לטעמו של המערער, טעה בית המשפט קמא, כשהתעלם ממספר טענות בסיסיות שהועלו על ידו בתצהירו ובסיכומיו ומראיות שהגיש ובייחוד מהמכתב של בא כוח הבנק מיום 26/10/08 (להלן: "מכתב הבנק"). מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא התעלמות מטענות עילה לערעור: רקע בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט עוז ניר נאוי) בתיק אזרחי 1436/07 שניתן ביום 16/5/12 (להלן: "פסק הדין") אשר חייב את המערער לשלם למשיב סך של 106,469 ₪ בתוספת ריבית כמפורט בכתב התביעה. ערעור זה מופנה גם כנגד החלטת בית המשפט בתיק הנ"ל (כב' הרשמת יפעת ביטון אונגר) שניתנה ביום 2/3/10 בקשר לבקשת רשות להגן שהגיש המערער במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המשיב נגדו ונגד ואחרים (להלן "החלטה בבר"ל"). כמו כן, ערעור זה מופנה גם כנגד החלטות בית המשפט קמא מיום 27/3/11 ומיום 2/11/11 אשר דחו את בקשות המערער למתן צו לקבלת דפי חשבון של חברות צדדי ג' (להלן: "החלטות בבקשה לגילוי ספציפי"). התביעה בסד"מ בבית משפט השלום ביום 18/1/07 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר בסכום של 122,877 ₪ כנגד חברת "מעדני איילון בע"מ" (להלן: "החברה"), כהן שמעון (להלן: "כהן"), וייסביין יבגני (להלן: "המערער") וטרוינסקי אלכסנדר (להלן: "טרוינסקי"). כהן, המערער וטרוינסקי הינם בעלי מניות ומורשי חתימה בחברה והם חתמו על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום להבטחת כל חובותיה של החברה. יתרת החוב נוצרה אצל החברה בחשבון שנוהל בבנק אוצר החייל בע"מ סניף ראשון לציון (להלן: "הבנק"), וחבותם של הנתבעים האחרים נבעה מערבותם כאמור לעיל. פסק הדין של בית משפט קמא כנגד החברה וכנגד כהן וטרוינסקי ניתנו פסקי דין בהעדר הגנה או עקב הסדר ולכן כל שנותר היה לדון בבית משפט קמא בשאלת חבותו של הנתבע 3 שם - המערער כאן. בית המשפט קמא, לאחר ששמע את העדויות, בחן טענות הצדדים, פסק את פסקו בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי. הערעור בתמצית ערעורו של המערער מופנה כנגד פסק הדין. לטעמו של המערער, בית המשפט קמא טעה כשלא קבע את המסגרת הדיונית לדיון בתיק באופן שתואם את המתווה שנקבע על ידי הרשמת בהחלטתה בבר"ל. לטעמו של המערער, טעה בית המשפט קמא, כשהתעלם ממספר טענות בסיסיות שהועלו על ידו בתצהירו ובסיכומיו ומראיות שהגיש ובייחוד מהמכתב של בא כוח הבנק מיום 26/10/08 (להלן: "מכתב הבנק"). כאמור, לחילופין, מערער המערער על החלטת הרשמת בבר"ל, שכן לטעמו בתצהיריו ובסיכומיו הוא טען כי כהן משך כספים מחשבון החברה, לא רק במזומן אלא גם באמצעות ניצול מסגרת האשראי ומן הדין היה, שהרשמת לא תגביל את הרשות להגן אך ורק לנושא משיכת הכספים במזומן. המערער טוען, כי הוכיח באופן ממשי טענת הגנה המבוססת על ארבעה אדנים: דפי החשבון, העתקי השקים, עדות בעל דין ועדות נציגת הבנק. דיון והכרעה בחנתי את טענות המערער בערעורו ולא מצאתי כי יש בהן דבר המצדיק שינוי או התערבות בפסק הדין של בית המשפט קמא. המערער היה שותף ובעל מניות בחברה שקיבלה אשראי מהבנק, והוא היה בעל זכות חתימה בבנק ובלאו הכי ערב לחובותיה. לחברה נוצרה יתרת חוב בגינה תבע הבנק את החברה ואת ערביה והמערער מנסה, תוך העלאת כל טענת הגנה אפשרית, לחמוק מחבותו ואחריותו כערב, לחברה שהיה שותף בה. בשנת 2006 הופקדו בחשבון החברה 4 שיקים של חברות (החב' "האקזוטית" והחב' "המאוחדת") שהינן בשליטת כהן (להלן: "חברות כהן") בסך כולל של 192,000 ₪. המערער סבר כי בגין הפקדות אלו אפשר הבנק לכהן למשוך מחשבון החברה סך של 170,000 ש"ח במזומן. תחושותיו אלו של המערער, כי הבנק לא בדק כראוי את השיקים הדחויים שניתנו לו ע"י כהן, לא הוכחו וכלל לא ברור אם עקב הפקדות אלו הוגדלה מסגרת האשראי של החברה או יתרות החובה שלה גדלו. המערער "לא חלק על ערבותו ואף לא על החוב נשוא התביעה" (ס' 8 לפסק הדין) אך ניסה לחמוק מערבות זו על ידי העלאת גירסה הבנויה על בסיס טענה של שיתוף פעולה בין הבנק לבין כהן. לטענת המערער, הבנק הסכים כי כהן יפקיד שיקים בחשבון החברה של חברות כהן מבלי לבדקם הגם שחשבונן התנהל באותו הסניף ולמרות שמצבן הכלכלי היה קשה ביותר, אפשר הבנק לכהן כנגד הפקדות אלה, למשוך מזומנים (ובשלב מאוחר טען כי הבנק נתן אשראי). טענות אלו לא הוכחו והוברר כי הן נטענו על ידי המערער על בסיס שמועות או תחושות שלו והבנק מטעמו הצליח (למעלה מהצורך) להוכיח את ההפך. בית המשפט קמא התרשם וקבע כי: "הנתבע אישר כי כלל אינו יודע את העובדות העומדות בבסיס טענת הגנתו מידיעה אישית אלא טענתו מבוססת על עדות שמיעה" (ס' 20 לפסק הדין). במסגרת הבר"ל קבלה כבוד הרשמת באופן חלקי את טענות המערער בקשר לעילות המקימות לו טענות הגנה ואפשרה לו להתגונן ביחס לטענתו: "כי התובע (הבנק - י.ש.) ידע בנסיבות אלה, או שהיה עליו לדעת בנסיבות אלו כי שקים אלו יחוללו ולכן היה עליו להימנע ממתן האשראי לחברה על סמך שקים אלה. ככל ויעלה בידו להוכיח טענה זו יהיה בדבר משום התביעה במלואה, שכן כאמור סכומי שקים אלו עולים על סכום התביעה כנגד הנתבע". המערער, בבקשה למתן רשות להגן, טען כי הבנק אפשר לכהן למשוך מחשבון החברה מזומן בסך של 170,000 ₪ במסגרת עיסקה (ניכיון) של 4 המחאות עתידיות שנמשכו על חברות אחרות שבשליטת כהן וכי הבנק ידע כי שקים אלו לא ייפרעו שכן החברות היו חדלות פירעון וזאת בהתבסס על חשבונות העו"ש שלהם שנוהלו באותו סניף. זאת טענת ההגנה היחידה שהתאפשרה למערער להתגונן בגינה, שכן אליבא להחלטת הרשמת בבר"ל אם תוכח טענה זו, הרי שיהיה בכך להדוף את התביעה, שכן סכום השקים כאמור עולה על סכום התביעה. כבר עתה ייאמר כי לטעמי נהג בית המשפט קמא עם המערער לפנים משורת הדין, ואפשר לו להרחיב את טענות ההגנה שלו הרבה מעבר לאלו שנתנו לו במסגרת ההחלטה בבר"ל, אך גם הרחבה זו לא הועילה למערער, שכן בית המשפט קמא, לאחר שבחן את כל טענות המערער, הגיע למסקנה כי יש לדחות את טענות ההגנה שלו ולקבל את גרסת הבנק באשר לחבותו בחוב זה. כפי שניתן לראות טענת ההגנה של המערער היתה, כי הבנק ידע או היה עליו לדעת בעת הפקדת השקים, כי שקים אלו יחוללו ולכן הבנק לא היה צריך ליתן את האשראי לחברה. לא יכול להיות חולק, כי טענת הגנה זו הינה טענת "הודאה והדחה" המעבירה כידוע את נטל ההוכחה והשכנוע על כתפי המערער והוא כשל ולא הרים נטל זה לפי הקביעות העובדתיות והקביעות לעניין מהימנות העדים בפסק הדין. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא ראיתי להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא המעוגנות היטב בחומר הראיות והוסקו לאחר בחינה מעמיקה ויסודית של הדברים.לא מצאתי כי במקרה זה נפל פגם היורד לשורשו של עניין בממצאי בית המשפט קמא שעשוי להוביל להתערבות על ידי בית משפט זה בקביעת קיומו של החוב. ככלל, ערכאת הערעור נמנעת מהתערבות בממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא. בע"א 3601/96 ע' בראשי ואח' נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פד"י נב(2) 594 נפסק כי:"בית-משפט זה כבר חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו, למשל, ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני [2]). בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...'" (ע"א 640/85 קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל ואח' [3], בעמ' 598). גם לגופו של עניין לא מצאתי, לאור המקובץ, להתערב במימצאי בית-המשפט המחוזי." (ההדגשה בקו שלי ומטרתה להדגיש י.ש.). כאמור, טענות המערער בדבר רשלנות הבנק או תחושותיו לעניין שיתוף הפעולה שבין הבנק לבין כהן היו בגדר סברות וספקולציות המהוות תחושות סובייקטיביות של המערער שלא היה בידו להוכיחן אפילו בבדל ראיה ראויה. בית המשפט קמא היה יכול להסתפק בקביעה כי כל טענות ההגנה של המערער לא הוכחו ודי היה בכך כדי לדחות הגנתו, אך הוא לא עשה כן אלא טרח, למעלה מן הצורך, בחן ודחה את טענות המערער לגופן תוך בחינת הראיות שהיו לפניו גם מטעם הבנק. אין חולק כי טענת המערער מתייחסת לתקופה שבמחצית שנת 2006, משמע עד לחודש יוני 2006 (להלן: "התקופה הרלבנטית"). המערער לא הוכיח לבית משפט קמא מתי התקבלו השקים הנדונים בחברה או מתי הופקדו למרות שלמועד זה חשיבות עליונה לצורך בחינת טענותיו, משמע האם לבנק היסוד להניח באותה עת שחברות כהן הינן חדלות פירעון. בכל מקרה גם המערער עצמו הודה בחקירתו כי התקופה הרלוונטית בה הופקדו השקים כנגדם קבל כהן כ- 150,000 ₪ מתייחסת עד לחודש יוני 2006 (עמ' 20 שורות 25 עד 26 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). בנימוקי הערעור, גורס המערער כי הכספים שנמשכו מחשבון החברה נתנו לכהן והאחרון עזב את הארץ בחודש יוני 2006. בית המשפט שלל אפשרות זו כשקבע כי לא הוכחה טענת המערער לעניין משיכת סך של 170,000 ₪ על ידי כהן בתקופה הרלוונטית, בדרך כלשהי ובכלל זה בדרך של קבלת מזומנים או בדרך של "העמדת הלוואה ואף לא בכל דרך אחרת", ואפשרות שכזו איננה נתמכת בדפי החשבון של החברה (ס' 19, 26 לפסק הדין). אין חולק כי המערער שינה מספר פעמים את גרסתו באשר לדרך בה לטענתו קיבל כהן את הסך של 170,000 ש"ח. בתחילה, במסגרת בקשת הרשות להגן טען כי היה זאת במזומן וכך גם טען בחקירתו על תצהירו התומך בבר"ל. מאידך, במסגרת עדותו הראשית שינה גרסתו וטען כי מדובר באשראי בסכום זה. למרות שמדובר בהרחבת חזית, נימק המערער את בקשתו לעשות כן בסיכומיו כי יש לאפשר לו: "להרחיב קמעה את היריעה במקרה של אדם מבוגר חולה". לא רק זאת אלא, שטענת האשראי נבחנה גם היא למרות שהיא הייתה כאמור בגדר הרחבת חזית והוכח כי בתקופה הרלוונטית לא הועמדה לחברה מסגרת אשראי. לא הוכח מה היתה מסגרת האשראי בעת הפקדת השיקים, לא הוכח מתי הופקדו ולא הוכח כי מסגרת האשראי הוגדלה בגין הפקדת השיקים, ולכל היותר הוכח כי רק 3 חודשים מאוחר יותר, למשך 8 ימים בלבד, הועמדה מסגרת אשראי לצורך הקטנה של המסגרת המאושרת. יתר על כן, הוכח, כי מסגרת האשראי שהועמדה בפועל בחשבון החברה שירתה את צרכי החברה ובלאו הכי לא הוכח כי מסגרת זו הועמדה לצורך משיכת כספים במזומן, או משיכות בכלל, של כהן. בית המשפט קמא לא רק שדחה את טענות המערער שלא הוכחו, אלא קבע כי מתוך דפי החשבון של החברה ניתן לראות כי בתקופות הרלבנטיות חברות כהן לא היו חברות "מתות" או חדלות פירעון, וכי חברות אלו העבירו לחברה סכומי כסף נכבדים בשיעור של עשרות אלפי שקלים והחברה מנגד, העבירה לחברות כהן בחתימת המערער עצמו מאות אלפי שקלים (ס' 28,29 לפסק הדין). בית המשפט קמא קבע בצדק, כי לא הוכח כי היה פגם כלשהו בהתנהלות הבנק וכי הבנק ביצע בדיקה הולמת וראויה בנסיבות העניין לשיקים שהתקבלו בחשבון החברה, בין אם התקבלו לגוביינא, בין אם התקבלו כביטחון לאשראי ובין אם התקבלו לצורך ניכיון. כאמור לעיל, המערער מבסס חלק גדול מערעורו על הטענה, כי מכתב הבנק, ממנו התעלם כב' השופט בבית משפט קמא, מהווה ראיה ניצחת להוכחת טענותיו לגבי מצב חברות כהן בעת הרלוונטית. עיינתי ובחנתי את מסמך הבנק ואני סבור, כי בצדק לא התייחס כב' השופט קמא לאותו מכתב כראיה, שכן, המכתב מתייחס למצב החשבונות כשנתיים לאחר התקופה הרלוונטית, דהיינו בחודש אוקטובר 2008 מועד כתיבת המכתב, כך שכל היתרות המפורטות באותו מכתב אינן רלוונטיות כלל למועד בו הופקדו השיקים, משמע, כשנתיים וחצי לפני כן. לעניין טענת המערער בקשר לעדותה של נציגת הבנק, בית המשפט מצא את עדותה מהימנה וזו לא נסתרה כלל וכידוע בית המשפט של ערעור אינו מתערב בקביעות מהימנות, מה עוד שהמערער לא הציג בפניי כל ראיה שיכולה להביא למסקנה הפוכה מזו שהגיע בית המשפט קמא בקשר למהימנותה של העדה (ס' 17,24 לפסק הדין). יש לחזור ולהדגיש כי הנטל היה מוטל על המערער להוכיח טענותיו והוא כשל בכך, שכן, משהסתבר כי כל גרסתו מבוססת על שמועות ותחושות הבטן שלו ולא על עובדות וראיות. גם אותם עדים מהם שמע המערער את העובדות שהיוו את הבסיס לחשדותיו (יאנה ואלכס) לא זומנו על ידו לעדות, ולפיכך צדק בית המשפט קמא משקבע שהמערער לא עמד בנטל השכנוע הרובץ עליו. לאור כל האמור לעיל מהטעמים האמורים, לא מצאתי בטיעוני המערער דבר וחצי דבר על בסיסו ניתן לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, כאשר ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט ולא גיליתי בפסק הדין טעות שבחוק ולפיכך אני קובע כי דין הערעור להידחות (ראה לענין זה תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984). בשולי הכרעתי זו ברצוני להתייחס גם לטענות המערער בקשר להשגותיו בעניין ההחלטות בבקשות לגילוי ספציפי ובבר"ל. אני סבור כי בדין פסק בית המשפט את אשר פסק כשסירב להורות לחברות כהן להמציא את דפי החשבון, הן מהטעם של חיסיון והן מן הטעם שהבקשה הועלתה בשלב מאוחר לאחר סיום שלב קדם המשפט. ראשית, בית משפט של ערעור אינו מתערב בדרך כלל בהחלטות פרוצדוראליות של בית המשפט קמא אלא במקרים בהם נוצר עיוות דין עקב טעות של בית המשפט קמא אם כזו מתגלית. ברע"א 4701/09 תמיר כהן נ' יוסף עמדי ואח' ( 27.7.09) נפסק ביחס להתערבות ערכאת הערעור בנושא פרוצדוראלי: "לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובפסיקת הערכאות דלמטה, מצאתי כי דין הבקשה להדחות. ליבן של ההחלטות דלמטה מתרכז בניהול הפרוצדוראלי של ההליך, אשר הינו תחת סמכותן המלאה של הערכאות הדיוניות. ההלכה הנוהגת הינה שערכאת הערעור תימנע מלהתערב בקביעות הנוגעות לאופן ניהול הדיון ובסוגיות דיוניות באופיין אלא במקרים חריגים..." . שנית, מעבר לנימוקים פורמאליים אלו לא היה כל צורך אמיתי בחשבונות אלו, שכן, אילו היה שוקד המערער ומבסס את טענותיו בצורה נכונה, הוא היה יכול לעשות זאת על סמך דפי החשבון של החברה ולא היה צורך בדפי החשבון של צדדים שלישיים. מצב החשבון של חברות כהן במועד מסירת ארבעת השיקים למשמורת בחברה, לא היה בו כדי להועיל למערער, שכן, הגדרת המצב של חובה וזכות של שיקים אלו קיבלו ביטוי רק במועד פירעונם ולא במועד הפקדתם, שהיה כחמישה חודשים לפני כן. אין סוף לאפשרויות וחשדות ואם בגין כל חשד יופר החיסיון, הרי שלא יהיה סוף לדבר, ובדין החליט השופט לדחות בקשות אלו. הבנק, בנסיבות העניין, היה חייב לגלות את חשבון החברה וכך הוא עשה וחובה עליו לשמור על חיסיון של צד שלישי אלא אם כן ניתן צו שיפוטי המורה לו לנהוג אחרת. לעניין טענות המערער בנוגע להחלטה בבר"ל, אני סבור כי גם בעניין זה טועה המערער, שכן קביעות עובדתיות של בית המשפט במהלך החלטה בבר"ל הינן לצורך הערכת סיכויי ההגנה והשאלה אם המערער הצליח בטענות אלו ואם לאו, נבחנת במהלך הדיון עצמו בתובענה. בית המשפט קמא בפסק דינו בחן, בחון היטב את השאלות שהועמדו למחלוקת במסגרת ההחלטה בבר"ל, משמע, האם הבנק ידע על חדלות הפירעון של חברות כהן במועדים הרלוונטיים, וכאמור לעיל הוא בדק למעלה מן הצורך גם את טענות ההגנה האחרות שהועלו על ידי המערער, תוך הרחבת החזית. פסק הדין עליו מבסס המערער חלק מטיעוניו, הינו פסק הדין של בימ"ש שלום בחדרה 1206/06 הבנק הבינלאומי בע"מ נ' זובידאת (26.3.07) מפי כב' השופטת הדסה אסיף. עם כל הכבוד, אין מדובר בהלכה מחייבת ובכל מקרה שאלת רשלנותו של הבנק או שאלת ידיעתו של הבנק לגבי איכות השיקים שהופקדו בידיו, והאשראי שניתן בגינם, הינה שאלה עובדתית שצריכה להיבחן בכל מקרה לגופו. כך בדרך כלל וכך היה באותו פסק דין "זובידאת" שם דובר על נסיבות שונות מאלו שבתיק דנן. כפי שצויין בתחילת פסק דיני זה, ההחלטה בבר"ל התייחסה, לטענת ההגנה של המערער, למתן 170,000 ₪ במזומן לכהן מחשבון החברה. ניסיון המערער להרחיב טענה זו גם לטענת האשראי שניתן לחברה, על בסיסה משך כהן כספים מחשבון החברה, הינה הרחבת חזית אסורה ופסולה, שכן, הרשות שניתנה למערער להתגונן היתה אך ורק בקשר לטענתו כי המשיכה נעשתה במזומן. אך גם אם היתה מתקבלת טענת המערער כי ניתנה לו רשות להגן גם לעניין טענת העמדת האשראי לחברה, עדיין טענה זו היה צריך המערער להוכיח, משמע, כי באמצעות אשראי זה משך כהן כספים באופן פרטי ולא אשראי ששימש את החברה לה היה ערב המערער, גם אליבא לגרסתו. לבסוף, יש לדחות גם את טענת המערער כי בית המשפט קמא בהחלטת הרשמת לא נתן לו רשות להתגונן בקשר לשיקים של צד ג' בשם שלמה קביליו (להלן:"קביליו") . לטענת המערער, כהן הפקיד במועדים הרלבנטים 2 שיקים נוספים של קביליו בסך כולל של 88,000 ₪. ביחס לשיקים אלה העלה המערער טענות דומות לאלו שהועלו כנגד 4 השיקים של חב' כהן אך כב' הרשמת לא נתנה לו רשות להתגונן בגינם. אכן, ביהמ"ש במפורש ובצדק, לא איפשר למערער להתגונן בגין שיקים אלו, שכן, במאובחן מהשיקים של חברות כהן - שחשבונן התנהל בבנק בסניף הרלוונטי, הרי שחשבון קביליו -התנהל בבנק אחר ולכן לא היתה יכולה להעלות טענה כי הבנק יכול היה לדעת את מצב חשבונו של קביליו כפי שיכול היה לדעת, אולי, את מצב חשבון חברות כהן, בעת שנתן את האשראי לחברה. ידיעה פוטנציאלית של הבנק לגבי חשבונות כהן איננה חלה במקרה של חשבונות קביליו והמערער בשלב הרשות להגן, לא הציג אפילו תשתית בסיסית ראייתית עליה ניתן לבסס את הטעם על פיו היה יכול הבנק לדעת שהשיקים המשוכים לחשבון קביליו בבנק הפועלים הם חסרי ערך. בית המשפט במסגרת החלטתו בבר"ל נתן רשות להגן רק לגבי ארבעת השיקים של חברות כהן ולפיכך ביחס לכל שיק אחר שצויין בבקשת הרשות שהגיש המערער ושלא צויין כי ניתן רשות להגן משמע, אין הרשות כוללת את אותו השיק שלא צוין בהחלטה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל נדחה הערעור. המערער ישלם למשיב הוצאות הערעור בסך כולל של 18,000 ₪. המזכירות תעביר את סכום הערבון המופקד (בסך 15,000 ₪) למשיב. סכום היתרה יהיה צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ערעור