נטען כי בית המשפט הוא שהודיע כי במידה ויודה המערער בעובדות המיוחסות לו תתקבל בקשתו להפרדת המשפט. המערער רואה בכך הבטחה, שניזומה על-ידי בית המשפט, ועל אף שהמערער היה מוכן לעמוד בתנאיה, הופרה בדיעבד. המערער מבהיר, שטענת הפסלות שלו אינה מכוונת נגד עצם ההצעה שהופנתה אליו להודות, אף לא נגד עצם ההחלטה שלא להפריד את הדיון; כל טענתו היא להפרת הבטחה מצדו של בית המשפט.  דוגמא לפסק דין בנושא הפרת הבטחה של בית המשפט: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים י' פלפל, נ' הנדל, ר' יפה-כ"ץ) מיום 20.1.2004, שלא לפסול עצמו מלשבת בדינו של המערער בתפ"ח 1003/03.   1. נגד המערער ואדם נוסף (להלן - "הנאשם 1") הוגש (ביום 18.11.2003) כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (תפ"ח 1003/03). למערער יוחסו בכתב האישום עבירות של הבאת אדם לידי מעשה זנות ושל סרסרות למעשי זנות. לנאשם 1 יוחסו עבירות רבות וחמורות יותר, ובכללן חטיפה, סחיטה באיומים, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות ועוד. בפתח המשפט ביקש המערער, כי משפטם של שני הנאשמים יופרד, כך שכתב האישום המופנה נגד המערער יוגש לבית משפט השלום, שלו הסמכות העניינית לדון בעבירות בהן הוא מואשם. בשלב זה התקיים שיג ושיח בין בית המשפט ובאי-כוח המערער והמשיבה, שבסופו הודיע בא-כוח המערער, כי מרשו יודה בכתב האישום, בכפוף לתיקונים שהוא מניח כי התביעה תסכים להם, ואז יבקש את הפרדת הדיון והעברת התיק בעניינו לבית משפט השלום. בישיבת המשפט הבאה אכן הצהיר בא-כוח המערער כי מרשו מודה בעובדות כתב האישום, למעט העובדה שבסעיף 4 לכתב האישום לעניין חלוקת כספי האתנן, ותוך ציון התלבטותו האם העובדות מהוות עבירה של הבאת אדם לידי מעשה זנות. בהמשך הבהיר בא-כוח המערער, שאם אכן יועבר התיק לבית משפט השלום, לא יטען שם טענה זו. בהעדר הודאה מלאה של המערער, התנגדה המשיבה להפרדת הדיון, אך ציינה שתאפשר למערער לחזור בו מהודאתו אם רצונו בכך, ולנהל את משפטו בפני בית המשפט המחוזי.   2. משלא הגיעו בעלי הדין להסכמה בעניין פיצול הדיון, נדרש לו בית המשפט. בית המשפט החליט (ביום 7.1.2004) לדחות את הבקשה, מן הטעם שכתב האישום עוסק בפרשה אחת ובמעשים הקשורים זה לזה. בעקבות החלטה זו ביקש המערער כי בית המשפט המחוזי יפסול עצמו מלשבת בדינו. עילת הפסילה שנטענה היתה מצג שהוצג למערער מצד בית המשפט, ולפיו אם יודה בעובדות כתב האישום - כפי שלשיטתו אכן עשה - יופרד הדיון בתיק ואישומו יועבר לבית משפט השלום. המערער טען, כי הוא היה רשאי להניח שבית המשפט יפעל על-פי ההצעה שהעלה, וכי משלא עשה כן קיים חשש ממשי למשוא פנים, שיש בו להביא לפסילת ההרכב. באת-כוח המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה, בציינה שמדובר למעשה בערעור על ההחלטה שלא להפריד את האישומים, ושאין לאפשר למערער לנהל משא ומתן עם בית המשפט ביחס להחלטות שזה נותן. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו (מיום 20.1.2004) קבע בית המשפט, שגם אם התבטא בישיבות קודמות ביחס לאפשרויות שהעלה בא-כוח המערער עצמו במהלך הדיון, בעניין הודיית המערער והפרדת האישומים, הרי שאין בכך עילה לפסילה. בית המשפט ציין, כי כדבר שבשגרה מתייחס בית המשפט לסוגיות שונות המועלות בפניו, ומשאלה יורדות מעל הפרק ממשיך המשפט כסדרו. כך הדבר למשל, כאשר מציע בית המשפט לצדדים הסדר פשרה, שמטרתו ייעול הדיון. בית המשפט הבהיר, כי לא גיבש כל עמדה בעניין האישומים המופנים נגד המערער, כך שלא מתקיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים.   3. על החלטה זו מונח הערעור שבפניי. המערער חוזר, ככלל, על הטענות שטען בפני בית המשפט המחוזי. במיוחד מדגיש המערער את טענתו, שבית המשפט הוא שהודיע כי במידה ויודה המערער בעובדות המיוחסות לו תתקבל בקשתו להפרדת המשפט. המערער רואה בכך הבטחה, שניזומה על-ידי בית המשפט, ועל אף שהמערער היה מוכן לעמוד בתנאיה, הופרה בדיעבד. המערער מבהיר, שטענת הפסלות שלו אינה מכוונת נגד עצם ההצעה שהופנתה אליו להודות, אף לא נגד עצם ההחלטה שלא להפריד את הדיון; כל טענתו היא להפרת הבטחה מצדו של בית המשפט, המקימה (לשיטתו) חשש ממשי למשוא פנים, ולמיצער פוגעת במראית פני הצדק. המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. לטענתה, לא היתה הבטחה מצד בית המשפט, אלא התייחסות למשא ומתן המתנהל בין הצדדים; ומכל מקום אין בדברים עילה לפסול.   4. עיינתי בערעור ושמעתי את טענות הצדדים, ובאתי למסקנה שדין הערעור להידחות. המערער מבהיר, כי טרונייתו היא רק בעניין "הפרת ההבטחה" של בית המשפט, לפיה אם יודה בעובדות כתב האישום, יופרד האישום בעניינו ויועבר לבית משפט השלום. הצדדים חלוקים בשאלה, מי יזם לראשונה את אפשרות ההודיה כתנאי להפרדת הדיון, והאמנם "הבטיח" בית המשפט למערער כי ההפרדה נתונה לו אם אך יודה. פרוטוקול הדיון (מיום 23.12.2003) אינו מבהיר עניין זה. אף החלטות בית המשפט המחוזי (בבקשה להפרדת הדיון ובבקשת הפסלות) אינן חד-משמעיות בנקודה זו. ואולם לעניין הערעור שבפניי אין לשאלה זו חשיבות של ממש. בית המשפט רשאי להעלות הצעות ולדון באפשרויות שונות הנוגעות לניהול ההליך, בין אם הן מועלות על-ידו ובין אם מובאות מטעם מי הצדדים. כן רשאי הוא לנסות ולהביא את הצדדים להסכמה בעניינים דיוניים. פעולות כאלה אינן מגלות, כשלעצמן, משוא פנים ואינן מהוות עילה לפסול. כאשר לא מושגת הסכמה, על בית המשפט לדון בכל בקשה ובכל עניין לגופם, ולהכריע לפי הדין, ולא לפי ציפיות שהתגבשו אצל הצדדים במהלך הדיון בבקשה. תחושתו הסובייקטיבית של המערער, כאילו חזר בו בית המשפט ממצג שיצר כלפיו קודם לכן, אינה מעלה חשש ממשי, שהמבחן לו הוא מבחן אובייקטיבי, למשוא פנים. בית המשפט נימק את החלטתו שלא להפריד את המשפט בנימוקים משפטיים ענייניים. ומובן, שאף מורת רוחו של המערער מתוכנה של החלטת הביניים אינה מצדיקה פסילה (ע"פ 371/83 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 303).   הערעור נדחה.   פיצול הדיוןדיון