טענת קיזוז חוב של חברה בכינוס נכסים

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא טענת קיזוז חוב של חברה בכינוס נכסים: 1. הנתבעת 1 הינה חברה המפעילה רשת מרכולים בפריסה ארצית (להלן: "בר-כל"), הנמצאת בבעלותה המלאה של הנתבעת 2 (להלן: "ברכת הארץ"). שתי החברות היו במועדים הרלבנטיים לתובענה לקוחות של התובעת (להלן: "ויטה") ורכשו ממנה מוצרים שונים. הנתבע 3 והנתבעת 4 הינם בעלי המניות של ברכת הארץ, ובהתאם, שימשו כערבים לחובותיהן של החברות לפי כתב ערבות מיום 26.11.08 (ראה נספח 1 לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, פעלו שתי החברות מול ויטה כחברה אחת (ראה נספחים 2 ו-3 לתצהיר התובעת). 2. בראשית שנת 2009 נקלעה ויטה לקשיים כלכליים, ובשל כך מונה עו"ד עפר אטיאס למנהל מיוחד בחברה. זמן קצר לאחר מכן, ביום 07.04.09, מונו עו"ד אטיאס ועו"ד רון חכים, לכונסי הנכסים של ויטה לצורך אכיפת השעבודים השוטפים והקבועים של החברה, יחד עם חברות קשורות, לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ ובנק דיסקונט בע"מ. כונסי הנכסים פעלו לשם גביית חובות המגיעים לחברה מלקוחות חייבים, לרבות הנתבעות. בהתאמה, תביעה זו הוגשה בשם התובעת ע"י כונסי הנכסים. 3. לשיטת התובעת, חובה של בר-כל כלפיה עמד בזמנו על סך של 75,933.22 ₪ בגין אי תשלום עבור רכישות בתקופה שבין 11/08 ל-04/09 (ראה העתק כרטסת הנהלת החשבונות- נספח 4 לתצהיר התובעת, דו"ח גיול- נספח 5 לתצהיר התובעת, והעתק חשבוניות שתמורתן לא שולמה- נספח 6 לתצהיר התובעת). במסגרת מאמצי הכונסים לגביית החובות, שילמה בר-כל לויטה ביום 26.07.09 סכום של 31,120.65 ₪, כך שנכון למועד הגשת התביעה עומדת יתרת החוב העדכנית על 44,812.57 ₪ (ראה נספח 7 ו-8 לתצהיר התובעת). ביום 05.08.09 שלחו כונסי הנכסים מכתב התראה לבר-כל, בו דרשו את תשלום החוב בטרם נקיטה בהליכים משפטיים. במסגרת חליפת המכתבים בין הצדדים, העלתה בר-כל טענת קיזוז כנגד מרבית החוב, מבלי לצרף אסמכתא כלשהי לטענתה. 4. מנגד טענו הנתבעים, כי בין הצדדים קיים הסכם סחר מיום 20.04.04 לפיו סופקו לברכת הארץ ולבר-כל מוצרי מזון שונים במהלך השנים, בהיקפים של מאות אלפי שקלים בשנה (נספח 1 לתצהיר דיאמנט). הסכם זה היה בתוקף עד לחודש אפריל 2009, עד רכישתה של ויטה מחדש. במסגרת הסכם זה נקבע בין היתר, כי ברכת הארץ תהא זכאית לבונוס של 1% ממחזור המכירות השנתי, וכן בונוס נוסף בהתאם להיקף המכירות. בהתאם, עם סיום שנת 2008, ולאחר קבלת הדוחות הכספיים, חויבה ויטה בבונוס היעדים בשיעור של 5% ממחזור המכירות, היינו סכום של 42,248 ₪ (נספח 2 לתצהיר דיאמנט), והודעה בעניין, בצירוף חשבונית מס, נשלחה לויטה כבר ביום 04.02.09 (נספח 3 לתצהיר הנתבעים). לטענת הנתבעים, מחזור המכירות לשנת 2008 הסתכם ב- 844,959 ₪, וחישוב הבונוס נעשה בהתאם. על פי הוראות ההסכם, המדובר בגידול של למעלה מ-16% בקניות הרשת מויטה בשנת 2008 (סך החשבוניות עומד על 917,203.21 ₪), לעומת שנת 2007 (סך חשבוניות של 749,655.91 ₪) (ראה נספחים 4 ו-5 לתצהיר הבר). ויטה לא השיגה על האמור במכתב שנשלח אליה ועל החיוב בבונוס היעדים. כמו כן טענו הנתבעים, כי במסגרת ההתקשרות בין הצדדים, נהגו ברכת הארץ ובר-כל להחזיר לויטה מוצרים, וכנגדם הוצאו להן תעודות חיוב, כאמור בכרטסת הנהלת החשבונות של בר-כל. דיון 5. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר ערן טולידאנו, סמנכ"ל הכספים של ויטה בין השנים 2005-2009. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של מר אייל דיאמנט, מנהל אגף הסחר בברכת הארץ, וחולדה הבר, מנהלת חשבונות בקבוצת החברות. בדיון מיום 25.10.11 הסכימו הצדדים למתן פסק דין על סמך הסיכומים, ללא חקירות העדים. תוקף החוזה 6. ראשית טענה התובעת, כי אומנם ההסכם הקצר משנת 2004 נושא את חתימתו של מר דוד לזרוביץ', ששימש בזמנו כמנהל השיווק של ויטה, אולם אין בו ולו רמז לתוקפו המתמשך, ובטח שלא לחידושו. בנוסף מציינת התובעת כי ממועד חתימת ההסכם ועד לשנת 2009 התחלפו מנהלי השיווק של ויטה, אולם הסכם הסחר לא עודכן, הוארך או שונה ולפיכך הינו חסר תוקף. 7. התובעת ממשיכה וטוענת, כי בחודש אפריל 2009 נמכרה פעילותה של ויטה לרוכשת, אשר הקימה חברה חדשה ואחרת, ורק במועד זה פעלו הנתבעים לחידוש ההסכם. מכאן, שלמרות טענת הנתבעים כי ההסכם ליווה את מערכת היחסים שבינם לבין ויטה, בכל זאת מצאו לנכון לחדש את ההסכם בשנת 2009, היינו כי הוא אינו מתחדש אוטומטית. לטענתה, גם במועד מוקדם יותר חלו שינויים בויטה ולמרות זאת לא מצאו לנכון הנתבעים לחתום על ההסכם מחדש, אלא בשנת 2009. 8. לטענות אלו השיבו הנתבעים, כי במשך כל השנים מיום כריתת הההסכם, המשיכו הצדדים לקיימו, מבלי שהתובעת תפעל ולו פעם אחת לביטולו. כך, עוד בשנת 2008, וטרם כניסתה של ויטה להליכי פירוק, חויבה בגין בונוס עמידה ביעדים לשנת 2007, מבלי שתעלה ולו טענה אחת כנגד ההסכם. היינו כי הצדדים המשיכו בהתנהגותם לקיים את הסכם הסחר. לטענת הנתבעים, בסיכומיה כלל לא כפרה התובעת בעצם החיוב בבונוסים או בעובדה כי הנתבעת היתה זכאית להם אלא רק טענה כי החיוב נעשה במועד מוקדם יותר מבשנים קודמות. בנוסף טענו, כי החוזה חודש בשנת 2009 רק בשל מכירת חברת ויטה, ועל כן פרט זה כלל אינו מעיד על מערכת היחסים בין הצדדים ותוקף החוזה עובר לפירוקה של התובעת. 9. ההסכם מיום 20.4.04 הנו הסכם קצר בן כמה שורות הקובע עקרונות לחישוב התמורה שתשתלם לתובעת, כספק של הנתבעת, וקובע עקרון של תמריצים (הנחות) עבור הזמנות בהיקפים מוגדלים. מדובר במכתב שנשלח על ידי ומנהל אגף הסחר של הנתבעת אל מנהל השיווק של התובעת, והאחרון אישר תוכנו בחתימתו. בגין פריט חדש נקבעה תמורה חד פעמית של 450 ₪. בגין פתיחת סניף חדש נקבעה הנחה בת 7.5% על כל מגוון מוצרי הספק (התובעת) לסניף לתקופת 3 חודשים. בגין בונוס נקבע אכן כי - "1% מהמחזור השנתי ינתנו בסוף השנה, ועליהם" (צ.ל "עליו" - י.פ) "יתווסף תמריץ פרוגרסיבי (הנחה) כדלקמן: עבור גידול בקניות מ 4% - 8% : 1% בונוס על כל המחזור עבור גידול בקניות מ 8% - 12% : 2% בונוס על כל המחזור עבור גידול בקניות מ 12% - 16% : 3% בונוס על כל המחזור עבור גידול בקניות מ 4% - 8% : 4% בונוס על כל המחזור" 10. על פי הגיונו וצורתו של ההסכם שאף אינו נוקב במועד לסיומו או בתקופה בה יעמוד בתוקף , מיועד הוא לשמש כחוזה ארוך טווח ביחסי ספק-מזמין, שיסדיר יחסי הצדדים בנושא הבונוסים עבור הזמנות הנתבעת מן התובעת בהיקף משמעותי: זאת עד שיבטל מי מן הצדדים את ההסכם בהודעה שתינתן זמן סביר מראש (בהיעדר קביעה אחרת). בהיעדר קביעת מועד לסיומו של החוזה, הכלל הוא שבאין ראיות לסתור, ברגיל אין הצדדים מתכוונים ליצור חוזים שיעמדו בתוקף לעולם ועד. במצב זה יכול כל צד ברגיל להשתחרר מן החוזה במתן הודעת ביטול, זמן סביר מראש (וכפוף לחובת התום הלב החלה אף על הזכות לבטל חוזה): עיין עא 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (סע' 14 ו 15 של פסה"ד). מאידך - ברור שצד החפץ לבטל חוזה ארוך טווח צריך להתכבד וליתן הודעת ביטול. מטעם התובעת הוגש תצהיר סמנכ"ל הכספים לשנים 2005-2009 אולם לא הוא שחתום על ההסכם, ואין הוא מתיימר להעיד על כוונת הצדדים לעת המו"מ והחתימה, ואף אינו מתיימר להתייחס להסכם או לתקופתו. בהיעדר תצהיר של בעל ידיעה אישית בתובעת לגבי ההסכם, נראה כי אכן כוונת הצדדים להסכם היתה שהחוזה יעמוד בתוקפו עד שיבוטל על ידי מי מהם. זו הכוונה העולה מן ההסכם "כרץ ללא מטען", על פי הראיות שבחר כל צד לצרף. אלא אם ממחישה התובעת (וכפי שיבואר - היא לא המחישה) כי הצדדים אכן סטו ממנו בפועל ובהסכמה הדדית, מכוח התנהגותם לאורך השנים, ובאין הודעת ביטול (איש לא הציג הודעה כזו). בהסכם עצמו כאמור אין שום אינדיקציה להילוכה של התובעת כאילו מדובר על הסכם שאינו מתחדש, או מוגבל בתקופה. לא נקבעה בו תקופה שאך בה יעמוד בתוקף. ממילא אין בידי התובעת להצביע בסבירות על פרק הזמן שבו היה ההסכם אמור לעמוד בתוקף. היא לא טענה בתצהירה לפרק זמן כזה שהוסכם בין הצדדים במפורש, באיזה מעמד, ומי מטעם החברות הגיע לאותה הסכמה. כאמור, בחוזה ארוך טווח מעין זה ממילא אין חובה לחדשו, אף אם מתחלפים ההנהלה או בעלי המניות בתובעת; ממילא יכול כל צד לבטלו כאמור, במתן הודעת ביטול זמן סביר מראש. בנסיבות, יש לראות בחידושו ב 2009 משום פעולה "למען הזהירות" לאור חילופי הבעלים, ולמניעת תקלה שיסודה בחוסר תיאום; או לחלופין פעולה שאכן התחייבה לאור מכירת פעילותה ונכסיה של ויטה מעיקרא ב 2009 לחברה אחרת, בעלת אישיות משפטית שונה, באישור ביהמ"ש המחוזי (כמצוין בסע' 16 לסיכומי התובעת). מכל מקום, בודאי שאין ללמוד מן המאוחר על המוקדם כהילוכה של התובעת. היינו אין ללמוד שהיתה חובה לפעול גם קודם לחידוש ההסכם שאלמלא כן - פקע (אימתי בדיוק פקע באין הודעת ביטול?). 11. ואכן מן הנתונים שהוצגו נחזה שהצדדים המשיכו לקיים את ההסכם כלשונו. לגופו של עניין, די להפנות לתדפיסי הנהלת החשבונות שצירפו הצדדים על מנת לראות כי גם בשנת 2008 חויבה התובעת בגין עמידה ביעדים ועל כך לא חלקה בפניי, ומכאן שלכל הפחות עד מועד זה עמד החוזה בתוקפו (ראה נספח 4 לתצהיר הנתבעות). באם נלך לפי גישת התובעת, לא נמצא בסיס אף לחיוב זה, ומשכך הרי שהנתבעים חייבו את התובעת שלא כדין. אלא שהתובעת כאמור לא טענה כן ביחס לחיוב הספציפי בשנת 2008 שנגע לבונוסים המגיעים ל 2007 (ראה להלן), אלא הפנתה טענותיה רק לשנת 2009, בתוספת טענה כללית שבספריה לא נמצאה אינדיקציה לחיובה בגין בונוסים. מכאן, שבמשך השנים המשיכו הצדדים לקיים את ההסכם בהתנהגותם ולא הביעו ולו פעם אחת, את כוונתם לסטות מהאמור בו. 12. העלאת טענה לפיה בוטל החוזה מאליו אף לפני 2009 רק משום שמנהל השיווק בתובעת התחלף(!) ולכן נוצר צורך בחתימת הסכם חדש (סע' 15 לסיכומי התובעת), או לחלופין כי לא הגיוני שהשינויים שנעשו בחברה לא באו לידי ביטוי בחתימת חוזה חדש, סותרת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, המניח הפרדה בין החברה לבעלי מניותיה ונושאי המשרה בה. 13. מקובל עלי אפוא כי החוזה המשיך לעמוד בתוקפו, כעולה אף מהתנהגות הצדדים, היינו העובדה כי גם בראשית שנת 2008 חויבה התובעת בבונוס יעדים, עליו לא חלקה, ועל כן היא אינה יכולה לטעון כי החוזה פקע עוד בסוף שנת 2004. המצהיר מטעם ויטה, מר טולדאנו, טען כי החיוב בגין הגדלת המכירות ב 2008 ביחס לשנת 2007 אינו בהתאם לפעילות העסקית הרגילה, שכן מועד החיוב 29.4.09 ומקובל לשלוח חיוב כזה בתשלום ראשון של השנה העוקבת (היינו לכל המאוחר בראשית - 2008 - וראה להלן). יכול וכך מקובל, אך עדיין, בכרטסת של הנתבעת (בכרטיס של התובעת), מופיע חיוב של התובעת 5% "יעדים" בגין שנת 2007, והמועד הוא 20.1.08, בסכום של 34414 ש"ח. זה החיוב בגין בונוסים לשנת 2007. מדובר אמנם במסמך פנימי של הנתבעת אך מאידך, כרטסת התובעת שצורפה כנספח 4 לתצהיר טולדאנו מתחילה מ 31.1.08. ואילו החיוב (הקיזוז) בסך 42248 בוצע ב 2009 בגין 2008, ולא 2007. המכלול תומך אפוא בכך שההסכם היה בתוקף בתקופה נשוא התביעה, לגביה נתבע החוב. הקיזוז 14. לגופה של טענת הקיזוז טענה התובעת, כי בספרי ויטה אין כל רישום התואם את טענת הנתבעות בדבר זכאותן לבונוס שנתי, וכי בתקופה הרלבנטית לא הגיע אליה כל מידע מבר-כל או מברכת הארץ לפיו מחזור המכירות לשנת 2008 היה גדול ב-16% לעומת המחזור של שנת 2007. כתימוכין לעמדתה, הפנתה כאמור התובעת לעובדה כי החיוב בגין הבונוס בוצע רק ביום 29.04.09, וזאת בניגוד לשנים קודמות, בהן בוצע החיוב בתשלום הראשון של השנה העוקבת, כאמור בתדפיסי הנהלת החשבונות. לטענת התובעת, יש בעצם החיוב המאוחר כדי להראות כי הטעם היחיד לחיוב בבונוס היעדים לשנת 2008, היה ניסיון ניצול לרעה של הליכי חדלות הפרעון של ויטה. בסיכומיה הוסיפה התובעת וטענה כי החיובים הנטענים בוצעו באופן חד צדדי, שלא על דעתה וללא הסכמתה, וכי ממילא הודעה בדבר חיוב כאמור לא התקבלה אצלה. כמו כן טענה, כי בספריה לא מופיעים נתונים כלשהם באשר לזיכויים שניתנו לנתבעים בגין החזרות מוצרים, ועל כן אין מחלוקת כי את יתרת החוב בסך 2,564 ₪ חייבים הנתבעים לשלם לה. 15. ואולם, עיון בדוחות אותן צירפה התובעת לכתבי טענותיה, מעלה מסכת עובדתית שונה מזו לה היא טוענת. כך, בדף השני של דו"ח הגיול, המסכם את יתרות החובה והזכות של הנתבעות בכרטסת התובעת, נרשם ביום 22.02.09 זיכוי בסך 42,248 ₪ לטובת הנתבעות, היינו בסכום הנזכר במכתב הנתבעת אל התובעת מ 4.2.09, בגין שנת 2008. אולם הנ"ל משום מה לא הופחת מיתרת החוב בסך 75,933.22 ₪. גם דוח הגיול המעודכן, שלאחר התשלום החלקי (נספח 7 לתצהיר התובעת) מציין סכום זה, ואף נרשם כי הוצאה קבלה בגינו. קבלה זו (מס' 11091832) לא הוגשה בפניי ע"י מי מהצדדים (הנתבעת צירפה החשבונית בסכום הקיזוז ע"ס 42248 כולל מע"מ שהנפיקה לתובעת בפברואר 2009). מכאן, שאף מבלי להכנס לשאלה מדוע לא קוזז הסכום הנ"ל בספרי התובעת למול יתרת חובן של הנתבעות, ממילא נראה כי טענת התובעת לפיה לא ידעה על דבר הקיזוז האמור וכי הודעה בנידון לא נמסרה לה, אינה יכולה לעמוד, שכן הדבר מצויין מפורשות בספרי הנהלת החשבונות שלה. סברה אפשרית הנה שבמהלך הליכי הכינוס ושינוי בעלי התפקידים בחברה, אשר החלו לערך במועד בו נשלחה הודעת החיוב ביעדים, חלו אי סדרים כלשהם בהנהלת החשבונות של התובעת, או שמא חלקה התובעת לגוף הענין על הזכאות לקיזוז לנוכח שינויים פרסונאליים וקושי לעקוב אחר הסיכומים המחייבים שמול כל לקוח. מכל מקום, בין אם היו זכאיות הנתבעות לקיזוז הבונוס בסכום הנטען ובין אם לאו, ולסוגיה זו עוד אדרש בקצרה בהמשך, הרי שממילא אין ממש בגרסתה של התובעת לפיה היה הקיזוז חד צדדי והיא לא קיבלה הודעה על כך. בפועל היתה התובעת מודעת לחיוב האמור. ולא חלקה עליו. ניתן היה אף לצפות הגיונית לתגובה בכתב של התובעת השוללת זכות הקיזוז. די בנתון זה בכדי להמחיש חולשת עמדתה של התובעת. 16. מכאן, שהיתה לנתבעים זכות לקזז את הסכום האמור מכוח הסכם הסחר. באשר לטענת התובעת כי הנתבעים מנסים לנצל את הליכי חדלות הפרעון של ויטה, טענו הנתבעים כי חשבונית החיוב הוצאה ביום 04.02.09 (נספח 2 לתצהיר הנתבעות), לאחר שסיימה הנהלת החשבונות לחשב את סכומי המכירות לאותה שנה. בכל מקרה המדובר במועד המוקדם לתחילתם של הליכי הכינוס, ועל כן אין בטענת התובעת דבר. לעניין זה יודגש כי אף אם כבר בחודש ינואר 2009 מונה עו"ד אטיאס למנהלה המיוחד של החברה, כטענת התובעת בסיכומיה, עדיין אין בכך כדי ללמד כי הנתבעות מנסות לנצל לרעה הליכים אלו. שמא יתכן באותה מידה שביחסים ארוכי טווח דווקא התחשבה הנתבעת בקשיי התובעת והעניקה לה תקופת חסד בטרם חיובה של ויטה בגובה הקיזוז. מדובר אמנם באפשרות ספקולטיבית, אולם כך גם הטענה בדבר ניצול לרעה של הליכי הכינוס אליהם נקלעה ויטה. 17. כאמור הסכם הסחר קובע שיעור בונוס יחסי, על פי העמידה ביעדי המכירות, ובכל מקרה, מידי שנה על התובעת לשלם לנתבעות סכום של 1% מהמחזור השנתי, כשעליו מתווסף אותו תמריץ פרוגרסיבי. זהו המקור לקיזוז, בגובה הבונוס המצטבר לשנה הקודמת. בהתאם, מכתב סיכום התוצאות והיעדים לשנת 2008 ששלחו הנתבעות ביום 04.02.09 (נספח 2 לתצהיר הנתבעות) מציין כי מחזור המכירות לאותה שנה עמד על 844,939 ₪ ועל כן סכום החיוב עומד על 42,248 ₪. החשבונית שנשלחה ביום 22.02.09 (נספח 3 לתצהיר הנתבעות) מציינת כי תאריך הפרעון הינו עד 29.04.09. כמו כן הגישו הנתבעים את נספח 5 לתצהיריהם, המרכז את כל נתוני הנהלת החשבונות, ולפיו בשנת 2008 היו הזמנות מויטה בסך 917,203.21, היינו גידול של 22.35% משנת 2007. במקביל נרשם שם כי היו גם החזרות בסך 79,795.28 ₪. לטעמי, היה מקום לחשב את שיעור הגידול בהכנסות באופן אשר יביא בחשבון גם את ההחזרות לחברה, ולא רק את כלל הרכישות. יכול שחישוב כזה היה מוביל למסקנה כי הנתבעות הגדילו את שיעור המכירות בפחות מ-16%. אלא שהתובעת כלל לא העלתה טענה זו אלא רק כי לא היה מקום לחייבה כלל בגין עמידה בבונוס היעדים, כי הודעה כאמור לא נמסרה לה, וכי לנתבעות לא קמה זכאות לקבלת סכום זה. כפי שכבר ציינתי, דין טענות אלו להדחות, ומשעה שהתובעת לא העלתה גרסה סותרת ביחס לדיוק חישובו של הבונוס והקיזוז שערכה הנתבעת על פיו, יש לקבל עמדת הנתבעים. 18. נותר אם כן, לדון ביתרת החוב של הנתבעים בסך 2,564 ₪. לעניין זה טענו הנתבעים כי מדובר בזיכויים בגין סחורה שהושבה לויטה. בנקודה זו אין בידי לקבל גרסת הנתבעים, שכן זו לא נתמכה בכל מסמך או ראיה כלשהי, אף לא בתדפיסי הנהלת החשבונות שהוגשו בפניי, וגם שיעורם של אותם זיכויים, ובגין אלו מוצרים הם ניתנו, לא הוצגו ולא נטענו. כל שהועלה ע"י הנתבעים בעניין זה הנו בבחינת טענת קיזוז בעלמא. חשוב לזכור כי אותו נספח 5 אליו התייחסתי לעיל, מתייחס מפורשות לסוגיית הזיכויים בשנת 2008, ומכאן שהיה ביכולתם של הנתבעים לצרף תיעוד מתאים. לאור האמור, על הנתבעות לשלם לתובעת את סכום החוב העומד על 2,564 ₪. הערבים 19. לגוף הענין מקובל עלי הילך טיעונה של התובעת, הנתמך במסמכים, שהנתבעים 1-2 פעלו מולה "כגוף אחד". אלא שאת סכום התביעה (שנדחה כאמור בחלקו הארי, לאור קבלת טענת הקיזוז) תבעה כאמור התובעת גם מהנתבעים 3 ו-4, בהיותם ערבים לחובות הנתבעות 1 ו-2. על פי לשון כתב הערבות (נספח 1 לתצהיר התובעת), ערבים הנתבעים 3-4 לכל שיקים או חובות ברכת הארץ כלפי ויטה, וכנגד כל השיקים, החובות וההתחייבויות המגיעות לספק. כמו כן צויין שם כי מדובר בערבות אישית אוטונומית מתמדת ללא הגבלה בסכום. בנוסף לכך קובע סעיף 4 לכתב הערבות כי: "ערבותנו זו, אינה תלויה באיזה תנאי או הגבלה שהם וערבות זו לא תפגע מחמת איזו סיבה שהיא, בכלל זה גם במקרה שהספק לא קיבל את יקבל איזה בטחון שהוא צריך לקבלו, או מחמת איזה פגם או פסול קיים או שיהיה קיים באיזה בטחון שהספק קיבל או יקבל, או בקשר לאיזה חוב או התחייבות של הלקוח או, בקשר לאיזה הסכם כלשהו שנעשה או שיעשה בדבר השימוש או בדבר האשראי שהספק נתן או יינתן ללקוח", היינו כי אחריותם של הערבים הינה אחריות מוחלטת לכל חובות החברה. 20. אלא שהנתבעים מפנים לכיתוב בכתב יד המופיע בכותרת כתב הערבות, ומציין במפורש כי כתב הערבות הוא "להבטחת חשבוניות חתומות בחותמת או בול של ברכת הארץ או חתימת עובד החברה", היינו כי רק בעבור חשבוניות החתומות כאמור, ניתן להפעיל את כתב הערבות כלשונו. חשוב לציין כי ליד כיתוב זה חתום הנתבע 3 בלבד, אולם התובעת לא חלקה על אמיתותו ולא העלתה טענות לגבי תוקף הסייג מטעם זה. לטענת הנתבעים, החשבוניות שצירפה התובעת אינן עונות לדרישה האמורה, היינו הן אינן חתומות כנדרש, ועל כן דין התביעה כנגד הערבים להדחות, שכן כתב הערבות כלל לא נכנס לתוקפו. 21. התייחסותה של התובעת לטענה זו היתה כללית. כך למשל טענה, כי על פי הודעתה מיום 30.05.11, מקום בו אין מחלוקת שהסחורה סופקה לבר-כל והיא חייבת בתשלום בגינה, אין מקום לטענה לפיה בהעדר חתימה אין לחייב את הערבים. היינו גרסתה של התובעת מתמצית בטענה כי משעה שסופקה לנתבעות הסחורה, על הערבים לשלם עבורה. כמו כן טענה כי מכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעים עולה כי החשבוניות התקבלו אצל בר-כל והכרטסת חויבה בסכומים האמורים. בנסיבות אלו, ברי כי ערבותם של הערבים שרירה וקיימת. הוסיפה התובעת וטענה כי בתצהירי העדות הראשית מטעמם לא התייחסו הנתבעים כלל לסוגיית הערבות, אלא רק דנו בשאלות החוזיות העולות מהתביעה, ולפיכך ויתרו על טענתם. אלא שבתצהירים יש לציין עובדות, ואף לא כאלה שאינן שנויות במחלוקת. ניתן בפועל אך אין חובה, לרוב אף לא טעם, לציין טענות משפטיות. הכיתוב האמור המסייג תחולתו של כתב הערבות מופיע כאמור על פני שטר הערבות עצמו. לכן ניתן היה להתייחס אליו בתצהירים, אך לא היתה חובה לעשות כן, בתורת נתון עובדתי ידוע שאת משמעותו ניתן להותיר לטענות משפטיות בהמשך. המחלוקת בענין זה הועלתה בכל מקרה כדין ובמועד בסע' 3 ו 4 לבקשת הרשות להתגונן ואינה בבחינת נעלם או טענה שהוסתרה עד שלב הסיכומים. 22. אפנה להוראת סעיף 1(ב) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 הקובע: "הערבות יכול שתהיה לחיוב כולו או מקצתו, קיים או עתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב". "סעיף זה מהווה ביטוי חשוב של עקרון ההפטר, בהכירו ביכולתו של הערב להגביל את הסיכון אליו הוא חשוף. אבחנה חשובה ויסודית היא, איפוא, זו שבין גובה החיוב, שעליו אין לערב שליטה, לגובה הערבות, אותה יכול לקצוב הערב בהתאם להוראות סעיף 1(ב). מנגנון קציבת הערבות מעניק לערב אפשרות לשלוט על הסיכון המירבי, במצב שבו יאלץ, למרות החלת עקרונות ההפטר וההחזר, לשאת בנטל הסופי של עלות קיום החיוב" (רוי בר קהן ערבות תשס"ו-2006, 205). 23. כמו כן יפה לענייננו הוראת סעיף 4(ג) הקובעת כי: "היה היקף הערבות מוגבל, אין הערב חב אלא בתחום ערבותו". "סעיף 4(ג) אינו ביטוי לעקרון משניות הערבות, אלא מהווה ביטוי לאוטונומיה של הערב, ולהכרה ביכולתו החוזית לקצוב את הסיכון אליו הוא חשוף. סעיף זה אינו שולל, כמובן את האפשרות של החלת עקרונות ההפטר וההחזר, ואין משמעותו כי קציבת סכום הערבות משמעה, מבחינת הערב, נכונותו לשאת בסכום זה. פרשנות כזו שוללת את תפיסת היסוד, לפיה צפיית הערב הבסיסית היא כי החייב העיקרי הוא זה שישא בנטל עלות קיום החיוב, ובמידה והחייב העיקרי לא יעשה כן, הרי בשלב מאוחר יותר יוכל הערב להפרע ממנו" (בר קהן, 206). 24. אם נדוק בטענת התובעת, הילוכה הנו שתכלית הסייג שעל כתב הערבות אינה אלא תכלית ראייתית. מטרתו לייתר מחלוקות בשאלה איזו סחורה סופקה לנתבעות, משעה שעל החשבונית תתנוסס חתימת הערבים כבעלי שליטה. אך משעה שאין מחלוקת שהסחורה סופקה - ברור שהכוונה היתה שהערבים יחובו בערבות אישית ביחס לכל סחורה שסופקה, ולא רק חלקה. זו טענה אפשרית, אלא שהיא סותרת את המנגנון הקבוע בחוק הערבות ומאפשר לערב להגביל מראש היקפה של ערבותו ויהיו טעמיו אשר יהיו. ככל שחפצה התובעת (ויטה "הישנה") שהערבות "תתפוס" ביחס לכל החשבוניות, כל שהיה עליה לעשות היה לעמוד באופן שוטף על כך שביחסיה הנמשכים עם הנתבעות כל החשבוניות שבידה תיחתמנה באופן שוטף על ידי הערבים. לחלופין יכלה שלא להסכים להתקשרות עם כתב ערבות שסוייג כך. והרי ניתן להסכים במפורש ואף בכתב, שחתימה על החשבוניות תוקפה יהא ראייתי גרידא, כאסמכתא לכך שהסחורה אכן סופקה. מבלי צורך בסיוג כזה של כתב הערבות. 25. הכיתוב שעל פני כתב הערבות מלמד על כך (והתובעת מכל מקום לא התימרה להציג ראיות של בעל תפקיד שיעיד מידיעה אישית על כוונת הצדדים ומה הוחלף ביניהם לעת מתן כתב הערבות מנובמבר 2008, כמה שנים לאחר תחילת יחסי הסחר שבין הצדדים) כי הערבים היו מעוניינים בהגבלת חובם אך ורק לחשבוניות החתומות בחתימת החברה או מי מעובדיה. בכך הביעו הערבים דעתם כי ערבותם מסויגת אך ורק לסוג חיוב זה, ולא לכלל חובותיה של החברה. הכיתוב הכללי בגוף כתב הערבות הינו במקרה זה נוסח סטנדרטי עליו נוהגת ויטה להחתים את לקוחותיה אולם עדיין אין הוא משנה מהעובדה כי בפועל היו מעוניינים הערבים בהקטנת הסיכון אליו נחשפו עם החתימה על כתב הערבות, וסייגו כתב הערבות בהתאם. לא נחה דעתה של ויטה מסיוג זה, יכולה היתה לדרוש כתב ערבות אחר כתנאי להמשך יחסי הסחר. לתובעת לא היו טענות של ממש בעניין זה, והיא אף לא טענה כי התניה האמורה אינה חוקית, לא מקובלת עליה, זויפה וכיוצ"ב. חשוב לציין כי כתב הערבות נחתם רק ביום 26.11.08, היינו זמן קצר לפני מינויו של עו"ד אטיאס למנהל מיוחד, וסביר שמתוך ידיעתן של הנתבעות כי התובעת מצויה בקשיים כלכליים. הוסף בה עוד בכתב יד שהיא בתוקף עד 31.12.09. גם תוספת זו תומכת בכך שהערבים ביקשו להגביל הן היקף הערבות והן פרק הזמן בו תעמוד בתוקפה. יכול ונעשה הדבר מטעמי זהירות, לנוכח המודעות לקשייה הכלכליים של ויטה, אך כך או אחרת המניע אינו מעלה או מוריד אלא רק התוצאה. התובעת לא טענה כלל שהחשבוניות חתומות כנדרש באותו סייג שעל פני כתב הערבות. אין בידי אפוא לחייב הערבים אף בתשלום החוב הזעום בו הכרתי. 26. עוד אין ממש בטענות התובעת כאילו דחה הרשם כל טענות הערבים ביחס לחוק הערבות. הרשם התייחס רק לטענה בדבר אי פניה מוקדמת לחייב העיקרי, בטרם תביעת הערב, כדרישת סע' 8 לחוק הערבות. דחית טענה שעליה היו "נתפסים" הערבים הנה קבלת בקשת הרשות להתגונן באופן מסוייג, כך שלערבים לא יותר להתגונן בטענה זו של סויג ערבותם רק ביחס לחשבוניות חתומות. לא כך נעשה. הרשות להתגונן לא סוייגה, וניתנה באופן מלא כפי טענות הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן, אם כי הרשם אכן ציין כי היתה פניה מוקדמת לחייבות העיקריות, כתנאי סף לתביעת הערבים, כחייבים משניים. מה שצוין בעניינם של נתבעים 3-4 בחלק האופרטיבי של ההחלטה היה קטע זה (סע' 13 של ההחלטה מיום 5.10.10 - הדגשה לא במקור): "  בכל הנוגע לערבים, צודק ב"כ המשיבה בטענתו לפיה המשיבה היתה זכאית להגיש תביעה נגד הערבים בהתאם לסעיף 8 לחוק הערבות, שכן הוכיחה בכתובים קיומה של פנייה לחייבות העיקריות בדרישה לתשלום החוב. יחד עם זאת, ברי כי קיומה של עילת תביעה נגד הערבים אין פירושה כי יש למנוע מהערבים מלקבל את יומם בהליך משפטי מלא, כאשר אין מחלוקת שעילת התביעה כנגד הערבים מבוססת על קיומו של חוב של החייבות העיקריות." 27. אכן יש לדחות אף לגופה ולא אך בשל החלטת הרשם, טענת הנתבעים 3-4 שהתובעת פעלה בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק הערבות, מאחר ולא דרשה תחילה מהנתבעות את קיום חובן ולא מיצתה את כל ההליכים המשפטיים כנגדן. הטענה כאמור היא שמאחר והתובענה דנן הוגשה מלכתחילה בצוותא כנגד הנתבעות והערבים, הרי שהתובעת לא נקטה בפעולה קודמת לגביית החוב. למעשה בתצהירי העדות הראשית מטעמם, כפי שכבר ציינתי, לא העלו הנתבעים לא טענה באשר לערבים, היינו כי טענה זו נזנחה עד לשלב הסיכומים. התובעת מצדה הפנתה למכתבי ההתראה שנשלחו לערבים. לעניין זה נקבע כי: "אמנם, בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק הערבות אין הבנק רשאי לדרוש את מילוי הערבות מן הערבים, בלא שדרש זאת תחילה מן החייב העיקרי. ברם, דרישה זו הינה מצומצמת ביותר. בכדי לקיים את הוראות הסעיף, די שתשלח התראה לחייב העיקרי זמן קצר בלבד לפני פנייה לערב ואין כל צורך בנקיטת הליכים משפטיים כנגד החייב העיקרי כתנאי מוקדם לדרישת החוב מן הערבים (ראו ש' גנוסר חוק הערבות תשכ"ז-1967 (פירוש לחוקי החוזים עורך ג' טדסקי, תשל"ט) 49-52)" (רע"א 1873/05 דואק נ' בנק הפועלים בע"מ , פס' 8). זאת אכן נעשה ע"י התובעת ומשכך אין בידי הנתבעים לטעון כי פניית התובעת לערבים נעשתה שלא כדין. האמור כאן מעבר לצורך ולשלימות התמונה, לאור העובדה שממילא נדחתה התביעה כנגד נתבעים 3-4 לאור אי חתימת החשבוניות, והגבלת היקף ערבותם. 28. סוף דבר: אני מחייב את הנתבעות 1 ו-2 יחד ולחוד לשלם לתובעת סכום של 2,564 ₪. התביעה כנגד נתבעים 3-4 (הערבים) נדחית. לאור הפער בין הסכום שנתבע לזה שנפסק (ואף תוך דחיית התביעה כנגד נתבעים 3-4) אני מחייב התובעת בהוצאות הנתבעים , בגין שכ"ט עו"ד, בסך כולל של של 5000 ₪. הסכום שנפסק מתון, בשים לב לדרך הדיונית שנבחרה. חובות חברהכינוס נכסיםטענת קיזוזחובקיזוז