קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא מוות כתוצאה מחשיפה לאסבסט: התובעות הן אלמנתו ובתו של המנוח, שנפטר בשל מחלת מזותליומה שלטענתן גרמה חשיפתו לאסבסט בעבודתו במוסך הנתבעת 1 (להלן: המושב) בשנים 1980 - 1995. נטען שחשיפה זו התרחשה כאשר המנוח החליף וטיפל ברפידות של מעצורים ומצמדים שכללו רכיבי אסבסט תוך יצירת אבק מסוכן. נטען, שהנתבעת 2 (להלן: המדינה) התרשלה בפיקוח על בטיחות העבודה. נשלחו גם הודעות צד ג', ובכללן נגד מבטחות המושב בתקופות הרלבנטיות. בפרשת קרישוב (ת"א מחוזי ת"א 382/95, ע"א 1639/01 ודנ"א 5707/004) נדונה תביעת אדם שנחשף באופן אינטנסיבי וממושך לאבק אסבסט. הצדדים ציטטו מפסקי-הדין וניסו להסתמך על ראיות שהוגשו שם. נזכיר, שקביעות עובדתיות במשפט אחד לא תקפות אוטומטית במשפט אחר וראיות יש להגיש עצמאית בכל הליך והליך. בסוגיה שבפני אין "ידיעה שיפוטית", ולא ניתן לייחס ידיעת העובדות הנחוצות להכרעה לכל בית-משפט בישראל. כמובן, ש"ידיעה שיפוטית" שונה מאוד מידיעתו האישית של המותב היושב בדין, אשר בוודאי שאסור להסתמך עליה. מחלת המנוח וזיקתה לאסבסט פרופ' ישראל ברודרמן, מומחה ותיק מאוד למחלות ריאה, פירט בחוות-דעתו את השתלשלות מחלת המנוח שהתקבל בנובמבר 1999 לבית-החולים ברזילי לאחר חודש של שיעול וקוצר נשימה ואובחן כסובל ממחלת ריאות ממארת - מזותליומה. פרופ' ברודרמן כתב ש"המנוח עבד כמכונאי רכב במוסך במושב אמציה בין השנים 1980 - 1995. עבודתו כללה התאמת רפידות לבלמים ולמצברים במכוניות וטרקטורים של המושב. כפי שידוע, הרפידות לבלמים מכילים סיבי אסבסט, ובעת התאמתן אבק אסבסט משתחרר לאוויר כתוצאה מחיתוך ושפשוף החומר. המנוח במשך 15 שנות עבודתו היה חשוף לאסבסט...". פרופ' ברודרמן הסביר שבהתאם לספרות הרפואית "הקשר בין חשיפה לסיבי אסבסט לבין מחלת המזתוליומה הממארת תועד לראשונה ב- 1960 ואכן בשנים האחרונות קיימת הסכמה כללית, כי למעט מספר קטן של מקרים, כל מקרי המזותליומה הממארת נגרמים מחשיפה תעסוקתית לסיבי ואבק אסבסט בזמן ייצורו, או בתהליך עבודה עם חומרים המכילים אסבסט...". במיעוט המקרים מיוחסת גרימת המחלה למינרל ספציפי המצוי בבלקן או לחשיפה לקרינה מייננת טיפולית. אין ספק שהמנוח לא נחשף לגורמים אלה. מכאן הסיק המומחה ש"יש קשר סיבתי ישיר בין חשיפתו המתמשכת של המנוח לאבק וסיבי אסבסט והתפתחות המזותליומה הממארת כעבור 19 שנה מתחילת עבודתו במוסך..." בעדותו, הסביר המומחה, שאם תוכח חשיפת המנוח למידה כלשהי של אסבסט, יש לייחס לחשיפה זאת את גרימת מחלתו, פשוט בשל העדר גורמים אפשריים אחרים. למרות שהמומחה העריך שתקופת החביון של המחלה היא 20 - 40 שנה, הוא סבור שתתכן תקופת חביון קצרה יותר - אפילו 10 שנים - ושתקופת החביון של המחלה תתקצר, ככל שתגדל מידת החשיפה של החולה לגורמי הסיכון (היינו, לאבק אסבסט). עבודת המנוח עם רפידות אסבסט התובעות ציטטו את הודעת המנוח בתביעתו למוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל): "במשך שנים עבדתי במוסך המושב ותוך כדי עבודתי עסקתי גם בפירוק והרכבה וניקוי בלמים ומצמדים". לדעתן, זו ראיה קבילה, למרות שהמנוח לא היה זמין לעדות, מפני שאי זמינותו נבעה ממותו ולא מהתחמקות מחקירה נגדית. הנתבעות התנגדו לכך, בהזכירן את ההלכה שקבילותה של הצהרת נפטר תלויה בהיותה נוגדת את האינטרס שלו. מכיוון שמדובר בהצהרה שנועדה לתמוך בתביעת המנוח במל"ל, היא דווקא "בעד" האינטרס של המנוח ולכן אינה קבילה. במחלוקת זו צודקות הנתבעות, אך למעשה אין לדבר חשיבות כלשהי. הובאו די ראיות (כפי שיפורט בהמשך) כדי לקבוע שתיאור עבודת המנוח היה נכון והוא עסק גם בפירוק, הרכבה וניקוי בלמים ומצמדים. את הקשר שבין עבודה עם בלמים ומצמדים לבין אסבסט סיפק דווקא עד ההגנה, ד"ר מיימן, מומחה לבטיחות ולגיהות. בחוות-דעתו סקר את תולדות הרפידות המשמשות בבלמי מכוניות ובמצמדים ואת השימוש הממושך בהן באסבסט. הוא ציין שהחל מסוף שנות השמונים פותחו רפידות שאינן מכילות אסבסט ושרק במהלך שנות התשעים הן החלו להחליף את הרפידות הישנות (העד חיים אברהם סבר שזה קרה עוד בשנות השבעים). ממילא, מי שעבד עם רפידות בלמים במוסכים באותה תקופה, עבד (לפחות חלק מהזמן) עם רפידות מאסבסט. השאלה הנחוצה להכרעה בתביעה היא, מה היה שיעור חשיפתו האישית של המנוח לאבק אסבסט? התשובה תלויה במה שנעשה במקום העבודה עם הרפידות ומה היו סוג והיקף העבודה שם. היקף עבודת המנוח עם רפידות אסבסט התובעות קראו למקום עבודת המנוח "מוסך" ותיארו אותו כמקום שבו אבק רב. מכל העדויות (עדויות התובעות, ישראל רחום, חיים אברהם, מיכאל ליברפרוינד ודוחות הביקורת של משרד העבודה) עולה תמונה אחידה: מדובר בבית-מלאכה כללי ששירת את המושב בעבודות מסגרות, נגרות, תיקון כלים חקלאיים וגם תיקון כלי רכב. על היקף העבודה שם ניתן ללמוד מכך שהועסקו במקום שניים-שלושה אנשים. הטיפול בכלי רכב היווה רק חלק מהפעילות. בהעדר יומני עבודה או הנהלת החשבונות של בית-המלאכה, ניתן להעריך את היקף פעילותו ה"מוסכית" בעקיפין: העידה התובעת 1 שבמושב היו 25 משפחות, ולא לכולן היו מכוניות, אך במוסך גם טופלו לעתים מכוניות של תושבי יישוב סמוך, אלא שהמנוח הסתייג מכך. חיים אברהם העיד שהיו במושב 6-8 מכוניות (ועל מיעוטן ניתן ללמוד מכך שלאחר שנים העד זכר פרטים רבים עליהן), אך לא ברור אם הכוונה לסך כל המכוניות שהיו במושב, או רק למכוניות שבבעלות האגודה עצמה. היו במושב גם שני טרקטורים עם רפידות בלמים (בשאר הכלים החקלאיים היו בלמים הידראוליים הפועלים על שמן). נהוג להחליף רפידות בלמים ומצמדים בהתאם לשחיקתן. זו מושפעת מצורת הנהיגה, מצבירת הקילומטראז' ומתכונות המכונית. הצורך להחליף רפידות לא מתעורר ברגיל אפילו פעם בשנה בכל מכונית. בשים לב למספר המכוניות שטופלו בבית-המלאכה, נראה שמדובר בפעולה שבוצעה שם מדי שנה פעמים אחדות. חיים אברהם העריך את תדירותה כך: "לא כל יום, אפילו לא פעם בחודש, אבל לפעמים בחודש אחד היה כל יום." לאור כל זאת, נראה לי סביר להעריך כמותית את מספר הפעמים שבהן טופלו בלמים בבית המלאכה בממוצע 10 - 20 פעמים בשנה. נזכיר, שהמנוח לא ערך טיפולים אלה לבדו. את חשיפתו לסיכון, ככל שהיתה, חלק עם לפחות עובד נוסף שעשה עמו את אותה עבודה. לא בכל הפעמים שעשו בבית המלאכה טיפולים בבלמים, עשה אותם דווקא התובע, ולא בכל טיפול בלמים שבו השתתף התובע, הוא עשה בהכרח את כולו. מה עשה המנוח ברפידות? חיים אברהם העיד, שנהגו לפרק את הרפידות ולנקות את חלקי המכונית משרידיהן בעזרת נייר שמיר, ולחץ אוויר, או שטיפה. שיפוץ ממש (הכרוך בהשחזה וחיתוך של רפידות חדשות - פעולות היוצרות אבק אסבסט מסוכן) לא היה ניתן לערוך ב"אמציה", מפני שציוד ייחודי הנחוץ לכך (תנור ומכבש מיוחדים ודבק מיוחד העמיד לחום) כלל לא נמצא שם. בשל כך נשלחו חלקים אלה לשיפוץ אצל מוסכים מתמחים לענין, כפי שנוהגים לעשות במוסכים כלליים בדרך כלל. עדות עובדתית זו מתיישבת לגמרי עם חוו"ד ד"ר מיימן, שהבחין בין עבודות המתבצעות במוסכים רגילים ועבודות המתבצעות במוסכים מתמחים לדבר:"הפרקטיקה של טיפול בבלמים של מכונית מכילה הורדת גלגלים של מכוניות, פירוק גלגלים ומנגנון הבלימה, והסרת האבק מתוך החלקים הפנימיים של הגלגל ומרפידות הבלמים, בדיקה ויזואלית של רפידות וניקוי שטחי פניהן. לאחר מכן מחליפים חלקים של מערכת הבלימה (במידת הצורך), ומבצעים הרכבת בלמים וגלגלים." וגם: "בחלק מהמקרים, על מנת להתאים את השיפוע של רפידות הבלם לשיפוע של התוף, יש צורך לבצע השחזה של הרפידה. עבודת ההשחזה מתבצעת באמצעות מכונת השחזה מיוחדת, המצויה במכונית מיוחדים לבלמים ו/או במחלקות מיוחדות לחידוש בלמים במוסכים מרכזיים של חברות גדולות." בהמשך יכונו עבודות מהסוג הראשון, המתבצעות במוסך כללי "טיפול בלמים". ועבודות מהסוג השני, הנערכות במוסך מתמחה בשיפוץ בלמים, יכונו "השחזת רפידות". אין כל ראיה שהמנוח עסק אי פעם בהשחזת רפידות (גם לא בדברים שנרשמו בתיק המל"ל). אין כל ראיה שבבית-המלאכה ב"אמציה" עסקו בכך. יש עדות פוזיטיבית של חיים אברהם שלא עסקו בכך שם - וכשהיה הדבר נחוץ, בוצעה העבודה במכון מתמחה (והוא נקב בשמות אותם מכונים). ברור גם שעבודה כזאת דורשת קיומם של אמצעי ייצור שלא היו כלל ב"אמציה". מכאן שניתן לקבוע שהמנוח השתתף בעריכת טיפולי בלמים, אך לא השחיז רפידות.  למה נחשף עובד המטפל בבלמים? פרופ' ברודרמן העיד על הפגיעות שנגרמו לאנשים שעבדו ללא כל מיגון במפעלים שבהם פוררו גושי אסבסט (ולבני משפחותיהם שנפגעו מאסבסט שהופץ ע"י בגדי עבודה מאובקים). הוא הזכיר מחקרים שהתייחסו לעובדי מוסכים שנחשפו לאסבסט - אך לא הבחין בין סוגים שונים של עבודה במוסכים. המומחה ייחס למנוח חשיפה הרבה יותר גדולה לאסבסט מכפי שהיתה בפועל שכן מסרו לו "שעיקר עבודתו של המנוח היתה התאמה של רפידות לבלמים ומצמדים". ברור שבמובן זה, התשתית העובדתית לחוות-דעתו פשוט אינה נכונה. פרופ' ברודרמן לא נכנס לבירור התהליכים הפיזיקליים והכימיים שמתרחשים באסבסט תוך כדי עיבודו והשימוש בו. ד"ר גרייף חיווה דעתו בעניינו של המנוח עבור המל"ל והוא שהמליץ להכיר בקשר הסיבתי בין עבודתו לבין מחלתו. העד אישר שהמלצתו התבססה על הרישום בתיק המל"ל שהזכיר את עבודת המנוח עם בלמים וקבע כעובדה שהוא נחשף לאסבסט. מסתבר שגם קביעת המל"ל נעשתה בלי לטרוח להבחין בין רמות חשיפה שונות לאבק אסבסט שעשויות להיות בעבודות שונות שנעשות במוסכים. ד"ר גרייף סיפק פיסת מידע מטרידה הנוגעת לענייננו: הוא העיד על מחקר, שלפיו גם חשיפה קטנה וחד פעמית עלולה לגרום מחלה אצל אנשים מסויימים. מבין העדויות שנשמעו, רק עדותו של ד"ר מיימן התמודדה עם השאלה, למה בדיוק נחשף המנוח. בחוות-דעתו פורט שינוי שמתחולל באסבסט שברפידות בעת שהן נשחקות תוך כדי שימוש בנסיעה. שחיקת הרפידות מייצרת אבק. חלקו מתפזר באוויר תוך נסיעה וחלקו מצטבר ב"תוף" ובעת "טיפול בלמים" נחשפים אליו עובדי המוסך. נקודה מרכזית בחוות-דעתו של ד"ר מיימן היא, שאותו אבק כמעט ולא מכיל עוד אסבסט, שכן החום הגבוה מאוד שיוצר תהליך הבלימה גורם גם לשינוי מהותו של החומר. מה שקודם היה אסבסט מוצק הופך לאבק המורכב ברובו המכריע מחומרים אחרים. גם עבודת ה"ניקוי" באמצעות נייר שמיר שנעשית אגב טיפולי בלמים כמעט אינה מסוגלת מבחינה פיזיקלית לייצר סיבי האסבסט שגודלם וצורתם עלולים לגרום למזותליומה. ד"ר מיימן הבחין בין האבק הנותר ב"תוף" ומשתחרר תוך טיפולי בלמים, לבין אבק אסבסט ממש, שנוצר ב"השחזת רפידות". אף שגם ההשחזה כרוכה בחום ובחיכוך (שקטנים בהרבה מאלה שנוצרים בבלם לא מאוורר כשהוא עוצר מכונית כבדה הנעה במהירות), היא לא גורמת לשינוי מהותי של החומר. לכן ההשחזה והחיתוך מייצרים אבק שבתוכו רכיבי אסבסט שלא עבר כל שינוי - וזהו אבק מסוכן. לדעת ד"ר מיימן נובע מכך הבדל גדול בסיכון בשתי העבודות. בעוד שמי שעובד בהשחזת רפידות אכן נחשף לאבק אסבסט מסוכן, מי שעוסק רק בטיפול בבלמים לא נחשף לאבק אסבסט מעבר לסף הכמותי של חשיפה מותרת ואפילו לא מעבר לסף הכמותי המחייב להעמידו תחת משטר הפיקוח של עובד באבק מסוכן. לשיטת ד"ר מיימן מיעוט קטן של האבק המצטבר ב"תוף" עדיין עשוי מאסבסט. בעת טיפול בלמים עלול העובד להחשף רק ל"שארית" זו. לדברי ד"ר גרייף גם חשיפה יחסית קטנה ואפילו חד-פעמית לאבק אסבסט, עלולה לגרום למחלה. לכאורה, בהחלט יתכן שהמנוח חלה בשל חשיפה לאסבסט בעבודתו. הקושי עם טיעון זה הוא שאם אכן די בחשיפה קטנה וחד-פעמית כדי לגרום למחלה, אין סיבה מיוחדת להניח שהיא התרחשה דווקא בעת טיפול בלמים בשנים 1980 - 1995. כאשר מביאים בחשבון השיקולים גם את תקופות החביון של המחלה, יש סיבות טובות לפקפק מאוד באפשרות זו. קשה לדעת מתי נגרמה מזותליומה אצל מי שחלה בה. נראה שלרוב מעריכים את תקופת החביון ע"י השוואת מועדי תחילת וסיום החשיפה לאסבסט והופעת המחלה, אך זה אפשרי רק אם יודעים את מועד החשיפה. אם אכן צודק ד"ר גרייף ודי בחשיפה קטנה ואקראית לאבק אסבסט כדי לגרום את המחלה, קשה מאוד לאתר מועד זה, שהרי יתכן שאדם נחשף למעט אבק אסבסט אקראי וכלל לא ידע זאת - למשל, המצאות לפני שנות דור בקרבת הריסות מתפורות של מבנה אסבסט. תקופת החביון של המחלה היא בדרך-כלל ארוכה למדי. בחוות-דעתו נקב פרופ' ברודרמן באומדן של 20-40 שנה. בחקירתו הנגדית הוא אישר שהופעת המחלה אצל התובע ב-1999 היא בסף התחתון של תקופת חביון שהחלה ב-1980. הערכות אלה קשורות לגישתו העקרונית (שהופעת מזותליומה תיוחס לעבודה באסבסט אם עבד החולה באסבסט, פשוט בהעדר גורם סיכון אחר), ולסברתו שהמנוח עבד בעיקר עם רפידות. בשל כך היה המומחה מוכן לקבל אפשרות גם של תקופת חביון קצרה יחסית של 10 שנים (גם ד"ר גרייף סבר שיתכן שתקופת החביון תהיה קצרה עד כדי 10 שנים). פרופ' ברודרמן קשר את זירוז תקופת החביון עם אינטנסיביות ועוצמת החשיפה (שהוא ייחס בטעות למנוח). ראוי לציין, שאותה מידת חשיפה לאותם סיכונים הותירה את חיים אברהם שעבד עם המנוח, כשהוא בריא גם לאחר שלושים שנים ויותר. אלא, שהמנוח לא נחשף לכמות גדולה של אבק אסבסט וגם לא נחשף לו בצורה מאוד אינטנסיבית. לכאורה, לשיטת פרופ' ברודרמן, יורדת מאוד הסבירות שהמחלה פרצה לאחר תקופת חביון "מקוצרת". להפך, לשיטתו של פרופ' ברודרמן, ברור שצריך היה לצפות אצל המנוח לתקופת חביון ארוכה, אולי אפילו ארוכה מאוד, כזאת שראשיתה הרבה לפני 1980. התובעת 1, אשת המנוח, העידה שבעבר עבד המנוח "קדנציות" במוסך, אך היא לא פירטה מתי וכמה זמן נמשכו. לא ניתן לקבוע עפ"י הראיות שבפני, היכן ואיך בדיוק הוכשר המנוח. אם המנוח "ניהל מוסך" עבד כ"מכונאי רכב" וערך החל משנת 1980 טיפולי בלמים, חייב היה לרכוש מיומנות זו קודם ולכך לא היה די בהכשרתו המתועדת כ"פנצ'רמאכער". סביר מאוד שאותה הכשרה כללה גם עבודה מעשית במוסכים אחרים. ברור גם, שככל שנחשף המנוח לאבק אסבסט אחרי 1980 בבית המלאכה ב"אמציה" הוא נחשף לאותו סוג סיכון ולפחות בבאותו היקף באותו מקום, כאשר עבד שם בעבר, או במוסכים אחרים שבהם רכש את הכשרתו ונסיונו. המומחים נחקרו בנוגע לאפשרות שהמנוח נחשף לאבק אסבסט עקב חשיפתו לחלקי מבנים במושב. הם הסכימו שסכנתו של האסבסט אינה בהיותו שלם ומוצק אלא בעת התפוררותו עקב בלאי, או בעת ששוברים ומנסרים אותו. נמסר שבמושב היו (ועדיין יש) מבנים מאסבסט - למעשה המוסך הישן (שנהרס והוחלף במוסך חדש) היה בנוי אסבסט. אם די בחשיפה אקראית וקטנה על מנת שאדם בעל נטיה לכך יחלה במזותליומה, הרי אותה חשיפה אקראית היתה עלולה להיות עקב "פגישה" בישת מזל עם אבק אסבסט שמקורו במבנה שנהרס או חלקו המתפורר. שוב יש להדגיש שכדי ליצור מעט אבק, אין צורך בהתפוררות גדולה וניכרת (גם הרפידה אינה גדולה) - ואולי די בקרבה לתוצריו המעטים של ניסור או שבר אקראי. בסיכומיהם, ניסו הצדדים לייחס משמעות לנתונים הסטטיסטיים - לכך שלא נמצאו במושב חולים נוספים. לכאורה מצביע הדבר על העדר סיכון סביבתי (כגון מבני אסבסט מתפוררים), אך נראה שמדובר בטענה שהיא חרב פיפיות, במיוחד נוכח עדות ד"ר גרייף שלעתים די בחשיפה בודדה לכמות מעטה כדי לגרום למחלה: אילו היו במושב הרבה מבנים מתפוררים, או הרבה שרידים של אסבסט מתפורר (כמו בגליל המערבי או בנהריה - שעליהם העיד פרופ' ברודרמן בעדות דרמתית מאוד), אולי ניתן היה לצפות לריבוי נפגעים. אך מה אם מדובר רק בהתפוררות של מבנה מקומי, של גג אחד, בשברי לוח אסבסט אחד - אשר איתרע מזלו של המנוח להמצא בקרבתו בשעה הלא נכונה? למעשה, ככל שמקבלים את המחקר שהזכיר ד"ר גרייף, קשה יותר לבודד גורם ספציפי כלשהו כ"אחראי" למחלה (וגם לא לייחס חבות לנתבע ספציפי כלשהו). אותה חשיפה אקראית ומעטה עלולה היתה להתרחש בהזדמנויות רבות ושונות שבדיעבד אי אפשר עוד לאתרן ולזהותן. אם בכל זאת נניח, שברוב המקרים חלו אנשים במזותליומה בשל חשיפה ממושכת וניכרת לאבק אסבסט וככל שגדלה החשיפה, התקצרה תקופת החביון (כגישת פרופ' ברודרמן) - אין כל הסבר כיצד המנוח שחשיפתו לאבק אסבסט היתה מעטה ולא אינטנסיבית, חלה דווקא אחרי תקופת חביון קצרה יחסית. דברים אלה מובילים למסקנה שלא בוסס כראוי הקשר הסיבתי העובדתי בין חשיפת המנוח לאבק אסבסט בעבודתו ב"אמציה" לבין המחלה שבה לקה והדבר מחייב את דחיית התביעה. המסגרת הנורמטיבית - חובת הזהירות כלפי עובדים באסבסט התובעות טענו שהמושב התרשל בחובותיו כמעביד כלפי המנוח והמדינה התרשלה בחובות הפיקוח שלה על מעשי המושב. מכיוון שטענות הצדדים נוגעות לעבודה בשנים 1980-1995. המסגרת הנורמטיבית העיקרית הנחוצה לענין נגזרת מחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד- 1954, שמכוחו הוקם שירות הפיקוח על העבודה שעליו הוטל (בין השאר) בסעיף 1 (2) לפקח על הבטיחות בעבודה (להלן - בטיחות), על הגיהות המקצועית (להלן - גיהות) ועל הרווחה במקומות שבהם עובדים בני-אדם לצרכי עסק או משלח-יד או במקומות המיועדים לכך, ולהדריך באלה את העובדים ואת המעבידים". התקנות שהותקנו מכח חוק זה כוללות פירוט מדוייק של חובות המעסיק. מכאן חובת הזהירות המושגית של המעסיק כלפי העובד (שעולה גם ממקורות נורמטיבים אחרים, כלליים יותר). החוק מסמיך את המפקח לבדוק אם בוצעו הוראות התקנות ולנקוט נגד מעסיק שהפר את חובותיו בצעדים שונים. מסמכות זו נגזרת חובת זהירות מושגית של המדינה כלפי העובד. כיום קבועות בבתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק), תשמ"ד - 1984 הוראות ברורות שנוגע לעבודה עם אסבסט. אף שהן הותקנו ב-1984, נעשו בהן תיקונים רבים במרוצת השנים - ואין חפיפה מלאה בין תקופת תחולתן לתקופת עבודת המנוח בבית המלאכה ב"אמציה". [לפניהן חלו תקנות הבטיחות בעבודה (בדיקות רפואיות של עובדים באבק אסבסט, טלק וצורן), תשכ"ד-1964 שעסקו בעיקר בהסדרת הבדיקות הרפואיות של עובדים באסבסט ולא בקביעת כללי העבודה עצמם]. עם זאת, התקנות נראות כמטוות רף נורמטיבי חיוני לדיוננו. בשל כך מפתיע, שאין בסיכומי התובעות דיון בפרטיהן. "עובד החשוף לאבק מזיק" במהלך המשפט הציגו התובעות את המנוח כמי שעבד עם אסבסט. כאשר מפקח העבודה מר ליברפרוינד, הסביר שבעיניו עבודת המנוח (בבית מלאכה שבו מתוקנות גם מכוניות ולעתים עובדים עם רפידות בלמים) כלל אינה עבודה באסבט, נדחה ע"י התובעות כלאחר יד (וכמדומה, בלגלוג). עיון בתקנות מבהיר למה התכוון המפקח. מזה שנים רבות ידוע שאסבסט הוא חומר מסוכן (הדבר בא לידי ביטוי בחקיקה עוד בתקופת המנדט). לכאורה כל אדם העובד באסבסט חשוף לסיכון, אך מהי "עבודה באסבסט"? האם מי שעובד במבנה שגגו עשוי אסבסט הוא "עובד באסבסט"? האם מי שנוהג במכונית שבה רפידות בלמים עם אסבסט "עובד באסבסט?" האם כבאי הלובש מדי פעם חליפה שבה אסבסט הוא "עובד באסבסט?" לשיטת התובעות העובדה שהמנוח עבד בין השאר גם בטיפולי בלמים הכוללים רפידות אסבסט מגדירה אותו כ"עובד באסבסט". ממילא, העובדה שהמעסיק לא הגן עליו כראוי והמדינה לא פיקחה כראוי על התנהגות המעביד, מבססים עילת תביעה נגדן. אלא שהמחוקק נקט שיטה מדוייקת יותר והתקנות מ - 1984, מבהירות היטב על מי חלות הנורמות הקבועות בהן. התקנות לא נקטו איסור מוחלט לעבודה עם אסבסט בכל תצורותיו (למשל, כשהוא מוצק), אף לא איסור מוחלט לחשיפה לאבק אסבסט. נקבעה "חשיפה משוקללת מרבית מותרת" (משמע, שכל חשיפה פחותה מזה - מותרת) שהגדרתה: "הרמה המשוקללת המרבית של אבק מזיק באויר, באזור הנשימה של העובד, אשר עד אליה מותרת חשיפה במשך יום עבודה בן 8 שעות מתוך יממה". בתוספת השניה לתקנות נקבע: "חשיפה משוקללת מרבית לאסבסט לכל סוגיו המותרת ל - 8 שעות בשיעור 0.2. סיב / סמ"ק אויר". המחוקק אף הגדיר במדוייק את הביטוי "סיבי אסבסט" כ"סיבים של אסבסט שארכם עולה על 5 מיקרון וקטרם קטן מ-3 מיקרון, והיחס בין ארכם לקטרם גדול מ-3;" משטר הבטיחות שמפורט בתקנות אינו מיועד לכל אדם אשר נטען לגביו באופן מופשט שהוא "עובד באסבסט", אלא ספציפית ל"עובד חשוף לאבק מזיק" שהוגדר כ"אדם החשוף עקב עבודתו החלקית או המלאה 200 שעות בשנה לפחות, לאבק מזיק באויר ברמה העולה על מחצית החשיפה המשוקללת המרבית המותרת ולאסבסט וסיבי אסבסט - על 0.1 סיב/סמ"ק" מכלול הוראות אלה יוצר הסדר ברור: נקבעה רמת חשיפה מותרת לאבק מזיק. נקבע שעובד החשוף לאבק מזיק הוא מי שחשוף עקב עבודתו במשך לפחות 200 שעות בשנה למחצית החשיפה המירבית המותרת. ממילא, כל מי שחשוף חשיפה פחותה מזו בוודאי שאינו עובד החשוף לאבק מזיק - וכללי ההתנהגות שנקבעו בתקנות מ - 1984 כלל לא חלים עליו. בחוות-דעתו פירט ד"ר מיימן את רמות החשיפה לאסבסט שנמדדו אצל מכונאי רכב תוך ביצוע טיפולי בלמים. הנתונים שפירט התייחסו לחשיפה לסיבים באורך המפורט בתקנות (דהיינו שאורכם יותר מ - 5 מיקרון), ומהם עולה כי מכונאי המטפל בבלמים של מכוניות פרטיות נחשף לריכוז של פחות מ - 0.05 סיבים לסמ"ק - פחות מרבע החשיפה המירבית המותרת ופחות מחצי מהסף שתחתיו כלל אינו נחשב ל"עובד באבק מזיק". בטבלה מפורטת רמת החשיפה במהלך פעולות שונות (שבהן כמדומה עסק גם המנוח באותן הזדמנויות שבהן עשה טיפולי בלמים): נשיבת אבק עם אויר דחוס (0.10), ניקוי רפידות עם מברשת יבשה (00.9), השחזה ידנית (0.12), השחזה במכונה (006). בעת הורדת ניטים, סמרור רפידות בניטים והחלפת הרפידות לא נחשף העובד כלל לסיבי אסבסט - ובממוצע בשילוב המשימות הוא נחשף לריכוז סיבי אסבסט של 0.04 סיבים לסמ"ק אוויר. יובהר, שכל חשיפה כזאת נמשכת שניות או דקות, כאורכה של הפעולה הספציפית. כאשר נשקלל את הנתונים כך שייוחסו ליום עבודה שלם של 8 שעות (כדרישת התקנות), המספרים יהיו אף נמוכים מזה - ובהרבה. משמע, עובדים במוסך רגיל (בשונה מעובדי מוסך המתמחה בהשחזת רפידות) העורכים "טיפולי בלמים" אכן אינם עובדים ה"חשופים לאבק מזיק", בדיוק כפי שסבר המפקח ממשרד העבודה. ממילא לא חלים עליהם כללי ההתנהגות שבתקנות מ-1984, אין חובה להגן עליהם באמצעים המפורטים באותן תקנות ואין על המדינה לפקח על המעביד ולוודא שיעבדו בכפוף לאותם כללי התנהגות (ולפני 1984, בוודאי שהנורמה היתה עוד פחות קפדנית). מכיוון שנתוני עבודתו של המנוח פורטו קודם, אין טעם להתעמק באומדנות שפירט ד"ר מיימן לגבי מכונאים "בדרך כלל". המנוח עסק מדי פעם גם ב"טיפולי בלמים", בשיעורים שפורטו קודם ויחד עם עובד נוסף שחלק עמו את העבודה. זה קרה פעמים אחדות בשנה, ואז נחשף המנוח, לכל היותר, באותה רמת חשיפה שפורטה קודם ואשר גם היא אינה מכניסה אותו בגדר "עובד החשוף לאבק מזיק". חשיפתו של המנוח לאבק אסבסט היתה בפועל בסדרי גודל שונים, נמוכים בהרבה, משנדרש בתקנות כדי שיחשב ל"עובד החשוף לאבק מזיק". ממילא, מעסיק שהעסיקו כך, לא הפר את חובותיו עפ"י התקנות והמדינה שפיקחה על אותו מעסיק, לא הפרה את חובותיה כלפי העובד. היש להחיל על עובדים כתובע נורמת זהירות מחמירה יותר מזו שבתקנות? בחקירות העדים ובסיכומיהן, הלינו התובעות על שמפקח העבודה לא הזהיר את המנוח מפני הסכנה שבעבודה עם אסבסט ועל כך שדבק בנורמות שנקבעו בתקנות. בסיכומיהן גם תקפו את חוו"ד ד"ר מיימן וטענו שאין סף מינימאלי של חשיפה לאסבסט, שמתחתיו אין סכנה להתפתחות מזותליומה. לדעתן, המומחה התעלם מכך שכל אחת מהפעולות שפירט גרמה למנוח העבודה ל"תוספת סיכון" לחלות במחלה. אכן, מי שנחשף למעט אבק אסבסט נמצא בסיכון גדול יותר ממי שלא נחשף לו כלל. למעשה, לתובעות מחלוקת לא עם ד"ר מיימן, אלא עם מתקין התקנות. משמעות טענתן היא ניסיון לקבוע נורמת זהירות של "אפס סיכון", או משהו מאוד קרוב לכך. הדבר נעשה, תוך התעלמות מההנחה הגלומה בתקנות, שחשיפה מתחת לרף שנקבע משקפת סיכון סביר (ולכן היא מותרת) וחשיפה מתחת לרף נמוך יותר, משקפת סיכון כל-כך קטן, עד שאפילו אינה מחייבת פיקוח. לא בוססה טענה שראוי היה להציב רף זהירות מחמיר יותר משקבעו התקנות מ-1984. כפי שהסביר ד"ר מיימן, לא נוהגת בתחום הבטיחות והגיהות נורמה של "אפס סיכון", אלא, נורמה של "סיכון סביר". למעשה, כאלה הן הנורמות שמחיל המשפט בכל תחום כמעט. ברור, למשל, שהמבקש "אפס סיכון" בנהיגה (גורם מוות של מאות ישראלים מדי שנה), יכול להשיג זאת ע"י איסור מוחלט של שימוש במכוניות. לא זו נקודת האיזון שבה בחר המחוקק. בפועל היה הסיכון שבעבודת המנוח קטן מאוד. ראיה עקיפה לכך ניתן ללמוד מגורלם של עובדים דומים למנוח: אלפים רבים של עובדי מוסכים רגילים (שלרוב היקף עבודתם בטיפולי בלמים גדול משל המנוח) נחשפו במרוצת השנים לסיכונים גדולים משל המנוח. גם הם לא הוגנו ולא פוקחו כ"עובדים באסבסט". אילו היה ממש בתיזה של התובעות, היו בוודאי רבים מהם חולים במזותליומה. אלא, שזו נותרה מחלה נדירה מאוד, שד"ר גרייף, למשל, פגש בכל הקריירה שלו רק כעשרה אנשים שחלו בה. למעשה, לא הובאה ראיה לכך שחוץ מהמנוח חלה במחלה אדם נוסף כלשהו על רקע של חשיפה כה קטנה לאבק אסבסט. היקף תחלואה זה, כשלעצמו, מצביע לכאורה על סבירות הנורמות שבתקנות. אחריות המושב הנתבע 1, "אמציה", היה בתחילה (עד שעבר הפרטה) מושב שיתופי, אגודה שיתופית שהמנוח היה חבר בה וחבר הנהלתה. גוף כזה נוהל באופן דומה לנהולו הפנימי של קיבוץ. התובעות מתייחסות אליו כאל "מעביד" של המנוח. בסיכומיו טוען הנתבע 1 שעפ"י דין לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד בין חבר אגודה שיתופית לבין האגודה. הטענה נכונה, אך לשם קביעת זהותו של מי שנושא בחובות מעביד בדיני הנזיקין, אין מיון זה מכריע כלל. המנוח ניהל את בית-המלאכה בשנים 1980 - 1994. בתחילה פעל "מטעם" המושב, אך אחרי 1987, בעקבות "הפרטה" הוא עשה זאת באופן עצמאי (ממילא לא ניתן לייחס למושב כל אחריות בגין מעשים שעשה המנוח כעצמאי). בכל התקופה הזאת, המנוח לא קיבל הוראות מאיש ולא התייחס לאיש כאל מי שמוסמך לומר לו כיצד לעבוד. הוא שקבע את סדרי העבודה, את שיטות העבודה ואת אמצעי המגן והוא שהיה הסמכות המקצועית במקום. בכל הנוגע לבית-המלאכה, המנוח הוא שהיה ה"אורגן" של המושב, שמכח מעשיו או מחדליו חב המושב. כל שידע המושב אודות מה שהתרחש במקום העבודה שניהל המנוח, הוא ידע מכח ידיעתו של המנוח עצמו - וגם להפך: ככל שהתרשל המושב, התבטאה התרשלות זו במעשים ובמחדלים של המנוח עצמו. התובעות טוענות שהמנוח לא ידע אודות הסכנה שאליה נחשף וגם לא היה עליו לשער אותה. אם זו אמת, ניתן לומר דברים זהים גם לגבי המושב עצמו ואין בסיס לייחס למושב חבות בנזיקין. הודעות צד ג' נגד המבטחות נגזרות מהתביעה נגד המושב והן ידחו יחד עמה. לאור כל האמור, התביעה והודעות צד ג' - נדחות. המנוח מת ביסורים קשים והותיר את בני משפחתו באסונם ובכאבם המר. בנסיבות טראגיות אלה, אין צו להוצאות. מקרי מוותמוות בתאונת עבודהחשיפה לחומרים מסוכניםאסבסט