התנגדות לפתיחת עסק בבית מגורים

קראו את הקטע הנבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות להלן בנושא התנגדות לפתיחת עסק בבית מגורים: עסקינן בתביעה ובתביעה שכנגד על רקע סכסוך שכנים. נתוני רקע ועיקר טענות הצדדים: 1. התובעת היא החוכרת והמחזיקה בבית מגורים המצוי ברח' כלנית 27 בקריית-ים. 2. הנתבעים הם בני זוג, רופאים במקצועם, המתגוררים בשכנות לתובעת בבית מס' 25 מאותו רחוב הצמוד בחלקו לבית התובעת. הנתבעים הקצו חלק מהבית לשם הפעלת מרפאה פרטית, המשרתת אותם בעיסוקיהם, הנתבע כמי שמתמחה ברפואת נשים, והנתבעת כרופאת משפחה. במרפאה זו מתקבלים מטופלים פרטיים וכן מטופלים של קופת חולים כללית וקופת חולים לאומית. 3. התובעת הגישה תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות בביתם שימוש עסקי, ובכלל זה לאסור עליהם להפעיל את המרפאה מתוך ביתם, וכן לאסור עליהם ועל מטופליהם לעשות שימוש כלשהו ברכוש המשותף של שני הבתים, ככל שמדובר בשימוש הקשור להפעלת המרפאה. 4. עפ"י הנטען בכתב התביעה, בסמוך להגשת התביעה החלו הנתבעים לנהל בביתם מרפאה פרטית, ולשם כך ביצעו שינויים ועבודות התאמה על מנת להכשיר חלק ממנו למטרה זו, כאשר עבודות אלו כללו סגירת חניה מקורה והמרתה לחדר המתנה עבור המטופלים, מבלי שהיה בידיהם היתר כדין לשימוש זה. לטענת התובעת, הפעלת מרפאה מתוך ביתם של הנתבעים מהווה שימוש חורג במקרקעין, שלגביו לא קיבלו האחרונים היתר כדין מאת רשויות התכנון והבניה. בנוסף לכך, הפעלת המרפאה כאמור מבלי שנתקבלה הסכמתה מראש, מהווה פגיעה ברכוש המשותף והפרה של התקנון המצוי שבתוספת הראשונה לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 - שהוראותיו מחייבות את הצדדים בהיות הבתים שלהם בגדר 'בית משותף' כהגדרתו בחוק הנ"ל, הגם שלא נרשם כבית משותף. 5. אלא שעיקר טענת התובעת קשורה למטרד ממנו היא סובלת כתוצאה מהפעלת המרפאה מתוך ביתם של הנתבעים. לעניין זה טוענת התובעת, כי הנתבעים עושים שימוש חורג ובלתי חוקי בביתם שנועד למטרת מגורים בלבד, כל זאת ללא הסכמתה, ושעה ששימוש זה גורם לה מטרד ואי נוחות המתבטאים בכך שהיא סובלת מרעש בלתי סביר בכל ימי השבוע ובשעות לא סבירות; החניה הפרטית שלה נתפסת ונחסמת ע"י רכבים של מטופלי המרפאה; הניקיון לא נשמר בסביבה; ניהול המרפאה גורם לירידת ערך ביתה; ואילו המצאות אנשים חולים בקרבת מקום מגבירה את סיכויי התחלואה שלה. 6. הנתבעים הכחישו כל טענות התובעת אודות מטרד או נזק וטענו, כי לא בצעו עבודות בניה או כל שינוי אחר המצריך קבלת היתר בניה. האחרונים הוסיפו, כי כל אשר בצעו היה שינוי פנימי של אחד החדרים, שאומנם היה מיועד לחניה מקורה, ואולם סגירתו נעשתה עוד לפני שרכשו את הבית. מכל מקום, הם פנו לעירייה במקום מגוריהם (עיריית קריית-ים) על מנת לקבל היתר לשם הפעלת המרפאה מתוך הבית, אך העירייה פטרה אותם מכך תוך שציינה כי הם רשאים לעסוק במקצועם כרופאים מתוך הבית. לגבי אופן הפעלת המרפאה טוענים הנתבעים, כי המרפאה פתוחה לקבלת מטופלים במשך שעות ספורות בלבד מדי שבוע, כאשר המטופלים מגיעים לפי תורים שנקבעים מראש, ולכן אין כל תנועה חריגה של אנשים בסביבת המרפאה או מחוצה לה. 7. לעומת זאת טוענים הנתבעים בתביעה שכנגד, כי על התובעת/נתבעת שכנגד לפצות אותם בגין הוצאת לשון הרע, זאת משום שהוציאה דיבתם רעה כאשר התרעמה בצעקות בפני אחד השכנים, באומרה כי הנתבעת אחראית למות בעלה (בעלה של התובעת) אשר היה בחייו אחד ממטופליה. כמו כן טוענים הנתבעים, כי על התובעת לפצות אותם בגין הפגיעה בפרטיותם לנוכח העובדה כי נכנסה לשטחם וצילמה את המרפאה כאשר מטופלים נמצאים בה, מבלי לקבל את רשותם והסכמתם לשם כך. דיון והכרעה: 8. אקדים לציין, כי טרם שמיעת הראיות בתיק קיימתי ביקור במקום בנוכחות בעלי הדין ובאי כוחם. הביקור כלל כניסה לבתי הצדדים והתרשמות כללית מהשטח שבחזית, קרי שטח הגינות והכביש הגובל, וממצאי הביקור תועדו 'בפרוטוקול ביקור במקום'. 9. בדיונים אשר התקיימו לפניי העידו בעלי הדין בעצמם ועוד מספר עדים: הגב' אידה קריצ'מר; מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות, מר יבין משה; אחד השכנים, מר יוסף זוהר; מטופל של הנתבעת, מר דוד זגגי; והגב' אילנה קרופניק המועסקת על ידי הנתבעים כפקידת קבלה במרפאה. על מנת לפשט את הדיון אדון בכל אחד מהנושאים העומדים על הפרק באופן נפרד. פגיעה בזכויות התובעת ברכוש המשותף - האומנם? 10. בשים לב לעובדה ששני הבתים, זה של התובעת מצד אחד וזה של הנתבעים מצד שני, הם בתים צמודים בחלקם, טוענת התובעת כי מדובר בבתים המהווים למעשה 'בית משותף' , הגם שלא נרשמו כבית משותף. לפיכך טוענת התובעת, כי השינויים אשר בוצעו על ידי הנתבעים לשם הקמת המרפאה, אשר "הפכו את הבניין לתחנת רכבת" הם בגדר שימוש חורג ברכוש המשותף "השייך לכל בעלי הדירות ביחד ועומד במידה שווה לרשותו של כל אחד מהם" (סעיף 18 לסיכומי התובעת). 11. אקדים לציין, שהתובעת אינה מבהירה בטיעוניה לאיזה שטח היא מתכוונת כאשר היא טוענת לפגיעה ברכוש המשותף, האם לאותו חלק של בית הנתבעים אשר הוסב למרפאה, או שמא לשטח הגינה של הנתבעים המהווה למעבר המטופלים לתוך המרפאה? תהיה כוונתה אשר תהיה, אין לי אלא לומר כי התובעת נתפסה לכלל טעות כאשר בחרה להעלות את טענותיה לעניין 'השימוש החורג שעשו הנתבעים ברכוש המשותף' - טעות הנובעת ככל הנראה מהבנה מוטעית של העובדות לאישורן. 12. אומנם בנסח הרישום נרשם כל אחד מהצדדים כחוכר של מחצית החלקה 172 (שבבעלות מנהל מקרקעי ישראל), ברם לפי מסמכי ההתקשרות של התובעת ובעלה המנוח עם מנהל מקרקעי ישראל מתברר, כי התובעת ובעלה המנוח הם בעלי זכות החכירה של מחצית החלקה בלבד, ואשר הוגדרה הן בהסכם החכירה והן בשטר השכירות ובתשריט המצורף אליהם, כמגרש מס' 172/1. באותה מידה ניתן להבחין על פי אותם מסמכים, ומהמסכים שצורפו על ידי הנתבעים, כי המגרש הצמוד שסימונו מס' 172/2 - ששייך לנתבעים - הוא מגרש נפרד. בכל אופן, לפי המסמכים אשר צורפו לתיק עולה, שכל אחד מהבתים בנוי על מגרש נפרד שגבולותיו סומנו מראש, ומבלי שיש אינדיקציה ולו הקלושה ביותר לקיומו של שטח מסוים שאינו צמוד לאיזה מבין שני המגרשים. 13. התמונה אם כן היא ברורה: בתיהם של הצדדים הוקמו על מגרשים נפרדים, כשכל מגרש תחום בגבולות ומשתרע על מחצית החלקה, ללא כל שטח משותף. אשר על כן, משאין בנמצא רכוש משותף או רכוש שיכול לענות על הגדרה זו, אני דוחה את טענות התובעת הקשורות באופן כזה או אחר לשימוש של הנתבעים 'ברכוש המשותף'. טענות לגבי מטרד: 14. עיקר יהבה הפנתה התובעת למטרדים השונים אשר נגרמים לה, לטענתה, כתוצאה מהפעלת המרפאה על ידי הנתבעים. כפי שציינתי מקודם, התובעת טוענת כי הפעלת המרפאה גורמת לה אי נוחות מהסיבות הבאות: רעש הנובע ממעבר אנשים בסביבה וטריקת דלתות בשעות לא מקובלות, כגון בשעה 07:30 בבוקר, ובשעה 21:00 בערב; תפיסה וחסימה של החניה הפרטית שלה; אי שמירה על ניקיון הסביבה בידי המטופלים אשר משליכים בדלי סיגריות לעבר חצר ביתה; ירידת ערך הבית בשל עצם ניהול המרפאה; הימצאות אנשים חולים ואנשים זרים בסביבה (סעיף 6 לסיכומי התובעת). 15. מנגד טוענים הנתבעים, כי כל טענותיה של התובעת אינן נכונות והן עולות על רקע רצונה לפגוע בהם שלא כדין וממניעים זרים של קנטרנות לשמה. לגופו של עניין טוענים הנתבעים, כי המרפאה פועלת ארבעה ימים בשבוע בלבד, בשעות סבירות ומקובלות המסתכמות ב- 10 שעות שבועיות בהן מקבלים הנתבעים מטופלים, בתיאום מראש. הנתבעים הוסיפו, כי הפעילו חדר טיפולים מביתם עוד משנת 1995, כאשר חדר זה שימש בזמנו אך את הנתבע בעיסוקו כרופא נשים, ואילו הנתבעת עבדה במקום אחר. לימים עברה הנתבעת לעבוד בביתם באותו חדר ששימש את בעלה, ובמקביל ערכו שיפוצים לשם יצירת חדר המתנה עבור המטופלים באותו מקום בו היה בזמן רכישת הבית חדר סגור - שהוא המקביל לחניה המקורה של התובעת. בדרך זו יצרו הנתבעים חדר המתנה וכניסה נפרדת מהגינה ישירות לחדר ההמתנה ומשם לחדר הטיפולים, בעוד שבעבר הכניסה לחדר הטיפולים התבצעה דרך הכניסה הראשית וסלון הבית. לגרסתם, התובעת ובני משפחתה היו מטופלים שלהם במרפאה משך שנים עובר לפטירת בעלה, וללא כל התנגדות לעצם הפעלת המרפאה. 16. לסיום טוענים הנתבעים, כי בניגוד לטענת התובעת, שכנים רבים דווקא מרוצים וחפצים בפעילות המרפאה בשכונה שלהם, וביטאו זאת בחתימתם על דף תמיכה בפעילות המרפאה שעותק ממנה צורף לתיק (נספח ז' לתצהיר הנתבעת). 17. אקדים את המאוחר ואציין, כי טענותיה של התובעת לעניין המטרדים המפורטים לעיל דינן להידחות אחת לאחת. הנימוק הראשון שלא ניתן להתעלם ממנו, מתבסס על העובדה כי עדות התובעת לעניין זה נותרה עדות יחידה שאין לגביה תימוכין בראיות אחרות. 18. לעומת זאת גרסת הנתבעים, אשר לא נסתרה כליל, קבלה חיזוק מעדויות אחרות, כגון בעדותה של הגב' אילנה קרופניק, המועסקת כפקידת קבלה על ידי הנתבעים, אשר תיארה בעדותה בבית המשפט, כי היא עובדת במרפאה 4 פעמים בשבוע, ביום ב' בין השעות 07:30- 10:30; ביום ג' בין השעות 18:00-21:00; ביום ד' בין השעות 16:00-18:00; וביום ו' בין השעות 13:30-15:00 (עמ' 2 לפרוטוקול שבכתב יד). גב' קרופניק הוסיפה, כי אין כל תנועה מסיבית של אנשים, וכי היא עצמה דואגת לקביעת התורים. לדבריה: "אני דואגת לזה שהמטופלים לא ימתינו בתור. מה שיכול להיות, שבמרפאה יהיו בו זמנית בין מטופל אחד לשלושה ממתינים, כאשר אחד מהם יכול להיות אחד שזקוק רק למרשם" (עמ' 3 לפרוטוקול שבכתב יד). 19. כך גם העיד מטופל אחר של הנתבעת, מר דוד זגגי, אשר מסר בעדותו כי: "אני מתקשר לאילנה, הפקידה שם, שקובעת בדרך כלל את התורים. היא קובעת לי תור ואני מגיע 5 דקות לפני הזמן מפני שאצל ד"ר וסר הכל מתנהל לפי הזמן" (עמ' 4 לפרוטוקול שבכתב יד). מר זגגי המשיך באומרו: "בדרך כלל כשמגיעים למרפאה של ד"ר וסר יש 2-3 מטופלים, הכל מתנהל בצורה מסודרת והכל לפי הזמן" (עמ' 5 לפרוטוקול שבכתב יד). 20. מהדברים הנ"ל ניתן להתרשם, כי המטופלים מגיעים למרפאה במשך כעשר שעות שבועיות, המתחלקות על פני ארבעה ימים בשבוע בשעות סבירות של היום, ולפי תורים שנקבעים מראש בכדי שלא ליצור 'פקק' של מטופלים - כלשונה של הגב' קרופניק. אשר על כן אני דוחה את טענות התובעת לגבי רעש חריג או תנועה חריגה של אנשים בשל הפעלת המרפאה. 21. לגבי טענות התובעת אודות חסימת החניה שלה על ידי רכבים של מטופלים אחרים ולכלוך שהם מותירים בסביבה (בעיקר בדלי סיגריות) - גם טענות אלו נותרו בגדר טענות בעלמא. בכל אופן, מהביקור שקיימתי במקום התרשמתי כי הכביש הגובל בבתי הצדדים הוא כביש רחב עם מקומות חניה רבים. יתרה מכן, הנתבעים הציבו שלט ליד שער הכניסה לפיו מתבקשים המטופלים להחנות את הרכב מעבר לכביש! זאת ועוד, בין גינת התובעת לגינת הנתבעים (בחלק המשמש ככניסה למרפאה), מפרידה חומה בגובה של 2 מ'. עם חומה כה גבוהה קשה להלום הכיצד ייתכן שמטופלים משליכים לכלוך אל עבר שטחה של התובעת. ואולם אם מדובר בלכלוך שהמטופלים מותירים בשטח המדרכה או הכביש, או אז ברור שאין עילה למטרד היחיד שכן מדובר בשטח ציבורי, ובנסיבות כאלה טרוניית התובעת צריכה להיות מופנית לעירייה ולא לנתבעים. 22. מעניין לגלות, כי התובעת עצמה מאשרת שהנתבע מנהל מרפאה בביתו החל משנת 1995, ולכן יש להניח כי עד להצטרפות הנתבעת לאותה מרפאה בשנת 2005 או בסמוך לכך, התובעת היתה מורגלת במידה מסוימת להתנהלות דומה למדי להתנהלות עליה היא מלינה כיום. 23. מכל מקום, על מנת לבסס קיומו של מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) יש להוכיח כי קיימת הפרעה של ממש - ולא הפרעה סתם - לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם. בנסיבות המקרה דנן, לא הוכח כי הפעלת המרפאה גורמת לתובעת הפרעה של ממש, וככל שהתובעת חשה כי אין כך הם פני הדברים, הרי שמדובר כנראה בתחושה סובייקטיבית גרידא, שייתכן - ואיני קובעת ממצא בקשר לכך - כי היא נובעת ממקרה של הפרעה חד-פעמית או הפרעה סתם, אך לא מהפרעה של ממש. 24. לא אסיים פרק זה מבלי להעיר, כי יש להצטער על האמירות של התובעת במהלך חקירתה הנגדית כאשר תיארה את הנתבעים ואנשים נוספים, כגון ראש העיר, הפקח מטעם העיריה, השכן מר זגגי ואפילו המשטרה, כמי שעומדים מאחורי "קונספירציה" שלמה (כלשונה) על מנת לפגוע בה (עמ' 12, 14, 16 לפרוטוקול מיום 15/2/09). 25. אשר על כן אני דוחה את טענות התובעת לגבי קיומו של מטרד. האם המרפאה הוקמה והופעלה עפ"י היתר כדין? 26. התובעת טענה, שהמרפאה הוקמה לאחר סגירת החניה המקורה והסבתה לחדר המתנה עבור המטופלים, מבלי לקבל היתר לשימוש חורג, ולאחר הקמתה הופעלה ללא רישיון עסק כדין. 27. הנתבעים הכחישו טענות אלו וטענו, כי רכשו את הבית כאשר החניה היתה כבר סגורה, וכל אשר עשו היה לבצע שינוי והתאמה פנימיים בתוך שטח זה לשם התאמתו לשמש כמרפאה. לגבי הפעלת המרפאה ללא רישיון עסק טענו הנתבעים, כי פנו לוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות על מנת לקבל רישיון כאמור, וזו הודיעה להם כי אין כל צורך בכך. ואכן, לפי האישור של הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות מיום 5/12/05 (ת/6) ניתן ללמוד, כי הנתבעים פנו לוועדה לשם קבלת רישיון עסק, והוועדה פטרה אותם מקבלת רישיון מהסיבה שהם רשאים לעסוק בעיסוקם החופשי מתוך ביתם. 28. אשר על כן אני דוחה את הטענה בדבר הפעלת המרפאה ללא רישיון עסק. 29. לגבי סגירת החניה - עדת התביעה, הגב' אידה קריצ'מר, העידה כי בשעה שמכרה את הבית לנתבעים החניה לא היתה סגורה - בניגוד לגרסתם. בעקבות כך טענה התובעת בסיכומיה, כי לא זו בלבד שהנתבעים מפעילים את המרפאה ללא שקבלו היתר עבור השימוש החורג שהם עושים במגרשם, אלא שהנתבעים בצעו עבודת בניה ללא שהיה בידם היתר בניה כדין. 30. אעצור בנקודה זו כדי לציין, כי הטענה בדבר ביצוע עבודת בניה ללא היתר, היא טענה שלא נטענה בכתב התביעה. מכל מקום, איני רואה כל צורך להכריע בשאלה, האם סגירת החניה והפעלת המרפאה הצריכו קבלת היתר, אם לאו. זאת מן הטעם הפשוט, שביצוע פעולה המצריכה היתר מבלי שיש לגביה היתר, היא עילה לנקיטת הליך על ידי המדינה או מוסדות התכנון והבניה נגד מבצע הפעולה, ברם היא כשלעצמה אינה מקימה עילת תביעה עצמאית בין אדם לחברו, ואינה מקנה זכות לקבלת סעד מבין הסעדים המוכרים במשפט האזרחי, כל עוד לא הוכח כי יש בצדה נזק לאחר. 31. בנסיבות שלפנינו, בהן טוענת התובעת כי יש לאסור על הנתבעים להפעיל את המרפאה מחמת המטרד שנגרם לה עקב כך, לא די בטענה כי הקמת המרפאה והפעלתה נעשו ללא היתר, על מנת לבסס את עוולת המטרד ליחיד, כל עוד לא הוכח כי המטרד גורם לה נזק - וכבר קבעתי מקודם, שלא הוכח לפניי כי הפעלת המרפאה גורמת מטרד או נזק. ירידת ערך הבית: 32. התובעת טוענת כי הפעלת המרפאה גורמת לירידת ערך ביתה. לא זו בלבד שהטענה הועלתה בשפה רפה, אלא שהתובעת לא הביאה כל ראיה מטעמה, כגון חוות דעת שמאית או כל ראיה אחרת שיכולה לתמוך בטענתה ולו לכאורה. לפיכך ובהתבסס על האמור לעיל, אני דוחה את טענתה בדבר ירידת ערך, ללא צורך להאריך בדברים. התביעה שכנגד: 33. כפי שציינתי מקודם, הנתבעים טוענים כי על התובעת לפצותם בגין הפגיעה בשמם הטוב והפגיעה בפרטיותם. לטענתם, התובעת הוציאה דיבתם רעה בפני השכנים כאשר האשימה את הנתבעת במות בעלה (בשל טיפול רשלני). זאת ועוד, התובעת נכנסה לשטח גינתם מספר פעמים תוך הסגת גבול חוזרת ונשנית, ובאחת הפעמים אף צילמה בתוך המרפאה בזמן שמטופלים שהו במקום, מבלי לקבל את רשותם לשם כך. לפיכך טוענים הנתבעים, כי על התובעת לפצות אותם בסך של 50,000 ש"ח בגין הפגיעה בפרטיותם ללא צורך בהוכחת נזק, לפי הקבוע בסעיף 29א(ב) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981, ועוד סך של 50,000 ש"ח נוספים בגין הוצאת לשון הרע ללא צורך בהוכחת נזק, לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965. 34. בנוסף לאלה טוענים הנתבעים בכתב התביעה שכנגד, כי יש לפסוק להם פיצויים בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה להם בעטיה של התנהגות התובעת כמפורט לעיל, ועוד פיצוי עונשי, כך שהפיצוי הכולל אשר נתבע במסגרת התביעה שכנגד יעמוד על סך של 200,000 ש"ח. 35. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד הכחישה התובעת טענות אלו, ואולם בכתב הסיכומים מטעמה לא הובאה כל התייחסות לנושא התביעה שכנגד. 36. במסגרת הסיכומים מטעמם התמקדו הנתבעים בפגיעה בפרטיותם והפגיעה בשמם הטוב, תוך זניחת יתר ראשי הנזק שפורטו בכתב התביעה שכנגד. בהתאם לכך, גם בית המשפט יתמקד בפסק דינו רק בשני רכיבים אלה. 37. הנתבעים לא היו עדים באופן אישי לאירועים אשר פגעו כביכול בפרטיותם ובשמם הטוב, ולכן בקשו לבסס את טענותיהם לגבי פגיעה כאמור באמצעות עדים אחרים אשר נכחו במקום והיו עדים למעשי התובעת בקשר לפגיעות אלה, ובהתאם להחלטת בית המשפט אודות הגשת תצהירי עדות ראשית של העדים, הנתבעים פעלו להגשת תצהירים מטעם עדיהם. אלא שבישיבת יום 15/2/09 ובתום חקירתה הנגדית של הנתבעת הודיע ב"כ הנתבעים, כי הוא מוותר על העדת העדים מטעמו ומבקש למשוך מהתיק את תצהיריהם. ב"כ התובעת בתורו לא התנגד לכך, אך ביקש להותיר את התצהירים בתיק ולזמן עדים אלה כעדים מטעמו, וזאת כדי להוכיח כי הנתבעת אינה דוברת אמת. 38. בהתאם לכך העידו העדים הבאים כעדי תביעה, אף שמדובר היה בעדי הגנה: מר יוסף זוהר, הגב' אילנה קרופניק, ומר דוד זגגי. התצהירים של עדים אלה אשר צורפו בתחילה לתיק כתצהירים מטעם עדי הנתבעים, הוגשו וסומנו כמוצגים מטעם התובעת (ת/3 - ת/5 בהתאמה). 39. במסגרת הסיכומים מטעמם מפנים הנתבעים שוב לאמור בתצהיריהם של העדים הנ"ל על מנת לבסס את טענותיהם לגבי הפגיעה בפרטיות ובשמם הטוב. עם כל הכבוד הראוי, עמדה זו אין בידי לקבל. משהביעו הנתבעים את רצונם לוותר על העדת העדים מטעמם, בהיותם היחידים שיכולים להעיד על הפגיעות השונות נשוא התביעה שכנגד, אין זה מן הראוי להתיר להם כעת להתבסס על האמור בתצהירים של עדים אלה, מקום שהם עצמם בקשו למשוך אותם מהתיק. הוויתור של הנתבעים על העדת העדים שאמורים היו להעיד על הפגיעה בפרטיותם ובשמם הטוב, יצרה מצג לפיו הנתבעים חוזרים בהם מטענות אלה. אין פלא אם כן, מדוע לא הובאה כל התייחסות לתביעה שכנגד בסיכומי התובעת. 40. די באמור כדי להביא לדחיית התביעה שכנגד. יחד עם זאת, ועל מנת להסיר ספק מלב אבקש להעיר, כי מתוך האמור בתצהיריהם של מר יוסף זוהר והגב' אילנה קרופניק בכל הנוגע לפגיעה בשם הטוב, ניתן להתרשם מדבריהם, כי הכשרתה המקצועית של הנתבעת ושמה הטוב לרגע לא היו מוטלים בספק ומכל מקום לא נגרם נזק של ממש מהדברים שהם מייחסים לתובעת. ואם לא די בכך הרי שגם התובעת אישרה בעדותה, כי אין לה טענה כלשהי לגבי הטיפול שהוענק לבעלה המנוח על ידי הנתבעת. 41. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה שכנגד. הערות לסיום: 42. לאחר הגשת הסיכומים הנתבעים הגישו שתי בקשות: האחת, להשהיית מתן פסק דין עד לאשור תכנית המתאר שמכוחה תוכשר סגירת החניה המקורה; והשניה, לצירוף מסמכים מתיק בית המשפט השלום בקריות שבו התקיים דיון למניעת הטרדה מאיימת של התובעת כלפי הנתבעים. לאחר ששקלתי את הדברים ולאור התוצאה אליה הגעתי, אני בדעה כי אין במסמכים שצוינו כדי להועיל לבירור המחלוקות או להשפיע על תוצאות פסק הדין. 43. לסיום, טוב שכן קרוב מאח רחוק. ברוח זו אפנה לצדדים בתקווה כי לא ירחק היום בו יצליחו ליישב את ההדורים ולשקם את יחסי השכנות ביניהם. אחרית דבר: 44. אני מורה על דחיית התביעה והתביעה שכנגד. 45. בנסיבות אלה, כל צד יישא בהוצאותיו. פתיחת עסק