קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא נקע בקרסול בגלל מדרגה שבורה: התובעת נפגעה ברגלה הימנית ביום 29.3.06 (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה כאשר ירדה במדרגות הנמצאות במרכז הכרמל בשד' הנשיא 124 ומובילות מן הרחוב אל קומת העסקים, בה חנויות הנמצאות מסביב לרחבה. התובעת, אשר עבדה אותה עת אצל הנתבעת מס' 3 הייתה בדרכה אל מחסן השייך לה. סיבת הנפילה: התובעת מעדה ונפלה ונגרם לה נקע בקרסול. סיבת המעידה על פי טענת התובעת מדרגה שבורה חוסר במרצפת. התביעה היא תביעת נזיקין שכן לתובעת נגרמו נזקי גוף - נקע חמור ברגלה וכתוצאה מכך נגרמו לה גם הפסדים כספיים. מלכתחילה נתבעה רק עירית חיפה, אשר לדעת התובעת על פי כתב התביעה אחראית לכך כי הדרך הייתה משובשת, כי לא הייתה כל אזהרה וכי לא דאגה לתקן את המדרגה השבורה. זאת רק לחילופי חילופין שכן מלכתחילה סברה התובעת כי יש להחיל על הנתבעת את הכלל של "הדבר מדבר בעדו". הנתבעת להגנתה טענה בנוסף להכחשה גורפת של טענת התביעה כי לתובעת אשם תורם. בשלבים מאוחרים יותר צורפו גם נתבעות נוספות והן נציגות הבית המשותף של הבניין בשד' הנשיא 124, ומסעדת "לה גופרה" מעבידתה של התובעת הנמצאת בסמוך. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד נציגות הבית המשותף וזו מצידה הגישה הודעת צד ד' כנגד "לה גופרה". לאחר מכן הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד כל הנתבעות: עירית חיפה, נציגות הבית המשותף, לה גופרה בע"מ, בהתאמה תוקנו כתבי ההגנה וההודעות. אין מחלוקת אמיתית כי התובעת נקעה את רגלה כאשר ירדה במדרגות, בין אם עקמה את קרסולה ונפלה בין אם מעדה ונפלה, עדיין הסיבה לכך לגרסת התובעת היא מדרגה שבורה. השאלות בהן יש לדון: א. האם נפלה התובעת בגלל מדרגה שבורה? ב. מי אחראי על תחזוקת המדרגה למי שייך שטח זה לנתבעת 1 או לבית משותף? ג. מהי אחריותה של "לה גופרה", אם בכלל, האם חייבת היא לדאוג לתקינות הדרך בה עוברים העובדים אל המחסן? האם היה עליה לראות את המדרגה השבורה ולהזהיר את עובדיה המשתמשים במדרגות אלו מספר פעמים ביום? יש לציין כי לתובעת לא נקבעו אחוזי נכות בגלל תאונה זו. עם זאת התובעת היתה באי כושר מלא בתקופה ארוכה מ - 29.3.06 המועד בו נפלה, ועד ל - 14.6.2006. התובעת הייתה עדה יחידה לאירוע הנפילה, למרות שעל פי גירסתה היה עמה אדם נוסף - הוא לא הוזמן להעיד. ביום 6.9.2010, אמרה כי "קבלנו סחורה ושלחו אותי למחסן לקבל הסחורה, ירדתי עם הספק שגם הוא לקח עגלה מלאה בסחורה.אני סחבתי סוכר או קמח בערך 10 ק"ג אני לא זוכרת בדיוק. היתה שם מדרגה שבורה ולא ראיתי ודרכתי על החלק השבור. יומיים אח"כ המדרגה תוקנה. איני יודעת מי תיקן אותה, ברגע שנפלתי באו כולם ואמרו שכבר מזמן ביקשו לתקן" - (עמ' 4 - 3 שורות 2-22). בתצהיר עדות ראשית חזרה התובעת על גרסה זו. בחקירה הנגדית אישרה התובעת כי לקחה עימה 10 - 12 שקיות קמח או סוכר על ידיה אשר הסתירו לה למעשה את הדרך ובגלל זה נפלה: "בדיוק דרכתי באותו מקום שחסרה המדרגה" (עמ' 4 שורה 20) . התובעת צירפה תמונה של המדרגה לאחר התיקון (לא הוברר במהלך המשפט מי דאג לתיקון). התובעת ענתה בחקירה הנגדית לעו"ד ג'ובראן, כי סיפרה לב"כ, "הכל" וזאת בתשובה לשאלה אם סיפרה לו שהחזיקה בידיה קמח או סוכר שהסתיר לה את שדה הראיה. כך סיפרה גם לבוס שלה אשר שמו גלעד. התובעת הכחישה את טענות עו"ד ג'ובראן כי זה סיפור שהומצא לאחרונה. התובעת חזרה ותארה את מנגנון הנפילה: רגלה התעקמה בדיוק באותו חלק שהיה שבור וחסר, היא התיישבה על אותה מדרגה ולא המשיכה לרדת. המדרגה השבורה היתה לקראת הסוף. מן התמונה נראה אכן כי היתה זו המדרגה לפני האחרונה בגרם המדרגות המוביל לחנות. מטעם התובעת לא היו עדים נוספים: הוצגו מסמכים רפואיים, תלושי שכר, וכן הודעת המעביד בה נאמר כי נפלה בגלל מדרגה שבורה (ת/1) וכך מצהיר. כן הוצגו תמונות המקום, המדרגה המתוקנת לקראת סוף גרם המדרגות. (ת/4). מר גלעד מרינסקי- מי שעזר לה לקום לאחר שקראו לו, העיד מטעם הנתבעת 3. הוא לא ראה שהתפזר קמח על הרצפה. מר מרינסקי הגיב בחקירה נגדית לגב' רביד, כי התובעת כלל לא אמורה להוריד סחורה אלא זה תפקידו של הספק. הוא עצמו לא ראה שיש חסר במרצפת. מר מרינסקי העיד כי המחסן שייך לנתבעת מס' 2. מטעם הנתבעת 2 לא העיד איש. ב"כ, עו"ד רביד, הציגה את תקנון התכנית החלה, חפ/1009 במקום בלווית דיסק עליו מופיעות הבקשות השונות להיתרי בנייה, וההיתרים עצמם. כן הוגש תשריט. מטעם הנתבעת 1 העידו מר אהרון כהן וגב' לונה אגברייה לעניין היות השטח בבעלות פרטית, מחוץ לקו הרחוב, לא שייך לעיריה ולא מתוחזק על ידיה בשום צורה. לאחר הגשת המסמכים על ידי הנתבעת 2 הודיע ב"כ הנתבעת 1 כי, אין המצב כיום תואם את המסמכים אשר הוגשו והוא מפנה את בית המשפט לתשובת מנהל ההנדסה של העיריה מיום 16.11.11, המצביע על השינוי בין התוכנית לבין המצב בפועל: "בתשריט היה רוחב בזכות הציבורית 65 מטר הכוללת את המדרכה ורצועה מגוננת ומעבר בזכות הדרך, הוצע סטווין מסחרי בחזית של שורת חנויות ולא כך בנוי המקום". יחד עם זאת על מנת לחוות דעה ביקש המינהל מפת מדידה על רקע גוש וחלקה ועליה סימון מדוייק של מקום התאונה. יש לציין כי הבקשה ממינהל ההנדסה היתה לחוות דעה אם המדרגות ציבוריות אם לאו. סיכומי הצדדים: סיכומי התובעת: ב"כ התובעת מבקש כי בית המשפט יקבל את גרסתה של התובעת אשר לא נסתרה. יש לדחות את גרסת מנהל הנתבעת 3 אשר לא עשתה רושם אמין במיוחד וברי כי הוא מנסה להרחיק כל קשר בינו לבין האירוע. התובעת הלכה במדרגות במסגרת העבודה. לו היו רוצים רק לשים סחורה ללא עזרתה, היו נותנים לספק מפתח ולא שולחים אתו את העובדת. לדעת ב"כ התובעת, האחריות חלה על כל הנתבעים ביחד ולחוד. הנתבעת 2 כבעלת המקרקעין וברי כי מוטלת עליה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי כל מי שמשתמש במדרגות וביניהם התובעת. הנתבעת 3 לא הביאה כל עד מטעמה, וחזקה בהעדר עדות אחרת כי היא זו שדאגה לתיקון. האחריות של נתבעת 2 היא אחריות ישירה. לנתבעת 1 יש אחריות כפולה גם כחלק מבעלי הנכס בבית המשותף כפי שהודתה בעצמה וכפי שעולה מנסח הרשום ת/6, וגם כרשות מקומית האחראית על תקינות ובטיחות של מעברים לשימוש רחב ופתוח של הקהל, גם אם מדובר בנכס פרטי. לנתבעת 3 אחריות כמעבידתה של התובעת. הנתבעת 3 היתה חייבת לפקח על כך שאין פגם במדרגות והמעבר והדרך בטוחים, וכן היה עליה לפקח על שיטת העבודה. אם התובעת נושאת סחורה בזרועותיה הרי קיים סיכון לנפילה גם בלי שבר במדרגה וחובת נתבעת 3 להדריך בשיטת עבודה נכונה. ב"כ התובעת סבור כי אין כל אשם תורם המונח לפתחה של התובעת. לעניין גובה נזק: יש לפצות על הפסד שכר של חודשיים וחצי, עזרת צד ג', כאב וסבל, הוצאות נסיעה בעבר, בסה"כ 61,500 ₪ ולכן יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%, החזר אגרת משפט, ואגרה בגין הוצאות נסח מלשכת רישום מקרקעין בסך 106 ₪. מכך, יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמה לה כדמי פגיעה. סיכומי הנתבעת 1: ב"כ הנתבעת 1 בסיכומיו טוען כי יש לדחות את הטענות לאחריות העיריה. מדובר בשטח פרטי, המקום אינו מתוחזק ע"י העיריה בכל צורה שהיא, אין מדובר בשטח ציבורי, וכי למעשה מדובר במקום שהוא קניון, שטח פרטי, ואין מחלוקת על כך כי המרכז המסחרי בכרמל הוא בבעלות פרטית, גם אם לעיריה יש דירות במקום זה. לדעתו מרחיק לכת לקבוע מן העיריה לשים שער בכל מקום שהרבה אנשים עוברים שם. לעניין גובה הנזק - הצטרף ב"כ הנתבעת 1 לטענות חבריו הנתבעים האחרים בתיק. סיכומי הנתבעת 2: ב"כ הנתבעת 2 טענה בסיכומיה כי היות ומדובר במדרגות המחברות את שד' הנשיא שהיא דרך ציבורית אל רחבת החנויות הפתוחה לקהל, זאת גם על פי התכנית, החלה על המקום, היתר הבנייה ואישור מהנדס העיר, הרי מדובר ברח' שפתוח לקהל, המעבר פתוח לקהל לשימושו לצמיתות ועל כן מדובר בדרך ציבורית, והעירייה אחראית על תחזוקה נאותה ומניעת מפגעים ומכשולים. חובתה זו מעוגנת בסעיף 235 לפקודת העיריות, ועל פי ע.א. 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, אשר פורסם בפדי לז(3) ע"מ 757 (1983), הרי גם על העיריה חובת זהירות כאשר מדובר בשטח בבעלות פרטית אשר הציבורי עובר בה. יתרה מכך, על פי חוק העזר של עירית חיפה שמירת הסדר והניקיון תשמ"ב - 1981, חובת העיריה למניעת מפגעים ולמנעם גם בשטח פרטי. לדעתה על כן יש להטיל אחריות גם על הנתבעת 1 וגם על הנתבעת 3 אשר מנהלה העיד כי כלל לא ידע שהיא לקחה סחורה. לא סביר להניח שעשתה זאת בהתנדבות. הפיצוי המוצע על ידי נתבעת 2 הוא 7,000 ₪ לאחר ניכויי המל"ל. סיכומי הנתבעת 3: ב"כ הנתבעת 3 סבור כי זה "תיק קלאסי בו מנסים למתוח עוד טיפה את אחריות המעביד". התובעת ואנשים אחרים, אשר ירדו במדרגות אלו מדי יום יותר מפעם אחת לא הזהירו ולא גילו כי יש שם מדרגה שבורה. ב"כ הנתבעת 3, מאמין כי אכן התובעת נפגעה בגלל אותה מדרגה, אך מכיוון שיש סתירות בגרסותיה השונות: תצהיר נסיבות, תצהיר, העדות בבית המשפט והרחבת חזית- עניין סחבת שק הקמח או הסוכר אשר לא נזכר אלא רק בתצהיר הנסיבות מספטמבר 2006 ולא באף מסמך קודם לכן, אין לקבל את גיסרתה כי נפלה דווקא במדרגה שבורה. ב"כ הנתבעת 3 טען כי התובעת, ממילא לא מסתכלת לאן היא הולכת כאשר הוא יורדת במדרגות ועל כן אין זה משנה בעצם אם היה בידיה שק סוכר אם לאו, ויש לקבוע כי קיים אשם תורם משמעותי. יש לקבוע לדעתו כי, הנתבעת 3 לא ידעה שיש שבר במדרגות, שהרי התובעת עצמה לא ידעה. העד לנפילה, אשר שמו המלא וכתובתו היו חצויים ברשות התובעת לא הוזמן להעיד, וכך גרסתה כי היה משהו בידיה - גרסה שנולדה באיחור, נועדה לדחייה. יש לקבל את עדות מר מרינסקי העד מטעם נתבעת 3 אשר הגיע למקום, לא מצא כל שאריות לא של קמח ולא של סוכר, האחריות היא על הנתבעות 1 ו- 2 בלבד שכן חובת התחזוקה של המדרגות והמעבר למחסן שהוא בבעלותה מוטלת עליהן. האחריות גם על הנתבעת 1 שכן חלה חובת זהירות עליה גם בשטח פרטי לאור האמור ב - ע.א. 682/80 הנ"ל. לעניין גובה הנזק הצטרף לדברי עו"ד רביד . לדעת ב"כ הנתבעת 3 יש לדחות את התביעה ולחייב בהוצאות דווקא את הנתבעות 1 ו 2. סיכומי תשובה ב"כ התובעת בתשובתו לסיכומי ב"כ הנתבעות השיב כי החשוב הוא ,אירוע הנפילה בגלל המדרגה השבורה. בהזדמנות הראשונה בה התבקשה התובעת ליתן תצהיר, פירטה את האירוע. עניין נשיאת הקמח או הסוכר הוא אמת לאמיתה, ואין מדובר בטענה שהומצאה, שכן החבות קיימת ללא קשר. יתרה מכך אם העובדים עוברים שם פעמיים שלושה ביום, בשם שהנציגות הייתה צריכה לבדוק ולדאוג לתחזוקה ראויה, כך גם הנתבעת 3. מסמכים שהוגשו לאחר הדיון: לאחר הדיון הוגשו כאמור מסמכים ע"י נתבעת 2, הודעת ב"כ הנתבע 1 וכן פסק הדין של כב' השופטת דגן בת"א 12382/05, חנה גרסטן נגד עירית חיפה ואחרים של בימ"ש השלום חיפה מ - 23.1.08 שם, נדחתה התביעה נגד העיריה אשר נתבעה בגין פגיעה במגרש חניה. כב' השופטת דגן השוותה מגרש חניה למרכז מסחרי סגור בו החובה לתחזוקה ראויה היא על הבעלים ולא על העיריה. דיון הכרעה: בתחילת הדיון יש לומר כי מקום התרחשות התאונה הוא במקום מרכזי בחיפה ומוכר לי מזה שנים כתושבת העיר. הנני מקבלת את עדותה של התובעת כי נפלה במדרגות הנדונות עקב מדרגה שבורה. עדותה על הנפילה נתמכת על ידי מר מרינסקי , והמדרגה השבורה על ידי תמונת התיקון. גובה הנזק: התובעת נפגעה ברגלה הימנית וסבלה מנקע קשה. רגלה של התובעת היתה נתונה בגבס במשך כ - 4 שבועות (מ-29.3.06 עד ל - 23.4.06). כאבים והגבלות בתנועה נצפו ע"י הרופאים עוד במאי 2006. התובעת היתה באי כושר מלא במשך חודשיים וחצי, והיא זכאית להחזר הפסד שכר זה בניכוי התגמולים אר קיבלה מהמל"ל. עו"ד אגבריה לא חלק על חישובה של עו"ד רביד, ועל כן, הסכום המגיע הוא 2,000 ₪. פיצוי נוסף מגיע לתובעת בגין כאב וסבל. לתובעת לא נקבע נכות כלשהיא, וסביר להניח כי גם אם מדי פעם יש לה כאבים בזמן חלופי מזג אויר או קשה לה ללכת על נעלי עקב, כטענת ב"כ (היא עצמה לא אמרה זאת) באופן כללי החלימה. הפיצוי המגיע לתובעת בגין כך הוא 35,000 ₪. לא הומצאו כל ראיות לעזרת צד ג' נשכר או אחרת. סביר כי נזקקה לעזרה מסוימת בודאי בזמן היותה בגבס. העזרה מוערכת ב - 2,000 ₪. בסה"כ הפיצוי המגיע לתובעת הוא 39,000 ₪. שאלת האחריות: ככלל לשלוש הנתבעות ישנה חובת זהירות מושגית: הנתבעת 1 אחראית לשלום הציבור ולמניעת מפגעים גם במרחב הפרטי, המשמש את הציבור, ובמיוחד שהוא נושק למרחק הציבורי כמו כאן. הנתבעת 2 מכוח היותה בעלת המקרקעין בשטחה נפלה התובעת. הנתבעת 3 אחראית לשלום עובדיה. הנתבעת 1: הנתבעת 1 עירית חיפה אחראית מכוח החוק סעיף 235 לפקודת העיריות נ"ח (להלן: הפקודה) על מדרכות כבישים ורחובות העיר לבל יהיו בהם מפגעים המסכנים את שלום ההולכים ושבים. סעיף 235 לפקודת העיריות: "בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: תפקח על תחום הרחוב והבניה של כל רחוב. תדאג לתיקונו ניקויו החלפתו תאורתו, וניקוזו של כל רחוב שאינו רכוש פרטי. תסיר ותמנע מכשולים והסגת גבול ברחוב. לפקודת העיריות מחייב את העיריה להפעיל את סמכותה ולהסיר ולמנוע מפגעים גם בשטח הפרטי כאשר עלולים הם לשמש מפגע לציבורי בכללותו". הפקודה מגדירה מדרכה: חלק מרחוב המיועד למעבר להולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען מדרגות וקירות תומכים. ב"כ הנתבעת 2 הגישה כמוצגים את תקנון התכנית חפ/1009 החלה על השטח נשוא התביעה ובו הבניין מס' 124 בשד' הנשיא, אשר הוא גם בניין מגורים וגם מבנה מסחרי כמו כל שטח התכנית, וכן הבקשות והתרי הבנייה השונים. ב"כ הנתבעת 2 מצאה לנכון להדגיש את סעיף 17 לתקנון התכנית האומר כדלקמן: "סטווין וחניה פרטית שטחי הסטוין, שטח החנייה פרטית ושטח החצר הפנימית של החלקה 286 בגוש 10807 כפי שמסומנים בתשריט ותוקנו ע"י בעלי הקרקע ביחד עם הקמת הבניינים על החלקה בנ"ל ויוחזקו על ידם במצב תקין וחופשי למעבר ולשמש לקבל לצמיתות". הגדרת רחוב על פי פקודת הפרשנות נוסח חדש: "רחוב או דרך - לרבות כביש, שדרה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר טיילת, מבוי מפולש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". אמנם הפקודה בוטלה ברובה על פי חוק הפרשנות תשמ"א - 1981, אך על פי ס' 1 שבחוק הרי הפקודות אשר ניתנו בפקודת הפרשנות כוחן יפה ותקפן שרירי וקיים (רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פד"י מח(1) בע"מ 705 (1994). חובת זהירות כלפי עוברי אורח נפסקה ב ע.א 862/80) אליו הפנתה ב"כ הנתבעת 2 וכן הנתבעת 3 וב"כ התובעת. לא למותר לציין כפי שכתב כב' הנשיא מ.שמגר ברע"פ 6795/93 הנ"ל כי "המחוקק הבחין אפוא בין חובות העירייה באשר "רחוב" כמונח כללי החובק כל סוגי הרחובות לבין רחוב שאינו רכוש הפרט מושג אליו הצמיד מילים המגדירות אותו ככזה. המחוקק קבע חובות החלות על כל רחוב, בין שהוא רכוש הפרט ובין שאינו רכוש הפרט. לשון אחר, מן השימוש בתיבה "רחוב" ללא תוספת תיאורית ומן השימוש הכי זמני במונח "רחוב שאינו רכוש הפרט" קובע, שיכול שרחוב יהיה רכוש הפרט ויכול שלא יהא רכוש הפרט". (שם, ע"מ 709). וכאשר המחוקק נקט לשון: "הציבור... נוהג לעבור... בו" הוא בוחן דבריו לתיאור שבעובדה ללא היזקקות לשאלת הבעלות במקרקעין, ומה גם שהוסיף חלופה נפרדת "הציבור רשאי להיכנס אליו". (שם, ע"מ 708). מכל המקובץ המסקנה היא כי מכיוון שהמדרגות בהן נפלה התובעת מהוות חיבור בין שד' הנשיא לקומת החנויות - הסטווין, בהן עוברי הציבור בכללותו, והוא מהווה חלק מה"רחוב" הוא נמצא בתחום אחריותה של העירייה וגם עליה החובה לדאוג כי יהיה מתוחזק כראוי ולא יהיו בו מפגעים. אין צורך לומר שמדרגה שבורה מהווה מפגע וסכנה למשתמשים בו. עדותיוהם של אנשי העירייה כי מדובר בשטח פרטי ולכן אין העיריה מתחזקת אותו אין בה כדי להועיל לנתבעת 1 אלא לגרוע. מוטב כי תפנים העירייה כי גם במקומות כגון אלו אין היא פטורה מלדאוג להסרת מפגעים. פסק - הדין של כב' השופטת דגן מתייחס למרכז מסחרי סגור (כמו קניון למשל). כאן אין מדובר במרכז מסחרי סגור, החנויות והמחסנים מסביב לרחבה פתוחה, אליה מובילות כאמור מדרגות מן הרחוב. עד כאן באשר לחובת הזהירות המושגית. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית: אין בפני בית המשפט ראייה כלשהיא ממתי השבר במדרגה. כל אשר ידוע מפי התובעת כי יומיים לאחר מנפילתה, המדרגה תוקנה. אכן חזקה כי אנשי הנתבעת 2 דאגו לתיקון. הנתבעת 2 נמנעה מלהביא כל עד או ראיה אחרת מטעמה לא לעניין מתי נודע לנתבעת 2 על המדרגה השבורה ואיך נודע לה, ולא לעניין התיקון. גם כאן יש לקבל את עדות התובעת שהעידה כי כאשר נפלה התקהלו סביבה אנשים רבים שאמרו כי מזמן ביקשו לתקן זאת אך דבר לא נעשה. מכיוון שהנתבעת 1 כלל לא חשבה שמתפקידה לבדוק את המקום ובוודאי לא בדקה אותו הרי הפרה גם חובת הזהירות הקונקרטית והיא גם אחראית לנזקיה של התובעת. הנתבעת 2 לא ניסתה כלל לטעון כי אינה אחראית אלא ביקשה לחלוק את האחריות עם הנתבעות האחרות. כל האמור לעיל לענין קבלת עדותה של התובעת לגבי נסיבות נפילתה, השבר במדרגה שלא תוקן וכו' יפה, גם לעניינה של הנתבעת 2 ואף היא הפרה את חובות הזהירות, הן המושגית והן הקונקרטית, כלפי התובעת כמו כלפי כל עוברי האורח והציבור המשתמש במדרגות אלו. הנתבעת 3 - לכאורה אכן קיים רחוק הנזק. התובעת לא העידה כי סיפרה למעבידיה על המדרגה השבורה כי ככל הנראה לא הבחינה בה קודם לכן, למרות שימוש יום יומי במדרגות אלו. אני מקבלת את דעתו של ב"כ התובעת כי מחובת המעביד לבדוק אם הדרך בה משתמשים עובדיו היא תקינה. יחד עם זאת בעניינו אין מדובר בדרך לא מרוצפת או דרך עפר, אלא ברחוב מסודר ומרוצף, וספק אם היה על המעביד לצפות כי תהיה מדרגה שבורה בגרם המדרגות, או כי חובתו אכן מדי יום לבדוק את הדרך בה הולכים עובדיו במקום מסודר מחוץ למקום העבודה עצמו. על מנת לחייבה באחריות יש צורך כי יתקיים גם יסוד הצפיות ולדעתי יסוד זה אינו מתקיים כאן. אי לכך, האחריות לתאונה ונזקיי התובעת בגינה מוטלות על הנתבעות 1 ו-2, כאשר החלק הארי הוא על הנתבעת 2. אינני סבורה כי נכון כאן לקבוע כי הן מעוולות במשותף. הנני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-2, כך שהנתבעת 1 תשלם לתובעת 9,000 ₪ ואילו הנתבעת 2 תשלם לתובעת 30,000 ₪. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף תשלמנה הנתבעות 1 ו-2 את הוצאות המשפט, החזר האגרה ותשאנה בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ, באופן יחסי כאמור לעיל. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית. איני מוצאת לנכון לחייב מי מהצדדים האחרים בהוצאות הנתבעת 3 .הדחייה היא יותר מ"חמת הספק" . נקעקרסול