נטען כי הנתבע נתן את השיקים לתובע, כשידע, כבר בעת מסירתם, כי הנתבעת בקשיים כלכליים, ולא תוכל לעמוד בהתחייבותה לפרעון השיקים. בכך גם פעל בחוסר תום לב ובמרמה כלפי התובע. מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא כתיבת צ'ק בידיעה שהוא יחזור: 1. עסקינן בתביעה כספית על סך של 119,354 ₪ נכון ליום הגשתה בתאריך 25.4.10. 2. התובע מחזיק בידיו 5 שיקים שנמשכו מחשבונה של הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") בבנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ סניף 679 (חיפה), מספר חשבון 56847, שלא כובדו, לפי פרטים כדלקמן: תאריך פרעון מספר שיק סכום השיק בש"ח 20.2.07 655 10,000 20.3.07 656 10,000 20.3.07 734 12,000 20.4.07 768 30,000 20.5.07 776 31,342 טענות התובע 3. השיקים לא כובדו ע"י הבנק, הגם שניתנו תמורת עבודה שביצע התובע לנתבעת, ומכאן חובתה של הנתבעת לשלם את תמורת השיקים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל ממועד הפרעון של כל שיק ושיק ועד ליום התשלום המלא בפועל. 4. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") חייב לשלם לתובע את תמורת השיקים מהטעמים הבאים: א. הוא ערב אישית בע"פ לפרעון השיקים, כאשר ערבות זו ניתנה הן במהלך מסירת השיקים לתובע וגם לאחר מכן במספר פעמים. ב. מכח דיני "הרמת מסך" של הנתבעת, שכן נתן את השיקים לתובע, כשידע, כבר בעת מסירתם, כי הנתבעת בקשיים כלכליים, ולא תוכל לעמוד בהתחייבותה לפרעון השיקים. בכך גם פעל בחוסר תום לב ובמרמה כלפי התובע. טענות הנתבע 5. הנתבע בכתב הגנתו טוען כדלקמן: א. הוא מכחיש כי נתן ערבות אישית לפרעון השיקים. לגרסתו כל פעולתו במסירת השיקים לתובע וחתימתו עליהם היתה כאורגן של החברה, אך לא נתן ערבות אישית ולא התכוון לתת ערבות אישית לפרעונם. ב. אין הצדקה להרמת מסך במקרה הנדון, שכן בזמן מסירת השיקים לתובע לא ידע כי הנתבעת לא תוכל לפרוע את השיקים. אי פרעון השיקים נבע ממצוקה כלכלית ועסקית אליה נקלעה הנתבעת במהלך ניהול העסקים הרגיל. לכן לא ניתן לומר כי פעל במסירת השיקים בחוסר תום לב ביחסיו עם התובע ו/או תוך מטרה להונות אותו או לרמותו. דיון והכרעה 6. שתי שאלות עומדות להכרעה בתובענה זו כדלקמן: א. האם התובע הוכיח כי הנתבע ערב אישית לפרעון חוב השיקים של הנתבעת נשוא תובענה זו? ב. האם התובע הוכיח כי יש הצדקה במקרה הנדון להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת? 7. טרם שנעסוק במערכת היחסים שבין התובע לנתבע, מן הראוי לברר את מערכת היחסים שבין התובע לנתבעת. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה. ב"כ התובע ציין בישיבת יום 5.3.12 כי שלח את מסמכי בית הדין לנתבעת ויש לו אישור של חברת הדואר, הוא יבדוק מי קיבל את אישור המסירה באמצעות רשות הדואר. הנתבע באותה ישיבה ציין כי למיטב ידיעתו הוא לא קיבל את המסירה בשם הנתבעת. עד היום לא עדכן ב"כ התובע מי קיבל את אישור המסירה. יחד עם זאת, לישיבת יום 5.3.12 הוזמנה הנתבעת כדין ויש חתימת מקבל הדומה מאד לחתימתו של הנתבע על תצהירו נושאת תאריך 27.10.11. זימון לדין זה נשלח ע"י ביהמ"ש. זימון זה גם נשלח לכתובתו של הנתבע, כמופיע בכתב התביעה, וזו גם כתובתה הרשומה של הנתבעת (שד' הנשיא 8 חיפה) כעולה מנסח רשם החברות שהוגש וסומן ת/2. ההנחה הסבירה היא כי הנתבע חתם על הזימון האמור בשם הנתבעת, בהיותו בעל תפקיד בה. לכן מדובר במסירה כדין לנתבעת. משהוזמנה הנתבעת כדין לישיבת יום 5.3.12 ולא התייצבה, ולכן זכאי התובע לקבל נגדה כבר בשלב זה פס"ד בהתאם לכתב תביעתו. על כן, אני מחייב הנתבעת 2 לשלם לתובע את סכום התביעה בשיעור של 119,354 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה בתאריך 25.4.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15,000 ₪, שגם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פס"ד זה ועד ליום התשלום המלא בפועל. שאלה א' - האם התובע הוכיח ערבות אישית שנתן לו הנתבע? 8. כאמור, טוען התובע כי הנתבע ערב אישית בע"פ לשיקים בעת מסירתם לו, ואף חזר על ערבותו זו מספר פעמים לאחר מכן. 9. אכן אין חובה כי ערבות תהא בכתב. סעיף 3 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, קובע כי: "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושים...". מהאמור לעיל עולה כי אין דרישה לצורה מסוימת בכדי שתיווצר ערבות, ויחולו עליה דיני החוזים הרגילים. היינו - ערבות יכולה להיות גם בע"פ. ראה לעניין זה: ע"א (ת"א) 2224/08, רוני נתן נ' ששת רשת חנויות כלי בית ומתנות בע"מ. ת"א (עפולה) 1634-11-09, יצחק נ' מלכה. 10. יחד עם זאת, ולנוכח העובדה כי חוזה ערבות אינו חוזה רגיל לחלוטין, כיוון שיש בו פוטנציאל ליצור חיובים משפטיים וכלכליים חמורים ביותר כלפי הערב, יש לנהוג בכובד ראש כשבאים לבחון את התנאים להתקיימותה של ערבות בע"פ. על כך אמר ביהמ"ש בע"א (ת"א) 1011/01 ניצולת הקרטל בע"מ נ' דניר דננברג בע"מ, שגם אומץ בע"א (ת"א) 2224/08 ות"א (עפולה) 1634-11-09 שהוזכרו לעיל, כי: "באשר לפן המשפטי - אני סבורה כי על אף שמסמך בכתב אינו נדרש ליצירתה של ערבות כתנאי קונסטיטוטיבי, יש מקום לדרוש קיומו של מסמך בכתב כאמצעי להוכחתה של הערבות או ראיה פוזיטיבית אחרת מעבר לדברים בע"פ שהועברו...". באותו פס"ד (ע"א (ת"א) 1101/01) צויין כי למשל ערבות אישית שניתנה עפ"י הנטען בשיחת טלפון בודדת, צריך שתיתמך בראיה פוזיטיבית אחרת מעבר לדברים שנאמרו בע"פ, דוגמת החלפת מסמכים והבהרות בכתב בזמן אמת אודות אותה ערבות בע"פ שניתנה. 11. הדרישה המחמירה להוכחת קיומו של חוזה ערבות בע"פ נועדה על מנת למנוע מצב שיחסי הערבות נוצרו מהרהורי לבו של הנושה. השווה לעניין זה: ע"א 714/87, נתן שר נ' קלמן כהן, פד"י מג (3), 159, 162. ת"א (ת"א) 35397/06, מולטי פלסט בע"מ ואח' נ' יואל. 12. האם התובע עמד ברף ההוכחה דלעיל, והוכיח כי הנתבע נתן לו ערבות אישית לפרעון השיקים? לטעמי התשובה שלילית ולהלן נימוקיי: א. התובע לא צירף כל ראיה פוזיטיבית נוספת בכתב, שנשלחה בזמן אמת לנתבע, על מנת שנוכל ללמוד ממנה על ערבותו האישית של הנתבע (כנדרש בפסיקה דלעיל). ב. האמור בס"ק (א) מקבל משנה תוקף ומשמעות לנוכח עדותו של הנתבע בחקירתו הנגדית, כי השיקים שהוא מחזיק ביד, נשוא תובענה זו, הם שיקים אחרים שנמסרו לו לאחר ששיקים ראשונים חזרו ולא כובדו ע"י הבנק (עמ' 6 לפרו' ש' 10-13). כשנשאל אם כן מדוע לא דאג לקחת איזשהו מסמך בכתב מהנתבע לעניין ערבותו לשיקים החדשים האמורים, השיב כי הוא לא יודע מה זו ערבות, והדבר גם לא עלה לו בראש (עמ' 8 לפרו' ש' 5 וש' 13). בהמשך אף טען כי: "אני אדם אהבל. אני מאמין לכל בן אדם..." (עמ' 8 לפרו' ש' 30). תשובתו זו של התובע לא שיכנעה אותי שכן לא מדובר בבעל עסק חדש אלא באדם שמנהל עסק משנת 1994, כשהשיקים נמסרו במהלך שנת 2007 (עמ' 8 לפרו' ש' 25-26). היינו - מדובר באדם מנוסה בתחום העסקים, וחזקה כי ידע מה זו ערבות, וכי רצוי שערבות זו תינתן בכתב. ג. ניסה הנתבע ללמוד על ערבותו האישית של הנתבע מתמלילי שיחות שצירף לתצהירו. עיינתי בתמלילים בעיון, ומעבר לעובדה כי תמלילים אלו מקוטעים ולא מציגים תמונה שלמה מתחילת שיחה ועד סופה, לא מצאתי בהם כל ערבות אישית בע"פ של הנתבע לשיקים האמורים. בחקירתו הנגדית של הנתבע הפנה אותו ב"כ התובע למספר מקומות בתימלול, שלכאורה (כך לגרסת התובע) ניתן ללמוד על ערבותו האישית של הנתבע. המקום הראשון אליו הופנה הנתבע הוא עמ' 3 לתימלול ש' 17-19, שם הנתבע אומר לתובע: "אני אומר שיהיה טוב בזמן הקרוב". על כך השיב לו הנתבע: "זה לגיטימי" (עמ' 14 לפרו' ש' 32). גם אנוכי סבור כי מדובר בתשובה רגילה שאיננה מלמדת על ערבות אישית או על כוונה לערבות אישית. הנתבע גם הופנה לעמ' 4 לתימלול ש' 13-22, ממנו עולה לכאורה שהנתבע ביקש שהתובע יקח בעבורו הלוואה מצד ג', ועל כך השיב לו הנתבע: "לא. אני לא מבין מה הרלבנטיות של השיחה הזו... אתה שפוי... לא מבין את הקשר... אני לא יודע איזה חבר ואיזו הלוואה..." (עמ' 15 לפרו' ש' 1-10). גם אנוכי לא מבין את ההקשר בין האמור בשורות אלו בתימלול לבין ערבות אישית או כוונה לערבות אישית של הנתבע לפרעון השיקים, הנטענת ע"י התובע. עוד הופנה הנתבע לעמ' 8 לתימלול ש' 2, שם נרשם "אין לי מושג. אני מנסה. אני מנסה". על כך השיב הנתבע שהשיחה הזו לא נסבה כלל על שיקים (עמ' 15 לפרו' ש' 12). גם אנוכי לא הבנתי כי השורה שצוטטה לעיל דווקא מתייחסת לפרעון השיקים הנוכחיים ו/או לערבותו האישית הנטענת של הנתבע. מעבר לזה - גם אם עולה מהתימלול באופן כללי שהנתבע פועל לפרעון חובות הנתבעת לתובע, אין בכך בכדי להקים את ערבותו האישית, וניתן לראות בכך לכל היותר מאמץ כן ואמיתי מצד התובע כאורגן בנתבעת לפעול להסדרת חובותיה של הנתבעת כלפי התובע, אך מבלי לקחת על עצמו ערבות אישית. ד. שוכנעתי יותר מגרסתו הברורה והחד משמעית של התובע הן בתצהיר עדותו הראשית נ/1 והן בחקירתו הנגדית, כי לא נטל על עצמו, ולא התכוון ליטול על עצמו, כל ערבות אישית לחובות הנתבעת, ובכללם השיקים הנדונים, כלפי התובע (ראה לעניין זה: סעיף 2 לנ/1; עמ' 14 לפרו' ש' 15). 13. לאור כל האמור לעיל ובמענה לשאלה א' כהגדרתה לעיל, אני קובע כי התובע לא הוכיח כי הנתבע ערב אישית בע"פ לפרעון חוב השיקים של הנתבעת נשוא התובענה. ההיפך, שוכנעתי מעדותו של הנתבע כי לא נתן ערבות בע"פ כאמור ואף לא התכוון ליתן ערבות כזו. שאלה ב' הרמת מסך עפ"י דיני החברות 14. כאמור טוען התובע (ראה סעיף 4(ב) לעיל) כי יש הצדקה במקרה דנן להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת, בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ולהטיל את חובות הנתבעת אל התובע, על כתפי הנתבע אשר הוא בעל המניות בנתבעת (ראה ת/2). 15. סעיף 6(א) לחוק החברות, העוסק בהרמת מסך קובע כדלקמן: "(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א)   באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב)   באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2)   לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד". 16. נאמר לא אחת בפסיקה, כי גם אחרי חקיקת חוב החברות הרמת מסך תיעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר בעלי המניות ניצלו את יתרון ההפרדה שבינם לבין החברה, על מנת להשיג מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת (ראה למשל רע"א 6039/04, פלזשטיין נ' עובדיה ואח'). במסגרת זו יש לציין גם שלא כל קושי כלכלי ו/או תזרימי של חברה בע"מ, מלמד על התנהלות לא תקינה של מנהליה. נציין את שציין כב' הש' רון שפירא בעת"מ (חיפה) 26026-05-12, כי "אין להתעלם מהמציאות הקיימת לפיה חלק מהעסקים מנהלים עיסוקיהם ע"י ניתוב תקבולי עסקיהם ממקום למקום בצורה של גלגול חובות מתוך ציפיה עתידית כי בסופו של דבר כל החובות והתשלומים ייפרעו. ציפיה זו לא מבוססת תמיד בחישוב רציונאלי של ההכנסות וההוצאות של העסק. כשלוקחים בחשבון כי הדבר בא בעקבות התדרדרות כלכלית של העסק... ובמקרה שלא הוכח כי העותר עשה כן בצורה מכוונת מתוך ידיעה מראש כי לא יהיה ביכולת החברה לשלם... חובות... הרי שאין אני מוצא בכך כהעדר תום לב...". לשון אחרת - לא כל כשלון עסקי של חברה, הגורמת להעדר יכולת פרעון חובותיה, תצדיק הרמת מסך. כדי להצדיק הרמת מסך יש צורך להוכיח כי בעל המניות בחברה או בעל השליטה בה פעל בצורה מכוונת ומתוך ידיעה מראש כי לא יהיה ביכולתה של החברה לשלם את חובותיה. 17. במקרה הנדון טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית ת/1 כדלקמן: א. כי בעת חתימתו על השיקים שמסר לו, נשוא התובענה, הנתבע ידע או היה עליו לדעת כי הנתבעת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה ולפרוע את השיקים. ב. הנתבע פעל בנדון בחוסר תום לב ובדרך של תרמית, תוך הסתתרות מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת, בכך שנתן לו שיקים של הנתבעת כשידע שאין ביכולת הנתבעת לפורעם. 18. בחקירתו הנגדית ציין התובע כדלקמן: א. הוא עבד מול הנתבעים בין השנים 2001-2007, ללא כל בעיה שהיא, וחזרת השיקים הנדונה היא הבעיה הראשונה של אי כיבוד שיקים שארעה ביחסים ביניהם (עמ' 6 לפרו' ש' 8-11 וש' 16-17; עמ' 7 לפרו' ש' 25-26; עמ' 8 לפרו' ש' 3). ב. ברגיל שיקים שניתנו לו היו שוטף+90 יום (עמ' 7 לפרו' ש' 27-28). לגבי השיקים דנן הוא לא יודע אם הם ניתנו לו במסגרת של שוטף+90 (עמ' 7 לפרו' ש' 29). 19. מן העבר השני - טוען הנתבע בתצהיר עדותו הראשית נ/1 כדלקמן: א. כל פעולותיו בנתבעת, לרבות בעת מתן השיקים נשוא כתב התביעה לתובע, היו בתום לב ובמהלך רגיל של ניהול עסקי החברה. ב. הוא לא פעל במרמה תוך הטעיית התובע, והראיה לכך - העובדה כי עבדו כך במשך שנים ללא כל בעיה. ג. כשנתן את השיקים לתובע הנתבעת היתה במצב כלכלי שפיר. הוא לא ידע כי הנתבעת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה במועד פרעון השיקים. ד. לראיה צירף את דפי החשבון העסקי של הנתבעת ממועד פרעון השיקים (נספח א' לנ/1), ממנו עולה כדלקמן: 1. מסגרת האשראי של החשבון היתה ברגיל 230,000 ₪. 2. בחודשים ינואר 2007-מאי 2007 רואים כי הופקדו כספים בחשבון וגם כובדו שיקים שניתנו באופן שלא היתה חריגה של ממש במסגרת האשראי שאף עלתה בחודש פברואר 2007 ל- 235,000 ₪ ובחודש אפריל 2007 אף עלתה ל- 240,000 ₪, ובחודש מאי עלתה 240,000 ₪, עד שבחודש יוני 2007 ירדה ל- 144,000 ₪. ה. דא עקא שבגבולות חודש מאי 2010 חלה התדרדרות במצבו הבריאותי (צורפו מסמכים רפואיים) וגם השוק הוצף במוצרי טקסטיל מסין, באופן שנפגעה פעילותה העסקית של הנתבעת. ו. משכך, כשלון עסקי במהלך העסקים הרגיל של הנתבעת, הוא זה שגרם לנתבעת שלא לכבד את השיקים, אך לא פעולה בחוסר תום לב של הנתבע. ז. לכן אין מקום להורות על "הרמת מסך" במקרה הנדון. 20. גם בחקירתו הנגדית חזר הנתבע על עיקרי דבריו, תוך שהוא מציין כדלקמן: א. הוא ביצע נכיונות שיקים מול הבנק שלו כדי לקבל אשראי והדבר לגיטימי ולא מעיד על התנהגות לא תקינה (עמ' 12 לפרו' ש' 26-32; עמ' 13 לפרו' ש' 1-2). ב. הוא עבד עם לקוחות על בסיס שוטף+90, ולכן נוצר חוב בחשבון שאותו צריך למלא. חוב זה הוא מילא על דרך של נכיון שיקים של לקוחות הנתבעת שהפקיד בבנק בו מתנהל חשבון הנתבעת (עמ' 13 לפרו' ש' 3-5). ג. יתר הפעולות שבוצעו בחשבון הן לגיטימיות דוגמת לקיחת הלוואה בתאריך 6.6.07 על סך של 110,000 ₪. אלא שהבנק החליט על דעת עצמו להקטין את מסגרת האשראי בחודש יוני 2007 (עמ' 13 לפרו' ש' 3-24). ד. הנתבעת התנהלה בצורה תקינה ולמופת וגלגלה מיליונים עד לנפילתה העסקית כמפורט לעיל (עמ' 13 לפרו' ש' 31-32). 21. כשאני בוחן את טענות הצדדים בנדון, סבורני שהתובע לא הרים את נטל הראיה והשכנוע המוטל עליו בכדי להצדיק הרמת מסך מכח דיני החברות. 22. התובע בעצמו העיד כי במהלך השנים 2001-2007 התנהלו מולו הנתבעים בצורה תקינה, מבחינה עסקית. 23. א. שוכנעתי, הן מעדות התובע והן מעדות הנתבע, כי שיקים ששילמה הנתבעת לתובע היו לתאריכי פרעון של שוטף+90. משכך, ניתן להניח כי גם השיקים דנן ניתנו בדרך זו. בדיקת חשבון הבנק של הנתבעת לחודשים הרלבנטיים למועד מסירת השיקים (ראה תאריכי פרעון סעיף 2 לעיל), מלמדת כי חשבון הנתבעת התנהל בצורה שוטפת, בגבולות מסגרת האשראי, תוך שהבנק מכבד שיקים שהנתבעת נותנת, ואף היו הפקדות של שיקים לחשבון האמור. ב. שוכנעתי גם כי היקלעותה של הנתבעת לקשיים כלכליים, נובעת משתי סיבות עיקריות: 1. הרעה במצבו הבריאותי של הנתבע (הרעה שנתמכה במסמכים רפואיים שצורפו לתצהיר, כמו גם מסמכי מל"ל דוגמת נ/2). 2. תנאי השוק שהשתנו כפי שפירט הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (ראה סעיף 19(ה) לעיל). 24. בנסיבות אלה, סבורני כי לא הוכחו לי תנאי סעיף 6 לחוק החברות, המצדיקים הרמת מסך. התובע לא הוכיח לי בנסיבות העניין כי הנתבע פעל בצורה מכוונת ומתוך ידיעה מראש שלא יהיה ביכולתה של הנתבעת לשלם את חובותיה. יותר שוכנעתי לקבוע כי הנתבעת נקלעה למצב כלכלי קשה, תוך כדי ניהול רגיל של עסקיה, שלא איפשר לה לפרוע את השיקים, לאחר מסירת השיקים, מבלי שהנתבע צפה זאת מראש. 25. על כן ובמענה לשאלה ב' לעיל, אני קובע כי אין הצדקה במקרה דנן להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת, ולהטיל את חובות הנתבעת על כתפי הנתבע, ודין טענתו של הנתבע בנדון להידחות. סוף דבר 26. אני דוחה התביעה נגד הנתבע 1 ומחייב התובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבע 1 ובשכ"ט עורכת דינו בסכום כולל של 8,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. שיקים