בית המשפט להעמיד את חלקו של הנתבע 1 לתאונת הדרכים בשיעור של 70% ואת חלקו של הנתבע 2 בשיעור של 30%. קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא חלוקת אחריות לתאונת דרכים 70% - 30%: התובעת הינה המבטחת של רכב מסוג טויוטה לנד קרוזר (להלן: "הרכב המבוטח"). לטענת התובעת, הרכב המבוטח ניזוק בתאונת דרכים שארעה ביום 9.8.05 בצומת הטיילת באשדוד, במפגש רחוב הטיילת עם רחוב משה דיין, כאשר הרכב המבוטח עמד ורכבי הנתבעים פגעו זה בזה, ואזי רכב הנתבע מס' 2, מסוג וולבו, הועף לכיוון הרכב המבוטח ופגע בו. לטענת הנתבע 1, אשר נהג ברכב מתוצרת פונטיאק, הוא הגיע לצומת בה ארעה התאונה מרחוב הטיילת, עצר את רכבו לפני מעבר החצייה והבחין ברכבו של הנתבע 2 מגיע מצידו השמאלי. לגרסתו, הוא החל לגלוש במהירות אפסית, כאשר ישנם שיחים בצידו השמאלי, וגלש עם רכבו עד לקו העצירה. בשלב זה, רכבו של הנתבע 2 התנגש ברכבו ובהמשך פגע ברכב המבוטח, אשר עמד מצידו השני בעודו ממתין טרם הכניסה לצומת. לטענת הנתבע 2, הוא נהג ברכבו ברחוב משה דיין לכיוון הטיילת (חוף הקשתות). כאשר התקרב לצומת הבחין ברכב הנתבע 1 שנוסע לכיוון הצומת ונעמד. בכיוון נסיעתו של הנתבע 1, היה מוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה. על כן, המשיך הנתבע 2 בנסיעה. לגרסת הנתבע 2, לפתע, במהלך חצייתו את הצומת, פגע ברכבו רכב הנתבע 1 והעיף אותו עד אשר נעצר בעמוד חשמל מימין. לטענת הנתבע 2, רכבו לא פגע ברכב המבוטח ולכל היותר עפו לכיוון הרכב המבוטח רסיסים שגרמו לתקר בלבד. נגד הנתבע 1 הוגש לבית המשפט לענייני תעבורה כתב אישום המייחס לו את גרימת תאונת הדרכים. בהליך המשפטי שהתנהל נגד הנתבע 1 בבית המשפט לתעבורה זוכה הנתבע 1 מחמת הספק. ב"כ הנתבע 1 מפנים להכרעת הדין שניתנה בהליך האמור ולקביעות בית המשפט לתעבורה אשר בהמשך להן מצא לזכות את הנתבע 1. מטעם התובעת הוגש תצהיר של נהג הרכב המבוטח. בעדותו בבית המשפט מסר העד כי הגיע מכיוון חוף הקשתות ועמד עם רכבו קודם הכניסה לצומת, לנוכח תמרור "עצור" אשר הוצב בכיוון נסיעתו, ועל מנת לאפשר לרכב הוולבו (רכב הנתבע 2), לעבור בצומת. וכך תאר נהג הרכב המבוטח בעדותו את אירוע התאונה: "אז הגיע רכב מכיוון השוק ונכנס בוולבו והעיף את הוולבו עליי" (עמ' 5, שורה 23 לפרוטוקול). מטעמו של הנתבע 1 הוגש תצהיר עדות ראשית, אשר במסגרתו תיאר את נסיבות התאונה ואת גרסתו, כפי שפורטה לעיל. בעדותו בבית המשפט הודה הנתבע 1, כי בכיוון נסיעתו היה מוצב תמרור "האט ותן זכות קדימה". לגרסתו בעדותו בבית המשפט: "ראיתי מעבר חציה ועצרתי לפני מעבר החציה וראיתי רכב שמגיע מצד ימין שלי, מהיכן שהגיעה הטויוטה...והתחלתי לגלוש במהירות אפס, כי היו שיחים מצד שמאל שלי, גלשתי עד לקו המקווקו ובשניה האחרונה ראיתי את הוולבו" (עמ' 9, שורות 1 - 3 לפרוטוקול). הנתבע 1 טען בעדותו כי גלש במהירות אפס עד לקו המקווקו, ולפי גרסתו, רכבו לא נכנס עדיין אל הצומת. עוד טען הנתבע 1 בעדותו כי שיחים הנמצאים בצד שמאל, הסתירו לו את שדה הראיה. בהמשך חקירתו הנגדית נשאל הנתבע 1, האם היה בנסיעה בעת שארעה התאונה ועל כך השיב: "לאחר מעבר החציה שראיתי את הטרנזיט עצרתי והתחלתי לגלוש, וראיתי בשניה האחרונה וולבו שטס לכיוון". לשאלה האם היה בנסיעה או בעצירה מוחלטת השיב: "כשראיתי את הוולבו עצרתי" (עמ' 11, שורות 25 - 28 לפרוטוקול). הנתבע 1 נשאל שוב, האם עמד במקום או שמא היה בעצירה מוחלטת והשיב: "לא זוכר בזמן התאונה עצמה, אבל, אני זוכר שהייתי לפני הצומת ואז קרתה התאונה" (עמ' 11, שורה 32). מטעמו של הנתבע 2 הוגש תצהיר עדות ראשית, אשר במסגרתו פירט את גרסתו לגבי נסיבות התאונה. בעדותו בבית המשפט מסר הנתבע 2, כי הוא נסע עם רכבו בירידה לכיוון הצומת והבחין ברכב הנתבע 1 וכן ברכב המבוטח אשר עמד בעצירה מוחלטת. הנתבע 1 התקדם מעט ושוב נעצר ולפיכך הבין כי הנתבע 1 מאפשר לו לעבור בצומת ועל כן המשיך בנסיעה אל תוך הצומת. ביחס למהירות נסיעתו, טען הנתבע 1 כי התאים את המהירות שלו לתנאי הסביבה ולפי הערכתו לא נסע במהירות העולה על 60 קמ"ש (עמ' 16, שורות 1-5). בהמשך חקירתו הנגדית מסר הנתבע 2, כי הנתבע 1 ערך התקדמות מסוימת ואז עצר, ועל כן הניח כי יאפשר לו לעבור בצומת, והמשיך בנסיעה, כאשר לפתע כשהוא נוסע בתוך הצומת, פגע רכב הנתבע 1 ברכבו בצד ימין של רכבו (עמ' 19, שורות 6-12). מטעם הנתבע 2 הוגש תצהירו של עד, אשר הגיע למקום התאונה לאחר שזו התרחשה. לגרסתו של העד, הנתבע 1 הציע לפצות את הנתבע 2 בגין הנזק שנגרם בתאונה. לאחר שעיינתי בתצהירי העדות הראשית, בחנתי את עדותם של העדים כפי שהעידו בפניי והתרשמתי מעדותם, ולאחר שעיינתי במכלול הראיות שהוגשו, ובכלל זאת בחומר המצוי בתיק בית המשפט לתעבורה (לרבות: העדויות שנגבו במשטרה, העדויות שנמסרו בדיון שנערך בבית המשפט לתעבורה והכרעת הדין), כמו גם בתצלומים של הצומת שהוגשו לתיק בית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה לפיה האחריות לתאונה מוטלת בעיקרה על כתפי הנתבע 1, כאשר ניתן לייחס גם לנתבע 2, תרומה מסוימת לתוצאות התאונה. אין מחלוקת כי בכיוון נסיעתו של הנתבע 1 היה מוצב תמרור בדבר מתן זכות קדימה. רכבו של הנתבע 1 נפגע בחלקו הקדמי ואילו רכב הנתבע 2 נפגע בחלקו הימני. עובדה זו תומכת בגרסתו של הנתבע 2, לפיה נסע בנתיב נסיעתו אל תוך הצומת ואזי פגע ברכבו רכב הנתבע 1, אשר ככל הנראה המשיך לגלוש אל תוך הצומת, חרף התמרור המוצב בכיוון נסיעתו ואשר מחייב אותו במתן זכות קדימה לרכבו של הנתבע 2. עדותו של נהג הרכב המבוטח תומכת בגרסתו של הנתבע 2. כמפורט לעיל, עד זה מסר כי עצר את רכבו על מנת לאפשר לרכב הנתבע 2 להמשיך בנסיעה ולעבור בצומת, ואז "הגיע רכב מכיוון השוק ונכנס בוולבו והעיף את הוולבו עליי". כלומר, מעדותו של עד זה עולה כי רכב הנתבע 1 הוא זה שפגע ברכב הנתבע 2. הנתבע 1 הדגיש בעדותו את העובדה לפיה שדה הראיה שלו היה מוגבל וזאת לנוכח שיחים שהיו בצד שמאל. מאידך, אין מחלוקת כי שדה הראיה בכיוון נסיעתו של הנתבע 2 היה גלוי והנתבע 2 הבחין ברכבו של הנתבע 1, אשר גלש בנסיעה איטית לכיוון הצומת, ואז נעצר. על רקע התרשמותי מהעדויות כפי שנשמעו בפניי, ועל רקע ניתוח נסיבות התאונה, אני בוחר להעדיף את גרסתו של הנתבע 2, על פני גרסת הנתבע 1, בכל הנוגע לשאלה האם המשיך הנתבע 1 בגלישה אל תוך הצומת, או שמא נעצר קודם לקו העצירה. גרסתו של הנתבע 2, לפיה המשיך בנסיעה לאחר שהבחין ברכב הנתבע 1 עוצר, ואז לפתע פגע רכב הנתבע 1 ברכבו, משכנעת יותר מאשר גרסת הנתבע 1, לפיה מסר כי שדה הראיה שלו היה מוסתר על ידי השיחים, על כן המשיך בגלישה אל תוך הצומת אולם טוען כי אז נעצר קודם לקו העצירה ורכב הנתבע 2 הוא שפגע ברכבו. גם לנוכח תצלומי מקום התאונה אינני סבור כי רכב הנתבע 2 סטה מנתיב נסיעתו בתוך הצומת לכיוון מקום עמידתו של רכב הנתבע 1. מתוך המכלול הראיות עולה כי הנתבע 1 המשיך בגלישה איטית אל תוך הצומת, ואזי פגע ברכב הנתבע 2. אין זה סביר בעיניי, כי הנתבע 2 הבחין ברכב הנתבע 1 (ואין על כך חולק) וחרף זאת המשיך בנסיעה אל תוך הצומת, תוך שהוא סוטה מנתיב נסיעתו ופוגע ברכב הנתבע 1, מבלי שאותו רכב זז ממקומו ומבלי שאותו רכב נכנס אל תוך הצומת. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם בחינת מבנה הצומת, כפי שהיא נלמדת מתוך העדויות וכן מתוך התצלומים המצויים בתיק. השיחים אשר מצויים בצד שמאל של רכב הנתבע 1, מסתיימים עוד קודם לקו העצירה ועוד קודם לנתיב נסיעתו של רכב הנתבע 2. מתוך עדותו של הנתבע 1 עולה כי גלש בנסיעה איטית אל תוך הצומת, לטענתו על מנת לשפר את שדה הראיה, ועל כן ניתן להסיק כי המשיך בנסיעה אל תוך הצומת, אף אם באיטיות. מאידך, אין בראיות כדי לתמוך בגרסת הנתבע 1, לפיה עמד עם רכבו קודם לקו הכניסה לצומת ואזי רכב הנתבע 2 פגע ברכבו. גרסה זו מבקשת לטעון כי רכב הנתבע 2 סטה מנתיב נסיעתו, אולם לכך אין כל אחיזה ממשית בחומר הראיות. אפילו הנתבע 1 לא העיד על כך באופן ברור ומפורש בעדותו בבית המשפט. נהפוך הוא, הנתבע 1 לא הציג גרסה חד משמעית לגבי השאלה, האם היה מצוי בעמידה מוחלטת בעת קרות התאונה. גם בעדותו של נהג הרכב המבוטח לא נמצאה כל אחיזה לגרסה לפיה הנתבע 2 סטה מנתיב נסיעתו. הנה כי כן, מתוך מכלול הראיות יש להגיע למסקנה, לפיה הנתבע 1 לא ציית לתמרור "זכות קדימה", אשר היה מוצב בכוון נסיעתו, גלש באיטיות אל תוך הצומת, כאשר עצר בתחילה, אלא אז המשיך בנסיעה איטית ופגע עם חזית רכבו בצד ימין של רכב הנתבע 2, אשר נכנס בנסיעה אל הצומת. טענתו של הנתבע 1, לפיה קודם לכניסתו אל הצומת שדה הראיה שלו היה מוגבל, אין בה כדי להפחית ממידת אחריותו של הנתבע 1. בחינת מבנה הצומת מלמדת כאמור, כי רכב המגיע מכיוון נסיעתו של הנתבע 1, יכול להתקדם מעבר לשיחים, על מנת לשפר שדה הראיה, ועדיין לא להיכנס לצומת עצמה. גם במקרה כזה, חובה היתה על הנתבע 1 לבחון היטב את מצב הדברים בצומת, קודם להמשך התקדמות רכבו אל תוך הצומת. כמפורט לעיל, מבנה הצומת אינו מלמד על כך שלא היתה לנתבע 1 כל אפשרות להבחין ברכב הנתבע 2 מגיע אל הצומת. השיחים אשר יתכן והסתירו את שדה הראיה מספר מטרים לפני קו הכניסה לצומת, מסתיימים באי התנועה הבנוי, כאשר בהמשך לכך, ממשיך אי התנועה בדרך של סימון על גבי הכביש, דבר המאפשר לרכב המגיע אל הצומת מכיוון נסיעתו של הנתבע 1, לעצור בבטחה את הרכב קודם הכניסה אל הצומת ולהבחין היטב ברכב המגיע מכיוון נסיעתו של הנתבע 2. הכרעת הדין שניתנה בבית המשפט לתעבורה, אינה יכולה להכריע את הכף במחלוקת בין הצדדים בתיק זה. יש לזכור כי אין מדובר בפסק דין מרשיע, אשר יכול לשמש כראיה בהליכים אחרים. עם זאת, ראוי היה לבחון את העדויות שהובאו במסגרת אותו הליך, כמו גם את מסקנות בית המשפט בהכרעת דינו. בהקשר זה יצוין כי נהג הרכב המבוטח, לא העיד במסגרת ההליך האמור. לפיכך, ברור כעת כי התמונה העובדתית אשר עמדה בפני בית המשפט לתעבורה לא היתה מלאה. אחד הנימוקים המרכזיים שניתנו בהכרעת הדין לכך שבית המשפט לתעבורה אינו מאמץ את עדות הנתבע 2 היה כך: "בבית המשפט 'המציא' עד התביעה, לראשונה, מעורב שלישי בתאונה, כאשר פרטיו כלל לא נמסרו למשטרה במועד מסירת הודעתו. גרסה זו של העד בדבר מעורב שלישי היתה כה מפתיעה...עדותו של עד התביעה באשר למעורב שלישי, כאשר אינו יודע את שמו, או פרטים על רכבו מעלה שאלות נוקבות לעניין מהימנותו". והנה, מסתבר כי אכן היה מעורב שלישי בתאונה, הוא נהג הרכב המבוטח אשר העיד במסגרת הדיון שנערך בתיק זה. הנה כי כן, מתוך הראיות שהוצגו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה לפיה הנתבע 2 נהג ברכבו בנתיב הנסיעה, תוך שהוא נכנס לצומת כשהוא שומר על נתיב נסיעתו, מבלי לסטות מגבולות הכביש בו נע, ולא עלה על אי התנועה המסומן על גבי הכביש. מתוך הראיות שהוצגו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה לפיה הנתבע 1 נכנס לתוך הצומת, גם אם בנסיעה איטית, כאשר באותו שלב שדה הראיה שלו כבר היה מלא ויכול היה לראות את רכבו של הנתבע 2 מגיע אל הצומת, אולם חרף זאת הוא חצה עם רכבו את קו הצומת ונכנס אל תוך נתיב נסיעתו של הנתבע 2, מבלי לציית לתמרור המחייב אותו במתן זכות קדימה לרכב הנתבע 2. באשר לחלקו של הנתבע 2 בתאונה, הרי שגם אם האחריות לקרות התאונה מוטלת על כתפי הנתבע 1, כפי המפורט לעיל, התרשמתי כי הנתבע 2 לא נהג במהירות סבירה, ובמיוחד לנוכח העובדה כי היה עליו להאט את מהירות נסיעתו, כאשר הוא מתקרב לצומת. הנזק הקשה שארע לשני הרכבים, והעובדה כי רכבו של הנתבע 2 הועף לעבר הרכב המבוטח, כאשר אין מחלוקת כי מהירות נסיעתו של הנתבע 1, בעת כניסתו אל הצומת, היתה איטית, מלמדים כי רכב הנתבע 2 הגיע אל הצומת במהירות גבוהה, שאינה מתאימה לתנאי הדרך. רשלנותו האמורה של הנתבע מס' 2 אומנם לא גרמה לקרות התאונה, אולם היתה לה תרומה ממשית לתוצאות התאונה ובכלל זאת לנזק הכבד שנגרם לרכבים המעורבים בתאונה, לרבות לרכב המבוטח אליו הועף רכבו של הנתבע 2. אילו הנתבע 2 היה נוהג את רכבו בזהירות רבה יותר ובמהירות נמוכה יותר, סביר להניח שהנזק היה קטן יותר. בשים לב לאחריותו של כל אחד מהנתבעים, כפי המפורט לעיל, אני מוצא לנכון להעמיד את חלקו של הנתבע 1 בשיעור של 70% ואת חלקו של הנתבע 2 בשיעור של 30%. בין התובעת לבין הנתבעים מחלוקת בשאלה, האם הפגיעה ברכב המבוטח היתה פגיעה ממשית, ובהמשך לכך, מתקיימת גם מחלוקת לעניין שיעור הנזק שנגרם לרכב המבוטח, כמו גם לגבי סכום התביעה המבוסס על תשלום הפיצוי על ידי חברת הביטוח התובעת לבעל הרכב המבוטח. לטענת הנתבעים, התובעת לא הוכיחה כל קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק הנטען על ידיה לרכב המבוטח. לגרסת הנתבע 2, רכבו אכן הועף לעבר הרכב המבוטח, אולם כאשר יצא מרכבו הבחין כי לרכב המבוטח היתה פגיעה בגלגל בלבד. באשר לנסיבות ולעוצמת פגיעת רכב הנתבע 2 ברכב המבוטח, נמסרה עדותו של נהג הרכב המבוטח. לעדותו, הוא הצליח להוציא את הרכב מהצומת בנסיעה, אולם מכיוון שהגלגל נפל, היה צורך בהעברת הרכב מהמקום באמצעות גרר (עמ' 6, שורה 23 לפרוטוקול). בהמשך עדותו תיאר נהג הרכב המבוטח את הליך בדיקת הרכב על ידי שמאי, אשר מצא שהרכב המבוטח נפגע בשלדה, ועל רקע זה לא היה מוכן לקבל את הרכב ולתקנו. אי לכך, הרכב הניזוק נשאר במוסך ובמקומו נרכש רכב אחר. במצורף לתצהירו של נהג הרכב המבוטח, הוגשה הודעת המבוטח על הנזק שנגרם לרכבו, הודעה שניתנה בסמוך למועד התאונה ובה צוין כי הרכב נפגע בחלק קדמי, צמיג, פרונט, טמבון ופלסטיקה. בעת הגשת כתב התביעה, צורפה גם חוות דעת של שמאי מר ש. צוריאל. חוות הדעת מפרטת את הנזק שנגרם לרכב המבוטח, בצירוף תצלומים שנערכו על ידי השמאי, וכן את פירוט העבודות וחלקי החילוף הנדרשים לצורך ביצוע התיקון. השמאי ציין בחוות הדעת כי המבוטח פנה למשרדו לקבלת פיצוי בגין הנזק לפי מלוא עלות התיקון וירידת ערך. הבקשה הועברה לשמאי הראשי בחברת הביטוח התובעת וזה נתן את אישורו לסגירת התביעה על בסיס גלובלי ללא מע"מ. למרבה הצער, קודם למועד ההוכחות נפטר השמאי, אשר חוות דעתו הוגשה בתמיכה לכתב התביעה. אי לכך, נאלצה התובעת להגיש חוות דעת נוספת של שמאי, מר אמנון ניקריטין. השמאי מתייחס בחוות דעתו לתצלומים של הנזק אשר נמצא ברכב המבוטח לאחר התאונה. השמאי מציין כי מוקד הפגיעה היה בגלגל הקדמי שמאלי, ומפגיעה זו נפגע המתלה הקדמי שמאלי, על חלקיו, כאשר הפגיעה במתלה גרמה לעיקום קשה במבנה השלדה. השמאי מסתמך בחוות דעתו על הצילומים שעמדו בפניו, כאשר הוא מציין כי בצילומים אלו ניתן לראות באופן ברור את הפגיעות ברכב המבוטח, הן במשולש קדמי שמאלי עליון, הן בתפוח שמאלי להגה והן בקורה שמאלית לשלדה, ליד מקום החיבור למשולש. כמו כן, נראית פגיעה בבטנת הגלגל וסטיית המגן הקדמי ממקומו. כך גם נראית באופן ברור הפגיעה בגלגל הקדמי השמאלי, בחישוק ובצמיג. לעמדת השמאי, השלדה לא היתה ברת תיקון, כאשר כל תיקון היה מותיר צלקות עמוקות בשלדה, נתון שמבחינה מסחרית היה גורם לירידת ערך מסחרית של 15% לפחות, כאשר יש לתת את הדעת לכך שמדובר ברכב יקר. כמו כן, יישור השלדה היה גורם להיחלשותה באופן משמעותי ומאחר ומדובר ברכב שטח כבד, תיקון השלדה הפגועה היה פוגע משמעותית בבטיחות הרכב. בעדותו בבית המשפט נחקר השמאי בחקירה נגדית ביחס למסקנותיו בחוות דעתו. השמאי הסביר, כי יכול היה לחוות דעתו ביחס לנזקים שנגרמו לרכב המבוטח, גם ללא אפשרות בדיקת הרכב (על רקע חלוף הזמן הרב ממועד התאונה ועד למועד בו ניתנה חוות דעתו), וזאת על יסוד התצלומים המתעדים את הנזק לרכב המבוטח. לאחר שבחנתי את חוות דעת השמאי, שהוגשה כראיה מטעם התובעת בתיק, ואת עדותו של השמאי בחקירתו הנגדית, ולאחר שעיינתי במסמכים הנוגעים לנזק שנגרם לרכב המבוטח, לרבות תצלומי הנזק, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבל את חוות דעתו של השמאי, ביחס להיקף הנזק שנגרם לרכב המבוטח בגין התאונה. הנתבעים לא הגישו חוות דעת שמאי מטעמם, אשר סותרת את חוות דעת השמאי מטעם התובעת. אף אם השמאי, שעל חוות דעתו מבקשת התובעת להסתמך, לא בדק בעצמו את הרכב, הרי שלפחות לגבי מהות הפגיעה ברכב יכול היה השמאי להסתמך על הצילומים שנערכו בסמוך לאחר התאונה. השמאי הסביר בחוות דעתו, כיצד ניתן ללמוד מתוך כל אחד מהצילומים על הנזק שנגרם באותו מקום ברכב. כך לדוגמא, השמאי הפנה לצילום שבו נראה עיקום בשלדה, לרבות הפניה למד זוית הממחיש את העיקום. יש לתת את הדעת גם לכך שהרכב המבוטח היה במועד התאונה רכב חדש. התאונה ארעה כאמור ביום 9.8.05. באותו מועד היה הרכב המבוטח בן פחות מחודשיים. בהקשר האמור, אני מקבל את עדותו של נהג הרכב המבוטח, ביחס לאופי הפגיעה ברכב המבוטח כתוצאה מהתאונה, עדות אשר עולה בקנה אחד עם תיאור הנזק כפי שבא לידי ביטוי בחוות דעת השמאי. עדותו של נהג הרכב המבוטח, מחזקת את הרושם המתקבל מחוות דעת השמאי ועדותו של השמאי בבית המשפט, לפיו ראוי לאמץ את סכומי הנזק וירידת הערך שנגרמו לרכב המבוטח. כמפורט לעיל, הרכב המבוטח לא תוקן ובמקום זאת שילמה התובעת, חברת הביטוח, פיצוי למבוטח בסך של 58,142 ₪. סכום זה תואם את שיעור הנזק שנגרם לרכב המבוטח, הכולל עבודות תיקון וכן ערכם של חלקי החילוף, ללא מע"מ, בסך כולל של 60,269 ₪, בניכוי השתתפות עצמית של המבוטח. כמו כן, שילמה חברת הביטוח פיצוי בסך 10,231 ₪, בגין ירידת ערך, כאשר סך זה תואם את ירידת הערך שנקבעה על ידי השמאי, בסך של 13,641 ₪, ללא מע"מ, בניכוי השתתפות עצמית של המבוטח בעת קבלת פיצוי בגין ירידת ערך. החלטתה של התובעת במתן פיצוי בלא צורך בתיקון הרכב היתה סבירה שכן זו תאמה את שיעור הנזק שנגרם למבוטח, הן כתוצאה מהצורך בתיקון הרכב והן כתוצאה מירידת ערך הרכב, בניכוי השתתפות עצמית של המבוטח. נהג הרכב המבוטח הסביר בעדותו, כי דרש לקבל פיצוי ללא תיקון הרכב, ובהמשך לכך, להחליף את הרכב ברכב אחר, הואיל ומדובר היה ברכב חדש (כאמור, פחות מחודשיים) אשר נפגע בתאונה בשלדת הרכב. עמדתו זו של נהג הרכב המבוטח, אשר הובילה להסדר בין המבוטח לבין התובעת, גם היא סבירה. הואיל ומדובר בתביעת שיבוב, יש לבחון את שיעור הפיצוי ששולם על ידי התובעת למבוטח, ואת סבירותו של הסכום ששולם והתאמתו לנזק שנגרם. העובדה לפיה הרכב לא תוקן, אינה מעלה או מורידה ככל ששניתן פיצוי על ידי חברת הביטוח ומסתבר כי הפיצוי שניתן היה סביר ותואם את שיעור הנזק שנגרם לרכב המבוטח בגין התאונה. במצב דברים זה, התביעה מתקבלת ועל הנתבעים לשפות את התובעת, לפי חלקו של כל נתבע כפי שנקבע לעיל, בגין סכומי הפיצוי ששולמו על ידי התובעת למבוטח. כמו כן, על הנתבעים לשפות את התובעת בגין הוצאות התובעת בטיפול בתביעת המבוטח, היינו בסך של 400 ₪ בגין שכ"ט השמאי, אשר בדק את הרכב לצורך קביעת גובה הפיצוי למבוטח. לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: על הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 48,141 ₪. על הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 20,632 ₪. הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל ממועד הגשת התביעה, יום 18.12.06 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבע 1 ישלם לתובעת סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט וכן סך של 7,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד של התובעת. הנתבע 2 ישלם לתובעת סך של 900 ₪ בגין הוצאות משפט וכן סך של 2,900 ₪ בגין שכ"ט עו"ד של התובעת. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 45 יום. תאונת דרכיםחלוקת אחריות