מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא זכאות להטבות לניצולי שואה: הערר והשאלות השנויות במחלוקת - זהו ערר לפי חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז- 2007 (להלן חוק ההטבות או החוק). העוררת, נולדה בשנת 1925 בעיר בוטאשן ברומניה, שהתה בתקופת הרדיפות בעיר הולדתה ובצעה, לדבריה, עבודות כפייה במחנה Botosani שבעיר. העוררת טוענת לזכאות לפי סעיף 3(א)(1)(ב) לחוק, לסל ההטבות הראשי שעיקרו קצבה חודשית בסך 1,000 ₪. תביעתה נדחתה ע"י המשיבה מן הטעם שלא היתה במחנה ריכוז, גטו או במחנה שעבדו בו עבודות פרך. בדיון בערר העלתה המשיבה טענות גם כנגד מהימנות גרסת העוררת, כפי שנפרט בהמשך. אין חולק כי מחנה בוטאשן כלול ברשימת מחנות העבודה המוכרים לפי "ההסכם עם גרמניה" - סעיף 3(א)(1)(ב) - אולם לטענת המשיבה, מחנה זה, כמו יתר המחנות ה"מוכרים" ברומניה, היה מחנה סגור שנועד לגברים שעבדו בעבודת פרך, ועל כן נשים וצעירים מתחת לגיל הבגרות לא שהו במחנה בבוטאשן וביתר המחנות המוכרים ברומניה. נקדים ונעיר כי מרבית העררים של ניצולי שואה מרומניה התובעים תגמולים לפי חוק ההטבות, מוגשים בעת האחרונה ע"י נשים ובעיקר מי שהיו ילדים בתקופת הרדיפות הטוענים כי שהו במחנות עבודה מוכרים יחד עם הוריהם. על אף שנדונו בפנינו ובוועדות הערר האחרות עשרות עררים מסוג זה וחלק ניכר מהם התקבל (ראה למשל רשימת פסקי דין המוזכרים בסיכומי העוררת), לא ערערה המשיבה עד כה על פסקי הדין שהפכו את החלטותיה. בערר הנוכחי נטען על ידה כי היא רואה בשאלת סיווג מחנות העבודה על פי שיטתה, סוגיה עקרונית המשליכה על כלל העררים של יוצאי רומניה והמשיבה מבקשת מהוועדה הכרעה עקרונית בנקודה זו על סמך החומר ההיסטורי והטיעונים המשפטיים שהוצגו בפנינו. ברצוננו להעיר, עוד בטרם נתייחס לטענות לגופן, כי קבלת עמדת הרשות לניצולי השואה משמעה דחייה גורפת, מכאן ואילך (דברינו יובהרו בהמשך), של עררים המוגשים ע"י ניצולים יוצאי רומניה שאינם זכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות), תוצאה מרחיקת לכת ובלתי רצויה. 3. עיקר טענות ב"כ העוררת מכוונות כלפי הפרשנות המצמצמת של החוק המוצעת ע"י המשיבה, ויתרה מכך, לשיטתו, יש להרחיב את תחולת חוק ההטבות גם על נשים, נערות ונערים שעבדו בעבודות כפייה "...בסוג שונה של 'מחנות'. בעוד שמחנות הגברים...היו...'רשמיים' ונמצאו הרחק מהערים...הנשים והנערים נלקחו לעבודה בבסיסים צבאיים (עבודות מטבח, כביסה, גיהוץ וכד') או באתרי עבודה שונים (מתפרות, מאפיות, בתי חולים וכד') ושבו בערב לביתן שבעיר או למחנה כליאה 'מאולתר' ליהודים שגורשו מביתם. אלו גם אלו מחנות מוכרים". (סעיפים 27- 28 לסיכומי המשיבה). גרסת העוררת - 4. העוררת עלתה ארצה מרומניה בשנת 1969 ועל כן אינה עומדת בתנאי הסף של חוק הרדיפות. בתביעה שהגישה בשנת 2011 בגדרו של חוק ההטבות סיפרה על קורותיה את הדברים הבאים: "כאישה צעירה הועברתי למחנה צבאי קרוב לעיר בשם רג'ימנט ז' יו אינפנטריה, שם הועבדתי כתופרת. משם הועברתי לעבודה בלשכת גיוס כמנקה. לבסוף הועברתי לעבודות...בכל המקומות וכן בבוטאשן היו תנאים קשים ואלימות מצד הרומנים." 5. בעדותה בפנינו סיפרה כי ב- 1943 קיבלה צו להתייצב במקום ריכוז בבוטאשן ומשם נלקחה יחד עם עוד עשרים נשים למתפרה במחנה צבאי. הן שהו במחמה במשך שלושה חודשים ועבדו בתפירת מדים. בסופי שבוע יצאו לחופשות. לאחר מכן הועברה לעבודה בלשכת גיוס בבוטאשן ובמשך כחודש הועסקה בעבודות ניקיון ומטבח קשות אליהן היא מתייחסת כאל עבודת פרך. 6. העוררת צרפה עותק (מקור ותרגום) מתביעה שהגישה לקרן הסיוע בשנת 1982, תביעה שזיכתה אותה במענק חד פעמי בסך 5,000 מרק. נציין כי המענק הנ"ל אינו בגדר "תגמול חד פעמי לניצולי מחנות וגטאות" המשולם ע"י אחת משלושת הקרנות הנזכרות בסעיף 1 לחוק ההטבות - קרן הסיוע אינה נכללת בין השלוש. וזו הגרסה שמסרה בתביעה לקרן הסיוע: משנת 1941 נשאה טלאי צהוב ונשלחה לעבודות כפייה בגדוד חיל רגלים למשך שנה ועד 1943. בהמשך הועברה למרכז גיוס בבוטאשן שם הוטלו עליה עבודות ניקיון ומטבח מפרכות. המסגרת הנורמטיבית - 7. תנאי הזכאות לקבלת הטבות הכוללות תגמולים חודשיים נקבעו בסעיף 3 לחוק ההטבות שכותרתו "הטבות לניצול שואה ששהה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו בעבודת פרך". סעיף 3: "(א) אזרח ישראלי שהוא תושב ישראל, שמתקיימים בו כל אלה, זכאי להטבות המפורטות בסעיף קטן (ב): הוא קיבל תגמול חד פעמי לניצולי מחנות וגטאות או שמתקיים בו אחד מאלה: היה זכאי לתגמול כאמור בפסקאות (1) או (2) להגדרה 'תגמול חד פעמי לניצולי מחנות וגטאות', אם היה מגיש בקשה לקבלת התגמול עד המועד האחרון שנקבע לכך בחוקים המנויים באותן פסקאות; הוא שהה במחנה או בגטו, שהוכר לפי ההסכם עם גרמניה..." ולא הוכר ע"י הקרן הגרמנית או האוסטרית - ראה סעיף ההגדרות בחוק. ההסכם עם גרמניה הוא הסכם שנחתם בשנת 1992 בין גרמניה לועידת התביעות (ראה סעיף הגדרות בחוק) ומכונה גם הסכם קרן סעיף 2 (להלן ההסכם או קרן סעיף 2). חוק ההטבות נועד לסייע לניצולי שואה שאינם זכאים לקצבה חודשית ממקור אחר ובכלל זה מקרן סעיף 2 המתנה את הזכאות בשהייה במשך פרק זמן מינימאלי בגטו או במחנה. בדברי ההסבר להצעת חוק התוכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה) תשס"ח- 2008 (להלן הצעת חוק התוכנית) הובהר כי: "ההסדר העיקרי המוצע הוא מתן קצבה חודשית לניצולי שואה, יוצאי מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם עבודת פרך (להלן - יוצאי מחנות וגטאות), אשר אינם מקבלים קצבה חודשית בשל רדיפות הנאצים ועוזריהם, מישראל, מגרמניה או ממדינת חוץ אחרת". (שם, פרק ג' סעיף 4 עמ' 347). העולה מן האמור הוא כי מעגל הזכאים לפי סעיף 3 מורכב משלוש קבוצות: מי ששהותו במחנה או בגטו מוכרים זיכו אותו בתגמול חד פעמי מהקרן הגרמנית "זיכרון, אחריות ועתיד" (להלן הקרן הגרמנית) שהוקמה לפי סעיף 11(1)(1) לחוק הגרמני או שהיה זכאי לתגמול מהקרן אילו הגיש בקשתו במועד. מי ששהותו במחנה או בגטו זיכו אותו בתגמול חד פעמי מהקרן האוסטרית "לפיוס, שלום ושתוף פעולה" (להלן הקרן האוסטרית), שהוקמה לפי סעיף 2(1)(2) לחוק האוסטרי או שהיה זכאי לתגמול אילו הגיש בקשתו לקרן במועד. והמקור השלישי לזכאות (מלבד ההכרה בפועל או ההכרה ההיפותטית בזכאות לפי הקרנות הנ"ל), הוסף בנוסח החוק הסופי של חוק ההטבות מבלי שאוזכר בהצעת חוק התכנית: שהות במחנות או גטאות שהוכרו לפי ההסכם עם גרמניה (הסכם קרן סעיף 2), אך בשונה ממנו ללא הצבת דרישה של שהות לתקופת מינימאלית בהם. מניסיוננו עולה כי מרבית התביעות אם לא כולן, מוגשות כיום בהסתמך על הזכאות לפי המקור השלישי. רשימת הגטאות והמחנות המוכרים לפי ההסכם פורסמה באתר ועידת התביעות תחת הכותרת: Prison camps as recognized under the Article 2 Agreement with the Jewish Claims Conference (JCC). יוער כי הרשימה אינה כוללת קטגוריה אחרת של מחנות מלבדPrison camps . מחנה בוטאשן נכלל ברשימה ומספרו הסידורי 192. באי כוח הצדדים מכנים מחנות אלה בסיכומיהם גם כמחנות "רשמיים". נעיר כי קיימת, ככל הנראה, רשימה נוספת של מחנות שהוכרו לפי ההסכם שפרסם משרד האוצר הגרמני ב- 3.12.09 בשפה האנגלית - ראה סעיף 80 בפסק דין קובנט, אולם מעולם לא הופנינו לרשימה זו לא ע"י המדינה ולא ע"י מי מהעוררים המסתמכים אך ורק על הרשימה באתר ועידת התביעות. נתונים היסטוריים על מחנות העבודה ברומניה בהסתמך על המקורות שהובאו בסיכומי הצדדים - 8. ב"כ העוררת מפנה לשלושה מקורות: - תולדות השואה - רומניה, הוצאת יד ושם כרך ב' עמ' 1302; - מחקרו של פרופ' יעקב גלר - העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה, פרק 4 "מחנות עבודה"; - ספרו של יוסף שפירא - פני השואה ברומניה במבט אחר 1940- 1944; הנתונים ההיסטוריים העולים ממקורות אלה בהסתמך על סיכומי העוררת: ביוני 1941 הורה שליט רומניה, יון אנטונסקו, לגרש את כל יהודי הכפרים והעיירות מאזור הרגאט. גברים בגילאי 18- 50 נשלחו למחנות עבודה "רשמיים" ואילו נשים, ילדים וקשישים נשלחו בשיירות לערי המחוז. עשרות אלפי המגורשים הגיעו לערי המחוז חסרי כל והקהילות היהודיות המקומיות לא הצליחו לדאוג לצורכיהם. מציאות זו הביאה ליצירת מחנות כליאה מאולתרים; המפונים שוכנו במחסנים, צריפים, מבנים עזובים ובתי ספר יהודיים. במקומות אלה נקבעו כללי שמירה, הזנה ועבודה. "יהודי מחנות הכליאה, כולל נשים וילדים גדולים, הוצאו לעבודות שונות בישובים בהם נכלאו. הם ניקו רחובות, חפרו תעלות, עבדו בשדות, הועמדו לרשות ראשי ערים. המטרה הראשית של העבודה המאולתרת הייתה השפלה." (תולדות השואה עמ' 1319). נשים שלא גורשו ונשארו בבתיהן אולצו אף הן לבצע עבודות כפייה במפעלים, בניקוי רחובות, כביסה עבור הצבא ועוד. לצבא הוענקה סמכות לחייב נשים יהודיות בנות 18- 40 לבצע עבודות כפייה כגון תפירה, כביסה הכנת עורות וכדומה. הקהילות היהודיות חויבו לשלוח נשים לעבודה על פי הוראות לשכות העבודה. (שם עמ' 1339). גם פרופ' גלר במחקרו מזכיר עבודת נשים: נשים בגילאי 18- 57 חויבו לעבוד וגויסו ע"י הפיקוח הכללי של גדודי העבודה. יוסף שפירא בספרו כותב בסוגיה זו: "העבודה בכפייה של יהודי רומניה נעשתה בתיאום עם המטה הכללי של הצבא הרומני עפ"י צו...גופים שונים של הצבא היו רשאים לכלול נשים בגילאי 18- 40 בעבודות כפייה. התקנות של הצבא קבעו שהנשים היו חייבות לבצע עבודות כביסה, חייטות ופקידות." (שם עמ' 84- 85). 9. המשיבה הגישה חומר היסטורי התומך בטענתה כי מחנות העבודה ה"רשמיים" ברומניה, כולל המחנה בבוטשאן, נועדו לגברים בלבד. הטיעון ההיסטורי שלה מסתמך על בדיקה שערך ד"ר מאיר בניה, היסטוריון המועסק על ידה, מבלי שהוגשה חוות דעת המפרטת דרך עבודתו בחקירת נושא מחנות העבודה ברומניה ותהליך הסקת המסקנות. המקורות אליהם מפנה המשיבה הם דו"ח ועדה בינלאומית של היסטוריונים שחקרה את השואה ברומניה ובראשה עמד הסופר אלי ויזל:International Commission on the Holocaust in Romania Final Report בדו"ח נאמר כי היהודים אשר היו פטורים משרות צבאי, חויבו בעבודה למען הקהילה שבוצעה בפיקוח הצבא ומדובר בכ- 84,000 יהודים בגילאי 18- 50. על חלקם הוטלו עבודות בערי מגוריהם מה שאפשר השפלתם בפרהסיה ואחרים נשלחו למחנות עבודה (labor camps) ועסקו בעבודות בניה וחקלאות. הדו"ח מתייחס לעבודה המפרכת שביצעו האנשים במחנות ולתנאי החיים הבלתי אנושיים ששררו בהם. המשיבה גורסת כי האמור בדו"ח מלמד כי למחנות הרשמיים לא גויסו נשים. מקור נוסף עליו הסתמך ההיסטוריון מטעם המשיבה, הם מסמכים מתקופת הרדיפות שנמצאו בארכיונים שונים ומתייחסים לעבודות כפייה בבוטאשן. המשיבה צרפה עותקים של 12 מסמכים, אוטנטיים לטענתה, הכוללים "רשימות של יהודים שגוייסו ונרשמו לביצוע עבודות כפייה או שקיבלו פטור..." (סעיף 29 לסיכומים). נטען כי הרשימות נערכו ע"י גורמים רשמיים שונים בין מאי 1942 לפברואר 1944 (שם, סעיף 30) וכוללות שמות גברים בלבד. נאמר כבר עתה כי אנו מקבלים את הסתייגות ב"כ העוררת באשר לתוכן ולמסקנות שניתן להסיק מהרשימות הנ"ל. עוד נטען, כי ד"ר בניה בדק מאגרים נוספים ולא מצא בהם כי נשים יועדו לעבודות כפייה. המשיבה לא טרחה לפרט באיזה מאגרים מדובר ואילו נתונים נמצאו בהם. המשיבה מוסיפה וטוענת כי רק מחנות סגורים ומסוגרים הם המחנות הנזכרים בסעיף 3(א)(1)(ב) לחוק. עמדה זו אינה מתבססת על מקור היסטורי כלשהו ואף לא נתמכת בפסיקה של ועדת העררים אליה מפנה המשיבה - ראה סעיף 39 לסיכומים. עיקרי טענות המשיבה - 10. המשיבה בחרה לפתוח סיכומיה בסקירה ארוכה המשתרעת על פני לא פחות מ-10 עמודים "על הרקע לחקיקת חוק ההטבות, על הוראותיו של החוק, על תכליתו, ועל האבחנה שבינו לבין חוק נכי רדיפות הנאצים." הסקירה מדגישה כי חוק ההטבות לא נועד לפצות את כלל ציבור הניצולים שאינם מקבלים תגמולים ממקור אחר, הזכאות לפיו מצומצמת, ויש לנקוט קו פרשנות זה גם בסוגיה שבפנינו, ראה סעיפים 2 ו-3 לעיל. 11. טענות כנגד מהימנות העוררת: לא תמכה עדותה בעדויות נוספות - עדים ומסמכים; קיימת סתירה מהותית בדבריה לגבי תקופת שהותה במחנה הצבאי בו הועסקה בתפירה; עדותה כבושה בעניין צו התייצבות לעבודה שהובא לטענתה לביתה. נוכח הפגמים שמצאה המשיבה בגרסת העוררת והיות עדותה עדות יחידה, התבקשנו שלא ליתן אמון בדבריה. 12. העוררת לא שהתה במחנה העבודה הרשמי בבוטאשן גם אם גרה בעיר בזמן הרלוונטי. המקומות בהם עבדה כדבריה: מחנה צבאי ולשכת גיוס, אינם בגדר מחנה עבודה מוכר לצורך קבלת תגמולים לפי החוק. עיקרי טענות העוררת - 13. יש לדחות טענת המשיבה כי החוק מקנה זכאות רק למי ששהה במחנה לעבודת פרך ולא די בשהות באחד המחנות המופיעים ברשימת המחנות שפורסמה ע"י ועידת התביעות לצורך הכרה לפי קרן סעיף 2; "גישה מצמצמת זו סותרת לשונו הברורה והחד משמעית של סעיף 3(א)(1)(ב) לחוק ההטבות ונדחתה בעבר ע"י ועדת הערר." (סעיף 2 לסיכומים). 14. חוק ההטבות במתכונתו הנוכחית בא לעולם בעקבות מסקנות ועדת דורנר על מנת לאפשר מתן תגמולים חודשיים לקבוצות ניצולים שאינם מקבלים תגמול ממקור אחר, וביניהם יוצאי רומניה שעלו ארצה לאחר 1953 ואינם זכאים לתגמולים לפי חוק הרדיפות. ניצולים אלה לא היו זכאים בעבר לתגמולים לפי חוק הפיצויים הגרמני ואינם זכאים לפי הסכם קרן סעיף 2 הפועלת החל משנת 1992. החוק הגרמני וקרן סעיף 2 מכירים בזכאות של גברים בוגרים שעבדו בעבודת פרך במחנות ברומניה. מטבע הדברים, מרבית הניצולים התובעים לפי חוק ההטבות היו בשנות מלחמת העולם השנייה ילדים שחיו עם אימותיהם. "ילדים" אלה ואימותיהם אינם זכאים לתגמולים חודשיים משום מקור אלא לפי חוק ההטבות. גישת המשיבה לפיה נשים, נערים ונערות שביצעו עבודות כפייה לא יוכרו גם לפי חוק ההטבות, מרוקנת מתוכן את החוק משום שכיום נותרו בחיים בודדים בלבד, אם בכלל, מבין אלה שעבדו עבודת פרך במחנות "רשמיים". 15. כמו כן טוענת העוררת כי אין לקבל עמדת המשיבה כי מחנות העבודה "הרשמיים" ברומניה נועדו לגברים בלבד ועל כן נשים ומי שהיו ילדים באותה עת, אינם זכאים לתגמולים לפי חוק ההטבות. העוררת מדגישה כי אותם גברים שעבדו במחנות עבודה "רשמיים" שהיו ככלל מרוחקים ממקום מגוריהם, עומדים בתבחיני קרן סעיף 2 ומקבלים ממנה תגמולים ועל כן ממילא אינם זכאים לתגמולים לפי חוק ההטבות. יתרה מכך, העוררת גורסת כי החוק נועד "לנערים ונערות שבצעו עבודת כפייה במחנות מסוגים שונים, וכן הילדים שעברו את השואה יחד עם אימותיהם שבצעו עבודת כפייה במחנות...שאמנם לא בהכרח היו "רשמיים", אבל הנם "מוכרים" ברשימת סעיף 2" (סעיף 7 לסיכומים). כל פרשנות אחרת מסלפת את רוחו של החוק ומרוקנת אותו מתוכנו. ב"כ העוררת טוען כי קבוצת הנשים ובני הנוער בהם מדובר "נטלו את חלקם בעבודת הפרך וכפייה שהטיל משטר הרשע הרומני על היהודים, אם כי מדובר, בדר"כ, בסוג שונה של 'מחנות'. בעוד שמחנות הגברים ו'פלוגות העבודה' היו 'מסודרים' או 'רשמיים' ונמצאו הרחק מהערים בכל מיני 'אתרי עבודה', הנשים והנערים נלקחו לעבודה בבסיסים צבאיים (עבודות מטבח, כביסה, גיהוץ וכד') או באתרי עבודה שונים (מתפרות, מאפיות ובתי חולים וכד') ושבו בערב לביתן שבעיר או למחנה כליאה 'מאולתר' ליהודים שגורשו מביתם." (סעיף 27 לסיכומים). 16. עוד נטען כי המשיבה לא המציאה כל הוכחה להיות מחנה העבודה בבוטאשן מחנה "רשמי" שבו עבדו גברים בלבד ואף לא ראיה באשר לטיבו של אותו מחנה. דיון ומסקנות 17. נפתח ונאמר כי דברי העוררת על הקורות אותה בתקופת הרדיפות מהימנים עלינו ללא עוררין ולא מצאנו סתירה של ממש בין הגרסה שמסרה לקרן הסיוע בשנת 1982 לבין עדותה בפנינו. נכון כי בעדות סיפרה כי עבדה במחנה הצבאי במשך 3 חודשים ואילו בתביעה לקרן הסיוע ציינה תקופה של שנה, אולם איננו רואים בכך בלבד סתירה מהותית. זאת ועוד, גרסת העוררת בפנינו וזו שנמסרה לקרן הסיוע לפני כשלושים שנה, נתמכת בעובדות ההיסטוריות בנוגע לעבודת כפיה בה חויבו הנשים ברומניה. אנו מקבלים אפוא עדותה כי גויסה, כדבריה, לעבודות כפייה במחנה צבאי ובלשכת גיוס שמן הסתם היתה גם כן בפיקוח הצבא. אולם, כפי שנבהיר בהמשך, לא די באמון שאנו רוחשים לדברי העוררת לשם קבלת הערר. אנו רואים לנכון להעיר כי איננו רואים בעין יפה, בלשון המעטה, את דברי המשיבה כי יש לדחות את הערר בהיות עדות העוררת עדות יחידה שאינה נתמכת בראיות נוספות- עדים ומסמכים. אל למשיבה להתעלם מהנסיבות ההיסטוריות והאישיות, כולל גיל העוררת כיום, העומדות בבסיס התשתית העובדתית-משפטית בה עסקינן ולהציב רף הוכחה שהעוררת ורבים שכמותה אינם יכולים מסיבות אובייקטיביות לעמוד בו. זאת ועוד, גרסת העוררת נתמכת גם נתמכת בעובדות ההיסטוריות כפי שבואר לעיל. 18. חוק ההטבות במתכונתו הנוכחית: הוראותיו, תבחיניו, דרכי יישומו, הרקע והתכלית לחקיקתו תוך התייחסות לדו"ח ועדת דורנר (דו"ח וועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה, בראשות השופטת דליה דורנר מיוני 2008) שפרסומו קדם לחוק, נדונו ביסודיות ובהרחבה בפסק דין של ועדת העררים בת-א בראשות כבוד השופט פרידלנדר: וע 676/09 קובנט מרדכי ואח' נ' הרשות המוסמכת ( להלן פס"ד קובנט). בית המשפט המחוזי בחיפה אימץ בע"ו 30975-05-10 אלחסוב ואח' נ' הרשות המוסמכת את התבחינים ותנאי הזכאות שנקבעו בפס"ד קובנט. הערעור הוגש ע"י חלק מקבוצת העוררים בפס"ד קובנט. השאלה שנדונה בפרשה זו היתה האם ניתן להכיר בזכאות ניצולים ששהו במחנות שלא הוכרו ע"י הקרנות הגרמניות גם אם השוהים בהם נשלחו לעבודות כפייה ורבים אחרים נרצחו. בית המשפט המחוזי אישר כאמור את המסקנה אליה הגיעה הועדה בקובנט כי לא ניתן להכיר בזכאות של השוהים במחנות אלה. על פסק הדין המחוזי הוגשה ברע"א 132/11 ובית המשפט העליון קבע כי קיימת "אי בהירות טבועה בפרשנות ההגדרות על פי ההפניה לקרנות מחו"ל" ולכן "רקמת החוק איננה סגורה, אלא פתוחה לכאורה במידה המאפשרת פיתוח הזכאות, מבלי שנטע מסמרות, עם שאנו ערים למורכבות." בסופו של דבר, ע"פ המלצת בית המשפט העליון, הסכימה המדינה להכיר בקבוצת התובעים ששהו במחנה נאלצ'יק באזור הקווקז כזכאים לתגמולים לפי חוק ההטבות ונימקה החלטתה בכך שהאזור והמחנה היו תחת שליטה גרמנית ישירה, השלטון הנאצי שלל מהיהודים את האפשרות לצאת מהמקום והם היו נתונים בסכנת השמדה מיידית וממשית. 19. העולה מן האמור, ועל כך עמדה ועדת העררים בפס"ד קובנט, תבחיני הזכאות של מבקש ההטבות נקבעים "בהפניה להחלטות מנהליות של תאגידים סטטוטוריים זרים, ושל ממשלות זרות, אשר לא פורסמו באופן פומבי ורשמי." (סעיף 56 לפסה"ד). כבוד השופט פרידלנדר עמד על קשיי הנגישות למקורות זרים אלה שעל פיהם נדרש בית המשפט בישראל לקבוע זכאות לפי חוק ההטבות. יודגש כי המקור השלישי לזכאות (שהייה במחנה או בגטו שהוכר לפי ההסכם עם גרמניה), הינו בעל נגישות פוטנציאלית רבה יותר, שכן לגבי קבוצה זו לא נדרשת הלימה עם תבחיני הזכאות של הקרנות, אלא די בעצם השהות, לתקופה כלשהי, במחנה או בגטו מוכרים. ובמילים אחרות, אין דרישה כי מבקש ההטבות עצמו היה עשוי להיות מוכר כזכאי לפי ההסכם עם גרמניה ודי בכך ששהה במחנה או בגטו שהוכרו לפי אותו הסכם גם אם לא התקיימו בתובע תבחינים אישיים אחרים (ראה סעיף 76 לפסה"ד). 20. על פי גישה זו וכעולה מלשון סעיף 3(א)(1)(ב), נקבע בקובנט כי "גם נער או אישה, ששהו במחנה שהוכר כאמור - יהיו זכאים להטבות לפי חוק ההטבות; אפילו אותו מחנה הוכר על ידי ממשלת גרמניה, לעניין הזכאות לתגמול מקרן סעיף 2 רק לגבי גברים בוגרים" (שם, סעיף 77). כך נפסק ע"י וועדת העררים בו"ע 112-09 גרוס נ' הרשות המוסמכת ובשורה ארוכה של פסקי מאוחרים יותר. המשיבה מתעלמת מפסיקת הועדה למרות שלא ערערה עליה עד כה, וממשיכה לטעון כי יש לדחות על הסף תביעות ועררים של נשים וצעירים שטרם הגיעו לגיל הבגרות הטוענים לשהות במחנות עבודה שנועדו, לגישתה, לגברים בוגרים בלבד. הפירוש המצמצם והבלתי סביר לחוק ההטבות המוצע ע"י המשיבה מרוקן אותו למעשה מתוכן ואינו מאפשר לניצולים מרומניה לתבוע לפיו, למעט ישישים כבני 90 אשר מסיבה כלשהי נפלו בין הכיסאות וזכאותם לתגמולים לא הוכרה עד היום. 21. המסקנה מן האמור לעיל היא כי השאלות שהעמידה המשיבה במרכז הדיון: האם המחנות "הרשמיים" נועדו לגברים בלבד אשר עבדו בעבודת פרך והאם היו אלה מחנות סגורים, אינן רלוונטיות לגבי תובעים הטוענים לזכאות מכוח שהות במחנות שהוכרו לפי הסכם קרן סעיף 2. זכאותם של אלה תלויה בהוכחת שהות במחנה מוכר ותו לאו. המחנות המוכרים מופיעים ברשימה המתפרסמת ע"י ועידת התביעות וכפי שציינו אין כיום כל מקור נגיש אחר. אמור מעתה, ניצול המוכיח שהות באחד המחנות הנ"ל יוצא ידי חובת הוכחת זכאותו לפי חוק ההטבות מבלי לבחון למי יועד המחנה מלכתחילה ואיזה עבודות בוצעו שם. בעניין זה אנו חוזרים ומפנים לאמור בסעיף 19 לעיל. בהקשר לשאלת סיווג המחנות אותה העלתה המשיבה, נזכיר את אשר נאמר בפס"ד קובנט על חוסר הנגישות לנתונים על אודות המחנות והגטאות וכי "לא הותוותה דרך דיונית או ראייתית כלשהי לקבל מגוף כלשהו, כגון וועידת התביעות, מידע בדבר פרטי המחנות והגטאות שהוכרו כאמור" (ראה סעיף 79 לפסה"ד). 22. ולמען הסר ספק נדגיש כי למרות שהמשיבה טוענת וחוזרת כי המחנות שהשהות בהם מזכה בתגמולים הם מחנות שעבדו בהם עבודת פרך ואף ייחדה לכך חלק מהראיות שנאספו ע"י ההיסטוריון מטעמה, כפי שהובהר אין לשאלה זו חשיבות כל עוד המחנה בו מדובר כלול ברשימת המחנות של קרן סעיף 2. המשיבה מפנה בנקודה זו לדברי ההסבר בהצעת חוק התכנית, ראה סעיף 7 לעיל, אולם כפי שאמרנו סעיף 3(א)(1)(ב) לחוק ההטבות הופיע רק בנוסח הסופי של החוק מבלי שאוזכר ונדון בהצעה ומכאן שדברי ההסבר מתייחסים לסעיף 3(א)(1)(א) בלבד. 23. ועתה נותר לבחון האם העוררת שהתה במחנה מוכר. מחנה בוטאשן מופיע, כאמור, ברשימת המחנות המוכרים באתר האינטרנט של וועידת התביעות, אולם מגרסת העוררת אנו למדים כי היא לא שהתה בו. מחנה צבאי רומני או גרמני בו ביצעה לפי גרסתה עבודות כפייה ולשכת גיוס שם עבדה בהמשך, אינם יכולים להיות, על פי שורת ההיגיון, חלק ממחנה עבודה שנועד ליהודים. נפסק לא אחת ע"י וועדות העררים כי לא די בכך שתובע התגורר בעיר בה נמצא מחנה מוכר אלא עליו להוכיח כי שהה בו. לגבי העוררת, אין לנו ספק כי בנוסף למגוריה בבוטאשן ביצעה עבודות כפייה שהוטלו עליה, אך לא הוכח כי שהתה במחנה מוכר, תנאי הכרחי לזכאות לפי חוק ההטבות. 24. ב"כ העוררת טוען כי יש להכיר בזכאותה לתגמולים בגין ביצוע עבודות כפייה ללא קשר לשהות במחנה מוכר, וזאת בהסתמך על דברי ביהמ"ש העליון בפרשת אלחסוב באשר לאי בהירות הגדרות החוק המפנות לקרנות מחו"ל ולפיכך נאמר: "רקמת החוק איננה סגורה, אלא פתוחה לכאורה במידה המאפשרת פיתוח הזכאות...". הנסיבות בעניין אלחסוב אינן דומות לענייננו. קביעת זכאות לעובדי כפייה שלא שהו במחנות מוכרים אינה בגדר חוסר בהירות בגלל הפנייה למקורות זרים, אלא שינוי מהותי מרוח החוק והכוונה המפורשת של המחוקק להגביל זכאות לתגמולים למי ששהה במחנות "מוכרים". אנו מודעים, ולו בחלקו, לסבל הרב שהיה מנת חלקם של יהודי רומניה בתקופת השואה הן מידי הרומנים והן מידי בעלי בריתם הנאצים, כמו כן ברור לנו כי אילו עלתה העוררת ארצה עד אוקטובר 1953 היתה מוכרת כנרדפת בעילת העוצר, אך לצערנו חוק ההטבות אינו מאפשר קבלת הערר ואנו נאלצים לדחות את הערר. מזכירות הועדה תשלח עותק פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין. ניצולי שואה