דוגמא לפסק דין בנושא עדות כבושה של מתלוננת על אונס:  העובדות הצריכות לעניין   במהלך שנת 2000, במועד שאינו ידוע למשיבה, פגש המערער את המתלוננת והסיעה ברכבו בסמוך לשכונת קריית-אליעזר בחיפה. לאחר נסיעה קצרה, החנה המערער את רכבו ואמר למתלוננת, כי ברצונו לקיים עימה יחסי-מין. המתלוננת סירבה וניסתה לברוח מהרכב משכך, תפס אותה המערער בכוח ואיים עליה, כי באם תמשיך בהתנהגותה חבר שלו ירצח אותה. בהמשך נגע המערער בגופה של המתלוננת וניסה להפשיטה ממכנסיה. המתלוננת ניסתה להדוף את המערער, ואז אחז הוא בידיה וכופף אותן לאחור תוך שהוא מאיים, כי יקשור את ידיה מאחורי מושב הרכב, ובד בבד אף קרע הוא את חזייתה וסטר לה. המתלוננת הצליחה לשכנע את המערער לנוע למקום אחר בחיפה, תוך שהיא מקווה, כי במהלך הנסיעה תצליח להימלט מהרכב או לחילופין לשכנע את המערער לחדול ממעשיו. משהגיעו לשכונת בת-גלים בחיפה, הפשיט המערער את המתלוננת ממכנסיה ותחתוניה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולאחר-מכן חיכך את איבר מינו בגופה עד שבא על סיפוקו. מיד לאחר מכן איים המערער עליה, כי באם תספר לאיש על מעשיו, יביא לכך שתרצח.   כתב האישום, אשר הוגש כנגד המערער, לבית-המשפט המחוזי בחיפה כלל שלושה אישומים: האחד, אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), השני, מעשים מגונים, לפי סעיף 348(א) לחוק, והשלישי, איומים לפי סעיף 192 לחוק.   המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום. לדבריו, הלחץ היחיד שהפעיל על המתלוננת הוא "במילים בלבד" והמגע הפיזי ביניהם היה בהסכמה. כחיזוק לדבריו אף מסר הוא, שהמתלוננת חיבקה ונישקה אותו מספר פעמים. בחקירתו הנגדית הודה המערער, שהמתלוננת אמרה לו, שהיא לא רוצה לשכב עימו.   בית-המשפט המחוזי   בהכרעת הדין, קבע בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים מ. נאמן, י. דר, א. שיף), כי גרסתו של המערער מופרכת, בציינו כי: "רק גרסת המתלוננת שהיא חששה מאוד מאלימותו של הנאשם ואיומיו מסבירה את קיום יחסי המין במקום בו קוימו". עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי גרסת המתלוננת אמינה עליו הן בשל העדר ההגיון שבגרסת המערער, והן בשל הודאתו במשטרה. לפיכך הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער במיוחס לו בכתב-האישום. בבוא בית-המשפט לגזור את דינו של המערער, התחשב הוא במספר נסיבות מקלות כגון גילו הצעיר, והזמן שעבר ממועד ביצוע העבירות והטיל עליו עונש מאסר לתקופה של תשע שנים, מהן 6 שנים לריצוי בפועל ו-3 שנים על-תנאי, וכן חייב אותו לפצות את המתלוננת בסך של 15,000 ש"ח.   מכאן הערעור שבפנינו הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין   את השקפתו, לפיה שגה בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו כאשר הרשיע את המערער, פרט בא-כוחו בנימוקי הערעור בכתב, והוסיף עליהם טיעונים בעל-פה לפנינו, ולהלן אביא את עיקרם.   המערער טען, כי בית-המשפט המחוזי שגה כאשר הרשיע אותו על סמך עדות המתלוננת ומבלי שנימק ופרט את המניעים לכך, דבר המנוגד לסעיף 54א'(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן: הפקודה). לדבריו, לא הובאה בפני בית-המשפט ראיה לחיזוק גרסתה של המתלוננת בנקודה המכרעת בדבר הסכמתה או אי הסכמתה למעשים האמורים וכן התעלמות בית המשפט מבקשתה של המתלוננת בדבר ביטול התלונה, לוקה בחסר אף היא.   בא-כוח המערער סבור, כי טעה בית-המשפט המחוזי בהעניקו משקל יתר לעדותה "הכבושה והבלתי הגיונית", של המתלוננת, זאת מבלי שהייתה לו כל אחיזה ו/או בסיס בחומר הראיות שהונח לפניו, וכי היה על בית-המשפט להמעיט בערכה של עדות המתלוננת כאמור, לאור כבישת עדותה במשך שנה.   נוסף-על-כך, טען המערער, כי "אי אלו אי-דיוקים ובלבולים" המצויים בעדותו במשטרה (להלן: עדותו), נובעים בחלקם מאי-ידיעתו את השפה העברית במידה מספקת, ובעיקר כתוצאה מתרגום לקוי של דבריו בעת מסירת הודעתו, ובחלקם משום שחוקר המשטרה גובה העדות, שם דברים בפיו.   עוד טוען המערער, כי בית-המשפט המחוזי, בהכרעת דינו, לא קבע ממצאים עובדתיים ברורים ורלבנטיים לעניין קיומם של יסודות עבירת האינוס, המנויים בסיפא של סעיף 345(א)(1) לחוק, ולדבריו, לא מצויים נימוקים בדבר הרשעת המערער במעשים מגונים.   בפתח דבריו ביקש בא-כוח המערער להגיש ראיות נוספות. בקשתו זו נתקבלה, לאחר שהמשיבה לא הביעה את התנגדותה לכך.   דיון:   עבירת האינוס   הנסיבות בהן נעשו המעשים העומדים במוקד סעיף האישום הראשון הן הנסיבות המפורטות בסעיף 345(א)(1) לחוק, אשר קבע (כנוסחו עת אירעה הפרשה): 345 "אינוס (א) הבועל אשה - (1) שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האשה או כלפי זולתה;...".   היסודות העובדתיים של העבירה לפי סעיף זה הם: בעילה; של אשה; שלא בהסכמתה החופשית; עקב הפעלת כוח או אמצעי לחץ אחר. ככל שהדבר נוגע לענייננו, הרי שעל שני היסודות העובדתיים הראשונים אין חולק, כאמור. הדיון שלפנינו יעסוק ביסוד הנפשי של המערער בנוגע להעדר הסכמה חופשית וכן בנוגע להפעלת כוח או לחץ.   העדר הסכמת המתלוננת   כפי שכבר צוין, בית-המשפט המחוזי קבע, כי המתלוננת לא הסכימה למגע המיני. המתלוננת הביעה את אי הסכמתה במספר דרכים ומספר הזדמנויות: "אני לא רוצה לא עכשיו לא היום", ואף המערער הודה, כי המתלוננת אמרה לו, שהיא לא רוצה לשכב איתו. השאלה הדרושה הכרעה כעת הינה האם המערער היה מודע לאי הסכמתה של המתלוננת, אם לאו.   על משמעות המונח "שלא בהסכמתה" החופשית עמד בית-משפט זה בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו-3 אח' . פ"ד מח(1) 302, בעמ' 368-369 (להלן: פרשת בארי):   "שלא בהסכמתה החופשית" - היעדר ההסכמה החופשית של קורבן העבירה צריך להיות מוכח על ידי התביעה. יכול, כמובן, שהעובדה האמורה תעלה מן הדברים הנאמרים על ידי קורבן העבירה, מהתנהגותה או ממערכת הנסיבות הכללית הנפרשת בפני בית המשפט. הסכמה חופשית עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה ולא די בהיעדר התנגדות, אם זה יכול להיות בנסיבות העניין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים אליו נקלעה האשה...".   ההתנגדות, כך נקבע, יכול שתתבטא במילים, ויכול שתתבטא בהתנהגות, שיש בה כדי להעביר מסר ברור של אי הסכמה. השלכת האמור לענייננו ברורה, שהרי, לא באי הסכמה פאסיבית עניין לנו לפי דבריה המפורשים שהביאה המתלוננת בפני בית-המשפט המחוזי, אלא בהתנגדות נחרצת שהוכרעה בכוח. על רקע הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי נראה לי, כי אין מקום להרחיב בנקודה זו בעניינינו, כך גם בנוגע ליסוד הנפשי הדרוש לגיבוש הרכיב של "העדר הסכמה", שהוא, לפי הפסיקה, פזיזות. קרי, נטילת מודעות מצד הבועל, שהאישה איננה מסכימה או אי אכפתיות לשאלת הסכמתה (ראו: קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני (1995), בעמ' 763, וראה בהרחבה 115/00,161/00 אריק (מוריס) טייב נ' מדינת ישראל. פ"ד נד(3), 289).   מפאת חשיבות העניין, אביא להלן את דברי המתלוננת בעניין זה:   "היה קטע שהתעמתתי איתו. פחדתי לעשות לו משהו כדי שלא יחזיר לי ויפרק לי את הצורה. הוא משך לי את החולצה ביחד עם החזייה מלמעלה שנקרעה קצת... ניסיתי לשכנע אותו והתחלתי לבכות. לא היה איכפת לו... אמר לי שאם לא אשב בשקט הוא ירסק לי את הצורה..."   וכבר הובהר, כי לאחר תיקון החוק בשנת 1982, עבר הנטל אל הגבר לבקש רשות והסכמה, והאשה אין מוטל עליה כל נטל להתנגד, די לה שלא הסכימה, והגבר חייב להיסוג לאחור. משמע, די לה לאשה, בלשונו של השופט חשין שם: "שלא נתנה הסכמתה למעשה, והמעשה יהיה שלא בהסכמה..." (ראו דברי כב' השופט חשין בפרשת בארי, בעמ' 378).   בעניין העדר הסכמה חופשית, קבע בית-המשפט המחוזי:   "בהמשך מודה הנאשם [המערער] שהמתלוננת אמרה לו שהיא לא רוצה לשכב איתו... אח"כ אמרה שהיא רוצה זמן לחשוב... רק גרסת המתלוננת שהיא חששה מאוד מאלימותו של הנאשם ואיומיו מסבירה את קיום יחסי המין במקום בו קוימו... מכאן שהנאשם מודה, שלמרות שהמתלוננת אמרה לו שהיא לא מסכימה, הוא אפשר לה להשהות את הסכמתה רק לכמה דקות, ואין לה ברירה אלא להסכים".   בפרשת בארי נקבע, שיכול גם להיות העדר הסכמה שאינו כולל התנגדות פיסית סבירה, אלא, הבעת שלילה מילולית גרידא. עוד נקבע, שאי-ההסכמה לא תובע בצעקות, היאבקות וכו'. בוודאי אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית... יש אף שאשה נוקטת בשיטה של ניסיון שכנוע ומבקשת להניא את האנס ממעשיו בדברים רגועים. אין בכך, כמובן, כהוא זה, ממידת ההסכמה החופשית. דברים נוספים בהקשר זה נקבעו בע"פ 3179/91 עובדיה שיאחי נ' מדינת ישראל, מו(2) 56: "כדי שתיאמן גרסתה, שמעשה בעילה שנעשה בה נעשה שלא בהסכמתה, אין אשה חייבת להראות כי מיצתה את כל האפשרויות הפיסיות של התנגדות לבעילה הבלתי רצויה לה, ודי לה שתראה, כי הבהירה את אי הסכמתה באופן שזו הגיעה לתודעתו של התוקף".   בענייננו נקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, כי המתלוננת הביעה את אי הסכמתה לקיום יחסי-המין עם המערער, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו.   עקב שימוש בכוח   כאמור, על פי נוסח החוק כפי שהיה בעת ביצוע העבירה, אין די בהבעת "אי הסכמה" וצריך שהבעילה תתבצע על-אף אי ההסכמה ותוך נקיטה באחד האמצעים הנקובים בסעיף. השימוש בכוח או באיומים באו כדי להתגבר על אי רצונה והתנגדותה של האשה. לעניין זה, אין נפקא מינה אם יחסי המין לוו בהפעלת כוח משמעותי דווקא, אם לאו. הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, העניקו מעמד-על לזכותה של האישה להחליט מה ייעשה בגופה. על כן נראה, כי השאלה האם מעשה אישות שנעשה ללא הסכמתה של האישה, לווה בהפעלה ניכרת של כוח פיזי אם לאו - איבדה מחשיבותה. (השוו: ע"פ 115/00 אריק (מוריס) טייב הנ"ל, פיסקאות 19- 22 לפסק-דינו של השופט חשין; ע' גרוס "אינוס בטעות או שמא אינוסה של הטעות?" הפרקליט מב (תשנ"ה), 338 ,334).   במקרה שלפנינו, מעשי המערער אף שלא לוו באלימות קשה, היה בהם שימוש בכוח נפרד וחיצוני למעשה הבעילה, שכן, בהודעתו במשטרה הוא מסר, כי: "...זה נכון שביקשתי מ-"ט.ר" [המתלוננת] לעבור לתנוחה על ארבע כדי שיהיה לי יותר נוח אבל היא לא הסכימה והמכנסיים שלה הפריעו לי ואז הושבתי אותה על איבר המין שלי. "ט.ר" [המתלוננת] אמרה לי שזה כואב אבל אני לא זוכר שהיא בכתה. אני נזכרתי היא כן בכתה שזה כואב לה. לא אמרתי ל- "ט.ר" [המתלוננת] שאם תזוז אני אקשור לה את הידיים בסלוטייפ רק אמרתי לה לא לזוז והתכוונתי שהיא תישאר ברכב".   כמו-כן בבית-המשפט המחוזי העיד המערער כדלקמן: "...ניסיתי לפתוח לה את החזייה זה לא נפתח אז קרעתי אותה בכוח....".   עוד אוסיף, כי לאור הדברים אותם אמר המערער בהודעתו במשטרה ולאור הדברים העולים מתוך עדותו בבית-המשפט המחוזי, למערער היה ברור כי המתלוננת איננה מסכימה למגע מיני עימו, אלא נכנעה לדרישתו. בית-המשפט המחוזי אף מתאר מפורשות איך ניסתה לשדלו שלא לשכב עמה. גם לאור דברי המתלוננת, אשר בית-המשפט המחוזי נתן בהם אמון מלא, היה ברור, כי לא נוצר אצל המערער הרושם שהיא מסכימה לדרישתו.   המערער   הכלל הוא, כי מי שמסר הודאה, רשאי להציג בבית-המשפט הסבר, השולל את כוחה לשמש בתור שכזאת. ומקום שהוצג הסבר שהוכח ונתקבל על דעתו של בית-המשפט ניטל מן ההודאה כוחה הראייתי לשמש כראייה לחובת המודה. ככלל, הדרך המקובלת להוכחת הודאה בפני איש-מרות, היא הגשת אימרה שנגבתה מן הנאשם בכתב וחתומה על-ידו, בליווי עדות אודות נסיבות גביית האימרה על-ידי החוקר ששמע את ההודאה מפי הנאשם וראה אותו חותם על הכתב. בדרך זו, יכול בית-המשפט להתרשם מן הנוסח המדויק של הדברים שנאמרו בחקירה, מאופן ניהולה ומפרטיה (ראו ע"פ 251/63 אבו-ניל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1) 262 ,253; וגם ע"פ 611/80 מטוסיאן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 106,85). אין חולק על-כך, שהודאתו של המערער היתה "חופשית ומרצון" ומשכך נתמלא התנאי לקבילותה כראיה. יחד עם זאת, אף אם הוכח, כי הודאה שמסר נאשם קבילה מבחינת נסיבות גבייתה, על בית-המשפט להוסיף ולבחון את משקלה, כדי לקבוע את אמיתות תוכנה. כבר נפסק פעמים רבות, כי המשקל שיינתן להודאת נאשם, ייקבע על-פי שני מבחנים מצטברים: המבחן האחד הוא פנימי, ומתייחס לתוכנה של ההודאה ולסימני האמת הנלמדים מתוכה. המבחן השני הוא מבחן ה"דבר-מה הנוסף" - שהוא חיצוני, ומטרתו לתור אחר סימנים מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו, שיש בהם כדי לאשר אמיתותה. (ראו: דברי כב' הנשיא א' ברק בע"פ 715 ,774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 234 ,228 ; ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 72 57.   ומן הכלל אל הפרט:   כל הקורא את הודעתו של המערער במשטרה (להלן: ההודעה) אינו יכול לקבל, כאפשרות סבירה, את התיזה שלו, לפיה זהו מקרה בו הוכנסו בפיו דברים שהיו בגדר שאלות תמוהות ומכשילות של החוקר אליו, אשר הולבשו בלבוש תשובותיו, גרסתו זו של המערער אינה נתמכת על-ידי תשתית ראייתית כלשהי ואינה תואמת את ממצאי בית-המשפט המחוזי ביחס לאופן גביית ההודעה. חיזוק, לקביעת בית-המשפט המחוזי לפיה המערער בדבריו במשטרה הודה למעשה במיוחס לו, התקבל מעצם האמירות והסתירות הרבות בהודעתו של המערער במשטרה:   מערער (להלן:"מ"): אמרתי לה שאני חייב לגמור מבחינת סיפוק מיני. ט' אמרה לא אני לא רוצה לא עכשיו לא היום. אני אמרתי שאני לא יכול להתאפק ואני חייב לגמור. ט' אמרה לי תן לי לחשוב על זה. עניתי שאני לא ממהר ואני יכול לחכות. התכוונתי שאני יכול לחכות כמה דקות בלילה הזה.   מ: אני לא הורדתי לה את המכנסיים והתחתונים. ט' הורידה אותם לבד.   חוקר (להלן:"ח"): ט' טוענת שאתה פתחת לה את המכנסיים...   מ: אני פתחתי לה את המכנסיים ועזרתי לה להוריד אותם...   מ: ...אחרי שאני הורדתי לה את המכנסיים...   מ: ...אני ניסיתי לפתוח לה את החזייה זה לא נפתח אז קרעתי אותה בכוח..   מ: זה נכון שביקשתי מט' לעבור לתנוחה על ארבע כדי שיהיה לי נוח אבל היא לא הסכימה...   מ: אחרי שגמרתי הבנתי שעשיתי משהו לא טוב שעשיתי טעות   מ: זה היה פעם ראשונה ופעם אחרונה ועשיתי טעות... הכוונה שלי שאני הכרחתי אותה ...   מ: רק אמרתי לה לא לזוז   מ: אני יודע שאני עשיתי טעות ומצטער על זה שעשיתי את זה... לחצתי עליה... ברור איפוא, כי בכך אין כדי לשחרר את בית-המשפט מהחובה לבחון אם יש בחומר הראיות שהובא בפניו משום "דבר-מה-נוסף", אשר יש בו כדי להוות תמיכה לתוכן ההודאה. בענייננו נראה, כי "דבר-מה" כזה קיים למכביר. כך גם עולה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שם נקבע, כי: "אמינות המתלוננת והעדר הסבירות בגרסת המערער וקביעת בית-המשפט כי עדותו שקר היא", בנוסף להודאת המערער, הם אשר הביאו להרשעתו.   ובאם בכך לא די, הרי הלכה פסוקה היא, כי התבטאויות, שיש בהן ביטוי לתחושת אשם, או להכרת אשמה, מהוות ראשית הודיה, ובתור שכאלה בכוחן להצטבר לראיה בסיסית ולשמש לה "סיוע" או "דבר מה" במקום שנדרשת תוספת מאותו סוג. [(ראה ע"פ 638/87 נפתלי רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 297; וגם 5382/95 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 96(3), 1245; וגם 483/88 מאיר איפרגן נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1),745)]   בענייננו, המערער מסר בהודעתו במשטרה, כי הוא מודע לכך שהוא עשה טעות והוא אף מצטער על כך. גם בעדותו בבית-המשפט המחוזי, חזר הוא על הבעת צערו והתנצל בפני המתלוננת. לא זו בלבד אלא שהמערער באמצעות בא כוחו בשלב הטיעונים לעונש הציע לפצות את המתלוננת ב-7000 ש"ח כאות סליחה. בנסיבות אלה נראה, כי כל אלה מהווים "דבר מה נוסף" התומך בתוכן הודאת המערער.   כבישת העדות ואמינות המתלוננת   התלונה במשטרה הוגשה על-ידי המתלוננת ב-18.2.01, כחלוף למעלה משנה מאז התרחש האירוע. טוען המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בכך שלא ייחס משמעות מהותית לכבישת עדות המתלוננת במשך זמן כה רב, כנתון הפוגע במהימנות גרסתה, מה גם שמדובר בעדות יחידה. יתר על כן, לטענת המערער, מטרת הגשת התלונה על-ידי המתלוננת הינה "לסגור חשבון" עמו בשל התרברבותו בפני אחרים בדבר יחסי המין שקוימו ביניהם.   לכבישת עדות במהלך תקופה ארוכה, עשויה להתלוות משמעות ראייתית, המפחיתה את משקלה שכן, אך טבעי הדבר, כי לרוב, מי שכובש את עדותו, חשוד על דבר אמיתותה. כל זאת נכון, באין הסבר סביר בפי העד על סיבת שתיקתו עת ארוכה, ומדוע החליט לחושפה דווקא בעיתוי מסוים. קיומו של הסבר סביר ומשכנע לטעם שבכבישת העדות, ולגורם שהביא לנתינתה בזמן נתון מאפשר ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא, ככל עדות אחרת (ראו י' קדמי, על הראיות, כרך ראשון (1999), בעמ ' 375,373). כבישת עדות של קרבנות מעשי מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה.   כבר נקבע, כי רגשות פחד, בושה ומבוכה בולמים לא אחת את קורבן העבירה מלהתלונן על אשר ארע לו בסמוך לאחר מעשה. התנהגות כזו אופיינית לסוג זה של קרבנות עבירה, ולפיכך קבעה הפסיקה לאורך הדרך, כי במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פאסיבית של קרבן עבירת מין, כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות (ע"פ 4968/98 טובולוב ואחרים נ' מדינת ישראל, תק'-על 592 (1)2000, פסקה 6; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11, מיום 3.10.99 (טרם פורסם)).   בענין ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פד"י מח(1) 364 ,302 ציין כב' הנשיא מ' שמגר:   "טעמים אלה די בהם כדי להסביר את אי גילוי הארועים על ידי המתלונן לאורך שנים גם לאחר שחדלו".   הסבר זה הינו, על פניו, הגיוני. תחושותיה של המתלוננת, כפי שתוארו, נתקבלו על דעת בית-המשפט המחוזי. היא הסבירה, שבתחילה פחדה מאיומי המערער כלפיה, חשבה שיש לו חברים שיוכלו לפגוע בה, וכי הדוד הוא ששכנע אותה להתלונן במשטרה. (השווה ע"פ 2820/98 סיגמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 183). לאור כל אלה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין לראות בכבישת עדותה של המתלוננת ובנסיבות שהביאו אותה לחשוף את הפרשה, משום עילה לערעור מהימנות גרסתה או לפגיעה באמינות ובמשקל עדותה.   בא כוח הנאשם טוען, כי טעה בית-המשפט המחוזי בכך שהסתמך על עדות המתלוננת, כאמור. טענה זו אין בידי לקבלה.   התרשמותו האישית הישירה והבלתי אמצעית של השופט מהעדים המעידים בפניו, מהווה, ברוב המקרים, מרכיב מכריע בתהליך קבלת החלטתו, וחזקה עליו כי בהרשיעו את המערער על-יסוד עדותה של המתלוננת, עמדה לנגד עיניו מידת ההוכחה הדרושה במשפט פלילי.   בענייננו, ראוי לסמוך על התרשמות שופטי הערכאה הראשונה, אשר בחנו באורח בלתי אמצעי את העדויות שהובאו בפניהם ובדקו אותן לפרטיהן, ובמיוחד נכון הדבר לגבי המתלוננת, קרבן עבירות המין. שלושת שופטי ההרכב היו ערים לעובדה שגרסתה של המתלוננת לא הייתה תמיד נקייה מסתירות או משוללת תמיהות. הם התמודדו עם אי התאמות אלה פרט אחר פרט, וחיפשו את גרעין האמת שבגרסת המתלוננת, ובסופו של יום מצאו אותה אמינה בהינתן, בין היתר, קיומן של ראיות שונות לחיזוק. לסתירות ולאי ההתאמות שנתגלו עשויים להיות הסברים שונים. אפשר, שחלקם נובעים ממעבר הזמן הרב מאז האירועים ועד לחשיפת הפרשה, ואפשר שחלקם נבע מעומס נפשי על המתלוננת שעשוי היה להביאה, לעיתים, לידי בלבול, אי דיוק, ואף לחוסר עקביות (ע"פ ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל. פ"ד נה(4),249).   התערבות בממצאי הערכאה הראשונה - אימתי   הלכה היא, כי לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם ( ראה ע"פ 525/78 סנובסקי ואח' נ' לבון, פ"ד לד (4) 270 ,266 וגם בע"א 207/86 מגן נ' בכר, פ"ד מב(4) 69 ,63). הטעם להלכה זו הוא משולש:   (1) לבית-המשפט ששמע וראה את העדים, והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, יתרון על-פי ערכאת הערעור, אשר העדויות החיות לא באו בפניה (השופט זילברג בע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1074 ,1065.   (2) לערכאה הראשונה שליטה מלאה על חומר הראיות על דקויותיו. הסביר זאת פרופ' קרמניצר במאמרו (ראו מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת מימצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור במימצאים המתייחסים למהימנות של עדים", הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) בעמ' 411:   "ניתוח עובדתי חייב להיות מבוסס על שליטה מוחלטת ומושלמת בחומר... בתחום חשוב זה, נמצאת הערכאה הראשונה, בעמדת יתרון על פני ערכאת הערעור, שכן שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של שופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו, כאשר קריאת הפרוטוקול מחיה ומרעננת אצלו את זכרון העדויות שקלט ואל האותיות היבשות מצטרפים המראות והקולות".   (3) לשופטי הערכאה הראשונה היתרון של נסיון שיפוטי בהערכת מהימנות, הנרכש על-ידי שמיעת משפטים במטריה דומה. (ראו דברי כב' השופט ד' לוין בע"פ 5513 , 5434 , 4912/91 תלמי ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ראו גם קרמניצר במאמרו הנ"ל, שם, 412-411).   על-יסוד הלכה זו, פסק השופט בך בע"פ 993/93 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), כי על אף תמיהות מרובות שנתגלו בגירסת המתלוננת בעבירה של אינוס, ואף שהפרוטוקול עצמו אינו משכנע לחלוטין את הקורא בנכונות הגירסה שהתקבלה על-ידי בית-המשפט המחוזי אין מקום להתערב בקביעת הערכאה דלמטה.   בדברים אלה אין כדי לשלול את זכותה וחובתה של ערכאת הערעור לזכות נאשם מקום שבו נתעורר ספק סביר באשמתו. ואולם, הקביעה אם ספק כזה קיים אם לאו, תיעשה על-יסוד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, זולת אם אלה אינן מתקבלות על הדעת.     במקרה דנן, לא מצאתי מקום להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי ושוכנעתי כי יש וראוי לאמץ את התרשמותו מעדות המתלוננת, כמו גם את ממצאיו בדבר חוסר אמינותו של המערער.   גזר-הדין   מאסרו של אדם בכלל, ושל מי אשר עתיד להתנסות בכך לראשונה, כרוך בתוצאות לוואי לא פשוטות. מנגד, ניצב הצורך להגן על גופן של נשים וכבודן, ולהבהיר בדרך הענישה כי בתי המשפט יכבידו את ידם על מי שיימצא חוטא בתחום זה של עבריינות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי משקף את המגמה הראויה של החמרה בעונש של עברייני מין ושל הטלת עונשים כבדים המשקפים את סלידתה של החברה מעבירות אלה. מנקודת השקפה זו, העונש אשר נגזר על המערער הינו עונש מתון אשר אינו מצדיק את התערבותנו. סוף דבר   לסיכום, לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחברותיי לדחות את הערעור על שני חלקיו.         ש ו פ ט  השופטת ד' ביניש:   אני מסכימה.   ש ו פ ט ת   השופטת א' פרוקצ'יה:   אני מסכימה.   ש ו פ ט ת     הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. משפט פליליעדותדיוןעבירות מיןעדות כבושה