דוגמא לפסק דין בנושא מחלוקת לגבי סכום הלוואות שניתנו: כללי בתביעתו עותר התובע לחייב את הנתבעים להשיב לו סכומי הלוואות שלפי הנטען העניק להם בשנים 2007-2006: סך מצטבר של 101,778 ₪ בגין שבע הלוואות (ר' טבלה בס' 8 לכתב התביעה המתוקן) + סך 6,000 ₪ מיום 7.5.2007 (ס' 10 לכתב התביעה המתוקן); וכן סכומי שיקים של הנתבעת שחוללו, בסך 30,650 ₪ (ס' 15 לכתב התביעה המתוקן). התובע טען כי הלווה לנתבעים סכומים שונים בהזדמנויות שונות (ס' 6 לכתב התביעה), וכי לא נפרע דבר (ס' 13 לכתב התביעה). התובע הודיע כי הוא מסתפק בהשבת קרן ההלוואות (בצירוף הצמדה וריבית כחוק), וכי הוא מוותר על הריבית המוסכמת (ס' 51 לסיכומיו; ר' גם הודעת ב"כ התובע בפ' ע' 19 ש' 2). הנתבעים חלקו על היקף ההלוואות הנטען, והוסיפו כי לא נותרו חייבים דבר. לדבריהם, קיבלו מהתובע הלוואות שהסתכמו בסך 64,000 ₪, וכל "ההלוואות הנוספות" אינן אלא "תשלומי ריבית נשך בגין פיגור בתשלום הלוואת היסוד" (ס' 8 לכתב ההגנה). הנתבעים טענו כי בגין ההלוואה היסודית והריביות שצברה כבר שילמו לתובע 171,050 ₪, בשיקים ובמזומן (שם). המחלוקת בין הצדדים נסבה על סכומי ההלוואות שהענקו ועל היקף הפרעון. זוהי מחלוקת שבעובדה. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו. מטעם הנתבעים הצהיר כל אחד מהם. המצהירים נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. להלן אדון בטענותיהם. למען הסדר הטוב אעיר, כי החלטת בית המשפט השלום בת"א מיום 15.7.2008 (בש"א 167934/07, ר' במוצגי נ/1) - לא חסמה את התובע מלהגיש את התביעה דנא. דחית התביעה שם נעשתה על בסיס העילה השטרית, ואילו התביעה דנא מבוססת על עילה חוזית. דיון 4. תחילה יש לברר מהו היקף ההלוואות שהתובע העניק לנתבעים. אין חולק בדבר הענקת הלוואה בסך 64,000 ₪ (ר' למשל ס' 4 לתצהיר הנתבעת). האם הוכחו "הלוואות נוספות"? 5. התובע פירט, בסעיף 8 לתצהירו, רשימה של שבע הלוואות שלדבריו העניק לנתבעים במועדים שונים. טענתו בענין הלוואות מס' 6-1 - שנויה במחלוקת. הנתבעת הצהירה, כי קיבלה מהתובע רק את ההלוואה בסך 64,000 ₪ (הלוואה מס' 7), וכי כל "ההלוואות הנוספות" המפורטות בטבלה אינן אלא דרישה לתשלומי ריבית (ס' 4 לתצהירה). 6. ההלוואה שאינה במחלוקת, ע"ס 64,000 ₪, עוגנה ב"הסכם הלוואה" מיום 23.1.2007 (נספח ב' לתצהיר התובע). צוין בהסכם כי ההלוואה ניתנה ביום 3.10.2006 (ס' 8 סיפא לתצהיר התובע). התובע העיד: "ההסכם נכתב ביום 23.1.2007 וההלוואה ניתנה לפני זה" (פ' ע' 25 ש' 23). בהסכם נרשם כי ההלוואה תושב עד ליום 3.4.2007, וכי "כל יום מתאריך זה יפוצה המלווה בסך 300 ₪ ליום". ייאמר מיד: הוספת מרכיב של "פיצוי" (ריבית) להסכם, תומך בגרסת הנתבעים, לפיה ה"הלוואות הנוספות", המאוחרות להסכם הכתוב, לא היו אלא טכניקה לגביית ריבית. 7. להוכחת שש "הלוואות נוספות", הגיש התובע את נספחי א' לתצהירו. מדובר בשישה פתקים בכתב-יד, בהם נרשמו "הלוואות" בתאריכים שונים: "2 שיקים ע"ס 2,600 ₪ כל אחד, שזה הלוואה חדשה שלא קשורה להלוואות קודמות" (פתק 1 מיום 19.4.2007); הלוואה בסך 13,450 ש"ח שלא שייך להלוואה של 64,000 ₪" (פתק 2 מיום 11.2.2007); "הלוואה בסך 11,150 ₪..." (פתק 3 מיום 28.1.2007); "סך של 6,400 ₪ כולל ריבית" (פתק 4 מיום 3.12.2006); לקחתי מרמי 650 ₪..." (פתק 5 מיום 11.5.2007); "רמי אלקובי קיבל 1,500 ₪ קיבלתי ע"ח הלוואה 3,770 ₪... נשאר חוב הלוואה 2,270 ש"ח ..." (פתק 6 מיום 18.6.2007). 8. ששת הפתקים הנ"ל נרשמו בתאריכים מאוחרים לנטילת ההלוואה המוסכמת (3.10.2006). הסכומים שנרשמו בפתקים אינם סכומים עגולים, כמקובל בהלוואה ראשונית. במישור הצורני, מרביתם נכתבו בכתב ידה של הנתבעת (ר' עדותה בפ' ע' 35 ש' 25-22), וזאת להבדיל מהסכם ההלוואה ע"ס 64,000 ₪ - שהודפס. 9. מראה הפתקים, אופן כתיבתם, הסכומים הבלתי עגולים והתאריכים המופיעים בהם -- כל אלה תומכים בגרסת הנתבעת, לפיה מדובר בדרישות לתשלומי ריבית על ההלוואה המקורית. הנתבעת הסבירה: "מכיון שלא עמדתי בריביות הוא החליט שכל פעם שלא שילמתי בזמן, למשל לא עמדתי ב- 6,400 ₪, אז הוא אמר לי יש לך עוד הלוואה של 6,400 ₪ ואני מוסיף לך עוד 640 ₪ בחודש. זה הלך וגדל ונהייתה עוד הלוואה. אלה הלוואות שהוא החליט עליהם, לא אני" (עדותה בפ' ע' 32 ש' 30-28). ובהמשך: "ה- 64,000 ₪ הם לא ניתנו בפעם אחת, הם הגיעו בטיפין טיפין. זה הגיע ל- 64,000 ₪ הוא החתים אותנו על הסכם ובמהלך הזמן הזה שילמנו ריביות (מדגימה עם ידה תנועה לאחור), ואם לא עמדנו אז תמיד הוא אמר אוקיי אז אני אקח את הריבית ואחייב אתכם בעוד ריבית על הריבית, בריבית דריבית" (פ' ע' 36 ש' 11-8). התובע העיד: "הנתבעים לקחו 64,000 ₪ ויש לי הוכחות של החתימות שלה" (פ' ע' 22 ש' 4), ומיד בהמשך: "כתוב לקחתי הלוואות חדשות כדי לסגור את הישנות. בחדשות מתחייבת לשלם לו את כל ההלוואה מהבנק. הכל כתוב" (פ' ע' 22 ש' 10-8). בדרך זו קשר התובע בעצמו בין "הלוואות חדשות" לבין חוב הנתבעים מכח ההלוואה המקורית. 10. הנתבע לא הניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית להוכחת "הלוואות נוספות". עדותו היתה מבולבלת ורצופת סתירות, וקשה היה להציל מפיו מתי נתן הלוואות, באילו סכומים, מה היו מועדי הפרעון, כמה נפרע ומה היה גובה הריבית שדרש. יושם לב שהתובע ניסה להסתיר את פעילותו בעצם מתן הלוואות, אך לבסוף הודה: "הלוויתי גם כן לאנשים אחרים, אני לא מכחיש" (ר' עדותו בפ' ע' 20 ש' 18 עד ע' 21 ש' 3). אין חולק כי חלק מההלוואות לא גובו במסמכים כלשהם: "אם זה סכום קטן 1,000 או 2,000 ₪ אז הוא [הלווה] נותן לי שיק וזהו" (פ' ע' 22 ש' 2). גם ההלוואה ע"ס 64,000 ₪ העלתה רק בדיעבד על הכתב: "ההסכם נכתב ביום 23.1.2007 וההלוואה ניתנה לפני זה... איתם ככה היה. לקחו את הכסף. אני לא חשבתי שיגיעו לדברים האלה" (פ' ע' 25 ש' 25-23). 11. זאת ועוד: התובע טען כי בעת כתיבת ההסכם מיום 23.1.2007, "אמרתי לה אני לא נותן לך יותר כסף. פה הפסקתי לתת לה, בסכום הזה, ועשינו את ההסכם. ליד בעלה וליד הבת שלה בבית. היא מנהלת ספרים ואישה שיודעת לכתוב" (פ' ע' 25 ש' 33-31). ובהמשך: "עשינו סיכום של כל הכספים. היא לקחה את ההלוואות לפני זה, ביום 3.10.2006 ולקחה הלוואות הלוואות. אז עשינו חישוב כמה מגיע. בתאריך הזה עשינו סיכום" (פ' ע' 26 ש' 16-14). מעדות זו עולה כי ביום 23.1.2007 נערך "סיכום", והנתבע הודיע לנתבעת שלא יתן לה עוד הלוואות, מחמת מחדלי פרעון. אם כך - כיצד זה שהעניק לה, כביכול, "הלוואות נוספות", בהמשך? 12. הוא הדין בעניין סך של 6,000 ₪, אשר התובע טען שנתן כ"הלוואה נוספת" ביום 7.5.2007 (ס' 8 לתצהירו). נספח ג' לתצהיר התובע, בדומה לנספחי א' הנ"ל, הוא פתק בכתב-יד מיום 7.5.2007 - מאוחר להסכם מיום 23.1.2007. תיאור הסכום הרשום בפתק כ"הלוואה" אינו מלמד שמדובר ב"הלוואה חדשה", שהרי כך כינה התובע גם תשלומי ריביות (נספחי א' לתצהירו). 13. סיכומה של נקודה זו: התובע נכשל מלהוכיח כי העניק לנתבעים "הלוואות נוספות", מעבר ל- 64,000 ₪. אני מקבלת את גרסת הנתבעת, לפיה ה"הלוואות הנוספות" לא היו אלא דרישה לתשלומי ריבית. כאמור, התובע ויתר על תביעתו לתשלומי הריבית (וזאת מתוך הכרה שהתנהלותו עלולה שלא לעמוד בדרישות החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג- 1993; ר' ס' 48 לסיכומי התובע). 14. אשר על כן, אני דוחה את התביעה בכל הקשור ל"הלוואות נוספות" (סעיף 10-8 לכתב התביעה המתוקן). 15. אשר לפרעון ההלוואה בסך 64,000 ₪: הנתבעת הצהירה כי שילמה לתובע סך 171,050 ₪ לפרעון ההלוואה, כולל ריביות: סך 63,650 ₪ בשיקים שנפרעו מחשבון בבנק דיסקונט ומחשבון בבנק מרכנתיל, וכן תשלום חודשי בסך 6,400 ₪ כל 3 לחודש, החל מיולי 2006 ועד ינואר 2007, ומינואר 2007 ולמשך שישה חודשים - סך קבוע של 11,500 ₪ (ס' 10ה' לתצהירה). הנתבעת צירפה לתצהירה צילומי שיקים רבים, שחלקם חוללו. כן הציגה דפי חשבון בנק של הנתבע המתעדים משיכות שיקים (שחלקם חזרו). דפי החשבון אינם מדברים בעד עצמם, שכן אין בהם כדי לזהות תקבולים שבוצעו לתובע. 16. התובע הודה כי קיבל מהנתבעת שיקים רבים (ר' למשל עדותו בפ' ע' 27 ש' 17). לדבריו, שיקים של הנתבעת לא כובדו מחמת העדר כיסוי (ס' 14 לתצהירו). יחד עם זאת, "היו שיקים אחרים שנפרעו ו/או שולמו כספים על חשבון שיקים אחרים שהוחזרו לנתבעת" (ס' 15 לתצהירו). התובע הציג צילומים של 13 שיקים שחוללו, בסך כולל של 30,650 ₪ (נספח ד' לתצהירו), ואולם הודה שאלה הם רק מקצת מהשיקים שמסרה לו הנתבעת, וטען כי שיקים נוספים של הנתבעת חוללו גם כן: "היא נתנה לי כ"כ הרבה שיקים שחזרו, כולם חזרו... יש הרבה שיקים שלא צירפתי. הרבה שיקים שכולם מוגבלים... אני צרפתי את כל השיקים מה שחזרו מוגבל. יש עוד שיקים שלא צרפתי" (פ' ע' 27 ש' 26-17). 17. עצם חילולם של שיקים אין פירושו שהנתבעים נותרו בחוב, שהרי אין חולק כי חלק מהשיקים הומרו בשיקים חדשים ובמזומנים, וכי הנתבעים ביצעו בפועל תשלומים שונים (ר' ס' 15 לתצהיר התובע: "היו שיקים אחרים שנפרעו ו/או שולמו כספים על חשבון שיקים אחרים שהוחזרו לנתבעת"; ר' גם ס' 29 לסיכומי התובע, שם הוא מודה ב"פרעון מוכח של 37,800 ₪"; ר' גם ס' 34 לסיכומיו, שם פירט ארבעה שיקים "שנפרעו"). 18. מתברר כי התובע לא ניהל רישום בענין השיקים שקיבל מהנתבעת - מה כובד ומה חולל, מה שולם ומהי יתרת החוב. הוא הודה שלא ניהל ספרים לרישום ההלוואות ופרעונן (פ' ע' 30 שורה 23-21). הוא טען: "היא נתנה לי שיקים שחזרו כולם" (פ' ע' 31 ש' 2), אך בד בבד ציין שהגיש את "כל השיקים מה שחזרו מוגבל. יש עוד שיקים שלא צירפתי" (פ' ע' 27 ש' 26). לא ניתן היה לחלץ מפיו כמה כסף הלווה לנתבעת בסך הכל, מה זקף לחובתה על חשבון ריביות, וכמה נפרע. ר' למשל תשובותיו בפ' ע' 29 ש' 33-25: "ש. איך אפשר לדעת כמה היא קיבלה בסה"כ? ת. עד שהגענו לסכום הזה החלטתי לא לתת לה יותר כסף. ש. בסעיף 2 לטבלה אתה כותב שנתת הלוואה בסך 12,912 ₪. למה דווקא מספר כזה? למה לא 13,000 ₪ או 12,500, מאיפה נולד מספר כזה 12,912 ש"ח? ת. )חושב) זה הכסף שהיא קיבלה. ש. גם על זה אין רישום לדעת כמה קיבלה ומתי קיבלה? ת. )לא עונה)." 19. התובע הוסיף והודה כי אין הוא יכול להציג נתונים לסיכום סכומי הכסף שנתן לנתבעת (עדותו בפ' ע' 30 ש' 23-8): "ש. האם אתה יודע לומר כמה כסף בסה"כ נתת לגברת? ת. כל מה שנתתי לה הבאתי הוכחות. ש. כמה זה יוצא במספר, מאז שראית אותה ועד היום? ת. אני נתתי לה הסכומים שהבאתי הוכחות. אני צריך לעשות חשבון. ש. אדוני יערוך בבקשה חשבון ויאמר כמה כסף בסה"כ נתת לנתבעת מאז ומעולם? ת. אני צריך לעשות את כל החישובים. אני לא רואה חשבון. אני צריך את כל הניירת... זה ייקח לי זמן. אני צריך שעה כדי לחשב. ש. האם אתה יכול להראות לי תרשומת בספר שלך מזמן אמת ששם אתה כותב תאריכים וסכומי הלוואות. ת. אין לי ספר כזה". 20. אין צורך לומר, כי העדר נתונים ברורים נזקף לחובת התובע. בנוסף, עדות התובע סבלה מסתירות. כך, התובע ניסה להתחמק מלהודות בריביות שדרש. הוא טען כי באחת ההלוואות כלל לא לקח ריבית (פ' ע' 22 ש' 17-16). ובהמשך: "בכלל לא שילמה ריבית. נתתי לה הרבה פעמים בלי ריבית ואמרה שתחזיר תוך זמן קצר" (פ' ע' 25 ש' 4-1). טענה זו עומדת בניגוד להסכם מיום 23.1.2007, שם נרשם כי שהמלווה "יפוצה בסך 300 ₪ ליום" (נספח ב' לתצהיר התובע). גם בהמשך חקירתו הודה שדרש ריבית כנגד הלוואותיו: "כשנותנים שיק אז אני מוריד מה שאני צריך להוריד כמה לירות ואני נותן לה את הכסף" (פ' ע' 30 ש' 32). ובהמשך: "כשאני מקבל שיק דחוי אז אני מנכה את מה שמגיע לי ואני נותן לה את הכסף. כשאני לא מקבל שום דבר כלום, זה בזמן שהיא אומרת לי תן לי שבוע שבועיים ואביא לך מזומן" (פ' ע' 31 ש' 21-20). 21. התובע הודה שאינו יודע לאמר מה היתה "ההלוואה הראשונה": "אני לא יודע, היא לקחה כל כך הרבה כסף ואני לא יודע מה זה הלוואה ראשונה או שניה או שלישית" (פ' ע' 25 ש' 11-10). הוא "חושב" שהנתבעת לקחה הלוואה עוד לפני ההלוואה הידועה בסך 64,000 ₪ (עדותו בפ' ע' 25 ש' 13-12). 22. הנה כי כן, התובע הציג תמונה עובדתית חלקית ומעורפלת. הוא ניסה להסתיר את הריביות שדרש. הוא הציג דרישות לתשלום ריבית כהלוואות חדשות, בה בעת שדובר בדרישה לתשלום ריבית. התובע לא ניהל - וממילא לא הציג - רישומים מסודרים כלשהם, לא לגבי מועדי מתן ההלוואות וסכומיהן, ולא לגבי מועדי התקבולים, אילו שיקים שקיבל ואיזה שיק נפרע או חולל. 23. מוטל היה על התובע, כמי שעסק במתן הלוואות, לערוך רישום ברור ומסודר של ההלוואות ותקבולי הפרעון, וזאת להבטחת הוודאות במערכת היחסים שבינו לבין הלווים. העדר רישום מסודר, והסתירות בעדות התובע, אינם מאפשרים לסמוך על דבריו כמקור מהימן להוכחה של יתרת חוב. 24. אשר על כן, התביעה להורות על תשלום 64,000 ₪ - נדחית אף היא. 25. בענין השיקים שחוללו - התובע דרש לחייב את הנתבעת לשלם לו 30,650 ₪ עבור שיקים שחזרו (ס' 15-14 לתצהירו). הנתבעת הודתה כי היו שיקים שחוללו (פ' ע' 34 ש' 33-31). לדבריה, בוצעו תשלומים במזומן: "הוא קיבל הרבה כסף במזומן. הוא היה מגיע אלי הביתה, מחכה לבעלי ולוקח כסף. מחכה לבן שלי ולוקח כסף. בא אלינו לעבודה ולוקח כסף. הוא לא נח לדקה" (פ' ע' 34 ש' 2-1). 26. גם בנקודה זו, התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת להוכיח, כי הנתבעת אמנם נותרה חייבת את כספי השיקים הנ"ל. עיון בראיות שהגיש מצביע על אנדרלמוסיה של פתקים. התובע עבד בשיטה של פתקים, ופתקים נוספים, אשר חלקם סתומים לגופם. ראו למשל פתק מיום 13.12.2006, בנספחי א' לתצהיר התובע: "אני שרמן סימונה מאשרת שרמי אלקובי קיבל צ'ק לביטחון להלוואות שהוא נותן לי כולל הלוואות ללא שיק". אין בפתק זה מידע אודות סכום השיק, ואילו הלוואות הוא נועד להבטיח. 27. התובע זרה ערפל ראייתי, כאשר ערבב בין סכומי קרן לריביות (ור' דיון לעיל בענין ה"הלוואות הנוספות"). התובע סתר עצמו בענין הריבית, כאשר פעם אחת טען שהנתבעת לא שילמה ריביות (פ' ע' 25 ש' 1), ופעם אחרת הודה שמראש הפחית את הריבית מהסכום שמסר לנתבעת, כאשר קיבל ממנה שיק (פ' ע' 30 ש' 33-32). התובע אף לא הסביר מדוע קיבל את השיקים הנ"ל; האם מדובר בהחזר הלוואות? בתשלומי ריביות? יש לזכור כי מדובר בצדדים קרובים לשטר, שניהלו מערכת יחסים חוזית. השיקים במקרה דנא אינם מדברים בעד עצמם. 28. לסיכום: התובע לא הניח תשתית ראייתית הולמת להוכחת חוב. הבלבול הראייתי והסתירות בעדותו אינם מאפשרים לקבוע ממצאים עובדתיים מהימנים, ולו ברמה הבסיסית הנדרשת במשפט אזרחי, אודות קיומה של יתרת-חוב. ודוק: ברגיל, נטל הראיה מוטל על הטוען לפרעון, להציג ראיות שפרע את החוב. ואולם כאן מתעוררת שאלה לגבי עצם קיומה של יתרת-חוב שנותר לפרוע. בנסיבות הענין, הנטל מוטל על התובע להוכיח שנותר כלפיו חוב, וזאת בהיותו מעניק ההלוואות. 29. התוצאה היא שהתביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה בהליך דנא בסך 15,000 ₪. הלוואה