל עליה - לא השכילה להפנות לחישוב הנכון. הנה כי כן זכאי התובע ל- 19.5 (19 ימי חופשה)X 154.01 ₪ (כבנספח ו') וסה"כ סך 2,926.19 ₪. ח. החזר נסיעות אין שחר לטענת התובע כי עבד לפחות 506 יום בתקופת 22 החודשים שטען להם, או כי לפיכך זכאי הוא לסך 21.6 ₪ לכל יום (שלא להזכיר עתירתו לפצויי הלנה ברכיב זה!). התובע אינו טוען עובדתית מדוע יהא זכאי למכסימום הזכאות היומית ולא לחופשי חודשי. הנתבעת טענה בהקשר זה כי הוא מתגורר 2 בניינים ממשרדיה וכי שילמה לו בגין הנסיעות שאושרו דרך קופה קטנה. שוב, ברכיב שהנטל על הנתבעת - לא ממש "טרחה" בו כדבעי! כך, למעט הטענה הסתמית - לא הוצגה ולו ראיה אחת לטענתה, ומנגד, הנתבעת חבה עפ"י צו ההרחבה, אך בחופשי חודשי אל העבודה וממנה לביתו. בהקשר זה הוכח כי המרחק בין אלה אינו מזכה בהחזר, כמתחייב מצו ההרחבה. ובאשר לנסיעותיו לצרכי עבודתו - אלה לא הוכחו, לא הוכח הסדר בהקשר זה או "נסיעותיו בגוש דן" (כטענתו בס' 64 לתצהירו). בהתאם משלא שוכנענו בזכאות התובע ברכיב זה - מצאנו לדחותו. ט. הפרשה לפנסיה גם בעניין זה לא דקו הצדדים פורתא. אין חולק כי התובע עובד שכיר וכי ב- 2.08 הועסק יותר מ- 9 חודשים. בהתאם, זכאי הוא להפרשה לפנסיה בשעור 0.83% (בסך 31.96 ₪). לפי חישוב התביעה (משהתובע לא מבהיר זאת), עתר התובע לזכאות ל- 10 חודשים, קרי: מפברואר עד נובמבר 2008. בהתאם, עפ"י קביעותינו, זכאי התובע עד לתום העסקתו (23.8.08) סה"כ ל-6 ח' ו-23/30 חודש בלבד וסה"כ 216.26 ₪ בצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.9.08 ועד לתשלום בפועל. י. הודעה מוקדמת משקבענו לעיל כי התובע פוטר, כי לא עבד לאחר 23.8.08 ומשאין חולק כי לא שולם לו שכר לתקופת ההודעה המוקדמת (עד 23.9.08) - זכאי התובע לסך 3,850.18 ₪ (ולא 3,858 ₪ כנטען בתביעה), שכר מינימום לחודש בתקופה הנדונה. כך משלא הוכחו בפנינו טענות הנתבעת להצדקת פיטוריו תוך שלילת זכויותיו. למען הבהר נציין כי לו שוכנענו בטענות הנתבעת היינו נכונים לשלול לפחות ההודעה המוקדמת. בהתאם תשלם הנתבעת לתובע חלף הודעה מוקדמת בסך 3,850.18 בצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.9.08 ועד לתשלום בפועל. יא. כל הסכומים שנקבעו ישולמו בתוך 30 יום. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות ההליך בסך 1,500 ₪ סכום שישלם כאמור, אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. כך קבענו משלא שוכנענו מעדות התובע או מגרסתו ומנגד, משקביעתנו עפ"י ההלכה והדין היא. משכורת