מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא לקיחת הלוואה מאישה קשישה: בפני תביעה להשבת כספים אשר מסרה התובעת לנתבעים. התובעת והנתבעת 1 הינן קרובות משפחה. התובעת היא דודתה של הנתבעת 1. הנתבעים 1-2 הינם זוג נשוי. התובעת טוענת כי הינה קשישה ונכה - עיוורת בשתי עיניה. התובעת טוענת כי שוכנעה בידי הנתבעים 1-2 לעקור מעיר מגוריה, טירת הכרמל ולעבור להתגורר בשכנות לדירת הנתבעים בעיר שלומי, תוך הבטחה כי הללו יסייעו לה באופן שוטף. לטענת התובעת, עם מעברה לשלומי, התברר לה כי הדירה אשר שכרה קטנה יחסית ולפיכך ביקשה מן הנתבעים 1-2 לסייע לה למצוא מבנה מגורים נייד אשר יתאים לצרכיה. לטענת התובעת, הנתבעים הודיעו לה כי עלות של מבנה שכזה הינה כ 25,000 ₪ ברם שכנעו אותה, בעלות של 70,000 ₪ לעבור לגור ביחידת דיור אשר תיבנה בצמוד לדירת מגוריהם ותהא בגודל של כ 55 מ"ר. התובעת טוענת כי לבקשתם של הנתבעים 1-2 כי תלווה להם סך של 10,000 ₪, היא נתנה להם 10,000 ₪ במתנה מתוך תקווה כי יסעדו אותה ויסייעו לה בהיותה נכה. התובעת טוענת עוד, כי לאחר שהסכימה להצעת הנתבעים 1-2 בדבר הקמת יחידת המגורים בצמוד לדירתם, העבירה להם 70,000 ₪ במזומן בהזדמנויות שונות, אך התברר לה כי הנתבעים 1-2 בונים למעשה שתי יחידות דיור, לטענתה, תוך שימוש בכספה. לטענת התובעת, ביקשה הנתבעת 1 כי התובעת תחתום עבורה על כתב ערבות לשם נטילת הלוואה מן הבנק לצרכי סיום הליך הבניה, אלא שהתובעת סירבה לעשות כן ודרשה מן הנתבעת 1 הסברים מדוע זה נבנו שתי יחידות דיור, אשר נדרש כסף להשלמתן, תחת סיום בניית יחידת הדיור המובטחת. התובעת טוענת כי הנתבעים הודיעו לה שאינם יכולים לסיים את הבניה בהעדר מימון וכי ישיבו לה את כספה וכי מנקודה זו ואילך עלו יחסי הצדדים על שרטון והתובעים סירבו להשיב לה את כספה. התובעת טוענת כי הנתבעים ניצלו את אמונה ואת מצבה הבריאותי הרופף וגזלו את כספה. כן, טוענת התובעת כי גילתה שהיחידה אשר נבנתה בידי הנתבעים 1-2, נבנתה ללא היתר. התובעת טוענת כי נפל פגם של ממש בכריתת ההסכם בינה לבין הנתבעים 1-2 ולפיכך ההסכם בטל. לחלופין, טוענת התובעת כי היה ויקבע כי אכן קיים הסכם בין הצדדים, הרי שדינו להתבטל נוכח הפרתו היסודית בידי הנתבעים אשר לא השלימו את עבודת הבניה ביחידת המגורים המובטחת. התובעת טוענת כי השימוש אשר עשו הנתבעים 1-2 בכספיה להקמת יחידת דיור נוספת מהווה הטעיה ולפיכך הפרה נוספת של ההסכם, כמו גם בניה בלא היתר. התובעת טוענת אף לעשיית עושר ולא במשפט ותובעת ביטולה של המתנה אשר נתנה לנתבעים 1-2 ע"ס 10,000 ₪ ומכאן תביעתה זו. הנתבעים טוענים כי ביקשו להיטיב עם התובעת, קרובת משפחתם, אך בשל התנהלותה, מצאו עצמם בקשיים כלכליים של ממש. הנתבעים טוענים כי דווקא התובעת היא זו אשר פנתה אל הנתבעת 1 ויזמה את המעבר מטירת הכרמל לשלומי, תוך שהנתבעת 1 הציעה לה סיוע בכל שתידרש. לטענת הנתבעים, התובעת הלינה על מבנה מגוריה הבנוי מחומרים קלים כי הוא אינו נוח ואינו מתאים לצרכיה. לפיכך הוסכם בין הצדדים על הקמת יחידת מגורים בצמוד לדירת הנתבעים וכי לצורך השלב הראשוני של הקמת שלד היחידה בלבד, תשלם התובעת לנתבעים סך של 70,000 ₪. הנתבעים טוענים כי הוסכם בין הצדדים כי לאחר השלמת השלד תשלם התובעת לנתבעים 1-2 סכום נוסף הדרוש לצורך גימור היחידה בהתאם לצרכיה. לטענת הנתבעים הוסכם בין הצדדים כי התובעת תוכל לעשות שימוש ביחידה לשארית חייה בלא לשלם לנתבעים כל תמורה כספית נוספת. הנתבעים טוענים כי על אף העלויות אשר עלו הרבה על הסך של 70,000 ₪ , הם גמרו אומר לכבד את ההסכמה עם התובעת והקימו עבורה את שלד יחידת המגורים. הנתבעים טוענים כי על מנת לכסות את העלויות הנוספות להן נדרשו ולצמצם בעלויות הבניה , החליטו להקים יחידת מגורים נוספת בשטחם. הנתבעים טוענים כי עם השלמת השלד בניגוד למוסכם בין הצדדים, סירבה התובעת להעביר לידיהם את הסכום הדרוש לצורך גימור היחידה וזאת בטענה כי התחייבו בפניה לבנות את כל יחידת המגורים בסך של 70,000 ₪ בלבד. הנתבעים טוענים כי דווקא התובעת היא זו אשר הפרה את הסכם ביניהם תוך שהיא גורמת להם נזקים של ממש ומשכך יש לדחות את התביעה כנגדם. עוד טוענים הנתבעים כי המתנה אשר ניתנה להם ע"ס 10,000 ₪ ניתנה להם לפני האירועים נשוא כתב התביעה ומבלי קשר אליהם. דיון : כאמור, תובעת התובעת את השבתם של הכספים אשר מסרה בידי הנתבעים 1-2 בסך של 70,000 ₪ בגין הסכם אשר נכרת בין הצדדים. אין חולק כי נכרת הסכם בין הצדדים, האם נפל פגם בכריתתו כטענת התובעת ולפיכך הוא בטל ? הוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי) באשר לביטולו של הסכם, מפרטות מספר מקרים בהם ההסכם אשר נכרת בין הצדדים בטל ומבוטל. התובעת טוענת כי הנתבעים הטעו אותה במסירת מידע כוזב אודות היקף ההשקעה הכספית הנדרשת להשלמת יחידת הדיור וכי ניהלו עימה מו"מ שלא בתום לב תוך ניצול מוגבלותה הגופנית. עוד טוענת התובעת כי התברר לה שהיחידה נבנתה בלא היתר בניה כדין. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן." התובעת טוענת כי הנתבעים הטעו אותה בטרם כריתתו של ההסכם ביניהם ומסרו לה נתונים כוזבים אודות היקף ההשקעה הנדרשת להשלמת יחידת הדיור. התובעת לא הציגה כל ראיה בדבר המידע אשר נמסר לה בטרם כריתת ההסכם. עדותה שלה בלבד, שהינה עדות בעל דין, על כל המשתמע מכך, היא הראיה היחידה באשר למידע אשר נמסר לתובעת בשלב הטרום חוזי. התובעת טוענת כי נמסר לה שהיחידה כולה - כולל השלד והגימור יעלה 70,000 ₪ ונתון זה הינו כוזב ומטעה באופן המצדיק ביטול ההסכם. מן הראיות אשר הציגו הנתבעים, דוגמאת כתב הכמויות (נספח א' לנ/4) עולה כי הנתבעים עצמם למדו על עלותן של שתי יחידות הדיור בשלב מאוחר הרבה יותר משלב כריתתו של ההסכם, שהרי כתב הכמויות ניתן כבר במהלכה של העבודה בשטח, כך שלא ניתן היה למסור נתונים מטעים לתובעת, שלא היו אף בידיעת הנתבעים. מעבר לכך, בנסיבות נשוא התובענה, הנתבעים העידו בפני ועדותם זו מהימנה עלי כי כאשר נודע להם על היקף ההשקעה הכספית הנדרשת לבנית השלד, החליטו על אף שזו עלתה על המתוכנן לכבד את ההסכמה עם התובעת ולהשלים את יתרת הסכום הנדרש לבניית השלד על חשבונם (ראה סעיף 19 לנ/4), כך שסבורני כי הנתבעים לא הטעו את התובעת. במאמר מוסגר יאמר כי טענה זו של התובעת להטעיה תמוהה שהרי התובעת מלינה על כך כי נמסר לה מידע ונדרש ממנה תשלום של עלות פחותה הרבה יותר ממה שעלתה הקמת שלד היחידה בפועל. לו היתה התובעת מלינה כי נגבו ממנה כספים מעל לעלות בפועל, היתה טענתה להטעיה ברורה, ברם כאשר הנתבעים מרצונם החופשי ובהגינותם מעדיפים לכבד את ההסכמה אליה הגיעו עם התובעת ומשלימים מכיסם את עלות השלד, לא ברור מדוע טוענת התובעת להטעיה. אף אם אלך בגישת התובעת ואניח כי בנסיבות בהן נכרת המו"מ היה על הנתבעים לערוך בירור מקיף באשר לעלות הבניה ולאמר לתובעת כי הקמת השלד ויחידת הדיור בכלל תעלה יותר מ70,000 ₪, הרי שלא מצאתי פסול בהתנהלות הנתבעים שחסו על כספה של התובעת ונטלו ממנה עלות מופחתת בסך של 70,000 ₪ בלבד. אשר להיתר הבניה, התובעת לא הניחה תשתית ראייתית כלל לכך כי הנתבעים הודיעו לה שליחידות אשר עתידות להיבנות יש היתר בניה. אמנם בתיק מצוי אישור הועדה המקומית לתכנון ובניה כי הבניה במקרקעי הנתבע 2 נעשית ללא היתר כדין, אך התובעת לא הוכיחה בפני כי נמסר לה נתון אחר וכי על בסיס זה התקשרה עם הנתבעים בהסכם. ההיפך, התובעת מעידה כי היא שאלה את הנתבעים באשר להיתרי הבניה והללו אמרו לה ש"הכל בסדר" וכי שילמו למהנדס על מנת שיגיש את הבקשה להיתר (ראה עמ' 4 שורות 27-29 לפרוטוקול). הנה כי כן, ידעה התובעת את מצבו של היתר הבניה לאשורו ואף בכך לא הוטעתה התובעת על ידי הנתבעים בשלב אשר קדם לכריתת ההסכם ביניהם. מבין השיטין, עולה כי התובעת היא זו אשר פנתה לאחר הגשת התביעה לועדה המקומית לתכנון ובניה, במטרה לבדוק באם קיים היתר ליחידות הדיור אשר נבנו בידי הנתבעים אם לאו. למעלה מן הצורך יאמר כי לטעמי כשם שעשתה זאת התובעת לאחר הגשת התביעה וטעמיה עימה למעשה זה, יכולה היתה לערוך בירור בעניין עוד בטרם כריתת ההסכם, באם לא הסתפקה בנתונים אשר מסרו לה הנתבעים ושבהם לא נפל כל פגם. הוראת סעיף 18 לחוק החוזים קובעת כי "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה." התובעת טוענת כי הנתבעים ניצלו את מצב בריאותה על מנת לשכנע אותה להתקשר עימם בהסכם האמור , אלא שתנאיו של הסכם זה לא זו בלבד שאינם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, כי אם מטיבים עם התובעת, לעין שיעור. הנתבעים ביקשו לסייע בידי התובעת, ולכן בהתאם לתנאי ההסכם בנו עבורה ולשימושה יחידת דיור בצמוד לדירתם, גבו ממנה סכום שאינו מכסה את מלוא עלות בניית השלד ונשאו ביתרה מכספם שלהם. בודאי שלא ניתן לטעון כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל באשר לתובעת . התמונה המתקבלת מן ההסכם אשר נכרת בין הצדדים היא דווקא רצונם של הנתבעים לסייע לתובעת ולא לנצל את מצבה הבריאותי הרעוע וחולשותיה. הנה כי כן לא מצאתי עילה לביטול ההסכם ואף אם הודיעה התובעת לנתבעים על ביטולו של ההסכם, מה שלא הוכח בפני כי אכן נעשה, הרי שלא היתה לה כל עילה שבדין לעשות כן. אבחן איפוא, מהו תוכן ההסכם בין הצדדים ? טוענת התובעת כי הוסכם בין הצדדים כי הנתבעים יקימו עבורה יחידת דיור בצמוד לבית מגוריהם, בתוך שלושה חודשים וכנגד תשלום מטעמה אשר לא יעלה על סך של 70,000 ₪. כאשר נשאלה התובעת האם במסגרת ההסכם נכללו אף חלוקה מיוחדת של המחיצות ביחידת הדיור, השיבה התובעת כי "אני אמרתי שנגיע למחיצות, אז תעשו בחשבון שיהיה לי מקום בשביל דוש, מכונת כביסה, שירותים ובידה, זה נכון , אבל זה לא לוקסוס..." (ראה עמ' 3 שורות 30-31 לפרוטוקול) "כשהתחלנו לדבר על בניה, שאלתי מה זה כולל. הם אמרו שהם בונים בשבילי את המידות שהזכרתי קודם. שאלתי מה זה כולל אמרתי שאני זקנה, שאלתי אם תהיה פלדלת , אמרו לי כן. שאלתי אם יהיו רשתות ואמרו לי שכן. לא שאלתי איזו רצפה. להיפך הבעל שלה אמר שבחוץ יהיה לי דשא והכל. איזה לוקסוס ביקשתי?" (ראה עמ' 4 שורות 1-4 לפרוטוקול). כאשר נשאלת התובעת באם הדבר סביר בעיניה כי כל הדברים אותם ביקשה מן הנתבעים ובכלל זאת בנייתה של היחידה יהיו בעלות של 70,000 ₪ בלבד השיבה התובעת כי "אני לא יודעת, לא הלכתי לבנות, לא מגרש, לא דלת ולא בית שימוש, "קומפלט דודה יהיה לך, הכל" (ראה עמ' 4 שורות 15-16 לפרוטוקול). התובעת נשאלת שמא לא הבינה את תוכן ההסכם לאשורו וכי אותם 70,000 ₪ הינם עבור השלד בלבד והיא משיבה "זה לא מעניין אותי, אני אמרתי 70,000 ₪, אם לא, לא בונים" (ראה עמ' 5 שורות 10-11 לפרוטוקול). התובעת עומדת על כך כי תוכן ההסכם היה בנייתה של יחידת מגורים מושלמת ובכלל זאת איבזור פנים וגימור בהתאם לדרישות התובעת, בידי הנתבעים תמורת תשלום הסך של 70,000 ₪ מטעמה של התובעת, עבור זכות השימוש ביחידה אשר תיבנה, לשארית חייה של התובעת. הנתבעים מאידך, טוענים כי הוסכם בין הצדדים על בניית שלד היחידה בלבד כנגד תשלום של 70,000 ₪ וכי לאחר בניית השלד אמור היתה התובעת לשלם עבור גימור , בהתאם לצרכיה ולרצונה. הנתבע 1 העיד : "ש. כמה עולה גימור? ת. מה שיהודית תרצה, יש ב 70,000 ₪ וב 200,000 ש"ח. היא תשלם את שלב הגימור, בוודאי, זה ההסכם. ההסכם היה שהיא נותנת לי 70,000 ₪ עבור השלד" (ראה עמ' 10 שורות 1-2 לפרוטוקול). הנתבעת 2 העידה כי הכספים בסך 70,000 ₪ נלקחו מן התובעת בהתאם לשלבי הבניה והתובעת עודכנה בכל שלב ושלב ובהתאם מסרה בידי הנתבעת 2 יפוי כח בחשבון הבנק שלה על מנת למשוך ממנו כסף. "כל שלב שעברנו, באתי לעדכן אותה ולפי זה גם לקחתי את הכסף." (ראה עמ' 14 שורה 4 לפרוטוקול). אף מעדות הנתבעת 2 עולה כי לתובעת היו דרישות שונות באשר ליחידת הדיור דוגמאת חלונות גדולים מאלומיניום , סורגים ולדלת פלדלת. "ש. היא ביקשה ממך יחידת דיור בסך 70,000 ? ת. לא, השלד בסך 70,000 ₪. מה שנבנה אח"כ , זה בהתאם לדרישה שלה והיא תשלם על זה". התובעת העידה בפני כי לא נערך הסכם בכתב בין הצדדים וכי סברה שמאחר ומדובר בקרובי משפחה אין בכך טעם. לאחר ששמעתי עדויות הצדדים, אני מקבלת בעניין תוכנו של ההסכם את גירסת הנתבעים אשר הינה מסתברת יותר,הגיונית יותר ומתקבלת על הדעת ואף נתמכת בעדויות שני הנתבעים אשר לא נסתרו אף בחקירתם הנגדית. אני ערה לכך כי הנתבעים הינם בעלי דין ונשואים זה לזו על כל המשתמע מכך, ברם עדויותיהם מקבלות סיוע מאופן התנהלותם כלפי התובעת, כעולה מעדויותיהם. כך למשל, עדותה של הנתבעת 2 לפיה היה בידיה יפוי כח למשיכת כספים מחשבונה של התובעת, ברם כאשר התגלעה המחלוקת בין הצדדים, פנתה הנתבעת 2 אל הבנק וביקשה לבטל את יפוי הכח אשר ניתן לה כאות לכנות מעשיה "יש לה רנטה גרמנית, פנסיה, יש לה כל מיני נכסים ואני לא נכנסת לזה. ה 5000 ₪ היו לצרכים שלה. מאז שהסתכסכנו ביקשתי מפקידת הבנק שתוציא אותי מיפוי הכח שנתנה לי לצורך פעולות בחשבון שלה" (ראה עמ' 14 שורות 10-12 לפרוטוקול). סבורני כי מי אשר כוונתיו לחמוס את כספה של התובעת, כפי שעשתה התובעת נסיון לטעון באשר לנתבעים, לא היה ממהר לבטל את יפוי הכח אשר ניתן לו מידי התובעת ולא היה ממהר לחסום את הדרך הישירה אשר ניתנה לו לחשבון הבנק של התובעת. הנתבע 1 העיד בפני בית המשפט כי פנה אל התובעת והציע לה את עזרתו לסיים את יחידת הדיור אשר היתה אמורה להיות עבורה. הנתבע 1 העיד בכנות גמורה כי לא היה סכסוך בין הצדדים וכי כל רצונם היה לסייע לתובעת "לא היה סכסוך. כשנגמר השלד, באתי לדודה ואמרתי לה שנגמר השלד וצריך להמשיך, היא אמרה שמבחינתה 70,000 ₪ זה הכל, אמרתי לה שזה לא היה הסיכום, אמרתי לה שנלך, נבחר ריצוף והכל כפי שהיא רוצה ונסיים את הדיור לפחות שלה ואת השניה תשאיר כי זו שלי ולא שלה ואנחנו נעזור לה. היא סירבה" (ראה עמ' 11 שורות 33 ואילך לפרוטוקול). גם הנתבעת 2 העידה על כך "גם אני פניתי לתובעת והודעתי לה. אמרתי לה שסיימנו את השלד עכשיו הגיע זמן לשלם עבור הגימור, היא אמרה שהיא לא יכולה. אנחנו פנינו לתובעת, לאחר שסיימנו את השלד, פנינו אליה.... אמרנו לה שמתחיל שלב הגימור. היא נלחצה מהקטע שיש עוד יחידת דיור נוספת וחשבה שזה על חשבונה ולא היתה מוכנה לשלם שוב דבר." (ראה עמ' 15 שורות 15-18 לפרוטוקול). נראה כי הדברים ברורים, הנתבעים פניהם היו לשלום ואילו התובעת דווקא, היתה זו אשר סירבה לכל פתרון שהוצע. הדבר תומך בעדויות הנתבעים ומהווה סיוע לאמור בעדויות אלו. אני קובעת איפוא כי סוכם בין הצדדים על תשלום של התובעת לנתבעים בסך 70,000 ₪ בתמורה לבניית שלד יחידת דיור. עוד הוסכם בין הצדדים כי לאחר מכן, תביע התובעת את רצונה באשר לגימור היחידה בהתאם לצרכיה שלה ואף תשלם על אותו גימור סכום נוסף בהתאם למה שידרש. הבניה, כך הוסכם בין הצדדים, תתבצע על קרקע השייכת לנתבעים (הנתבע 1 עתיד להעבירה על שמו, לאחר שקיבל אותה בירושה ויתר היורשים הסתלקו מחלקם בה) ולתובעת שמורה זכות השימוש ביחידה לשארית חייה. לאחר שקבעתי מה היה תוכנו של ההסכם בין הצדדים, אבחן האם ההסכם הופר בידי הנתבעים כטענת התובעת ? אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת מסרה בידי הנתבעים סך של 70,000 ₪ כמוסכם. הנתבעים מאידך הקימו את שלד היחידה אשר תוכננה עבור התובעת והתובעת מודה בכך בפה מלא. וכך העידה התובעת "אורית (הכוונה לנתבעת 2- מ.ק.נ) לקחה אותי בשטח כי זה בית ליד בית. היחידות הן במצב של שלד, אף אחד לא גר בהן" (ראה עמ' 5 שורות 1-2 לפרוטוקול). מאחר וקבעתי כי תוכנו של ההסכם היה הקמת שלד יחידתה של התובעת עבור הסך של 70,000 ₪, עמדו הנתבעים בתנאי ההסכם. וביתר שאת, הנתבעים העידו כי הקמת שלד היחידה עלתה הרבה יותר מ 70,000 ₪ ועניין זה לא נסתר בידי התובעת. הנתבעים נשאו ביתרה מכיסם תוך שהם מכבדים את ההסכמה אשר היתה להם עם התובעת. דווקא התובעת היא זו אשר לא עמדה בתנאי ההסכם. הוסכם עימה כי עבור הגימור תשלם את אשר ידרש בהתאם לצרכיה, אך התובעת סירבה לעשות כן והנתבעים אשר מצאו עצמם בלא יכולת כלכלית להוסיף ולשאת עוד בתשלומים עבור התובעת, נאלצו להותיר את יחידתה של התובעת במצב של שלד בלבד אשר אינו ראוי למגורים. התובעת טענה כי נוכח הפרת ההסכם בידי הנתבעים מגיעה לה השבת הסכומים אשר שילמה לנתבעים, אלא שכפי שנקבע לעיל, לא הנתבעים הם אלו אשר הפרו את תנאי ההסכם, כי אם התובעת היא זו אשר הפרה את תנאיו וסירבה לשאת בעלויות גימור יחידת המגורים שלה. סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א 1970 קובע כי "הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית". משכך, הזכות לביטולו של ההסכם עם התובעת, הינה לנתבעים והללו כבר הביעו רצונם להוסיף ולקיים את ההסכם וכפי שצויין לעיל אף היו נכונים לסייע לתובעת לסיים את הגימור ביחידת הדיור שלה, על מנת ליצור עבורה מקום מגורים לצידם. התובעת בחרה שלא לקבל את ידם המושטת של הנתבעים ודחתה את ההצעה לקיום החוזה בין הצדדים. הנתבעים יחד עם זאת, מעולם לא ביטלו את ההסכם בין הצדדים, אלא ניצבו חסרי אונים, בהעדר משאבים להשלים בעצמם את בניית היחידה של התובעת, כמו גם את היחידה שלהם עצמם. האם מגיעה משכך השבה לתובעת ? התשובה לכך הינה בהכרח שלילית שכן הזכות לביטול ההסכם עקב הפרה יסודית עומדת לנתבעים. סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע כי "(א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך" הזכות להשבה קמה עם ביטול החוזה מחמת הפרתו. ראה בעע"א 423/80 אבדני נ. קסוטו פ"ד לז (1) 701. הזכות להשבה קמה לשני הצדדים, אלא שבמקרה אשר בפני לא הוכח כי הנתבעים ביטלו את ההסכם. ההיפך, הנתבעים שבו והביעו רצונם בקיומו של ההסכם בין הצדדים. הנתבע 1 העיד בפני כי הותרת המצב על כנו, גרמה לו לשקוע בחובות כלכליים. כאשר נשאל מדוע הוא אינו משיב את הסך של 70,000 ₪ אותם קיבל מעם התובעת הוא השיב "כשאני הכנסתי את עצמי לביצה הזאת, נכנסתי לחובות מאד כבדים, באתי לעשות טובה ויצאתי בבעיה." (ראה עמ' 12 שורות 3-5 לפרוטוקול). הנה כי כן, לא עומדת לתובעת הזכות להשבה בהתאם להוראותיו של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), באשר לא היא הנפגעת מהפרת ההסכם בין הצדדים כי אם הנתבעים והתובעת דווקא היא זו אשר הפרה את ההסכם בסרבה לשלם עבור גימור יחידת המגורים. מאחר וזכות הביטול במקרה שכזה הינה לנתבעים, הנפגעים מן ההפרה והללו בחרו שלא לעשות כן, הרי שאין מקום להשבה. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי מעמדו של הנפגע מעניק לו יתרון המשתקף בכך שברירת הביטול מוענקת לו בלבד והמפר אינו יכול על ידי פעולה חד צדדית שלו להביא לביטול ההסכם ולכפות השבה. השופט ברנזון הטיב לבטא עקרון זה כאשר קבע "קונה נכס ששילם חלק ממחיר המכר, לא תעמוד לו הזכות להשבת כספו כשהוא מפר את החוזה והמוכר מוחל לו את עוון ההפרה ומוכן מצידו לבצע את החוזה על אף ההפרה" ראה בע"א 336/66 דגן נ. פרשטמן פ"ד כ (4) 382. בספרם של המלומדים נילי כהן ודניאל פרידמן "חוזים" נדונה שאלת ההשבה במקרה שהחוזה הגיע אל סיומו בפועל באופן שהוברר שאין דרך בה יכול הנפגע להביא לביצועו ורק אז קמה לשני הצדדים זכות ההשבה, אף אם ביצוע החוזה נמנע עקב פעולת המפר ואפילו הנפגע לא שלח הודעת ביטול. אין הדבר כן במקרה אשר בפני, שכן ניתן, לו יחפצו הנתבעים, להשלים את בניית היחידות מכספם שלהם. ויוער כי הוצע בידי המלומדים אשר לעיל לדרוש אף מן המפר את החוזה כתנאי להשבה, להראות בכמה עולה התועלת של שווי ביצוע החוזה, על הנזק אשר נגרם לנפגע. ראה ספרם של המלומדים נילי כהן ודניאל פרידמן "חוזים" כרך ד' תשע"א 2011 בעמ' 410. האם עומדת לתובעת עילה של עשיית עושר ולא במשפט ? התובעת טענה כי היא זכאית להשבה אף מכוחו של חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979, אך מן המקובץ לעיל עולה כי הנתבעים אינם "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת". כפי שכבר קבעתי, התקשרו הצדדים אשר בפני בהסכם ביניהם לפיו מסרה התובעת בידיהם סך של 70,000 ₪ והם בתמורה בנו עבורה שלד ליחידת מגורים על אדמתם והתעתדו להשלימו לכלל יחידת מגורים מוגמרת אשר תאפשר לתובעת לבוא ולהתגורר לצידם לשארית חייה. לא הוכח בפני איפוא, כי לתובעת עומדת עילה בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט. יודגש, בבחינת למעלה מהצורך, כי אף לו היתה נקבעת לנתבעים חובת השבה מכוחו של חוק עשיית עושר ולא במשפט, הרי שהנתבעים היו רשאים לנכות ממה שעליהם להשיב את מה שהוציאו או התחייבו להוציא או השקיעו באופן סביר להשגת הזכיה, כלומר הנתבעים היו רשאים לנכות מסכום ההשבה את אשר הושקע על ידם בבניית שלד היחידה לתובעת וסכום זה, כאמור, עולה עוד על מה שמסרה בידם התובעת, כך שאף מטעם זה היתה נדחית תביעת התובעת בעילה זו. האם רשאית התובעת לבטל את המתנה ע"ס 10,000 ₪ אשר ניתנה לנתבעים ? הוראות חוק המתנה, התשכ"ח 1968 קובעות כדלקמן : "(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן." לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלותם של הנתבעים וודאי שזו לא היתה מחפירה. אין כל פסול בכך שקרובי משפחה צעירים מחליטים לסייע לדודה מבוגרת נכה וערירית, להקדיש לצרכיה חלק מאדמתם ועל מנת שתהיה קרובה אליהם ויוכלו לסייע לה בחיי היום יום, הם מחליטים להשקיע ממשאביהם וזמנם ולבנות עבורה יחידת דיור. לא מצאתי כי יש בכך התנהגות מחפירה אשר תצדיק חזרת התובעת מן המתנה אשר נתנה לנתבעים בסך 10,000 ₪. התובעת לא הוכיחה התנהלות הנתבעים אשר תצדיק חזרה מן המתנה ובעדותה חזרה בה מטענתה בדבר התנהגות מחפירה "ש. את אומרת שהתנהגו אלייך באופן מחפיר , מה זה מחפיר ? ת. הם לא התנהגו יפה. בהתחלה היא באה ב 05:00 בבוקר בפיג'מה כי זה בית ליד בית. ש. מה זה התנהגות מחפירה, איך זה בא לידי ביטוי ? ת. לא אמרתי מחפירה , אמרתי לא יפה." התובעת לא הוכיחה במה מתבטאת אותה התנהגות מחפירה, שכן הנתבעים לא זו בלבד שניסו לעזור לה, בנו עבורה את שלד יחידת המגורים ואף כיסו מכיסם יתרת תשלום לאחר שמה שנתנה בידם התובעת לא הספיק להשלמת היחידה, אלא שאף הציעו עזרתם במימון השלמת הגימור. התובעת אף לא הוכיחה כי מצבה הכלכלי הורע בצורה ניכרת לאחר מתן המתנה ומשכך, אין אף מקום לאפשר לתובעת לחזור בה מן המתנה אותה נתנה לנתבעים. התובעת לא הוכיחה איפוא, כי ההסכם בין הצדדים כלל הקמת מלוא היחידה בסכום של 70,000 ₪ בלבד. התובעת אף לא הוכיחה כי הנתבעים הם אלו אשר הפרו את החוזה ומכוח זאת היא זו אשר ביטלה את ההסכם וזכאית להשבה מידם. יתרה מכך, לא הוכחה בפני עילה מכוחו של חוק עשיית עושר והתובעת אף לא השכילה להוכיח את התנאים לחזרה בה מן המתנה אשר נתנה לנתבעים בסך 10,000 ₪. סוף דבר, תביעת התובעת נדחית על כל רבדיה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 1000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 2500 ₪. הלוואה