ב"כ המבקשים טען כי נפלו טעויות יסודיות בפסק הבורר, המהוות כל אחת בנפרד עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור על הפסק וקבלת הערעור. מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא טענת טעויות יסודיות בפסק בורר: בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות מיום 18.1.2012 (להלן: "פסק הבורר" או "הפסק") שניתן ע"י כב' השופט (בדימוס) אמנון שטרסנוב (להלן: "הבורר) בפסק קיבל כב' הבורר את תביעת המשיבות והורה למבקשים לסלק ידם מדירות מס' 44 ו - 35 בבניין "דולב" (להלן: "הדירות"), ולמוסרן למשיבות כשהן פנויות מכל חפץ או דייר. עוד קבע הבורר כי על המבקשים לשלם למשיבות דמי שימוש בגין הדירות אליהן פלשו שלא כדין. עיקרי העובדות: התובעות זכו במכרז של מנהל מקרקעי ישראל ואחרים לפינוי ובינוי של שכונת הארגזים בת"א. בהתאם למכרז רכשה התובעת את הזכויות במקרקעין בשטח כולל של 68,836 מ"ר. ביום 5.12.2001 נחתמו שלושה הסכמי פינוי: אחד בין המשיבות למבקש 1, שני בין המשיבות למבקשת 2, ושלישי בין המשיבות לאמם של המבקשים, שרה פלקסר (להלן: "ההסכמים"). לפי כל אחד מההסכמים, הזהים בנוסחם, המשיבות התחייבו לבנות ולמסור למבקשים ולאימם דירות 3 חדרים בבניין "אלון", תמורת פינוי שטח קרקע ברחוב שתולים 51 בשכונת הארגזים "שעליו בנוי מבנה המשמש למחסן בשטח של כ - 1,000 מ"ר" כלשון ההסכמים (להלן: "המחסן"). המשיבות התכוונו לבנות על המקרקעין 4 בניינים, אך בסופו של דבר בנו רק בניין אחד, שנקרא בניין "דולב". לפיכך נחתם בין המשיבות למבקשים ביום 14.6.05 נספח להסכם משנת 2001, ולפיו כל אחד מהמבקשים יקבל דירת 4 חדרים בבניין "דולב" במקום דירת 3 חדרים בבניין "אלון". על כל מבקש היה לשלם למשיבות במועד קבלת הדירה תוספת תשלום של 30,000 $ בגין החדר הנוסף. שרה פלקסר, אם המבקשים, סירבה לבצע את חילופי הדירות ולכן לא חתמה על הנספח להסכם. לגירסת המשיבות רק לאחר חתימת ההסכמים נודע להן שהמבקשים משכירים את המחסן שהם אמורים למסור למשיבות לצד ג' בשם עמר ומקבלים דמי שכירות בגינו. בעקבות צו בימ"ש פונה בשנת 2003 השוכר עמר מהמחסן בלבד, אך החצר שמאחוריו (להלן: "החצר") לא פונתה ונותרו בה חפצים וגרוטאות. בשל כך, הודיעה ב"כ המשיבות בכתב למבקשים ביום 18.2.07 כי הן מבטלות את הסכם הפינוי-בינוי עם המבקשות בשל הפרת חוזה זו. במחצית השנייה של שנת 2007 נכנסו המבקשים באמצעות מפתחות שהיו ברשותם לדירות החדשות שיועדו להם בבניין "דולב", מבלי לשלם את תוספת המחיר בגינן, ומאז דצמבר 2007 המבקשים משכירים את הדירות לשוכרים שונים. המשיבות הגישו בבימ"ש השלום בת"א תביעה כנגד המבקשים לפינוי וסילוק יד, וכן לתשלום דמי שימוש בגין השתלטות המבקשים על הדירות והשכרתן לצדדי ג' שונים. המחלוקת ביניהם הועברה בהסכמה להכרעת הבורר. שרה פלקסר לא הייתה צד לבוררות מושא ההליך דנן, אך יחד עם ההסכמה כי המחלוקות תימסר להכרעת הבורר, הצדדים הגיעו גם להסכמה, כי ההסדר יחול ביחס למשפחת פלקסר כולה. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה ע"י בימ"ש השלום בת"א (כב' השופט עודד מאור) מיום 22.12.2010 ב - תא"ק 51469-10-10. הבורר קבע בפסקו כי המשיבות ביטלו את ההסכמים כדין, שכן המבקשים הפרו אותם, ולפיכך על המבקשים לפנות את יתרת הנכס, דהיינו את החצר בשטח של כ - 500 מ"ר (להלן: "החצר"). עוד חייב הבורר את המבקשים בתשלום דמי שימוש למשיבות בגין הדירות החדשות אליהן פלשו המבקשים, בהתאם לשווי שהוערך בחוות הדעת השמאית שהגישו המשיבות לבורר, בניכוי 15%. מכאן בקשת רשות הערעור דנן על פסק הבורר (להלן: "הבר"ע") לפי סע' 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות" או :"החוק"). במסגרת הבר"ע עתרו המבקשים גם לביטול פסק הבורר לפי סע' 24(3), 24(5) ו - 24(10) לחוק. תמצית טענות הצדדים ב"כ המבקשים טען כי נפלו טעויות יסודיות בפסק הבורר, המהוות כל אחת בנפרד עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור על הפסק וקבלת הערעור. בנוסף טען ב"כ המבקשים כי מתקיימות גם מספר עילות לביטול פסק הבורר לפי סע' 24 לחוק. לשיטת המבקשים טעה הבורר כשפסק, בהתאם לקביעתו כי ביטול ההסכם ע"י המשיבות היה כדין, כי ההשבה בעקבות הביטול תהיה חד צדדית מצד המבקשים בלבד ולא הדדית. הבורר קבע כי המבקשים חייבים להשיב למשיבות את הדירות החדשות שהאחרונות בנו, וכן לשלם למשיבות דמי שימוש בגין דירות אלו, אך לא קבע כי המשיבות חייבות להשיב למבקשים את המחסן שקיבלו מהמבקשים לפי ההסכם. עוד טען ב"כ המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו ולא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו כאשר נמנע מלהכריע בזכויות שרה פלקסר לפי ההסכם, למרות שסוכם בין הצדדים כי ענייניה כלולים בבוררות והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה ע"י ביהמ"ש השלום בת"א. כמו כן, הבורר שגה כשהניח שהצדדים מסכימים שהמחסן נמסר למשיבות כבר בשנת 2003 ולא הכריע בשאלה זו והרי מכתבי הטענות עולה המחלוקת. עוד נטען כי טעה הבורר בקביעתו כי אין לזקוף לרעת המשיבות את הימנעותן מלהביא לעדות מטעמן את מוטי ברטל, עובד חברת הפיקוח של המשיבות (להלן: "ברטל"). זאת בשל המסקנה כי עדותו של ברטל איננה חיונית להכרעה במחלוקות שבין הצדדים. עוד טעה הבורר בקביעה כי המשיבות היו רשאיות בשנת 2007 לבטל את הסכמי 2001, וגם אילו המשיבות היו רשאיות לעשות כן, היה על הבורר להורות רק על ביטול חלקי של ההסכמים או על החלת דוקטרינת הביצוע בקירוב על ההסכמים. טעות נוספת לשיטת המבקשים היא שהבורר לא פסק כי על המשיבות לשלם למבקשים דמי שימוש ראויים החל משנת 2003 עבור המחסן שנמסר להם אז, ולא התייחס לחובת הקטנת הנזק שחלה על המשיבות, לפיה היה על המשיבות להשכיר את המחסן משנת 2003. כמו כן טעה כב' הבורר כשלא התייחס לזכויות שרה פלקסר לפי הסכם 2001. הסכמי 2001 ו- 2005 הם מקשה אחת, וכל עוד לא נמסרו 3 הדירות למבקשים הם היו רשאים להימנע מלשלם את תוספת התשלום בסך 30,000$ בגין דירותיהם. ב"כ המשיבות סמך ידו על פסק הבורר והוסיף כי המבקשים התחייבו לפנות את כל השטח, דהיינו 1,000 מ"ר, אך הפרו התחייבות זו, ולכן המשיבות ביטלו את החוזה ולא מסרו את הדירות החדשות למבקשים. עוד הוסיף כי המשיבות לא קיבלו מעולם לידיהן את החזקה במחסן, והרי לפי החוזה אין הפרדה בין חצר למחסן ומדובר על שטח של כ- 1,000 מ"ר, ואין להם התנגדות כי המבקשים יקבלו לידיהם כעת בחזרה את המחסן. דיון 5. הבקשה נסמכת על הטיעון כי נפלו בפסק הבורר מספר טעויות יסודיות שגרמו לעיוות דין, ולפיכך יש ליתן למבקשים רשות לערער על פסק הבורר, לפי סע' 29ב לחוק הבוררות שכותרתו "ערעור ברשות לבית המשפט על פסק בוררות". הסעיף קובע: "29ב. (א) צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין; ערעור כאמור יידון בשופט אחד, ויחולו עליו ההוראות החלות על ערעור לפני בית המשפט. ... (ג) הוגש ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות, לא ייזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק הבוררות, והצדדים יהיו רשאים להעלות בערעור טענות בעניין ביטול פסק הבוררות על פי אחת העילות שבסעיף 24 לחוק". (ההדגשות כאן ולהלן שלי, י.ש.). לחילופין, הפנו המבקשים לקיומן של שלוש עילות לביטול הפסק לפי סע' 24 לחוק הבוררות, הקובע: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: ... (3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; ... (5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו; ... (10) קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". לאחר עיון בפסק הבורר, בטענות הצדדים ובמסמכים, נחה דעתי כי הבורר ניתח כראוי את הראיות וממצאיו העובדתיים מבוססים היטב. טעות יסודית ביישום הדין, אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין, מצאתי רק בנקודה אחת, והיא סוגיית ההשבה ההדדית לאחר ביטול ההסכם, שכלל לא נדונה ע"י הבורר. כמו כן, לא מצאתי כי נתקיימו העילות לביטול הפסק שבסעיפים 24(3), 24(5) ו - 24(10) לחוק הבוררות. ההשבה 6. סע' 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות") שכותרתו "השבה לאחר ביטול" קובע כך: "9. (א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך. (ב) בוטל החוזה בחלקו, יחולו הוראות סעיף קטן (א) על מה שהצדדים קיבלו על פי אותו חלק". סע' 21 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 שכותרתו "השבה לאחר ביטול" קובע כך: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". קביעותיו העובדתיות של הבורר הן כי המבקשים הפרו את החוזה וכי המשיבות ביטלו את החוזה עמן כדין. מעת שפסק כב' הבורר את סעד הביטול, הרי שמתחייבת מכך השבה הדדית של כל צד את מה שקיבל במסגרת החוזה (או שוויו, אם השבה בעין בלתי אפשרית) ולא די בהשבה חד צדדית. בהינתן קביעתו העובדתית של הבורר כי המחסן (ללא החצר) פונה, עבור המשיבות (ראו: סע' 10 לפסק הבורר), הרי שהתוצאה המשפטית המתחייבת מכך היא, כי שטח המחסן הסגור כ- 500 מ"ר (ללא החצר), נמסר למשיבות, ועל כן יש לדון בסוגית ההשבה החלקית. לפיכך אני נותנת למבקשים רשות לערער על פסק הבורר בנקודה זו בלבד, ודנה בבר"ע כבערעור ומקבלת את הערעור בנקודה זו בלבד. מעבר למצב המשפטי, שמחייב את השבת המחסן לידי המבקשים כאמור לעיל, טען ב"כ המשיבות בדיון לפניי מיום 3.7.2012, כי המשיבות אינן מחזיקות במחסן וכי הוא מעולם לא נמסר להן, ואין להן כל התנגדות שהמבקשים יקבלו לידיהם בחזרה את המחסן. מאידך, נטען ע"י המבקשים כי המשיבות העבירו את זכויותיהן בפרוייקט לחב' דניה סיבוס, לכן לא ברור כיצד יוכלו להשיב את מה שקיבלו. בפסק הבורר אין כל איזכור לסוגיית ההשבה, ועד כמה שניתן להתרשם מפסק הבורר, הצדדים כלל לא התייחסו לסוגיית ההשבה שהיא משפטית והתמקדו בראיות העובדתיות. כפועל יוצא ממסקנות הבורר מתעוררת כאמור גם שאלת ההשבה, הגם שברור כי המערערים הפרו את החוזה בין הצדדים, בכך שלא מסרו את כל ה- 1,000 מ"ר. על כן אני מורה כי הצדדים יחזרו לבורר על מנת שיטענו בפניו בסוגיית ההשבה והוא ישלים את פסקו בסוגיה זו בלבד. הבקשה לביטול פסק הבוררות 7. המבקשים טענו גם כי יש לבטל את פסק הבוררות, לפי סע' 24(5) לחוק, מאחר שהבורר לא הכריע באחת השאלות שהובאו לפניו, בדבר זכויות שרה פלקסר. אינני מקבלת טענה זו. מרגע שהבורר קבע כי ההסכם בוטל כדין ע"י המשיבות, בשל אי פינוי השטח במלואו, הרי שממילא קביעה זו חלה גם על שרה פלקסר שאף היא התחייבה לפנות את אותו השטח. אומנם שרה פלקסר לא חתמה על הנספח משנת 2005, אך נותר החוזה של שרה פלקסר עם המשיבות משנת 2001, ולאור פסק הבורר לפיו החוזים משנת 2001, ובכללם החוזה של שרה פלקסר, בוטלו כדין, הרי שקביעה זו חלה גם עליה. המבקשים לא מסבירים בטענותיהם איזה קביעות נוספות הם ציפו מהבורר לקבוע ביחס לשרה פלקסר. 8. אינני מקבלת את טענת המבקשים כי יש לבטל את פסק הבורר, לפי סע' 24(5) לחוק, מאחר שהבורר לא הכריע בשאלה האם המבקשים מסרו למשיבות את המחסן בשנת 2003 ובכלל. הבורר הכריע בבירור בשאלה זו כשקבע בפסקו כי: "עוד עולה מחומר הראיות, כי בחודש יוני 2003, בצו בית המשפט ובאמצעות הוצאה לפועל, פונה עמר מחלק מהנכס, קרי מהמחסן, כאשר מרבית החפצים והגרוטאות שהיו במחסן, הועברו לחצר האחורית (להלן: "החצר"). לטענת התובעים כאמור, מהווה גם החצר חלק מהנכס, שלא פונתה באותו מעמד ואף לא לאחר מכן. כפי שיפורט להלן, לאחר הפינוי הנ"ל התקיימו מגעים בין חכשורי לבין פלקסר גם לגבי פינוי החצר, אך ללא הועיל". (סע' 10 לפסק). מהציטוט הנ"ל מפסק הבורר עולה בבירור כי הבורר קבע כקביעה עובדתית על סמך חומר הראיות שהוצג לפניו כי המחסן פונה בשנת 2003, וכי המשיבות ניהלו מגעים ביחס לפינוי יתרת הנכס (החצר). דהיינו משתמע מכאן שחלק מהנכס נמסר למשיבות. 9. המבקשים חזרו על טענתם הקודמת בווריאציה אחרת, דהיינו שהבורר טעה בהנחתו כי אין מחלוקת שהמחסן נמסר למשיבות בשנת 2003, ולמעשה לא הכריע בשאלה זו, וכי טעות זו גרמה לעיוות דין. לפיכך טענו המבקשים כי יש לבטל את פסק הבורר לפי סע' 24(5) ולפי סע' 24(10) לחוק. גם אילו טעה הבורר בהנחתו זו, אין בכך כדי לגרום לעיוות דין. הבורר קבע כי לפי ההסכם הייתה חובה על המבקשים לפנות גם את החצר וגם המחסן. נקבע כי הפינוי היה של המחסן בלבד ללא שטח החצר. מכאן הסיק הבורר את המסקנה המשפטית המתבקשת לפי דיני החוזים כי קמה למשיבות הזכות לבטל את החוזה, ועוד קבע הבורר כי הביטול נעשה כדין. לפיכך, לא נראה כי נפלה כאן טעות יסודית ביישום הדין שגרמה לעיוות דין כמשמעו בסע' 29ב לחוק הבוררות. לפיכך גם לא מתקיימות העילות לביטול הפסק לפי סע' 24(5) ו- 24(10) לחוק הבוררות, מה גם שלגבי העילה לפי סע' 24(10) לחוק נפסק ב - רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פד"י נט(5) 1, 13: "עילת הביטול שבסעיף 24(10) - "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד" - היא עילה עמומה, שקשה להתוות את גבולותיה. ניתן לומר כי היא מיועדת למצבים נדירים למדי, כמו למשל אם נפגעו עקרונות הצדק הטבעי, התגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקש בשעת הבוררות ואשר חוסר גילוין בזמנו לא היה תלוי במבקש, התגלתה תרמית שהשפיעה על מתן פסק הבוררות (השוו ע"א 5717/91 מליבו ישראל בע"מ נ' אז-דז טרום (1973) בע"מ (בפירוק) [9], בעמ' 700-699), או שלא הייתה סמכות להיזקק לבוררות (אוטולנגי [12],בעמ' 468-465)". 10. הוא הדין באשר לקביעת הבורר כי עדותו של מוטי ברטל, עובד מטעם חברת הפיקוח של המשיבות, איננה חיונית לבירור המחלוקות שבין הצדדים. המשיבות לא הביאו לעדות את ברטל בשל אסון משפחתי כבד שפקד את משפחתו. הבורר דחה את טענת המבקשים כנגד אי הבאת ברטל לעדות, מהטעם כי די היה בעדויות ששמע מצד התביעה ומצד ההגנה על מנת להבהיר את המצב העובדתי לאשורו. תובע במשפט אזרחי אינו חייב להביא את מקסימום הראיות שברשותו, ודי אם התובע יביא מספיק ראיות שיש בהן כדי להוכיח את תביעתו ברמה של מאזן הסתברויות. הבורר כערכאה דיונית התרשם ישירות מעדויות הצדדים, ועל יסוד העדויות והמסמכים שהובאו לפניו הגיע למסקנה כי המשיבות עמדו בנטל הראיה המוטל עליהן כתובעות. יתירה מכך, הבורר אף ציין בפסקו כי אם סברו המבקשים שעדותו של ברטל כל כך משמעותית, יכלו להזמינו כעד מטעמם, אך זאת משום מה הם לא עשו. 11. גם הטענה כי הבורר טעה טעות יסודית ביישום הדין, כאשר לא הורה על ביטול חלקי או ביצוע בקירוב של ההסכמים, ובשל כך נתקיימה עילת ביטול הפסק לפי סע' 24(10) לחוק, אינה מקובלת עלי. הבורר הבין כי החוזה איננו ניתן להפרדה לחלקים, אלא יש לבצע את פינוי הדירות באופן מלא, שכן יש למסור דירה שלמה ולא חלק כלשהו של הדירה. בנסיבות אלו, זכותן של המשיבות לעמוד על תרופת הביטול. יתירה מכך, המבקשים אף לא הוכיחו, בחוות דעת מומחה או בראיות אחרות, את שוויי המחסן ללא החצר הסמוכה לו, לעומת שווי הדירות, על מנת לנסות להראות כי ניתן להורות בנסיבות דנן על ביטול חלקי או ביצוע בקירוב. 12. אינני מקבלת את טענת המבקשים כי טעה הבורר טעות יסודית בכך שאפשר את ביטול החוזה מעבר לזמן הסביר מיום שנודע למשיבות על ההפרה, וזאת בניגוד לסע' 8 לחוק התרופות. ראשית, ההפרה של המבקשים הייתה הפרה נמשכת, מאחר שהמבקשים המשיכו להחזיק בחצר ולא מסרו אותה למשיבות. בנסיבות אלה חלה ההלכה כי: "המשיבה התמידה בהפרה, ולפיכך עמדה למערער זכות הביטול כל עוד התמידה בכך". (ע"א 442/83 קם נ' קם, פד"י לח(1) 767, 777). שנית, הבורר קבע בפסקו כקביעה עובדתית כי: "מחומר הראיות עולה כי התובעות איפשרו לנתבעים, שוב ושוב, לבצע את ההסכם כרוחו וכלשונו, וכי מאז הפינוי החלקי בשנת 2003 התנהלו מגעים בין הצדדים על מנת להשלים את פינוי הנכס במלואו, על פי ההסכם - אך לשווא. רק לאחר שהתובעות נוכחו לדעת כי הפינוי לא יושלם ע"י הנתבעים וכי הנכס לא יועבר לידם במלואו, ניתנה הודעת הביטול". לפי הפסיקה, אם ניתנה ארכה לקיום החוזה, יש למדוד את הזמן הסביר אחרי פקיעת הארכה (ראו: ג. שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה), עמ' 563). עוד נקבע בפסיקה כי גם אם איחר הנפגע את המועד לביטול החוזה ניתן לחדש את כוח הביטול ע"י מתן ארכה נוספת של זמן סביר לקיום החוזה (ע"א 207/76 הרשקו נ' וכטרף פד"י לא(2) 85, 96). בעניינינו, ניתן לראות במתן ההזדמנויות מצד המשיבות למבקשים לפנות גם את החצר, בגדר מתן ארכות נוספת של זמן סביר לקיום ההסכמים, ארכות שדוחות את המועד שממנו והלאה יש למנות את הזמן הסביר לביטול החוזה. 13. לא מצאתי ממש גם בטענת המבקשים כי נפלה טעות יסודית ביישום הדין בכך שהבורר לא חייב את המשיבות לשלם למבקשים דמי שימוש ראויים בגין השימוש במחסן שהיה ברשותן מאז שנת 2003. הטעם לכך הוא שהמשיבות החזיקו במחסן בכל אותה תקופה כדין, לפי הסכמי הפינוי בינוי שבין הצדדים. זאת בניגוד למבקשים שהחזיקו בדירות החדשות שפלשו אליהן, שלא כדין. המשיבות קיוו וציפו שהחוזה יבוא למימושו המלא בפינוי מלא של הנכס, ולכן לא הייתה עליהם חובה להשכירו כדי להקטין את הנזק. לפיכך, בשל הפרת המבקשים את החוזה, הפרה שגרמה למשיבות לבטלו, לא ראוי לפגוע במשיבות פעמיים. פעם ראשונה בהפרת ההסכם ע"י המבקשים, ופעם שנייה בחיוב המשיבות בדמי שימוש ראויים בגין המחסן שבמשך כל התקופה החוזית הוחזק על ידם כדין ולפי ההסכם, מה גם שהמשיבות לא היו מעוניינות במחסן לצורך השכרתו כמחסן, אלא כשטח פנוי כדי לאפשר את בניית פרוייקט הדיור. סיכום 14. לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את הבר"ע, פרט לנקודה אחת והיא סוגיית ההשבה, שכדי לדון בה, מוחזר התיק לבורר. בשל התוצאה, ישאו המבקשים בהוצאות בסכום מופחת של 5,000 ₪, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. סודיותיישוב סכסוכיםבורר