מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא מה העונש על איום על שוטר: השופט ע' גרשון: 1. לפנינו ערעור על חומרת העונש שהוטל על המערער על ידי בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט אביהו גופמן, ס. נשיא) ביום 15.7.2012. 2. כתב האישום המתוקן והרשעת המערער המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - "החוק"). העובדות בהן הודה המערער פורטו בכתב האישום המתוקן. מהן עולה כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום מילאו השוטרים ראמז בסול (להלן - "השוטר ראמז") וגבריאל גלעדוב (להלן - "השוטר גבריאל") את תפקידם כדין. ביום 13.4.2011, סמוך לשעה 23:35, סמוך לאנדרטת מג"ב עת ביקש השוטר ראמז לשפוך תכולתו של בקבוק אלכוהול שנמצא ברכב בו שהה המערער, איים המערער על השוטר ראמז בפגיעה שלא כדין בחייו ובגופו באופן שאמר לו "אתה יודע שזה אחד תמורת אחד ואנחנו עוד נפגש" וזאת בכוונה להפחידו. בהמשך לאמור לעיל, בתחנת משטרת עירון, סמוך לשעה 00:30, איים המערער על השוטר גבריאל בפגיעה שלא כדין בחייו ובגופו באופן שהתקרב אליו בצורה מאיימת וצעק עליו "מי אתה בכלל ילד צ'חצ'ח שתגיע לי מה לעשות, תוריד את המדים, נצא החוצה ואני אטפל בך", תוך שהוא מקרב את מצחו למצחו של השוטר גבריאל וזאת בכוונה להפחידו. 3. בית המשפט קמא הפנה את המערער לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר בעניינו. שירות המבחן הגיש ביום 16.5.2012 תסקיר בעניינו של המערער. מן התסקיר עולה כי המערער שהוא יליד שנת 1982, למד 6 כיתות ואינו יודע קרוא וכתוב. לדבריו בשנת 2009 הוא נפגע ברגלו בתאונת עבודה ומאז אינו מסוגל לעבוד. שירות המבחן למד מדברי המערער כי טרם תם הטיפול בעניין תביעתו לקבלת קצבה מהביטוח הלאומי וכי בשלב זה מתקיים המערער מתמיכתם הכספית של בני משפחת מוצאו. שירות המבחן כתב בתסקירו כי - "אנו מעריכים כי אי היציבות של בילאל בתחום התעסוקה לאורך השנים, מעידה על קשיים תפקודיים וכנראה גם קושי לתפקד תחת סמכות ומרות כפי שבא לידי ביטוי גם ביחסיו עם גורמי סמכות במשפחת מוצאו (...)". קצין המבחן כתב בתסקירו כי המערער סיפר שהסתבכותו עם החוק החלה לאחר שהתחבר לחבורה שולית שהשפיעה עליו וגרמה לו להפנים דפוסי התנהגות אנטי סוציאליים שכללו שתיית אלכוהול ועישון גראס. שירות המבחן איזכר בתסקירו כי בהליך מקביל, במסגרת ת"פ 8187-06-11, לא הביע המערער נזקקות טיפולית בנושא גמילה מסמים ועל כן נמנע שירות המבחן, במסגרת אותו הליך, ממתן המלצה טיפולית בעניינו. שירות המבחן ציין כי לחובת המערער 6 הרשעות קודמות בעבירות בעלות אופי אלים וכן בעבירות כנגד הרכוש. הוא כבר נדון פעמיים לעונשי מאסר, פעם ל-4 חודשי מאסר בעבודות שירות ופעם ביום 1.7.2007 נדון למאסר של 8 חודשים בפועל. המערער שיתף את קצין המבחן בתחושתו כי אופן ה תנהלותו של השוטר כלפיו, כששפך את בקבוק האלכוהול, היתה משפילה ומקניטה. הוא הסביר את תגובתו התוקפנית כלפי השוטרים כאקט שיצא ממנו בעת כעס וחוסר אונים מול תחושת העלבון והפגיעה מיחסם של השוטרים כלפיו. שירות המבחן כתב בתסקירו כי - "כאשר ניסינו לבחון את התנהלותו בעבירה לעומק, בילאל תיאר מעשים לא שקולים וחסרי אחריות, שמבטא בעיתות של דוחק וחוסר יכולת להכיל תחושות שליליות. הוא הציג את מעשיו כחלק ממאפייני התנהגותו הבעייתית וצריכתו חומרים ממכרים. משיחתנו עימו אנו מתרשמים מבחור בעל כוחות רגשיים מצומצמים, בטחונו ודימויו העצמי ירודים, והערכתו האישית נמוכה. הוא חסר יציבות תעסוקתית והכשרה מקצועית. כאמור, כיום הוא מצהיר על כוונה להתחיל טיפול ע"מ להפסיק את המעגל ההרסני בו נמצא. אנו מעריכים כי חשיפתו של בילאל לטיפול, עשויה להפחית מרמת הסיכון למועדות. בתיק הנוכחי לא נמליץ על העמדתו של בילאל בצו מבחן כאשר יתכן שבמסגרת התיק המקביל יוטל עליו צו פיקוח. עוד נציין כי במסגרת התיק המקביל בילאל הופנה לחוות דעת ממונה. בנסיבות האמור, ונוכח הודעתו של בילאל וקבלת אחריות נמליץ לסיים את ההליך המשפטי בהטלת מאסר מותנה משמעותי, קנס ופיצוי לקורבן העבירה". 4. לאחר שעיין בתסקיר שירות המבחן ובטענות באי כח הצדדים לעניין העונש גזר בית המשפט על המערער את העונשים שלהלן: א. 4 חודשי מאסר לריצוי בפועל. ב. 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על סעיף 192 לחוק ויורשע עליה. ג. תשלום קנס בסך 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו. 5. טענות המערער א. בא כוח המערער, עו"ד מוחמד מג'אדלה, טען כי העונש שנגזר על מרשו "(...) חורג ממדיניות הענישה במקרים דומים ואף במקרים חמורים יותר (...)". ב. בא כוח המערער טען כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא התחשב במידה הנדרשת בהודייתו המיידית של המערער בעובדות כתב האישום המתוקן. כן נטען כי בית המשפט לא התחשב במידה הנדרשת בחרטה הכנה שהביע המערער על מעשיו הן בפני בית המשפט קמא והן בפני שירות המבחן. ג. המערער טען כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לתיקון שנעשה בכתב האישום. ד. המערער הוסיף וטען כי היה מקום בנסיבותיו של תיק זה להעדיף את האינטרס השיקומי של המערער, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה ובנסיבותיו המיוחדות של המערער עצמו. ה. עוד טען המערער, כי הוא התחיל בהליך שיקומי במסגרת תיק אחר שהתנהל כנגדו בבית משפט קמא (ת.פ. 8187-06-11) וכי כיום הוא מצוי בעיצומו של אותו תהליך שיקומי. לטענתו, הוא משתף פעולה באופן מלא עם שירות המבחן והוכיח את כוונותיו החיוביות והרציניות לשנות מדרכו על ידי השתתפות בהליך שיקומי לטווח ארוך. ו. על שום כל אלה, נתבקש בית המשפט לקבל את הערעור באופן שעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער יבוטל, או לחילופין כי העונש יומר בעבודות שירות בכפוף לחוות הדעת החיובית של הממונה על עבודת שירות. 6. טענות המשיבה א. באת כח המשיבה, עו"ד גב' מאיה יוזבגי, ביקשה לדחות את הערעור. ב. באת כח המשיבה טענה כי העונש אינו חורג בחומרתו בצורה המצדיקה התערבות. לטענתה, עיון בעברו הפלילי של המערער מלמד כי לחובתו 6 עבירות קודמות שעניינן רכוש, אלימות וסמים. כמו כן, נרשמה לחובתו הרשעה קודמת בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו. ג. באת כח המשיבה טענה כי מאסרים בפועל ומאסרים מותנים שהושתו על המערער בעבר, לא היה בהם כדי להרתיעו. ד. באת כח המשיבה טענה כי המלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט והיא רק כלי לסייע בידיו. לטענתה, שירות המבחן לא ייחס משקל להרשעותיו הקודמות של המערער. יתרה מכך, לדבריה, "אני קוראת את התסקיר ואני רואה את העבר הפלילי שלו, שלא ניתן לו משקל בתסקיר עצמו. התסקיר נותן את הנתונים העובדתיים כמו שהם וההמלצה היא לא כל כך עולה בקנה אחד עם מה שנאמר בגוף התסקיר". על שום כך, טענה באת כח המשיבה, צדק בית המשפט קמא בכך שהעדיף שלא לקבל את המלצת שירות המבחן. ה. באת כח המשיבה הדגישה בטענותיה כי מדובר באיומים כלפי שוטרים לרבות איומים בתוך תחנת המשטרה. ו. באת כח המשיבה התייחסה לאמור בסוף תסקיר שירות המבחן מיום 16.5.2012 שם אמר קצין המבחן כי "בנסיבות האמור ונוכח הודאתו של בילאל וקבלת אחריות, נמליץ לסיים את ההליך המשפטי בהטלת מאסר מותנה משמעותי, קנס ופיצוי לקורבן העבירה". ועל כך שאלה באת כח המשיבה האם זוהי סיבה שבעטיה מטילים מאסר מותנה? ז. על שום כך ביקשה באת כח המשיבה לדחות את הערעור. 7. דיון א. לאחר עיון בגזר דינו של בית משפט קמא, בתסקיר שירות המבחן ובגליון ההרשעות הקודמות של המערער; ולאחר שקילת טענות באי כח הצדדים, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הערעור. ב. הלכה פסוקה היא כי בית משפט של ערעור לא יתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית אלא אם העונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית חורג חריגה קיצונית מרף הענישה הראוי והנוהג במקרים דומים או אם נפלה בגזר הדין טעות ברורה על פניה: ע"פ 8404/11 רומן אסיאלוב נ' מדינת ישראל (פס"ד מיום 12.6.2012, ); ע"פ 3265/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פס"ד מיום 20.9.2012, ). העונש שגזר בית המשפט קמא על המשיב הינו עונש מתון ביותר. דומה כי בית המשפט קמא איזן כראוי את האינטרס הציבורי שבענישתו של מי שמאיים על שוטרים הממונים על אכיפת החוק, לבין האינטרס הפרטי של המערער הספציפי על נסיבותיו האישיות ומצבו הכללי. יש לזכור כי ערכאת הערעור אינה מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתה שלה: ע"פ 9590/11, 9507, שני סביליה נ' מדינת ישראל [וערעור שכנגד] (פסק דין מיום 4.4.2012, ). ג. העבירות כנגד שוטרים, לרבות איומים, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ותקיפת שוטרים הינן עבירות הפוגעות בסדר הציבורי ובאושיות שלטון החוק. התנכלות לשוטרים בכל אחת מן העבירות הנ"ל פוגעת לא בשוטר עצמו אלא במשטרת ישראל כולה, בתדמיתה, וביכולת הרתעתה כמי שמופקדת על אכיפת שלטון החוק. אין להשלים עם איומים על שוטרים. מי שמאיים על שוטרים מנסה להכניס בהם פחד ואימה, דבר העלול להשפיע על אופן תפקודם ובכך לפגוע בציבור ובבטחונו. על שום כך, שומה על מערכת בתי המשפט לענוש את המאיימים על שוטרים באופן ההולם את חומרת העבירה כדי להביא לשירוש התופעה. סבורני כי העונש שנגזר על המערער בבית המשפט קמא הינו עונש מתון. מה גם ששני עונשי מאסר לריצוי בפועל (8 ח' מאסר בפועל שנגזרו עליו ביום 1.7.07, ו - 4 ח' מאסר בפועל שהוטלו עליו ביום 19.1.04) כמו גם עונשי מאסר מותנים שהוטלו עליו בעבר, לא היה בהם כדי לחזור לדרך הישר. בית המשפט שקל את כל השיקולים הרלוונטיים ואיזן נכונה בין האינטרסים השונים וסופו שגזר את העונש שגזר. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור. ע' גרשון, שופט השופט א' קיסרי: 1. עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט ע' גרשון, ואף שמקובלת עליי דעתו, המבוססת על ההלכה שנפסקה בעניין אי-התערבות ערכאת הערעור בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, איני יכול להסכים עם מסקנתו שבנסיבות העניין העומד לדיון בערעור זה אין להתערב בעונש שנגזר על המערער. 2. דעתי היא שבנסיבות העניין העונש של ארבעה חודשי מאסר בפועל שהוטל על המערער הוא בלתי-מידתי ואני סבור שהעונש הראוי הוא שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. 3. הרקע העובדתי, ובכלל זה גם עובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודה המערער ובגינן הורשע על פי הודאתו, תואר בפירוט מספיק בחוות דעתו של חברי, ומשום כך אין צורך לחזור עליו. יחד עם זאת, והדבר אינו בלתי-רלוונטי למסקנה שאליה אני מגיע, אני סבור שחברי, כמו גם הערכאה הראשונה, לא נתנו דעתם במידה מספקת לנסיבות האירוע שקדם לאיומים שיוחסו למערער, היינו לעובדה - שאינה שנויה במחלוקת - שהשוטר ראמז ביקש לשפוך את תכולתו של בקבוק אלכוהול שנמצא ברכב שהמערער שהה בו, וכי זה היה הרקע לדברים שהשמיע כלפיו המערער. 4. על כל פנים, וכפי שמציין חברי בחוות דעתו, שירות המבחן הגיש תסקיר בעניינו של המערער והמלצתו הייתה "לסיים את ההליך המשפטי בהטלת מאסר מותנה משמעותי, קנס ופיצוי לקרבן העבירה". על אף המלצתו של שירות המבחן ראה בית המשפט קמא להטיל על המערער, בנוסף למאסר מותנה ולקנס, מאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים. את הסטייה מהמלצת שירות המבחן נימק בית המשפט קמא בדברים הבאים: "בנסיבות מקרה זה, אין אני יכול לאמץ את המלצת שירות המבחן אשר אינן מתיישבות עם חומרת המעשים ועברו של הנאשם. יש לזכור שהמלצת התסקיר הינה בגדר המלצה בלבד ובימ"ש להבדיל משירות המבחן מופקד על הראיה הכוללת". 5. אכן, הלכה היא כי המלצתו של שירות המבחן רק בגדר המלצה היא, ואין היא מחייבת את בית המשפט. בצד זאת נקבע גם כי תסקיר שירות המבחן הוא כלי חשוב לשימוש בעת הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בגזירת העונש ולדעתי הנמקתו של בית המשפט קמא שלא לאמץ את התסקיר איננה מספקת, וגם אם סבר שיש מקום להטיל על המערער מאסר של ממש ולא להסתפק במאסר מותנה, עדיין אין בהחלטתו נימוק מספיק להטלת מאסר שירוצה בפועל, וזאת אף שקבע כי משך המאסר יהיה ארבעה חודשים שהיא תקופה שניתן להורות שתרוצה בעבודות שירות. 6. על חשיבותה ומשקלה של המלצת שירות המבחן עמד בית המשפט בע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד מז(1) 177 ("עניין ליבוביץ") כשאמר: "קצין המבחן הופקד מטעם המחוקק לסייע בידי בית המשפט, בכך שיביא לידיעתו של השופט מידע והמלצה בעניין אחד השיקולים החשובים והמהותיים בדרכי הענישה - שמפאת חשיבותו של שיקול זה העמיד המחוקק לרשות בית המשפט אדם מיומן ובעל כישורים מתאימים, שיסייעו בקשר לכך, והוא - תיקונו של העבריין ושיקומו. לידי המלצתו יבוא קצין המבחן לאחר שיקול אחראי ונבון של כל הנסיבות ושל מידת הסיכוי להחזרה למוטב; זוהי המשימה האחת בהמלצתו, ואין לבוא אליו בטרוניה - שנשמעת לא אחת בין כותלי בית המשפט - על שום מה קצין המבחן מתעלם בהמלצתו מחומרת העבירה, מהצורך להרתיע עבריינים בכוח וכיוצא באלה. שיקולים אחרונים אלה הם מתפקידו ומסמכותו של בית המשפט, הגוזר את הדין, והשופט הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן בדבר טיב העונש, שיש בו משום תיקונו של הנאשם ושיקומו". 7. בית המשפט קמא נימק את דחיית המלצת שירות המבחן בחומרה שאותה ייחס למעשיו של הנאשם ואמר: "אין להכביר מילים על חומרת העבירה כאשר הובהר לא פעם שעל בתי המשפט לנקוט עמדה מחמירה כלפי אלה המאיימים על שוטרים ועובדי ציבור ע"מ להרתיע נאשמים בפועל ובכוח מלבצע עבירות מסוג זה. נקבע שיש לייחס חומרה לאיומים גם אם לא הוצאו לפועל ודי בהטלת אימה והחשש מהאיומים כדי להצדיק ענישה מחמירה". 8. אכן, וכפי שניתן גם להבין מהתסקיר, המערער אינו טלית שכולה תכלת ועומדות לחובתו מספר הרשעות קודמות, אולם בה בעת ראה קצין המבחן לנכון לציין את נסיבות האירוע שהיו ברקע המעשים שיוחסו למערער, היינו, כוונתו של השוטר ראמז לשפוך את תכולתו של בקבוק האלכוהול שנמצא ברכב. בקשר לעובדה זו ציין קצין המבחן כי "לתחושתו של בלאל, אופן התנהלותו של השוטר כלפיו הייתה משפילה ומקניטה. יחס שהמשיך גם לאחר שנעצר ונלקח לתחנת המשטרה. הוא מסביר את תגובתו התוקפנית כלפי השוטרים, כאקט שיצא ממנו בעת כעס וחוסר אונים מול תחושת העלבון והפגיעה מיחסם של השוטרים כלפיו." גם אם תחושתו הסובייקטיבית של המערער איננה מהווה צידוק לעשיית המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, אשר ממילא הוא הודה בהם והורשע על פי הודאתו, היה לדעתי מקום שבית המשפט קמא ייתן את דעתו לדברים אלה כשיקול בגזירת עונשו של המערער, שכן כפי שנקבע בעניין ליבוביץ, גם נסיבות ביצוע עבירה הן שיקול רלוונטי בגזירת העונש. 9. סעיף 51ב(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977 ("החוק") קובע כי "בית המשפט שגזר על אדם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים, רשאי להחליט שהנדון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודות שירות; ...". אין חולק כי השימוש בתיבה "רשאי" בסעיף 51ב(א) האמור מלמד שמדובר בסמכות שבשיקול דעת, אולם כאשר נדרשים לתכליתה של הוראת סעיף 51ב לחוק בפרט ולרעיון של ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות בכלל, ניתן להגיע למסקנה שכאשר שירות המבחן המליץ להימנע ממאסר בפועל, וכאשר עמד לרשותו של בית המשפט האמצעי של ריצוי מאסר בעבודות שירות, אזי כאשר הוא החליט לגזור על המערער עונש של מאסר בפועל הוא החמיר עמו יתר על המידה במידה המצדיקה התערבות, היינו שינוי תנאי המאסר כך שהמערער ירצה את עונשו בדרך של עבודות שירות. על כך נאמר בע"פ 779/08 מוסלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.4.09) כי "במסגרת שיקולי הענישה, ובאיזון בין ההיבטים השונים עשוי בית המשפט להחליט כי, בנסיבות עניין מסוים ראוי לגזור על נאשם עונש בעל אופי שיקומי. להגשמת מטרות השיקום בענישה ניתן להשתמש באמצעי ענישה שונים, שאחד מהם הוא מאסר בעבודות שירות. מאסר בעבודות שירות הוא עונש הבנוי על איזון בין תכלית המניעה, ההרתעה והגמול המשתקפת בהטלת עונש מאסר, לבין יסוד השיקום, המתבטא במתן אפשרות לנאשם לרצות את המאסר בעבודות שירות בפיקוח הממונה על עבודות שירות". 10. בשולי הדברים אוסיף, גם אם מעבר לצורך, שכפי שנקבע בסעיף 40ב לחוק (שהוסף בגדר תיקון 113 שלו),העיקרון המנחה בענישה הוא "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". אמנם בעת שנגזר דינו של המערער טרם נכנסה לתוקפה הוראת סעיף 40ב אולם מועד כניסתה (הקרוב) לתוקף היה ידוע והיה מקום לתת את הדעת עליה. מכל מקום, בראייה שהעיקרון המנחה בענישה הוא הלימה, להבדיל מהרתעה, קשה לראות את הצידוק בהטלת עונש מאסר בפועל בגין איום מילולי, שהושמע בנסיבות שתוארו בכתב האישום (ובתסקיר). 11. כפי שציינתי בפתח דבריי, לא התעלמתי מן ההלכה שלפיה אין ערכאת הערעור מתערבת במידת העונש, אלא במקרה של חריגה מרף הענישה המקובל. לדעתי, אין דין עונש של מאסר בפועל כדין עונש של מאסר שירוצה בעבודות שירות, ונוכח המלצתו של שירות המבחן שלא להטיל עונש מאסר ולהסתפק במאסר מותנה, הרי שעונש מאסר בפועל, להבדיל מעונש מאסר בעבודות שירות, הוא חריגה מרף ענישה המצדיקה את התערבותנו. 12. סיכומו של דבר, אם תישמע דעתי יבוטל עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער ובמקומו יוטל עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, לתקופה של שישה חודשים. בשאר חלקי גזר הדין לא יהיה שינוי. א' קיסרי, שופט השופט ר' שפירא [אב"ד]: עיינתי בחוות דעתם של חברי להרכב ובנסיבות העניין מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ע' גרשון. אין חולק כי עקרון המידתיות בענישה בליבו של הליך גזירת הדין, קודם לתיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 וגם לאחריו. מדובר בעקרון בעל אופי חוקתי החולש על הענישה מעצם החובה שלא לפגוע בזכויות יסוד, ובהן הזכות לחירות, במידה העולה על הנדרש ושלא לתכלית ראויה [על המידתיות בענישה ראו: רות קנאי, שמירה על מידתיות בענישה: סוגיה חוקתית או פלילית, משפטים ל"ה (התשס"ה) עמ' 147. המאמר נכתב קודם לתיקון 113 לחוק העונשין ואולם האמור בו נכון גם לאחריו]. אלא שהמידתיות אינה נגזרת רק מהעבירה ונסיבותיה אלא גם ממידותיו של מבצע העבירה, לרבות עברו הפלילי. האמירה השגורה, ואולי אף השחוקה, כי הענישה היא תמיד אינדיבידואלית נכונה גם בבואו של בית המשפט לשקול את העונש המידתי והראוי. כאשר לנאשם עבר פלילי עשיר יהיה עונשו שונה מזה שחוטא לראשונה בחייו, והדברים ידועים. כאשר מביאים בחשבון את מכלול הנתונים בעניינו של המערער, לרבות עברו הפלילי, הרי שגם בנסיבות המקרה והגם שמדובר בעבירה מילולית, העונש שנגזר אינו חורג מהמידתיות הראויה ובכל מקרה אינו חורג חריגה קיצונית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. בהתאם מצטרף אני לתוצאה לפיה לא נתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. ר' שפירא, שופט[אב"ד] אשר על כן הוחלט, ברוב דעות השופטים רון שפירא (אב"ד) ועודד גרשון, וכנגד דעתו החולקת של השופט אלכס קיסרי, לדחות את הערעור. משטרהאיומיםשאלות משפטיותשוטר