דוגמא לפסק דין בנושא השבחת מקלט: לפני תביעה כספית בסך של 269,168 ₪. רקע התובע רכש לפי טענתו בשנת 1988 את זכויותיו של הנתבע 3 במקלט המצוי בבניין בגדרה (להלן: "הנכס"). לטענת התובע, בעת קבלת הנכס לחזקתו במסגרת ההסכם הנ"ל, מדובר היה בשלד מוזנח של מקלט בחלק ממרתף של בניין. לטענת התובע, במסגרת ההסכם החזיק התובע בנכס, בנה בו, השביח אותו ובתקופה מסוימת אף השכיר אותו. לימים, בעקבות מחלוקת שבין התובע ולבין הנתבע 3 ביחס לשאלה מי הוא הבעלים של הנכס, התקיימו הליכים משפטיים בין הצדדים, אליהם צירף התובע את מנהל מקרקעי ישראל וכן את כונס הנכסים עו"ד בר שלטון, שמונה בזמנו במסגרת תיק הוצל"פ למימוש הנכס לצורך פירעון חובו של הנתבע 3 לנתבע 2. לאחר תם הליכים אלה, שכללו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, ערעור לבית המשפט העליון, פסק דין נוסף של בית המשפט המחוזי לאחר שמיעת ראיות נוספות וערעור נוסף לבית המשפט העליון, נדחתה סופית עתירתו של התובע ונקבע כי אין לתובע זכויות במקרקעין מכוח הסכם המכר הנטען שבינו ולבין הנתבע 3. עובדות נוספות הרלוונטיות לתביעה והמוזכרות בכתב התביעה נוגעות לתיק ההוצאה לפועל המוזכר לעיל, שנפתח עוד בשנת 1992 בגין חוב כספי שחייב הנתבע 3 לנתבע 2. במסגרת תיק זה, מונו משנת 1994 כונסי נכסים שונים (כולל עו"ד בר שלטון שהזכרתיו לעיל) ולרבות הנתבע 1, לצורך מימוש הנכס לטובת חובו של הנתבע 3 לנתבע 2, הנאמד לפי כתב התביעה בתיק דנא, על סך של כ- 275,689 ₪ (לפי הרשום בתיק ההוצל"פ). לפי החלטת רשמת ההוצל"פ, הנזכרת בכתב התביעה, ניסיונות הנתבע 1 לממש את הנכס לא צלחו עקב התנגדויות התובע וטענותיו שלפיהן יש לו זכויות בנכס עצמו, מכוח ההשבחות שהשביח אותו ואשר מגיעות לפי טענת התובע, לכדי 3/4 משווי הנכס. לטענת התובע, עומדת לו קדימות ברכישת הנכס וכן הוא זכאי בכל מקרה לקבלת שווי השקעותיו בנכס מתמורת הנכס ולפני הנתבע 2 ולפני כל נושה אחר של הנתבע 3. רשמת ההוצאה לפועל הורתה על עיכוב הליכים בתיק ההוצל"פ, כדי לאפשר לתובע לפתוח הליך מתאים לבירור טענותיו בבית המשפט המוסמך. בעקבות כך, הגיש התובע המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי מרכז (תיק מס' 54306-09-11). ההמרצה הוגשה כנגד כונס הנכסים (הנתבע 1 בתיק דנא), כנגד הזוכה בתיק ההוצל"פ (הנתבע 2 בתיק דנא) וכנגד החייב בתיק ההוצל"פ והבעלים של הנכס (הנתבע 3 בתיק דנא). בהמרצת הפתיחה עתר התובע לקבלת הצהרות מבית המשפט כדלקמן: כי הוא זכאי ל-3/4 חלקים מהנכס או משוויו, כי לא תבוצע מכירת הנכס מבלי להבטיח כי התובע יקבל את חלקו בנכס או שוויו של חלק זה וכי יתאפשר לתובע לרכוש את הנכס בקיזוז חלקו בו. בדיון שהתקיים בפני כב' הנשיאה השופטת הילה גרסטל ביום 5.10.11, המליץ בית המשפט כי התביעה תימחק, כי התובע יגיש תביעה כספית וכי יורשה להשתתף כמציע רגיל לרכישת הנכס וכי אם יזכה בנכס, הוא לא יהיה רשאי לקזז מהתמורה את שווי ההשבחות שנעשו על ידו בנכס, אלא לפי צו של בית משפט מוסמך. התובע וכן הנתבע 1 הסכימו להצעה האמורה (הנתבעים 2 ו-3 לא נוכחו בדיון). ביום 11.10.11 הגיש התובע את התביעה דנא, בה הוא עותר לחייב את שלושת הנתבעים, בסכום של 269,168 ₪, המהווה את שווי השקעותיו בנכס. הנתבע 1 הגיש כתב הגנה כשטענותיו בתמצית הנן כי התביעה התיישנה, כי התובע מושתק ומנוע מלהגיש את התביעה עקב מעשה בית דין שנוצר בהליכים הקודמים שהגיש ולרבות עקב אי הגשת בקשה לפיצול סעדים וכי יש לדחות התביעה מפאת חוסר תם לב התובע. הנתבע 1 מעלה שורה של טענות נוספות וביניהן כי אין ממש בטענה שהנכס הושבח על ידי התובע, כולל טענות אודות בניה בלתי חוקית שביצע התובע בנכס ועוד. הנתבע 2 הגיש כתב הגנה קצר, במסגרתו טען כי לא עומדת לתובע כל עילת התביעה כנגדו, שכן הנתבע 2 הוא בסה"כ נושה של הנתבע 3 ורשאי להיפרע מהנכס. הנתבע 2 מצטרף לטענות ההגנה של הנתבע 1 ומוסיף כי התובע חייב כספים רבים בגין שימושו בנכס וכי הוא עצמו חייב כספים רבים לאחרים והנו מתחמק סדרתי מתשלום חובות. התובע הגיש כתב תשובה לכתבי ההגנה של נתבעים 1 ו-2. הנתבע 3 הופיע לקדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק ביום 22.3.12 לפני המותב הקודם שדן בתיק וקיבל את כתב התביעה בדיון זה. לפי טענתו, התביעה היא מגוחכת כי התובע חייב לו כספים. בית המשפט הורה לנתבע 3 להגיש כתב הגנה כדין. ביום 10.5.12 הגיש נתבע 3 מסמך בכתב ידו, שבו הוא בעיקר מעלה טענות במישור שבינו ולבין הנתבע 2 וביחס לחובו כלפי הנתבע 2, ללא התייחסות לכתב התביעה של התובע כנגדו. דיון התיק דנא עבר לדיון לפניי בעקבות שינוי סדרי העבודה בבית המשפט, לאחר מינויו של המותב הקודם לבית המשפט המחוזי (כב' השופטת תמר אברהמי). לאחר שעיינתי בתיק לקראת קדם המשפט שהיה קבוע ליום 16.1.13, נראה היה לי לכאורה כי לא עומדת עילת תביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2. ביקשתי בדיון הבהרות בנושא מבאת כוח התובע. בתם הדיון אישרתי לב"כ התובע להגיש הבהרות בכתב בנושא זה. הנתבע 1 הגיש את התייחסותו והתובע הגיש תשובה קצרה. הנתבע 2 לא התייצב לדיון עקב אישפוזו (ראה דברי בא כוח נתבע 1 בפרוטוקול הדיון). נתבע 3 לא התייצב אף הוא לדיון. טענות הצדדים התובע טוען כי עילת התביעה שלו מושתתת על ההשקעות שהשקיע בנכס, אשר השביחו אותו ועל כך שבנסיבות אלה, מכירת הנכס לצד ג' על ידי הנתבע 1 לפירעון חובות הנתבע 3 לנתבע 2, תהווה עשיית עושר ולא במשפט מצידו כלפי התובע. התובע טוען כי מטרתו לקבל את כספי המכירה לפני כל שאר הנושים ועל כן הותרת התביעה שלו על כנה רק כנגד הנתבע 3, תמנע ממנו להשיג מטרה זו. התובע טוען כי הסכמת הצדדים בפני כב' השופטת גרסטל הייתה להגשת תביעה כספית כפי שהוגשה וכי גם הנתבע 1 עצמו לא סבר כי אינו בעל דין נכון. התובע מפנה לפסיקה שלפי דעתו תומכת בטענותיו. עוד נטען על ידו כי ההליך שבית המשפט יזם (העלאת שאלת קיומה של עילת תביעה), הנו הליך קשה שכן אם תימחק התביעה, לא תהא אכסניה לטענת התובע כי הוא זכאי להיפרע ראשון מכספי התמורה של הנכס. הנתבע 1 טוען כי בית המשפט מוסמך להעלות מיוזמתו את שאלת העילה וכי לגופו של עניין לא עומדת עילת תביעה כנגד הכונס אשר פועל כזרוע ארוכה של בית המשפט או ראש ההוצל"פ. עוד נטען כי פסק הדין שצוטטו בטענות התובע לא רלוונטיים כלל לנסיבות בתיק דנא. עשיית עושר - האמנם לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובטענות התובע והנתבע 1, נחה דעתי כי לא עומדת לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2. גם אם טענת התובע שלפיה הוא בנה מחוברים בנכס והשביח את הנכס תתקבל, לא עומדת לתובע עילה בעשיית עושר כנגד כונס הנכסים או כנגד הנושה של בעל הקרקע. הסיבה לכך פשוטה - לפי סעיף 12 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969: "הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אחר". משמעות הדבר כי הבעלות באותם מחוברים שהקים התובע בנכס ובהשקעות שהשקיע בנכס, עברה אל הנתבע 3 ולתובע אין כל זכות קניינית במחוברים אלה. המחוקק קבע מסמרות בסעיף 12 הנ"ל, כי לא תוכר בעלות משותפת בקרקע, מסוג של פלוני הבעלים של הקרקע וחלק מהמחוברים ואלמוני הבעלים של חלק אחר של המחוברים. בנסיבות אלה, לתובע עומדת אולי ולכל היותר, זכות להגשת תביעה כספית מכוח עשיית עושר כנגד הבעלים של הקרקע (הנתבע 3), לקבלת שווי השקעותיו בנכס - הא ותו לא. משעברה הבעלות במחוברים שהקים התובע ובהשבחות שהשביחו את הנכס אל הנתבע 3, פשיטא כי הנתבע 3 רשאי למכור את הנכס כולו לצד ג' (בין בעסקה מרצון ובין בעסקה שנכפית עליו עקב מינוי כונס נכסים על הנכס למימוש חוב חלוט של הנתבע 3 כלפי אחר). אין ולא יכולה להיות לתובע בנסיבות אלה, כל זכות קניינית בנכס ומכאן שגם לא עומדת לו היכולת למנוע עסקה כאמור. בנסיבות אלה, גם לא ניתן לומר על הנתבע 1 (ככונס נכסים) או על הנתבע 2 (שיקבל את תמורת הנכס מידי מי שירכוש אותו), כי הם מתעשרים שלא כדין על חשבון התובע. כאמור, כל השקעות התובע בנכס נבלעו בנכס והפכו להיות בבעלות מלאה ובלתי מסויגת של הנתבע 3 ורק שלו ומכאן שתמורת הנכס אינה תמורה בגין נכס השייך בחלקו לתובע, אלא תמורה בגין נכס בבעלות מלאה של הנתבע 3, אשר הנתבע 2 כנושה שלו, רשאי להיפרע ממנו באופן מלא כדין. משמעות הדבר, כי גם אם התובע יוכיח את כל טענותיו אודות ההשקעות שהשקיע בנכס, לא יהיה זכאי בשל כך לקבל את השבת ההשקעות מאת הנתבעים 1 ו-2. מכאן, שתביעתו כנגדם מחוסרת עילה. כונס נכסים כבעל תפקיד סיבה נוספת לכך שלא עומדת לתובע עילת תביעה כספית כפי שהוגשה, כנגד הנתבע 1, נובעת מכך שהנתבע 1 ממילא לא יתעשר בכל מקרה כהוא זה ממכירת הנכס, גם לו היינו מקבלים את הרציונל של התובע, שכן הנתבע 1 ככונס נכסים, רק אמון על מכירת הנכס ולא אמור לשלשל לכיסו את תמורתו. מכאן, שגם לו הייתי מקבל כי לתובע זכות ראשונים לקבלת כספי התמורה (מה שאין כן, כפי שגם עולה ממחיקת המרצת הפתיחה), לכל היותר ניתן היה להלין בעשיית עושר כנגד הנתבע 2 ולא כנגד הנתבע 1. ויודגש - התביעה היא תביעה כספית לתשלום שווי ההשקעות. הסעד המבוקש כנגד הכונס זהה לסעד המבוקש כנגד נתבע 2, למרות שכאמור, בשום סיטואציה לא יקבל הכונס את כספי התמורה, אלא רק ישמש צינור להעברתם. גם אין בפי התובע טענה כלשהי בדבר רשלנות הנתבע 1 בפועלו עד היום. הסכמת הצדדים להגשת התביעה הכספית טוען התובע כי הנתבע 1 נתן הסכמתו להגשת התביעה הכספית ומכאן כי לא ניתן למחוק את התביעה כנגדו בהעדר עילה. גם כאן יש לדחות את טענות התובע. בהסכמה שניתנה על ידי הנתבעים 1 ו-2 למחיקת המרצת הפתיחה והגשת התביעה הכספית, לא נרשם כנגד מי תוגש התביעה הכספית, אולם לא זה העיקר. גם אם יש לראות בנתבע 1 כמי שהסכים לעצם הגשת התביעה הכספית כנגדו, ממילא לא ניתן למצוא בהסכמה האמורה, הסכמה כלשהי של הנתבע 1 למי מטענות התובע או ויתור שלו על כל טענה שתעמוד לו לסילוק התביעה הכספית לכשתוגש. מעיון בפרוטוקול, ניכר כי ההסכמה העיקרית הייתה שאין לתובע עילה לקבל את הסעדים שביקש שם ואשר כאמור כללו בין היתר, הצהרה בדבר זכאות התובע ל-3/4 חלקים מהנכס או משוויו והצהרה כי לא תבוצע מכירת הנכס מבלי להבטיח כי התובע יקבל את חלקו בנכס או שוויו. מכל מקום, ההסכמה למחיקת ההמרצה וההפניה של התובע להגשת תביעה כספית לא יכולה למנוע מהנתבע 1 להעלות כל טענה כנגד התביעה הכספית, אשר אגב, התובע עצמו לא היה זקוק לאישור ממאן דהוא, לרבות לא מבית המשפט כדי להגישה, כך שבוודאי שלא ניתן לראות את הנתבע 1 כמי שוויתר מראש על כל טענת הגנה אפשרית כנגד תביעה שטרם הוגשה וטרם ראה אותה כלל. זאת ועוד: עצם העובדה שבית המשפט המחוזי לא מצא ממש בעתירה הנ"ל ובסעדים המבוקשים בה, היא הנותנת ובוודאי מחזקת את מסקנתי בדבר העדר עילה כנגד הנתבעים 1 ו-2, שכן משמעות הדבר כי בית המשפט לא ראה בעובדה שהתובע השקיע השקעות בנכס, כהופכת אותו לבעל זכות קניינית בנכס. בהעדר זכות קניינית בנכס, כיצד יכול התובע להיפרע ראשון מהנכס?! עצם העבודה שבית המשפט קבע כי התובע יוכל להשתתף כמציע רגיל ברכישת הנכס, גם היא מעידה על כך שבית המשפט המחוזי לא סבר שיש לתובע זכות ראשונים ביחס לנכס. מחיקת המרצת הפתיחה כמחזקת את המסקנה של העדר העילה כנגד הנתבעים 1 ו-2 זאת ועוד: הגשת התביעה הכספית כנגד הנתבעים 1 ו-2, אינה אלא ניסיון לעקוף את מחיקת העתירה הנ"ל וניסיון לקבל בדרך אחרת, את מה שלא קיבל התובע באותה עתירה. במה הדברים אמורים? לקבלת התביעה הכספית דנא כנגד הכונס וכנגד הנתבע 2, לו הייתה מתקבלת, הייתה נודעת משמעות זהה לקבלת המרצת הפתיחה שהוגשה ושנמחקה בהעדר עילה למעשה. מטרת ההמרצה הנ"ל הייתה להביא לכך שהתובע ייפרע מהנכס וייפרע ממנו ראשון, כעולה מסעדיה. דא עקא, זאת גם המטרה המוצהרת של התביעה הכספית הנוכחית כנגד הנתבעים הנ"ל (ראה טיעוני התובע ס' 2 ו-13). פשיטא כי לו המרצת הפתיחה הייתה מתקבלת, היו כספי התמורה מועברים קודם כל לידי התובע לפי שווי השקעותיו בנכס. דא עקא, אם התביעה הכספית הנוכחית הייתה מתקבלת כנגד הנתבעים 1 ו-2, התוצאה מבחינה כלכלית וכספית הייתה זהה לחלוטין, שכן גם אם בהעדר זכות לתובע לעצירת המכר לצד ג', כבר יועברו כספי התמורה לנתבע 2, הרי שמכוח פסק הדין בתביעה הנוכחית, היה נאלץ האחרון להעביר לתובע סכום השווה לשווי השקעותיו של התובע בנכס, כך שבמאזן הכולל, יימצא הנתבע 2 חסר את אותו הסכום בדיוק שהיה נמנע ממנו לו בית המשפט המחוזי היה מכיר בזכותו של התובע להיפרע ראשון מכספי התמורה של מכירת הנכס ומנגד, התובע היה זוכה לעדיפות ולמעמד של נושה מובטח כביכול, למרות שהוא למעשה נושה רגיל לכל היותר. טענות נוספות הטענות הנוספות של התובע המתייחסות להחלטת רשמת ההוצל"פ אין בהן ממש. רשמת ההוצל"פ בסה"כ עיכבה את הליכי ההוצל"פ עד להגשת תביעה מתאימה והיא לא התיימרה וממילא גם אין בסמכותה להידרש לשאלת הזכויות המהותיות, אם קיימות אם לאו. גם פסקי הדין שציטט התובע בטיעוניו, אין להם כל השלכה לעניינינו, כפי שנטען בטיעוני הנתבע 1, אותם אני מאמץ לעניין זה. גם הטענה שלפיה בית המשפט יזם את שאלת קיומה של העילה, אין בה, עם כל הכבוד, כדי למנוע את מסקנתי. בית המשפט רשאי להעלות מיוזמתו שאלה זו, כעולה מתקנות 100 ו-143 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכמצוטט בטיעוני הנתבע 1 ובאסמכתאות שהובאו על ידו לעניין זה. למעלה מן הדרוש, אציין כי לא יעלה על הדעת שבית המשפט ימשיך וינהל תביעה, אשר הוא סבור כי נעדרת עילה, גם אם מי מהנתבעים לא הבחינו בכך. זאת, בין היתר, הסיבה לכך שבית המשפט מוסמך מיוזמתו להעלות עניין שכזה. לאחר שטענותיו אודות זכות קניינית בנכס עקב השבחתו וטענותיו אודות זכות להיפרע ראשון מן הנכס נדחו למעשה על ידי בית המשפט המחוזי, שהמליץ על מחיקת המרצת הפתיחה והגשת תביעה כספית, היה צריך התובע להסתפק בהגשת התביעה כנגד הנתבע 3, בעל הנכס, שהוא והוא בלבד, עשוי להתעשר על חשבון התובע, אם נכס שבבעלותו ואשר הושבח על ידי התובע (עניין הטעון הוכחה), יימכר וכשהתמורה כולה, לרבות זו הנובעת מן ההשקעות של התובע, תשמש לפירעון חובות הנתבע 3. התובע גם יכול היה להגיש בקשה לעיקול הנכס להבטחת תביעתו במסגרת בקשה לעיקול זמני וככל שהיה עומד בכל התנאים הדרושים לקבלת צו עיקול כאמור, היה מבטיח את זכותו להיפרע מן הנכס, אם כי לא בעדיפות על פני נושים רגילים אחרים בעלי עיקול דומה, אלא כשווה בין שווים עמם. התביעה כנגד הנתבע 3 התובע עתר בעבר ובפני המותב הקודם לקבלת פסק דין בהעדר הגנה כנגד נתבע 3 וחזר על בקשתו זו בטיעוניו בהקשר לעילת התביעה כנגד נתבעים 1 ו-2. לאחר עיון בבקשות למתן פסק דין בהעדר הגנה ולשאר החומר בתיק הרלוונטי לעניין זה, כמו גם עיון בכתב התביעה ובנספחיו, סבורני כי יש להיעתר לבקשה זו. הנתבע 3 היה נכח בדיון שבו המותב הקודם (השופטת אברהמי), הורה במפורש על "הגשת כתב הגנה כדין". הדיון נערך ביום 22.3.12. ביום 10.5.12 הגיש הנתבע 3 מסמך בן שני עמודים בכתב יד, שבו הוא מציין כי עיקרי תמצית טענותיו הועלו בדיון וכי הוא מוצא לנכון להוסיף למכתבו שני מסמכים המבהירים את ההתנהלות של הנתבע 2. המותב הקודם הורה על העברת המסמך לכל הצדדים. ביום 28.5.12 עתר התובע לקבלת פסק דין בהעדר הגנה כנגד נתבע 3 משלא הגיש כתב הגנתו. השופטת אברהמי העבירה הבקשה לתגובתו וחייבה אותו להגיב עליה תוך 20 יום תוך שהיא רומזת בהחלטתה על האפשרות שהבקשה תתקבל וממליצה לנתבע 3 להיזקק לייעוץ משפטי שניתן גם לקבלו בחינם מגורמים העוסקים בכך ובנסיבות מתאימות. ביום 11.7.12 הגיש התובע בקשה נוספת לקבלת פסק דין בהעדר הגנה, לאחר שהמציא את הבקשה הקודמת לנתבע 3 וצירף אישור מסירה לכך. בהחלטתה על גבי בקשה זו, שניתנה ביום 17.7.12, ביקשה השופטת אברהמי מהמזכירות להעביר את התיק ללשכתה. לאחר מכן, ביום 30.7.12, החליטה השופטת אברהמי כי על רקע חילופי המותבים הצפוי, המותב החדש ידון בבקשה. מעיון בתיק עולה כי הנתבע 3 לא הגיב עד היום לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. המסמך שהגיש הנתבע 3 לתיק ביום 10.5.12, לבד מכך שלא ניתן לומר עליו שמהווה הוא "כתב הגנה כדין", כפי שנצטווה הנתבע 3 להגיש, ממילא אינו כולל התייחסות כלשהי לטענות התובע ביחס להשקעות בנכס או בכלל לתביעה, אלא מתייחס ואף זאת בצורה לאקונית, אל התנהלות הנתבע 2 ואל היחסים שבין נתבע 3 ולבין האחרון, אשר אינם רלוונטיים להגנתו של הנתבע 3 כנגד התביעה של התובע, מה גם שחובו של הנתבע 3 לנתבע 2 הנו חלוט וכל ניסיון של הנתבע 3 לתקוף אותו היום בהליך הנוכחי נועד לכישלון. בנסיבות אלה, משקיבל הנתבע 3 את כתב התביעה ומשקיבל את החלטת בית המשפט שציווה עליו להגיש כתב הגנה כדין לתביעה ומשהגיש מסמך שלא כולל טענה כלשהי כנגד התביעה, ומשנמנע מלהגיב על הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה אף שנראה כי הומצאה לו, מן הדין ומן הצדק ליתן כנגדו פסק דין בהעדר הגנה. למעלה מן הדרוש, בשולי הדברים ואך להשלמת התמונה, אציין כי הנתבע 3 זומן לישיבת קדם משפט ליום 16.1.13 לפני כב' השופט מאור (שעם מינויו של השופטת אברהמי לבית המשפט המחוזי, בפניו תחילה נקבע התיק בטרם עבר לפני הח"מ). ההזמנה נשלחה ביום 22.9.12 לכתובת שצוינה על ידי הנתבע 3 בדיון (קיבוץ ניר עם). דא עקא, אישור המסירה חזר בסימן "עזב ללא מען" עם תאריך המצאה של 15.10.12. מסתבר כי מספר ימים קודם לכן, ביום 11.10.12, התקבל בבית המשפט הודעה (שנסרקה לתיק האלקטרוני ועלתה לפני השופט מאור רק ביום 21.10.12), מאת הנתבע 3, על מעבר לכתובת אחרת ("מושב יכין אצל ליאור"). ביום 22.10.12 נשלחה, אפוא, הזמנה חדשה לנתבע 3 לדיון של יום 16.1.13 לכתובת החדשה הנ"ל. דא עקא, אישור המסירה חזר בסימן "מען בלתי מספיק", שכן הנתבע 3 לא ציין את מספר משק או שם משפחה של אותו "ליאור". לאחר מכן ועת הדיון הנ"ל הועבר לפני הח"מ, כשמועדו והשעה שלו נותרים על כנם, נשלחה הזמנה על ביטול הדיון אצל כב' השופט מאור עם ציון שקיים דיון עתידי לאותו מועד. כאמור, הנתבע 3 לא התייצב לדיון לפניי, שנערך ביום 16.1.13 ונראה לכאורה כי אי התייצבותו של הנתבע 3 באותו היום בבית המשפט ולפחות באולמו של השופט מאור (שהיה מן הסתם מפנה אותו לאולמי), נבעה, אפוא, ממסירת מען בלתי מספיק על ידו כנזכר לעיל. סוף דבר אשר על כן, התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 נמחקת בזה מחוסר עילה. בהתאם, אני מוחק את הבקשה להפקדת ערובה שהגיש הנתבע 1, שהדיון בה מתייתר. בנסיבות העניין, יש מקום לפסוק לנתבעים 1 ו-2 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, אולם להתאים את סכומם, לא רק להיקף ההליכים שהתקיימו עד היום, לסכום התביעה ולתוצאה ושאר הפרמטרים המקובלים, אלא גם לעובדה שאכן בית המשפט הוא זה אשר יזם את שאלת הקיום של עילת התביעה. כמו כן, יש להבדיל בין הנתבע 1, אשר הגיש כתב הגנה מפורט ולבין הנתבע 2 אשר הגיש כתב הגנה תמציתי ואף לא התייצב לדיון האחרון (אמנם כנראה עקב אישפוזו). בנסיבות, ישלם התובע לנתבע 1 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪. התובע ישלם לנתבע 2 הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪. ניתן בזה פסק דין בהעדר הגנה כנגד נתבע 3, שלפיו מחויב הנתבע 3 לשלם לתובע 269,168 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן ישלם הנתבע 3 לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 22,000 ₪. ניתן להגיש פסיקתא לחתימה. מקלטמרחב מוגן (מקלט) / ממ"ד