פסק דין לפני תביעה לתגמולי ביטוח נכות ואבדן כושר על פי פוליסת ביטוח בסך של 19,600 ₪. הרקע א. התביעה דנן הוגשה ביום 22/2/04 לבית משפט השלום בעכו, כתביעה בסדר דין מקוצר על סך של 24,600 ₪ ותשלום שבועי בסך של 350 ₪. כתב תביעה זה כלל סעיף 21 שבו התבקש פיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לתובע כתוצאה מתנהגות הנתבעת. ב. התובע ביקש לתקן תביעתו ולמחוק את הסעד של עגמת נפש בסך של 5,000 ₪. כתב תביעה מתוקן בסדר דין מקוצר הוגש ביום 6/7/04 שבו נתבע הסעד 19,600 ₪ בתוספת פיצוי שבועי בסך של 350 ₪. ג. לאחר מכן עתר התובע לתקן את כתב התביעה בשלישית ולהעמידה על סך של 19,600 בלבד. הותר לתובע לתקן בשלישית את כתב התביעה לתביעה רגילה במקום תביעה בסדר דין מקוצר. ביום 30/9/04 הוגשה התביעה המתוקנת שהסעד שהתבקש בה הוא סך של 19,600 ₪ בלבד. ד. ביום 23/12/04 החליט כב' השופט שר מבית משפט השלום בעכו, להעביר את התובענה לדיון בבית משפט השלום בתל אביב מחמת חוסר סמכות מקומית. טענות התובע - על פי כתב התביעה המתוקן בשלישית התובע תושב הכפר ג'ת הגלילית. בהיותו שוטר מג"ב, כרת בשנת 1984 חוזה ביטוח עם הנתבעת. (פוליסה מס' 59-000000966-03). התובע טען, כי מהות הפוליסה הינה הגנה כפולה על המבוטח- דהיינו כיסוי ביטוחי במקרים של תאונות אישיות כגון תאונת עבודה, וכן השתלות בחו"ל. התובע טען כי אירעה לו תאונת עבודה בשנת 1999, וזאת עת מילוי תפקידו בבית המעצר בת"א, בכך שהותקף ע"י עצורים ונפצע בכל פלגי גופו לרבות פגיעה בשיניים, באף וכן בגב עליון ותחתון. כתוצאה מהתאונה הנ"ל, הובהל התובע לחדר המיון במרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסון - חולון, שם אובחנו החבלות בחלקי גופו וטופל בהקשר לאפו השבור עם פחות תשומת לב לגבו. כעבור יומיים לאחר המקרה הנ"ל, התגברו אצל התובע כאבי הגב בייחוד גב תחתון עם הקרנה לרגל ימין, והוא פונה לרשויות תוך דיווח על המצב. התובע המשיך להסתייע בגורם חיצוני - רופא המשפחה - לטיפול בעניין הנ"ל. התובע הוסיף וטען, כי במרוצת הזמן כאבי הגב הלכו והתעצמו, ולכן עבר בבי"ח לגליל המערבי בנהריה בדיקת CT עמוד שדרה מותני (03.09.01), ונתגלו מס' פריצות דיסקוסים בגבהים L4-L5, L3-L4, L1-L2. התובע טען כי גם פנה אישית בתאריך 21.10.01, למומחה בכירורגיה אורטופדית - דר' בני ברנפלד - אשר הבחין בליקוי בעמוד השדרה, ומסקנתו ברורה דיה המאשרת כי נגרמו מס' פריצות דיסקוסים לתובע. התובע הוסיף וטען כי עקב מצבו הבריאותי הרדוד בתאריך 30.01.03, אושפז למשך יומיים בבי"ח נהריה בעקבות בעיות אורטופדיות ובייחוד כאבי גב עזים, ומאותו יום איבד כושר עבודה ועודנו בחופשת מחלה. התובע טען, כי הומלץ על שחרורו משירות של עשרים שנים משגשגות. השחרור היה בשל כאבי הגב הקשים, וזאת לאחר שזומן לועדת מוגבלים בתאריך 08.06.03, והכל בהתאם לממצאים ולחוו"ד הרפואיות, תוך שימת דגש כי אין ביכולתו של התובע לבצע את תפקידו באופן עקרוני. התובע פנה לנתבעת בבקשת תשלום כספי תגמולים וכן תשלום כספים כפיצוי בגין אובדן כושר עבודה, והכל על פי פרק א' לפוליסה שתוכנו תשלום פיצויי שבועי בסך 350 ₪ (להלן הפיצוי) החל מהיום השמיני לאובדן כושר עבודה. פנייתו של התובע לנתבעת נענתה בשלילה בתואנה שחל סייג לחבות החב' ובו מצוין כי "פוליסה זו אינה מכסה תאונה שאירעה בעת עבודתו של המבוטח ועקב תאונה זו הינו זכאי לפיצוי מהמוסד לביטוח לאומי". התובע טען כי פנה גם באמצעות ב"כ ביום 04.01.04 לנתבעת בבקשה לתשלום בגין אבדן כושר עבודה, אולם פנייתו נענתה בשלילה בטענה כי חלה התיישנות על התביעה. התובע טען כי הנתבעת הפרה את הפוליסה שנכרתה ביניהם בשנת 1984, בכך שלא שילמה את הפיצוי השבוע המגיע לו בהתאם לתנאי הפוליסה - תשלום שבועי בסך 350 ₪, החל מיום 30.01.03. לאור האמור לעיל, עתר התובע לבית המשפט לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 19,600 ₪ עד ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. טענות הנתבעת הנתבעת סבורה שמדובר בתביעת סרק, חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי ודינה להידחות מכל וכל באשר המדובר בתביעה שהתיישנה. בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981 שקובע כי תקופת התיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח, התביעה התיישנה. הנתבעת טוענת שנוכח טענת התובעת כי התאונה נשואת התביעה אירעה ב- 19/10/99 ונוכח העובדה שהתביעה הוגשה ב- 22/2/04. התביעה התיישנה. הנתבעת מוספה וטענת שאמנם התובע מבקש לזכות בכיסוי ביטוחי החל מה- 30/1/03 אך תביעתו אינה מגלה טענה לאירוע תאונתי חדש. אף לגרסת התובע מדובר לכל היותר בהחמרת מצבו עקב הפציעה מיום 19/10/99, ולא באירוע ביטוחי שאירע לאחר יום 19/10/99. הנתבעת טענה כי האירוע נשוא התביעה הינו תאונת עבודה. סעיף 8 לפוליסת הביטוח שכותרתו "סייגים לחבות" קובע: "פוליסה זו אינה מכסה תאונה הקשורה עם אחד או יותר מהאירועים המפורטים להלן: .... 13. תאונה שאירעה בעת עבודתו של המבוטח ועקב תאונה זו הנו זכאי לפיצוי מהמוסד לביטוח לאומי. ..." הנתבעת טענה כי גם לאור העובדה שהמדובר בתאונת עבודה, אין התובע זכאי לפיצוי. הנתבעת הוסיפה וטענה שסעיף 3 לפוליסה מגדיר מקרה ביטוח כדלקמן: "פגיעה גופנית בלתי צפויה, כתוצאה מתאונה שנגרמה במישרין ע"י גורם חיצוני פיסי וממשי אשר בלי תלות בגורם אחר היווה את הסיבה הישירה והבלעדית, בתוך שניים עשר חודשים משעת קרותה לאחת מאלה:... 2. אי כושרו הזמני של המבוטח לעסוק בעבודתו, במקצועו או במשלח ידו או להתמסר להם בצורה כלשהי באורח מלא". לאור האמור ברי הוא כי הפוליסה אינה מעניקה פיצוי בגין אובדן כושר עבודה שהתרחש (אם התרחש), למעלה מעשרים ושישה חודשים מיום האירוע . הנתבעת הכחישה את חוות דעתו של ד"ר ברנפלד שהוגשה מטעמו של התובע. הנתבעת טענה שלאור סעיף 8 לפוליסת הביטוח שכותרתו "סייגים לחבות", אין התובע זכאי לפיצוי, שכן האירוע נשוא התביעה הינו תאונת עבודה. הנתבעת הכחישה את דרך עריכת חישוב תגמולי הביטוח. דיון והכרעה לפני תביעה לתגמולי ביטוח. מסיכומי ב"כ התובע עולה כי הוא עותר לתגמולי ביטוח משני סוגים ובלשונו: "על פי תנאי הפוליסה זכאי הנתבע לפיצוי כספי בסך של 350 ₪ לשבוע החל מהיום השמיני לאובדן כושר העבודה (בעניינינו 19,600 ₪) ועד לשבוע ה - 104 בה נמשכת תקופת אי הכושר (ראה : סעיף 6(1) לפוליסה) וכן לפיצוי נוסף בשיעור של 1,000 ₪ לכל אחוז נכות חלקית צמיתה לאחר שנקבעה (ראה ס' 2 (3) לפוליסה) ובעניינינו סך של 10,000 ₪" התביעה לתגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה אני נזקק לסיכומים מאחר שלמרות שבפני שלוש גרסאות של כתב תביעה שתוקן פעמיים, באף אחת מהן לא מופיעה עתירה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה. כמובן שכתב התביעה המחייב הוא כתב התביעה המתוקן האחרון. יחד עם זאת לפנים משורת הדין ראיתי לבדוק את הגרסאות המוקדמות שמא התביעה לתגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה נמצאת באחת הגרסאות המוקדמות ונשמטה בטעות מהגרסה האחרונה. כאמור לאחר בדיקת שלושת הגרסאות אין באף אחת מהן עתירה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה. נוכח העובדה שלא מופיעה בתובענה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה התביעה כאמור מהווה הרחבת חזית שאינה מותרת. מטעם זה דין הסעד לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה להידחות. לאחר שהתובע הגיש תצהיריו, ביקשה הנתבעת למחוק מסעיף 9 לתצהיר התובע, בין היתר, את הדרישה לפיצוי בגין 10% נכות,] מאחר שהעניין אינו מופיע בכתב התביעה. הטענה הייתה שמדובר בהרחבת חזית. התובע בתגובתו מסר כי הבקשה היא בקשה תמוהה מאחר שעסקינן בסכומים שפורטו בסעיף 23 לכתב התביעה ואין עוררים שלתובע נקבעו 10% כפי שהדבר פורט בחוות דעתו של ד"ר ברנפלד בחוות דעתו. ולכן ביקש ב"כ התובע לדחות את הבקשה התמוהה של הנתבעת. בית המשפט לא הורה למחוק סעיפים מהתצהיר אך כתב בהחלטתו מיום 12/2/06 בזו הלשון: "גדר המחלוקת נקבע ומתוחם בגדרם של כתבי הטענות. אין בתצהירים כדי לשנות את גדר המחלוקת או להרחיבה. תפקידם של התצהירים להבהיר את הכתוב בכתבי הטענות. לפיכך לא ראיתי מקום למחוק סעיפים בתצהירו של התובע. התנגדותה של הנתבעת לשינוי או הרחבת חזית נרשמה". הנה כי כן, בית המשפט הבהיר לתובע כי נוכח העובדה שלא נתבעו תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה בכתב התביעה לא ניתן להרחיב את חזית המחלוקת בתצהיר. לכן בשלב זה נוכח החלטת בית המשפט מיום 12/2/06 היה על התובע לבקש בשלישית לתקן את כתב התביעה. כפי שהובהר לעיל, התיקון האחרון של כתב התביעה התבקש כדי להעמידה על הסך של 19,600 ₪ - סכום תגמולי הביטוח שנתבע בגין אבדן כושר עבודה (ר' בש"א 2479/04 בבית המשפט בעכו מיום 22/4/04 בו ביקש ב"כ התובע להתיר לו לתקן את כתב התביעה ולהעמידה על סך של 19,600 ₪ והחלטת כב' השופט שר מיום 21/6/04 שמתיר לו לעשות כן). נוכח העובדה שהתובע עותר בסיכומיו לתגמולי ביטוח בגין אבדן כושר בסך של 19,600 ₪, ותגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה בשיעור של 10% בסך של 10,000 ₪, סכום אחרון זה הינו סעד שמתבקש לראשונה בסיכומים. הלכה היא שבית משפט לא יפסוק בעילה אשר לא נטענה בכתבי הטענות: "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר את הסכמתו לכך" (ד"ר זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית 1995 (ע' 153). בעניננו גילתה הנתבעת במפורש כי איננה מסכימה להרחבת חזית, ובית המשפט ראה לציין התנגדותה זו בהחלטתו. למרות זאת, לא מצא ב"כ התובע לנכון לתקן את כתב התביעה. כאמור כתב התביעה תוקן במפורש והועמד על סך של 19,600 ₪, למרות זאת ראה התובע לבקש מבית המשפט לחייב את הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח בשיעור של 29,600 ₪ כאשר הוא מוסיף סך של 10,000 ₪ כתגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה, שלא נתבעו בכתב התביעה. מדובר בסעד שבית המשפט אינו מוסמך להעניקו בנסיבות העניין. (ראו ע"א 90/ 5630 צבי תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ מז (2) 517, עמוד 526; ע"א 88 / 733 יוסף אהרוניאן נ' מנדל אלישקה מה (5) 705, עמוד 714). טענת ההתיישנות התובענה הוגשה לבית משפט השלום בעכו ביום 22/2/04. התובע המציא שתי חוות דעת רפואיות אחת של ד"ר ברנפלד והשניה של ד"ר קלינמן. שניהם היו תמימי דעים שלתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%. שניהם התייחסו לנכות זו כנכות שנובעת מארוע תאונתי במסגרת עבודתו של התובע בבית המעצר בשנת 1999. אף לא אחד ממומחי התובע לא ציין שלמרות הארוע התאונתי משנת 99, הנכות התגבשה במועד מאוחר יותר באופן שלא חלפו שלוש שנים מעת שהנכות התגבשה ועד להגשת התובענה. כפי שהובהר בהחלטת הביניים של בית משפט זה בעניין טענת ההתיישנות בהתאם להלכה של בית המשפט העליון בברע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "הלכת צפריר") שם קבע כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, כשם שקבעו שתי ערכאות לפניו כי מניין תקופת ההתיישנות על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, נמנה מיום קרות האירוע, שהוא מקרה הביטוח ולא מיום קביעת הנכות לצמיתה. יחד עם זאת, בית משפט זה מוכן להיות קשוב לטענה המבוססת כל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א של כבוד השופטת אסתר קובו בעניין אמיתי (ע"א (תל-אביב-יפו) 1105/01- אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2003(2), 94 ,עמ' 98להלן: "הלכת אמיתי"), לפיו מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום התגבשות הנכות הצמיתה שיכול להיות מאוחר יותר מיום התאונה. בית המשפט הבהיר בהחלטה הביניים כי אם התובע חפץ לסטות מהלכת צפריר, עליו הנטל להוכיח שהנכות התגבשה במועד מאוחר יותר. ובאין הוכחה כאמור תחול הלכת צפריר, לפיה מקרה הביטוח התגבש ביום התאונה. לכן, מאחר שהתובענה דנן הוגשה ביום 22/2/04 כי אז, כדי שתביעתו לא תתיישן, היה על התובע להראות שהנכות הצמיתה בשיעור של 10% התגבשה לכל המאוחר לא יותר משלוש שנים לפני כן, דהיינו עד ליום 2/2/01. כאמור מומחי התובע לא אמרו זאת. מכל מקום כפי שהובהר לעיל אין מקום לתביעת תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה מאחר שמדובר בהרחבת חזית. לא זו אף זו, מתוך רשימת המסמכים עליהם הסתמך ד"ר בני ברנפלד שנתן חוות דעת מטעמו של התובע, עולה כי עמדה בפניו בקשת הכרה לנכות משרד הבטחון מיום 1/2/00, דהיינו אם מדובר באותה נכות, כי אז כבר בפברואר 2000 התגבשה הנכות שנובעת מהתאונה משנת 99. כאמור, התובע המציא חוות דעת של ד"ר קליינמן וד"ר ברנפלד, שניהם אינם מתיחסים לתאונה משנת 2003. וד"ר קלינמן העיד במפורש שהוא מיחס את נכותו של התובע לתאונה משנת 99. ובלשונו: ש.ת. חוו"ד של ד"ר ברנפלד עמדה בפניי כאשר כתבתי את חוות דעתי. "ש. בחוו"ד בקביעת הנכות הקביעה של ברנפלד מ 10/01 בנושא סע' 37 (7) א' ? ת. כן. הקביעה שלי זהה לקביעה של ד"ר ברנפלד בסע' זה. ש.ת. את הסע' הנוסף אני לא מצאתי. ש. עמ' 4 , שורה 4 לחוות דעתך, כתבת שטרם התאונה לא סבל או התלונן על בעיות בעמוד שידרה מותני, כשאתה מדבר על התאונה מיום 19/10/99? ת. נכון ש. את הנכות שאתה קובע של 10% אתה משייך לתאונה מ 99? ת. נכון (פרוטוקול מיום 1/4/07) נוכח העובדה שד"ר קליינמן כתב את חוות דעתו ב 2004, הוא נשאל בחקירה נגדית על ארועים תאונתיים אחרים מעבר לארוע משנת 99. וענה כי התובע לא התלונן בפניו על ארוע אחר מלבד הארוע התאונתי משנת 99 ובלשונו: "ש. מפנה לחוו"ד שלך, האם נכון שבביקור של התובע אצלך מתולדות המחלה והדברים שהוא סיפר לך הוא מתלונן על אירוע תאונתי אחד מ 1999? ת. חוו"ד שלי מתאריך 24/12/04 התייחסה למקרה משנת 99. התבקשתי לכתוב את החוו"ד לתאונה זו . ש. אם הוא היה מספר לך שהיתה לו תאונה נוספת מאוחר יותר, היית כותב את זה? ת. בחוות דעתי נכתב שהנבדק המשיך להתלונן על כאבים הולכים ומתגברים בעמוד שידרה המותני, לא פירטתי את המהלך באופן מפורט מה קרה משנת 99. ש. אם הוא היה מספר לך על אירוע תאונתי נוסף, אז היית מציין את זה? ת. סביר להניח שאם הוא היה מספר לי על תאונה מאוחרת הייתי כותב את זה. הנה כי כן, התובע לא מספר לרופא שנתן חוות דעת מטעמו על ארוע תאונתי נוסף כדוגמת הארוע המתואר בסעיף 5 בתצהיר. אשר על כן דין טענת ההתיישנות להתקבל. הנכות ממנה סובל התובע נגרמה כתוצאה מתאונה בשנת 1999 והתובע לא הצליח להוכיח כי נכות זו התגבשה מאוחר יותר, או לכל הפחות לפני פברואר 2001. האם התובע הוכיח שיש לו נכות של 10% התובע המציא חוות דעת של ד"ר קליינמן, אשר נחקר על חוות דעתו וקבע שלתובע 10% נכות, הנתבע המציא חוות דעת של פרופ' נרובאי. פרופ' נרובאי קובע שאין ממש באחוזי הנכות שהוענקו לתובע ע"י דר קליינמן וד"ר ברנפלד. בהסתמך על בדיקות מאוחרות יותר של תהודה מגנטית גרעינית ובדיקות הדמיה נוספות משנת2003, הוא קובע שהתובע אינו סובל מפריצת דיסק. לא ראיתי מקום להעדיף חוות דעת אחת על פני רעותה לכן נוכח העובדה שהנטל מוטל על כתפי התובע, ונוכח העובדה שחוות הדעת של מי מהמומחים לא נסתרו בחקירה נגדית, התוצאה היא שהתובע לא הצליח להרים את הנטל ולהראות כי יש לו נכות צמיתה בשיעור של 10% או כל נכות אחרת. התוצאה היא שמהנימוקים דלעיל התביעה לתגמולי ביטוח בשל נכות צמיתה נדחית התביעה בגין אבדן כושר עבודה מקרה הביטוח או התאונה מוגדר בסעיף 3 לפוליסה: "פגיעה גופנית בלתי צפויה כתוצאה מתאונה שנגרמה במישרין או בעקיפין על ידי גורם חיצוני פיזי וממשי אשר בלי תלות בגרם אחר אשר היווה את הסיבה הישירה והבלעדית בתוך 12 חודשים משעת קרותה לאחר מאלה: מותו של המבוטח או נכותו. אי כושרו הזמני של המבוטח לעסוק בעבודתו, במקצוע או במשלח ידו או להתמסר להם בצורה כלשהי באורח מלא". הנתבעת טענה טענת התיישנות. המבוססת על הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981. בהחלטת ביניים מיום 24/3/05 קבעתי כי על פי הפוליסה, התחייבה הנתבעת לשפות את התובע בתגמולי ביטוח בעת קרות מקרה הביטוח. הפוליסה כוללת כאמור מרכיב של שיפוי בגין אבדן מלא או חלקי של כושר עבודה כתוצאה מתאונה. בכתב התביעה נכתב כי התאונה ארעה בשנת 1999. התובע טוען כי נפל ברכבת בשנת 2003 ואיבד את כושר עבודתו מכאן ואילך. כפי שהובהר לעיל, על פי הלכת צפריר הכלל הוא שאבדן כושר העבודה או הנכות הצמיתה מתרחשים בד בבד עם התאונה או בסמוך לה. בענייננו טוען התובע כי איבד את כושר עבודתו כארבע שנים לאחר מכן. לכן נכתב במפורש בהחלט הביניים כי במקרה דנן נוכח טענת ההתיישנות שנטענה, שומה היה על התובע להראות כי איבד את כושר עבודתו בשנת 2003, באופן שהתביעה לא התיישנה בעת הגשתה בפברואר 2004. חוות הדעת הרפואיות השאלה אם התובע איבד את כושר עבודתו אם לאו היא שאלה שברפואה. בהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, כאשר בעל דין רוצה להוכיח עניין שברפואה עליו לעשות כן באמצעות חוות דעת רפואית. התובע הגיש שתי חוות דעת חוות דעת אחת מיום 21/10/01 של ד"ר בני ברנפלד. על פי חוות דעת זו המדובר בפגיעה בתאונת עבודה בתאריך 10/10/99. מסקנת חוות הדעת היא שלתובע 10% נכות אורטופדית שנובעים מתאונת העבודה משנת 99. אין בחוות דעת של ד"ר ברנפלד התיחסות לאבדן כושר עבודה. למעט האמירה שבחיי היום יום מוגבל בפעילותו עם ירידה תפקודית קשה. מכל מקום בעת שנכתב חוות הדעת התובע עבד בפועל. חוות דעת נוספת שהוגשה מטעמו של התובע היא חוות דעתו של ד"ר קליינמן מיום 24/12/04. חוות דעתו זו היא חוות דעת הסוקרת את ההיסטוריה הרפואית למן הקטטה בה היה מעורב התובע בשנת 99 בבית המעצר. אין אזכור כלשהו לתאונה משנת 2003. אין כל תלונה של התובע על אבדן כושר עבודה ואין כל התיחסות בחוות הדעת לשאלת אבדן כושר העבודה. מסקנת חוות הדעת היא 10% נכות הא ותו לא. הנתבעת הגישה חוות דעת של פרופ' נרובאי אשר סבור כי לתובע אין נכות צמיתה. יחד עם זאת כותב פרופ' נרובאי באשר לשאלת אבדן כושר העבודה בזו הלשון: "כפי שצויין הנ"ל הציג תמונה של אגרבציה ניכרת ולא נתן לעשות הערכה מדויקת של מצבו. אך לאור העובדה שבבדיקות הדמיה לא נמצא ממצא חבלתי אלא ממצאים קונסטיטוציונאליים טהורים, ניתן לקבוע שלמר ביבאר ביבאר לא נשארה שום נכות כתוצאה מהארוע הנ"ל. גם על בסיס הבדיקות האוביקטיביות ניתן לקבוע שהוא מסוגל לעבודה. העובדה שלאחר מספר שבועות מהארוע בשנת 1999 חזר לעבודה ותיפקד במשך שנתיים מחזק את המסקנה שכתוצאה מתאונה הנ"ל הוא היה מסוגל לעבוד ולתפקד ללא הגבלות" הנה כי כן, בחוות הדעת מטעם התובע אין כל התייחסות לאבדן כושר עבודה, ואילו בחוות הדעת מטעם הנתבעת נקבע במפורש שהתובע לא איבד את כושר עבודתו. לא זו אף זו, חוות הדעת מטעם התובע קובעות כי הכל נובע מהארוע בשנת 1999, ולכן אין הדבר עומד בתנאי הפוליסה, לפיו אבדן הכושר צריך להיות בתוך 12 חודשים מהתאונה. אין בתנאי זה כדי לקצר את תקופת ההתישנות. אם התאונה ארעה בשנת 99 ואבדן הכושר אמור להיות בתוך שנה מהאירוע התאונתי, אין הדבר מגביל את המבוטח מהגשת תביעה בהתאם לתקופת ההתישנות, בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. לכן מדובר בתנאי ביטוחי שאין בו כדי לקצר את תקופת ההתיישנות. התובע אינו יכול להיבנות מכך שועדה של משטרת ישראל (ועדת מוגבלים), קבעה כי אינו יכול לבצע את תפקידו. כפי שהובהר לעיל, הקביעה אם המבוטח איבד את כושר עבודתו היא קביעה רפואית הנסמכת על חוות דעת רפואית מתאימה. אשר על כן דין התביעה לתגמולי ביטוח מחמת אבדן כושר עבודה להידחות. התוצאה היא שלאור ההחלטה לעניין תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה לעיל, התביעה כולה נדחית אפוא. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך כולל של 3,500 ₪ בתוספת הסכום השווה למע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. נוכח מצבו של התובע ממליץ בית המשפט לנתבעת שלא לגבות סכום זה. נכות צמיתהנכות