העלבת שוטר בתפקיד בשיחת טלפון

##מהי גישת בית המשפט לעבירת העלבת שוטר בתפקיד ?## בית המשפט ציין בפסיקתו כי יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור אל מול אלימות מילולית שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, 'וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד ... מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל)". כן ראו: ע"פ 5214/13 מחמוד סירחאן ואח' נ' מדינת ישראל, (30.12.2013); רע"פ 1922/11 יניב רחמימוב נ' מדינת ישראל, (17.03.2011) ##מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא העלבת שוטר בשיחת טלפון:## בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 12.6.11 בשעה 16:55 התקשר המערער לטלפון הנייד של השוטרת (להלן: "השוטרת"), העליב אותה בכך שגידף באוזניה שוטר נוסף. באותו מעמד איים המערער על השוטרת. 1. בפתח הדברים נציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ראינו לזכות את המערער מן העבירה של העלבת עובד ציבור ולדחות את יתר טענותיו, הן ביחס להכרעת הדין והן בנוגע לגזר הדין. מהות הערעור 2. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה שניתן מפי סגנית הנשיא, כב' השופטת א' קנטור במסגרת ת.פ. 44053-06-11. הערעור מתייחס הן להכרעת הדין שניתנה ביום 16.1.12 והן לגזר הדין מיום 9.2.12. כתב האישום 3. כתב האישום שהוגש לבית משפט קמא, ייחס למערער עבירות של איומים, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור. בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 12.6.11 בשעה 16:55 התקשר המערער לטלפון הנייד של השוטרת (להלן: "השוטרת"), העליב אותה בכך שגידף באוזניה שוטר נוסף. באותו מעמד איים המערער על השוטרת בכך שאמר לה כי "יזיין את איציק ואת כל השוטרים" אם יטרידו את אשתו ואת בנו. כשהציעה השוטרת לנאשם להמנע מכך ולהגיע לתחנת המשטרה כדי למסור גרסתו, שב ואיים עליה במילים "מי שיגיע אלי עוד פעם אחת את עוד תראי מה יהיה למשטרה" והוסיף כי הוא יודע כיצד להגיע לכל השוטרים ועורך תצפיות על עבודת המשטרה. בעקבות האמור לעיל, הוציא בית משפט השלום בחיפה ביום 14.6.11 צו מעצר כנגד המערער והוא הוכרז כדרוש לחקירה. 4. ביום 21.6.11 במהלך סיור רגלי ברח' נורדאו בחיפה, כשהיא במדי משטרה, הבחינה השוטרת במערער כשהוא מסתתר מאחורי רכב. השוטרת הורתה למערער לעצור ואולם הוא נמלט מפניה. בשלב זה החל השוטר המתנדב אלכסנדר וטרונין שעטה אפוד משטרתי, לרדוף אחר המערער על מנת לעזור לשוטרת למלא את תפקידה כחוק. השוטר הדביק את המערער ברח' ירושלים ואחז בצווארו בניסיון לעצרו. המערער התנגד ונשך את האמה השמאלית של השוטר בחוזקה ובתגובה הכה השוטר במצחו של המערער באמצעות פנס משטרתי שהיה בידו. חרף זאת, לא הרפה המערער מאחיזתו באמה השמאלית של השוטר באמצעות שיניו. רק משהגיעו שוטרים נוספים למקום, הרפה מאחיזתו זו. כתוצאה מהאמור נגרם לשוטר פצע באמתו השמאלית וכמו כן ניזוק מכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותו ומשקפיו נשברו. פסק דינו של בית משפט קמא 5. בהכרעת הדין אשר ניתנה לאחר שנשמעו ראיות הצדדים, הרשיע בית משפט השלום את המערער בעבירות של העלבת עובד ציבור, איומים, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. במקביל, נקבע כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי תקיפת השוטר הייתה בנסיבות מחמירות, כמצוות סעיף 274(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק") היינו כי התקיפה הייתה כשהנאשם התכוון להכשיל את השוטר בתפקידו או למנוע או להפריע אותו מלמלאו. עם זאת, מצא בית משפט קמא כי הוכח בפניו שהמערער תקף את השוטר כשהתקיפה קשורה למילוי תפקידו כחוק על פי הוראות סעיף 273 לחוק העונשין. לפיכך, הרשיע אותו בעבירה זו שהוכחה בפניו מעבר לספק סביר. 6. בגזר הדין שניתן כאמור ביום 9.2.12 השית בית משפט קמא על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה של 15 חודשים וכן הורה על הפעלת מאסר מותנה בן 12 חודשים שהוטל עליו בתיק קודם, באופן שאותו מאסר יופעל במצטבר למאסר בגין התיק נשוא הדיון. בנוסף, הטיל בית משפט על המערער מאסר מותנה לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה בניגוד לסעיפים 273, 274, 275 ו- 380 לחוק העונשין וכן מאסר מותנה לתקופה של 7 חודשים למשך 3 שנים לבל יעבור עבירות בניגוד לסעיפים 192 +379 לחוק. טענות המערער 7. הערעור מופנה כנגד הרשעת המערער במעשים המיוחסים לו באירוע הראשון, היינו יצירת קשר טלפוני עם השוטרת והשמעת האיומים והגידופים באוזניה. אין המערער משיג על הרשעתו באירוע השני מיום 21.6.11. בנוסף, מופנה הערעור כנגד חומרת העונש שהושת ע"י בית משפט קמא, אשר לטענת המערער, לא נתן ביטוי לנסיבות שהצדיקו מידה של הקלה בעונשו. 8. לטענת המערער שיחת הטלפון הנזכרת בכתב האישום, כלל לא הוכחה, וודאי לא במידת הוודאות הנדרשת בפלילים. המערער עצמו הכחיש כי יצר קשר טלפוני עם השוטרת והכחיש באופן גורף את האמירות שיוחסו לו. בהקשר זה הפנה הסנגור לכך שהזכ"ד שנרשם ע"י השוטרת ותיעד את השיחה עם המערער (ת/1), אינו נוקב במועד בו נרשם. עוד טען המערער כי מאותו זכ"ד עולה שהשוטרת הגיעה לביתו של המערער לצורך עיכובו לחקירה על פי הנחיית מפקדה. בהגיעה פגשה את בת זוגו של המערער שאמרה כי אינה יודעת היכן הוא נמצא. בת הזוג נדרשה ע"י השוטרת למסור למערער כי עליו ליצור עמה קשר. כחצי שעה לאחר מכן התקשר אליה המערער והיא ביקשה ממנו שיתקשר שוב מאחר והייתה עסוקה. כ-10 דקות לאחר מכן התקשר אליה המערער בשנית. לטענת המערער על אף הדברים אותם רשמה השוטרת בזכ"ד הנ"ל ולמרות שהעידה כי נדרשה בעל פה ע"י מפקדה לעכב את המערער וכי ניתנה בנדון הנחייה כתובה, לא צורפה אותה הנחייה לחומר החקירה ולא הוצגה בפני בית המשפט. 9. הסנגור הפנה לשורה של תהיות העולות מעדותה של השוטרת שאינן מתיישבות עם קביעתו של בית משפט קמא, כי הוא מאמין לגרסתה ומקבל אותה. כך למשל הפנה לסתירות שנתגלו בדבריה של השוטרת בכל הנוגע למספר הטלפון ממנו התקשר המערער. תחילה טענה כי הלה התקשר ממספר גלוי. מיד לאחר מכן חזרה בה וציינה כי הוא התקשר ממספר חסוי. אלא שמחקר תקשורת שנערך העלה כי במועד הרלוונטי לא נכנסו שיחות ממספרים חסויים לטלפון הנייד של השוטרת. לכך לא היה לשוטרת כל הסבר. לטענת המערער ממצאי מחקר התקשורת שהוצגו כראיה מטעם המשיבה, אינם מתיישבים עם הקביעה כי התקיימה אותה שיחת טלפון הנטענת ע"י השוטרת. 10. לחילופין, טען המערער כי שגה בית משפט קמא משקבע כי הדברים שצוטטו מפיו, מהווים איום במובן הפלילי. לשיטתו, הדברים שיוחסו לו אינם מלמדים על התגבשותה של עבירת איומים, שכן תוכנם אינו מלמד על כוונת איום ממשי בפגיעה בשוטרת או באחר כי אם מדובר באמירות כלליות שהן בבחינת ניבולי פה ולשון גסה. 11. הוא הדין לגבי העבירה של העלבת עובד ציבור. לטענת הסנגור, בכתב האישום נטען כי דברי ההעלבה שיוחסו למערער, כוונו כלפי השוטרת, למרות שעולה מהם בבירור כי הם כוונו כלפי שוטר אחר בשם איציק. אותו איציק לא נדרש להעיד בבית המשפט ולא ברור אם אכן הוא שוטר במשטרת ישראל. בכל מקרה אותן אמירות שיוחסו לו אינן נכנסות בגדר האיסור הפלילי העומד בבסיס העבירה. 12. באשר לגזר הדין, טען המערער כי בית משפט קמא שגה משהחמיר עמו באופן קיצוני ובלתי הולם את נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות. לעניין זה הפנה לכך שבית משפט קמא גזר עליו 27 חודשי מאסר לריצוי בפועל. נכון הוא שבגדר תקופה זו נמנים גם 12 חודשים אשר נגזרו עליו בשל הפעלתו של מאסר מותנה שהושת עליו בתיק קודם, אך בסופו של דבר בחינת העונש הכולל אל מול העבירות בהן הורשע, מהותן ונסיבותיהן לא הצדיקה החמרה כה קיצונית בענשו. טענות המשיבה 13. המשיבה הפנתה בטיעוניה בפנינו לכך שהחלטת בית משפט קמא להאמין לשוטרת לא נעשתה כלאחר יד, אלא לאחר שעדותה נבחנה ונמצאה אמינה לאחר שבית המשפט התרשם ממנה לחיוב. ב"כ המשיבה טען כי מחקר התקושרת מהווה חיזוק משמעותי לראיות המשיבה. בהקשר זה הפנה לכך שבזכ"ד אותו רשמה השוטרת בעקבות האירוע הראשון נשוא כתב האישום (ת/1), נרשם כי בשעה 16:15 הגיעה לביתו של המערער ופגשה את בת זוגו. כחצי שעה לאחר מכן קיבלה שיחה מהמערער אותה סיימה במהרה לאחר שביקשה שיתקשר אליה מאוחר יותר כיוון שהייתה עסוקה. 10 דקות לאחר מכן התקשר אליה המערער פעם נוספת. עיון במחקר התקשורת (ת/13) מלמד כי קיימת שיחה נכנסת בשעה 16:55 הנמשכת זמן קצר בלבד. רבע שעה לאחר מכן בשעה 17:10 מתועדת שיחה נכנסת נוספת מאותו מספר. למותר לציין, כי בבירור שערכה המשטרה לא ניתן היה לברר את הבעלים של המספר. עוד טען ב"כ המשיבה כי דווקא עדותו של המערער בבית המשפט סיפקה חיזוקים משמעותיים לעדותה של השוטרת. מעדותו התברר כי אכן קיימת היכרות מוקדמת בין השניים, כפי שציינה השוטרת. עוד עלה מדבריו, כי הוא בקשר עם רכז המודיעין איציק. 14. המשיבה הוסיפה וטענה כי על אף שהערעור אינו מתייחס לאירוע השני, במהלכו ברח המערער מהשוטרים ומאוחר יותר אף תקף את אחד מהם, הרי שאירוע זה משליך גם לעניין האירוע הראשון ומחזק אותו. במה דברים אמורים? המערער התנהג בדיוק כפי שאיים לעשות בשיחת הטלפון שניהל עם השוטרת. באותה שיחה אמר לה כי לא יתפסו אותו ואכן שבועיים המשטרה לא איתרה אותו ולבסוף הוא ברח מהשוטרים והתחבא מאחורי רכב. עוד אמר באותה שיחה, כי יפגע בשוטרים וכך אכן עשה. 15. בהתייחס לטענות שהעלה המערער בנוגע לעבירות האיומים והעלבת עובד ציבור, טענה המשיבה כי טענות אלו כלל לא הועלו בפני בית משפט קמא ולכן מן הדין לדחותן. 16. באשר לעונש, טען ב"כ המשיבה כי למעשה בגין העבירות נשוא כתב האישום, השית בית משפט קמא על המערער 15 חודשי מאסר בלבד. יתר תקופת המאסר הינה תולדה של הפעלת מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד נגדו בגין תיק אחר. המשיבה ציינה עוד כי בית משפט קמא התייחס בגזר דינו לכל הטיעונים ביחס לחבלתו של המערער ומצבו הרפואי והעונש שהוטל בסופו של דבר מצוי במתחם הענישה המקובלת. דיון והכרעה 17. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ושקלנו את מכלול הנסיבות, ראינו כאמור לזכות את המערער מעבירה של העלבת עובד ציבור. לא מצאנו כל יסוד להתערב ביתר הקביעות של פסק דינו של בית משפט קמא הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי גזר הדין. 18. מסקנתו של בית משפט קמא לקבל את גרסתה של השוטרת אשר העידה בפניו אודות שיחת הטלפון שניהל עמה המערער, מבוססת על התרשמותו הישירה מעדותה בפניו. בהכרעת הדין ציין בית משפט באופן מפורש כי התרשם מעדותה של השוטרת לחיוב, גם אם נפלו פגמים כאלה ואחרים בפעולותיה, כגון העדר רישום תאריך על ת/1 כמו גם העובדה שלא הציגה את התיעוד לפיו נדרש המערער לחקירה. בית משפט ציין כי התרשם שהשוטרת אכן הכירה את המערער היטב, הייתה יכולה לזהות את קולו ואף עשתה כן. הכרעתו של בית משפט קמא לעניין זה, המבוססת כאמור על התרשמותו הישירה, מנומקת ומפורטת היטב. על פי ההלכה המושרשת בפסיקה, לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית ובהערכת מהימנות העדים שהופיעו בפניה. עמד על כך בית המשפט העליון פעם נוספת לפני זמן לא רב בע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (מיום 10.11.2011) שם נקבע כי: "לאחר בחינת הראיות מקרוב, ועל עיקרי הדברים נעמוד מיד, הגענו לכלל מסקנה כי אין הצדקה להתערב בקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית. התערבות כזו היא, כידוע מצומצמת. לערכאה הדיונית ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי ישנו יתרון בולט על ערכאת הערעור. כפי שצוין בעבר, "שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של השופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו" (ראו: מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד) (להלן: קרמניצר); וראו גם: ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.7.2007)). קריאת הפרוטוקול על ידי השופט היושב בערכאה הדיונית שבה ומרעננת את זכרונו ביחס לעדויות ששמע "ואל האותיות היבשות מצטרפים המראות והקולות" (ראו: קרמניצר, שם; וכן ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 (טרם פורסם, 8.9.2011) (להלן: עניין אבשלום)). יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שלפניה ו"לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית" (ראו: ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 33 (טרם פורסם, 18.11.2009); וראו גם: ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (טרם פורסם, 23.6.2010) (להלן: ע"פ 2694/09)). לבית המשפט הרואה ושומע את העדים יתרון על פני התרשמותו העקיפה של בית-המשפט לערעורים שרק קורא את העדויות (ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644 (2000) (להלן: עניין יומטוביאן) וראו גם: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 634-632 (2004) (להלן: ע"פ 1258/03))". 19. למעלה מן הצורך נוסיף כי אין במחקר התקשורת שהוצג בפני בית משפט קמא (ת/13) כדי לחזק את גרסתו של המערער. כפי שציין ב"כ המשיבה בטיעוניו בפנינו, באותו מחקר מופיעות שתי שיחות נכנסות ממספר זהה המתאימות מבחינת מועד כניסתן ואורכן לתיאור שנמסר מפי השוטרת. בצדק ציין בית משפט קמא כי אין בעובדה שבאותו מוצג ת/13 מופיעים מספרים מזוהים על אף שהשוטרת ציינה כי המערער התקשר אליה ממספרים לא מזוהים, כדי להפריך את גרסתה. 20. לא מצאנו גם יסוד לטענות אותן העלה המערער ביחס להרשעתו בעבירת האיומים. כפי שטען ב"כ המערער, מבחנו של האיום הנו מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר. יש לבחון אם הדברים שנאמרו על ידי הנאשם נשאו אופי של איום, כשהמבחן הוא השפעתם של הדברים על האדם הסביר ואין נפקא מינא להרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו הופנה האיום (רא: רע"פ 11043/04 לידני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם מיום 16.3.2005). עוד נקבע בפסיקה כי ניתן לזהות איום אסור בין היתר על פי הנסיבות בהן ניתן לו ביטוי ועל פי המסר הגלום בו שנועד להטיל אימה ביחס לדרך פעולתו של המאוים. בענייננו, לא זו בלבד שהמערער אמר "אני אזיין את איציק. . . " במשמע אני אפגע בו, אלא המשיך וציין כי הוא יודע כיצד להגיע לכלל השוטרים ועורך תצפיות על עבודת המשטרה. יש בכך משום המחשה של האיום והפיכתו מניבול פה סתם לאיום אסור. 21. אף הטענה לפיה לא התייחס האיום לאדם ספציפי אלא נאמר כלפי כלל השוטרים, דינה להדחות, באשר המערער נקב בשמו של השוטר איציק אותו הוא מכיר (ראו עמ' 38 שורות 21-23 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום). העובדה שדברי האיום לא הושמעו באזני אותו שוטר מאוים אף היא אין בה כדי לשנות, שכן אין הכרח, לצורך התגבשות העבירה שדברי האיום יושמעו דווקא בפני המאוים ודי אם הושמעו בפני אדם ולאו דווקא בפני המאוים (רא: רע"פ 1178/97 כהנא נ' מדינת ישראל, פד"י נא(3), 266). 22. אשר לעבירה של העלבת עובד ציבור - זו לשונו של סעיף 288 לחוק העונשין: "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית-דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, התשכ"ט - 1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים". על פי סעיף 1 לכתב האישום, העליב המערער את השוטרת זיוה בכך שגידף באוזניה שוטר אחר במילים "מי זה המזדיין הזה מאיפה הביאו אותו". בפרשת אונגרפלד אליה הפנה ב"כ המערער (רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.08)) עמד בית המשפט בהרחבה מפי כב' השופטת פרוקצ'יה על יסודות העבירה. נקבע שם כי עבירה זו נועדה למנוע מאדם לבטא מסר שלילי שיש בו השפלה, ביזוי ופגיעה בכבודו של עובד ציבור בקשר למילוי תפקידו. בדונו בערך המוגן בעבירת העלבת עובד ציבור ציין בית המשפט באותו עניין כי "עובד ציבור המותקף במילוי תפקידו, בין בגופו ובין בכבודו כאדם יתקשה לאורך זמן למצות יכולותיו בביצוע תפקידו. אם לא תינתן לו הגנה ראויה מפני התנכלות כזו, עלולים החשש והמורא מפני פגיעה אפשרית כזו להצר גם את צעדיהם של עובדי ציבור אחרים ולפגוע פגיעה קשה בשירות הניתן על ידם לציבור. . . . . עובד ציבור ההופך מטרה ללעג ולקלס, ומטרה לגידופים, קללות, נאצות, והטחת האשמות-שוא, עלול ליפול ברוחו, ולחשוש מלמלא את תפקידו ולהפעיל את מרותו במלוא ההיקף והתנופה על פי דרישות התפקיד. מעשי השתלחות בעובדי ציבור פוגעים פגיעה קשה בשירות הציבורי, ובכך גם באינטרס ציבורי-חברתי רב חשיבות". יחד עם זאת, לא כל העלבה תיכנס באופן אוטומטי למסגרת האיסור הפלילי. זאת בין היתר לנוכח קיומם של ערכים מתחרים אחרים ובראשם חופש הביטוי הנחשב כזכות העומדת במדרג עליון של זכויות האדם החוקתיות. מכאן שהנורמה הפלילית כפופה לכללי האיזון החוקתי ויש לעמוד על הערך אותו היא מבקשת להגשים אל מול ערכים אחרים שאף הם ראויים להגנה. אותו איזון נעשה על דרך של הגדרת היסוד העובדתי של ההעלבה, הנמנה על יסודותיה של העבירה. בפרשת אונגרפלד נקבע כי "יש לתת ליסוד העובדתי של ה 'העלבה' את המשקל הראוי לו בשים לב לערך המוגן ומגבלות החלתו לנוכח הערך הנוגד של חופש הביטוי. המשקל הראוי כאמור קשור במבחן הסתברותי ביחס לטיב הפגיעה שההעלבה עשויה לגרום (דנ"פ 1789/98 מדינת ישראל נ' כהנא, פד"י נד(5), 145)". כאשר מדובר בעבירות העוסקות באיסור או הגבלת התבטאות, נדרשת גישה מצירה ללשון החוק, כזו העולה בקנה אחד עם תפיסת היסוד של הדמוקרטיה (ראו פרשת כהנא הנ"ל). בעשותו את האיזון הנדרש הגיע בית המשפט למסקנה כי ראוי להחיל את המבחן ההסתברותי המחמיר התוחם את מידותיה של העבירה למידות הצרות הראויות לה. בהמשך נאמר (בסעיף 45 לפסק הדין) כי "הטחת גידופים או קללות, הגם שיש בהם אלימות מילולית, אך אין בתוכנם ובצורת השמעתם פגיעה בליבה העמוקה של כבוד האדם, לא יהוו העלבה אסורה, גם אם תוכנם ואופן השמעתם עלולים להיות קשים ופוגעניים". 23. נראה כי הדברים שיוחסו למערער בסעיף 1 לכתב האישום, נופלים לגדרם של ניבולי פה וגידופים גרידא ואין בהם כדי לפגוע בליבה העמוקה של כבוד האדם במשמעות האיסור הפלילי. זאת מבלי להידרש כלל לטענה שהדברים הפוגעניים והמעליבים שהתייחסו לשוטר איציק הושמעו באזני השוטרת זיוה. גם אם השוטרת נפגעה מהטחת העלבונות כלפי עמיתה, ואיננו ממעטים מערכה של פגיעה זו, הרי שאין בדברים כדי להיכנס בגדרו של האיסור הפלילי, המחייב כאמור פגיעה בליבה העמוקה של כבוד האדם. מטעם זה ראינו לזכות את המערער מן העבירה של העלבת עובד ציבור. 24. על אף זיכויו של הנאשם מעבירת העלבת עובד ציבור, לא מצינו מקום להתערב בגזר הדין. בגזר דינו התחשב בית משפט קמא במכלול הנסיבות כפי שהוצגו בפניו ונתן דעתו, בין היתר, לחבלתו של המערער עצמו לאחר שהוכה ע"י השוטר באמצעות פנס, שעה שניסה להימלט מידיו. יחד עם זאת הפנה בית משפט קמא לחומרת העבירות המצביעות על זלזול מצד המערער במערכת אכיפת החוק ובשלטון החוק. עברו העשיר של המערער שלחובתו 15 הרשעות קודמות בעבירות אלימות, עבירות מין, עבירות רכוש, החזקת סכין ועוד, אף הוא נלקח בחשבון לחומרא. בית המשפט ציין עוד כי המערער הגדיל לעשות וביצע את המעשים נשוא תיק זה, כאשר מאסר מותנה בר הפעלה תלוי ועומד נגדו. בשים לב לכך שמדובר במי שמסכן את שלום הציבור בכלל ואת שלומם של אנשי החוק בפרט, מאיים עליהם ואף תוקף אותם על רקע מילוי תפקידם, ראה בית משפט קמא להשית על הנאשם מאסר בפועל למשך 15 חודשים וכן הפעיל את המאסר המותנה במצטבר. 25. בכך לא חרג בית משפט קמא ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוגן של העבירות בהן הורשע המערער. אכן מדובר בהתנהגות שלוחת רסן של מי שנראה כי אין עליו מורא החוק. המערער איים על שוטרים, גידף והעליב ומשנתפס, מימש את איומיו בכך שתחילה ניסה להימלט ולאחר מכן תקף את השוטר שתפס אותו. כבר נאמר רבות על החומרה שבה יש להתייחס למי שתוקף עובדי ציבור, במהלך מילוי תפקידם. תופעה מכוערת זו הפושה למצער במחוזותינו, מחייבת תגובה הולמת. עמד על כך בית משפט בע"פ 6642/09 מדינת ישראל נ' גביש (לא פורסם, 23.12.09) בקבעו: "בית המשפט המחוזי לא איזן כראוי את כלל השיקולים הרלוונטיים, הן מבחינת נסיבות האירוע והן מבחינת נסיבותיו האישיות של המשיב, והעונש שהוטל על המשיב אינו הולם את חומרת מעשיו ואת נסיבותיו האישיות. הדעת אינה סובלת מעשי תקיפה של נציגי החוק אשר עושים את עבודתם נאמנה למען שמירת הסדר הציבורי ובטחון הציבור. יש להוקיע מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם הפרעה לעובדי ציבור במילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה בנציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור אל מול אלימות שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה מאחורי סורג ובריח. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי אגרוף, מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.1988)). בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם (רע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.8.2008)). על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים (רע"פ 1860/07 נחמני נ' מדינת ישראל (14.6.2007))". ראו גם רע"פ 5940/06 גל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.06). 26. סיכומו של דבר, אנו מקבלים את הערעור בנוגע להרשעתו של המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור ומזכים אותו מעבירה זו. במקביל דוחים אנו את יתר הטענות שהעלה בערעורו הן ביחס להכרעת הדין והן בהתייחס לגזר הדין. משטרהטלפוןהעלבת עובד ציבור / שוטרשוטר