מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא נפילה ביציאה ממשאית: מבוא ורקע כללי בתמצית 1. לפניי תובענה כספית בגין נזקי גוף, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). 2. בכתב תביעתו טען התובע, יליד 17.1.57 בין היתר ובתמצית, כי הוא נהג משאית במקצועו, כי ביום 29.10.07 בשעה 12:00 או בסמוך, נהג הוא את המשאית למפעל בקרני שומרון "פתח את דלת תא הנהג והתחיל לרדת מהמשאית, אולם במהלך הירידה, החליק, נפל ואיבד את הכרתו" (ר' סעיף 4 לכתב התביעה). 3. באופן דומה בתצהיר עדותו מיום 1.12.10 תיאר התובע את אופן הפגיעה, כדלקמן: "התאונה אירעה ביום 29.10.07 בשעה 12:00 או בסמוך לכך. באותו יום נתבקשתי במהלך עבודתי, כנהג משאית עצמאי, על ידי יהודה ממחסן של חברת אורדילן להוביל את... בנגריית רהיטים בקרני שומרון... הגעתי לקרני שומרון, עצרתי את המשאית ליד המחסן של המפעל וביקשתי לרדת מהמשאית, פתחתי את דלת המשאית, התחלתי לצאת ובעת הירידה מהמשאית, רגלי החליקה ונפלתי החוצה מהמשאית על שתי הרגליים שלי" (ר' סעיף 4א' לתצהיר; ר' גם מוצג ת/5 במוצגי התובע). 4. הנתבעת בפתח כתב הגנתה טענה ,בין היתר, כי דין התובענה להיות מסולקת על הסף מן הטעם שהתאונה הנטענת בכתב התביעה לא התרחשה כלל או שהתרחשה בנסיבות שונות מן הנטען בכתב התביעה ובאופן שאינו מטיל כל חבות על הנתבעת. עוד טענה הנתבעת כי דין התביעה כנגדה להידחות מאחר ו"התאונה" נשוא התביעה אינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, בין היתר, בהעדר שימוש למטרות תחבורה כמשמעותו בחוק (ר' סעיפים א-ב במבוא וסעיף 4 בכתב ההגנה). 5. נכותו של התובע כפי שנקבעה ע"י המל"ל הינה בשיעור 19% (14.5% נכות רפואית תוך הפעלת תקנה 15). 6. ביום 7.3.12 נשמעו הראיות בתיק, ועל פי בקשת הצדדים, סיכמו הם טיעוניהם בקצרה בכתב. עדות התובע 7. בחקירתו נשאל התובע באיזה שעה התחיל את יום העבודה ביום בו אירעה התאונה, והוא השיב כי יצא מהבית בטירה בשעה 06:30, נסע לגן יבנה, חיכה שם שיגיע תורו להעמיס, העמיס, קיבל תעודת משלוח ונסע לקרני שומרון. הוא נשאל מתי הגיע לקרני שומרון, והשיב ב- 11:00, 11:30, אינו זוכר במדויק. לדבריו, "הגעתי לקרני שומרון, עצרתי את האוטו, פתחתי את הדלת כדי לרדת לפרוק את הסחורה, באותו רגע החלקתי, התחלתי לצעוק חזק מרוב כאבים ולא יכולתי לזוז" (ר' עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 13-19). 8. התובע נשאל האם האירוע קרה עם הגיעו למחסן בקרני שומרון טרם שפרק את הסחורה או אחרי שפרק אותה, תשובתו "לפני שפרקתי את הסחורה" (ר' עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 3). התובע תיאר את אירוע התאונה בעדותו, לדבריו: הוא הגיע לאזור הרחבה, השאיר את המשאית מונעת, פתח את דלת הקבינה "הסתובבתי בשביל לרדת מהמשאית ונפלתי, זה היה מיד בנקודה הזו... קיבלתי סחרחורת בראש, התחלתי לצעוק. כברע שעה עד עשר דקות, רואה עצמי יושב בכיסא ליד המחסן, אנשים לקחו אותי, הושיבו אותי על כיסא, שפכו עלי מים, נתנו לי לשתות..." (ר' עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 7-16). 9. התובע אישר בחקירתו כי בעקבות התאונה הוא פנה למוסד לביטוח לאומי והגיש שם תביעה לקבלת דמי פגיעה. הוא נשאל האם סיפר להם את מה שקרה באירוע - בתאונת העבודה, עת ביקש מהם פיצוי, והוא השיב בחיוב. הוצגה בפניו תביעתו למוסד לביטוח לאומי מיום 13.12.07, והוא אישר את חתימתו עליה. 10. התובע עומת עם הכתוב בסעיף ג' לתביעתו למל"ל אל מול עדותו בבית המשפט, והוא נשאל האם נכון שמה שסיפר למל"ל, זה מה שקרה, תשובתו- "זה שונה כי לא זכרתי באותו יום מה היה בדיוק" (ר' עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 16-24). הוצגו לתובע הסתירות שנגלו בין עדותו בבית המשפט לבין האמור בתביעתו למל"ל, והוא נשאל פעם נוספת, האם טרם נפילתו הוא החל לפרוק את הסחורה שעל גבי המשאית, אם לאו, ולאחר מחשבה השיב הוא - "פירקתי את הסחורה לפני שנפלתי, ואחר כך עליתי לאוטו, עכשיו נזכרתי". הוא נשאל, האם פרקת את הסחורה ועלית להביא תעודת משלוח, ואז כשרצית לרדת וללכת להחתים את מי שצריך, קרה מה שקרה. התובע השיב בחיוב לשאלה, כפי שעשה כן למל"ל. (ר' עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 12-17). 11. בתביעה לתשלום דמי פגיעה, המהווה חלק מתיק המוצגים של הנתבעת (נ/4) מיום 13.12.07, נרשם ב"תיאור הפגיעה", כדלקמן: "העסקתי סחורה לאורדילן מכיוון עמנואל. לאחר הורדת הסחורה, עליתי לרכב לשם הבאת תעודת משלוח, בזמן הירידה החלקתי ארצה, ושברתי שתי רגלים" (ר' סעיף ג'). ראוי לציין, כי שעת הפגיעה בטופס זה, צוינה 13:30. 12. בתביעה לתביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה, שהוגשה ב- 23.3.08, צוין תאריך הפגיעה 29.10.07 ובפרטים על הפגיעה נכתב "ניסיתי לרדת מהקבינה של המשאית ואז החלקתי ושברתי את שתי רגליי" (ר' נ/4). 13. נוכח תשובותיו של התובע והתמונה העובדתית שנתגלתה אף במהלך עדותו, באשר לאופן קרות התאונה, מיקדו הצדדים טיעוניהם אף בשאלה - האם עסקינן בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. לשיטת התובע בתמצית, בשים לב לכך שהתאונה אירעה בזמן שהוא ירד מתא הנהג לצורך הסדרת פעולת הניירת הקשורה לאספקת הסחורה, הרי שהפעולה קשורה למטרה תחבורתית והמדובר בתאונת דרכים. סיכום ביניים 14. עינינו רואות כי גרסתו העובדתית של התובע כפי שקיבלה ביטוי בכתב התביעה ובתצהיר עדותו, לפיה נפילתו מהרכב ארעה ביום 29/10/07 בשעה 12:00 או בסמוך, עם הגיעו למפעל בקרני שומרון וירידתו מן הרכב טרם פריקת הסחורה, התגלתה כגרסה שאינה גרסה אמיתית וככזו שסותרת את האמור בהודעתו למוסד לביטוח לאומי מיום 13/12/07( ר' גם סע' 12 לעיל). 15. יתירה מזו, נראה כי במועד מאוחר למתן ההודעה למל"ל, חל לפתע שינוי בגרסת התובע וכך אף בהודעתו על תאונת דרכים במשטרה מיום 8.1.08 (ר' מוצג ת/5 לתיק מוצגיו), חזר הוא על גרסתו שהובאה בכתבי הטענות לפיה עם הגיעו למקום הפריקה בשעה 12:00, החליק ונפל. 16. קיים חוסר התאמה בשעות השונות שצוינו בתצהיר התובע, במסמכים השונים ובעדותו באשר לשעת האירוע: בכתב התביעה ובתצהירו, כמו גם במוצג ת/5, ציין התובע כי נפל בשעה 12:00. במוצג נ/4 (תיק מוצגי הנתבעת), בתביעה לתשלום דמי פגיעה מיום 13.12.07, ציין התובע את שעת הפגיעה כ- 13:30. בחקירתו ציין התובע כי הגיע לקרני שומרון בשעה 11:00, 11:30 (עמ' 7 ש' 17) והוא הפנה לתעודת המשלוח המציינת מתי יצא מגן יבנה. עיון בתעודת המשלוח, מלמד כי זו נחתמה בגן יבנה בשעה 11:40 (ר' מוצג ת/6 למוצגי התובע). לדברי התובע, נסיעה מגן יבנה לקרני שומרון אורכת בבוקר שעה וחצי, שעתיים ואף שלוש שעות ואילו באמצע היום יכולה לארוך פחות, בין חצי שעה לשעה (עמ' 7 ש' 23 - 29). 17. התובע בתצהירו ציין, כי הוא יצר קשר במכשיר הקשר עם בנו ראוי אשר הגיע למקום ולקח אותו לבית החולים מאיר. הבן ראוי בתצהירו מיום 1.12.10, ציין כי עבד בחנות אופניים ברשפון, קיבל טל' מאביו "שאמר לי שהוא נפל מהמשאית" וביקש ממנו לבוא לקרני שומרון כדי לקחתו לבית החולים. הוא סגר את החנות, נסע לשם, לקח את אביו ברכבו וכעבור 20 - 30 דקות הגיע לבית החולים, שם אושפז אביו (סע' 2-3 לתצהיר). בחקירתו, ציין הבן כי הוא אינו יודע כיצד אירעה התאונה מאחר ולא היה במקום. הוא נשאל מתי קיבל את שיחת הטלפון מאביו והשיב "בשעות הצהריים זה היה בין 12:00 ל- 14:00. לא זוכר בדיוק, זה היה בצהריים". (עמ' 17 ש' 13 - 14). 18. זאת ועוד, על פי גרסתו שבכתבי הטענות ובתצהיר עדותו, החליק התובע מהמשאית טרם שהספיק לפרוק את הסחורה אשר היתה מועמסת עליה. על פי גרסתו המאוחרת, אשר קיבלה ביטוי בחקירתו הנגדית, הוא סיים לפרוק את הסחורה טרם שהחליק. בעדותו בפני, טרם ששינה גרסתו, אף ציין כי בנו פאדי היה זה שפרק את הסחורה מהמשאית עליה הוא נהג ,לאחר שסיים הובלה בחיפה (עמ' 8 ש' 24-29). 19. סעיף 54 לפקודת הראיות [נ"ח] התשל"א-1971, קובע כי באם פוסק בית המשפט על פי עדות  יחידה של בעל דין ולעדות זו אין סיוע, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדותו זו. 20.        ב-ע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטנים נ' פיירמנס  פד"י לג (2) 90, נפסק לעניין זה, בין היתר, כי:             " סעיף 54 הנ"ל אינו מונע הכרעה שיפוטית על פי עדות יחידה, אולם אם מבקש בית המשפט במשפט אזרחי, לפסוק באחר מן המקרים המפורטים בו על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות היחידה האמורה אינה הודאת בעל דין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדותו זו ובמילים אחרות, בית המשפט רשאי לפסוק גם על פי עדות יחידה ללא סיוע, אולם במקרים המפורטים בסעיף 54 עליו לנמק בפירוט מה הניעו לסמוך הכרעתו על העדות היחידה שאינה נתמכת בראיית סיוע..."  (סע' 5 לפסה"ד). (ר' גם: ת.א. (תל אביב) 996/03 גרשוני נ' כרובי ואח' (לא פורסם)). 21. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 על בית המשפט הפוסק במשפט אזרחי, על פי עדות יחידה נטולת סיוע, לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. הלכה פסוקה היא כי מקום בו נותן בית המשפט אמון מלא ומושלם בעדות יחידה - יש בכך משום הנמקה מספקת לצורך הסעיף ( ר' ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז (1) 679,681; רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה (8.5.07)). 22. בסופו של יום, ולאחר שנתתי דעתי לראיות שבאו בפני, מצאתי כי אין בידי ליתן אמון בעדותו היחידה של התובע. לא הובא כל עד מטעם התובע אשר ראה את אירוע "התאונה" הנטענת. אף לא הובאו להעיד מטעמו אותם אלו אשר לדבריו סייעו לו והושיבו אותו על הכסא לאחר נפילתו. הסתירה המהותית בעדות התובע, באשר קרות האירוע, פוגעת פגיעה קשה באמינותו ומטילה ספק רב במהימנות גרסתו, ביחס לאופן נפילתו ובאיזה שלב אירע הדבר. קיימת אף אי התאמה משמעותית בלוח הזמנים אותו מציין התובע, אשר בתחילה טען כי הגיע לקרני שומרון בשעה 11:00, 11:30, טען כי נפל בשעה 12:00. במסמך שהגיש למל"ל ציין כי הנפילה היתה בשעה 13:30. תיעוד מחדר המיון בבית החולים מאיר אליו פונה התובע ע"י בנו לא הוגש ולא ניתן לדעת באיזו שעה הגיע לבית חולים זה לאחר שפונה ע"י בנו. 23. נראה כי אימוץ "הגרסה המאוחרת" על ידי התובע, לפיה הוא נפל מיד עם הגיעו לאזור הפריקה בקרני שומרון, אינו מקרי, והוא נובע מחששו כי הנסיבות האמיתיות של נפילתו אינן באות בגדרו של החוק ואירוע הנפילה אינו תוצאה של "תאונת דרכים". מטעם זה בחר התובע להציג בתיעוד המאוחר, לרבות בכתב התביעה ובתצהיר עדותו, גרסה שונה תכלית שינוי ממה שארע באמת בשטח. בפועל ובלחץ החקירה הנגדית, הודה התובע כי גרסתו שבכתבי הטענות ובתצהירו אינה משקפת את שארע. כזכור, בתביעתו לתשלום דמי פגיעה מיום 29.10.07 ציין בין היתר כי עלה לרכב לשם הבאת תעודת משלוח ובזמן הירידה החליק. לעומת זאת, בתביעתו לתביעת דרגת נכות מהעבודה, ציין כי ניסה לרדת מהקבינה של המשאית ואז החליק וזאת בלא כל קשר ואזכור להבאת תעודת המשלוח. (ר' נ/4) 24. כידוע, על התובע מוטל הנטל הבסיסי והראשוני להוכיח את תביעתו. נטל זה ניתן להרימו באמצעות הבאת ראיות מתאימות או לפי מאזן ההסתברויות כי גרסת התובע היא הגרסה העדיפה או כי הראיות שהובאו מטעמו לתמוך בטענותיו, הינן ראיות עדיפות (ר' ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל פ"ד מ(1) 589). בסופו של יום, בשים לב לעובדה כי נטל השכנוע מוטל על התובע ועליו אף לעמוד בחובת הראיה - הבאת ראיות מספקות והולמות לעמידה באותו נטל שכנוע, באתי לכלל מסקנה כי התובע כשל מלהוכיח את תביעתו. 25. זאת ועוד, משקלן של העדויות ומהימנותם של העדים נתונים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. ביהמ"ש מכריע בעניין זה "על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". "אותות האמת" - אינם אך ורק "אותות וסימנים" הבאים לכלל ביטוי בהתנהגות עד על הדוכן. משמעות המושג הינה רחבה ו"עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרסים בפני ביהמ"ש והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד". תהליך בדיקת הראיות, איננו אקט אוטומטי של מיון על פי סיווג הכללי של הראיה אלא בחינה מושכלת של תוכן הדברים (ר' י.קדמי "על הראיות" - הדין בראי הפסיקה", מהד' 2003, עמ' 1594). 26. בהינתן האמור, ולפי שלא הוצגה על ידי התובע מסכת עובדתית סדורה, עיקבית ואמינה, כדי להוכיח כיצד בדיוק אירעה התאונה, מצאתי כי לא ניתן לסמוך ממצא עובדתי כלשהו על עדותו אשר התגלתה כבלתי מהימנה בעליל וסתרה את גרסותיו שקיבלו ביטוי בכתב במסמכים השונים שהוגשו מטעמו למל"ל. 27. אשר על כן, מן הטעם שלא מצאתי ליתן אמון בגרסת התובע באשר לאופן קרות "התאונה", באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידו להוכיח שפגיעתו הינה בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה של זו בחוק, ולפיכך דין תביעתו להידחות. 28. למעלה מן הצורך, יבחן ביהמ"ש האם קיימת לתובע עילת תביעה על פי החוק. המסגרת המשפטית 29. הגדרת "תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לחוק שזו לשונו: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על - ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". לעניין "השימוש", הוספה פיסקת פרשנות לתחולה וסייגים של שימוש כדלקמן: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול - דרך או תיקון - דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". 30. לצורך בחינת משמעות המושג "תאונת דרכים" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים יש לבחון 6 יסודות: המאורע עצמו; קרות נזק גוף; קיום קשר סיבתי; רכב מנועי; שימוש בו; מטרות תחבורה, זאת לאור ההגדרה הבסיסית: "תאונת דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (ר' רע"א 10721/05 אליהו נ' יונאן ואחר' (9.11.06)). 31. קשר סיבתי עובדתי מתמצה לרוב בסיבה בלעדיה אין לקרות הנזק, הסיבתיות העובדתית עניינה בזיקה בין גורם פלוני לבין התוצאה המזיקה ובענייננו בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין נזקי הגוף, בחינת הזיקה תעשה במבחן תחבורתי (ר' פרשת יונאן, סע' י"א; י. אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", ירושלים 2005, 125). קשר סיבתי משפטי - המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת קשר זה לאחר תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים הינו מבחן משולב של מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתוחם על ידי מבחן השכל הישר ויש להוכיח, כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלוונטית ממשית להתרחשות הנזק (ר' פרשת יונאן, סע' י"ב; דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח נ' מזאווי פ"ד נ"ז (3) 152-145). 32. בע"א 4204/98, רע"א 2248/98 המוסד לביטוח לאומי ו-"אררט" נ' מ"י ואח' פ"ד נג (4) 867 נפסק, בין היתר, כי "תיקון מס' 8 קובע מספר מבחנים למצבים שבהם יראו תאונה "כתאונת דרכים". מבחנים אלה מבוססים על סיכונים שונים שחוק הפיצויים בא לפצות בגינם. נדרש איפוא מבחן  סיבתי - משפטי אשר מחד גיסא יתן ביטוי לעקרון הסיכון שאותו מבטאים המבחנים השונים, ומאידך גיסא יהיה גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על פי מהות הפעילות ברכב שהחוק רואה אותה כ"תאונת דרכים". מבחן סיבתי - משפטי הממלא דרישות אלה הוא מבחן הסיכון ובו משתלב גם מבחן השכל הישר (שם 671)…על פי מבחן הסיכון 'שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי  והמשני) בהם יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק  ליתן פיצוי" (שם 867). 33. ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825 נפסק כי: "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו. ברוח זו יש להבין את הדברים שנאמרו בעניין עוזר (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 52 - ד.ח). בהתייחס למהותו של שימוש ברכב ולדרישה הבסיסית שהשימוש יהיה למטרות תחבורה: עלינו להתאים את מהותם של השימושים העיקריים ושימושי הלוואי לפרטי ההגדרה של הדיבור 'שימוש' ולמבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית. בדרך זו נוכל לקיים את האחדות וההרמוניה החקיקתית הנדרשת בפרשנות תכליתית ראויה'.ב על סמך האמור לעיל, ניתן לקבוע שהגישה הפרשנית לפיה יש לפרש את הביטוי 'למטרות תחבורה' באופן מרחיב, כך שיתייחס גם לפעולות פריפריאליות הקשורות לכלי רכב, אשר אינן קשורות בשימוש ברכב לצרכי תעבורה, אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של תיקון מספר 8". 34. תיקון מס' 8 לחוק הצר את גבולות "השימוש ברכב מנועי" כשקבע את הדרישה התחבורתית - "למטרות תחבורה" בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. הדרישה לקיומה של מטרה תחבורתית חלה גם על הגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" וגם ביחס לשימושים שאינם מטיבם וטבעם למטרות תחבורה, ואשר כונו על ידי בית המשפט "התרחשויות", כאשר ביחס לאלה האחרונים נבחנת קיומה או העדרה של מטרה תחבורתית "בראי ההקשר של ההתרחשות. הקשר זה עשוי להשתנות ממקרה למקרה בהתאם לפעולה שבמהלכה אירעה ההתרחשות - הפעולה המיידית - ולשרשרת הפעולות אליה היא משתייכת" (ר' רע"א 7460/07 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' טל איזנברג (27.03.08)). בדומה אף נקבע בע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עאבד פ"ד נ"ו (3) 707 כי: "ישנן דרכי שימוש אינן באות מעצם טיבן למטרה של תחבורה דווקא - דוגמת כניסה לרכב או ירידה ממנו" (שם, 719). 35. עולה אם כן כי השימוש נפוץ ברכב הנמצא במתחם הסיכון התעבורתי הוא הנסיעה בו. אולם, בא בעת נמצאים במתחם הסיכון התעבורתי גם שימושי לוואי ברכב, כאשר שימוש לוואי מובהק ברכב הינו כניסה אליו או ירידה ממנו ויכול אף כי כניסה ויציאה מהרכב תהא מנותקת מכל שימוש בו בהיותו חפץ נייד בלבד - זירת אירוע. (ר' ת"א (מרכז) 8278-06-09 שוויקי נ' כלל חב' לביטוח (20.7.10); ע"א (י-ם) 4318/03 טוויזר נ' עילית חב' לביטוח (8.12.03)). דיון והכרעה 36. על רקע המפורט לעיל, אין בכוחי כאמור לאמץ את גרסתו המתוקנת של התובע לפיה נפילתו היתה לאחר שבא למשאית להוציא ממנה תעודת משלוח (ר' למשל סע' 23 לעיל). 37. אף אם היה בידי לקבל את גרסתו המתוקנת שקיבלה ביטוי בלחץ החקירה הנגדית, הרי שספק בעיניי בנסיבות הענין, האם הוצאת תעודת המשלוח מהרכב היתה בגדר שלב אינטגראלי בלתי נפרד של פעולת הפריקה שהסתיימה. 38. התובע טרם נפילתו לא עלה למשאית לצורך נסיעה ואף לא ירד ממנה עובר לנפילתו לצורך שכזה. בפעולה הנטענת של הבאת תעודת המשלוח לא גלומה מטרה תחבורתית/תעבורתית כלשהי והפעולה אף אינה באה בגדר "שימוש ברכב מנועי". 39. פעולת הוצאת תעודת המשלוח אינה קשורה קשר פיזי כלשהו לפעולת הפריקה ואינה מהווה חלק אינטגראלי ממנה. המדובר לכל היותר בפעולה משרדית - רישומית - טכנית, שאין בינה לבין פעולת הפריקה בפועל קשר מהותי כלשהו. (ר' ע"א (ת"א) 716/95 לוי נ' אררט חב' לביטוח) (30.3.97); א. ריבלין "תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה 4, עמ' 234-233). 40. תיקון מס' 8 לחוק הוסיף כאמור הגדרה לביטוי "שימוש ברכב מנועי". במסגרתה של ההגדרה נאמר כי כניסה לרכב או ירידה ממנו יבואו בגדר שימוש ברכב מנועי, אולם לא כל כניסה ויציאה מן הרכב יבואו בגדרי מסגרת זו אלא "רק אם נועדו 'למטרות תעבורה'". כניסתו האחרונה של התובע לרכב אליבא דגרסתו המאוחרת, היתה לצורך הבאת תעודת משלוח. פעולה זו אינה פעולה הנעשית למטרות תעבורה ואין לה דבר עם סיכון תעבורתי. (ר' פרשת לוי נ' אררט לעיל). סוף דבר 41. בהינתן האמור ומן הטעמים שפורטו לעיל, מצאתי לדחות את תביעתו של התובע. 42. התובע ישלם לנתבעת בגין שכ"ט עו"ד סך של 6,000 ₪ עד ליום 15.9.12. זכות ערעור כחוק. נפילה מרכב עומדתאונות נפילהמשאיתירידה ממשאיתיציאה מרכב / ירידה מרכבנפילה