דוגמא לפסק דין בנושא העונש על מעשי שוד סדרתיים: ביום 15.6.2002 עצרו המערער ואחרים רכב, אילצו את בעליו לצאת מתוכו תוך איום בנשק וירי באוויר, ולאחר מכן הסתלקו עם המכונית. ביום המחרת, 16.6.2002, נסעו בני החבורה עם הרכב הגנוב לבנק בשכונת א-ראם, לשם נכנסו כשפניהם רעולות, ובאיומי נשק ותוך כדי ירי באוויר שדדו סכום כסף נכבד. לאחר מעשה הסתלקו בני החבורה עם השלל, וחלקו של המערער היה 18,000 ₪.   לאחר כשבוע בלבד, היינו, בתאריך 23.6.2002, חזרו המערער וחבורתו ופקדו את אותו סניף בנק. הפעם ניסה השומר המוצב באותו מקום לחסום את דרכם, וכדי להרתיעו ירו השודדים לעברו מספר קליעים, שלמרבה המזל פגעו בקירות הבניין בלבד. חבורת השודדים המשיכה לירות גם כאשר חבריה נכנסו לתוך הבנק, והפעם כיוונו את הירי לעבר התקרה והדלפקים. גם בשוד זה נטלו השודדים בהסתלקם מהמקום סכום כסף נכבד, ושללו של המערער היה 20 אלף ₪.   בתחילת חודש יולי 2002 גנבו המערער ואחרים שהיו עמו רכב נוסף, תוך שהם מאיימים בנשק חם על בעל הרכב. בהמשך חזרו בני החבורה וביצעו שוד, שלישי במספר, בסניף הבנק שבא-ראם, וחלקו של המערער בשלל הפעם היה כ-23 אלף ₪.   אישום נוסף אשר יוחס למערער עסק בשוד שקורבנו היה חלפן כספים. לצורך כך הם אילצו ביום 4.2.03, באיומי נשק, נהג נוסף למסור להם את רכבו, ומשם הם נסעו לעסקו של החלפן. לביצוע זממם הגיעו בני החבורה למקום כשהם מזוינים ברובה מסוג "קלצ'ניקוב" ואוחזים בשני אקדחים מפלסטיק. הם חדרו לעסק תוך הפעלת כוח, וכאשר ניסה אחד מאחיו של הקורבן לבוא לעזרתו, הם ירו לעברו אולם החטיאו. המערער וחבורתו הסתלקו מהמקום כשהם נוטלים עמם סכום של כ-50 אלף ₪.   אחרון מעשי השוד אשר יוחס למערער בוצע בשעת לילה מאוחרת של אחד מימיו של חודש יולי 2002. הפעם פרצו המערער ואחרים לדירה, כפתו את עובדת המשק שהיתה בה, וגנבו חפצים בעלי ערך ותכשיטים.   בהתייצבו בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, הודה המערער בכל העובדות שיוחסו לו בכתב האישום, ובעקבות כך הורשע בשבעה מעשי שוד, ירי באזור מגורים, השמדת ראייה (שרפו את אחת המכוניות שגנבו) והובלת נשק. בגין כל אלה גזר לו בית המשפט 12 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי.   הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש. בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד א' תוסיה-כהן, פירט בהודעת הערעור שורה של נימוקים שיש בהם, להשקפתו, כדי להצדיק הקלה בעונש שהושת על שולחו. אולם, לנוכח חומרתן המופלגת של העבירות בהן הורשע המערער, ולאור השקפתנו כי העונש שנגזר לו אינו חורג ממדיניות הענישה, ראינו צורך להתייחס לשניים מנימוקי הערעור בלבד.   א. בפיו של בא-כוח המערער היתה טרוניה כנגד נשיאו של בית משפט קמא, על שלא פסל את עצמו מלישב במשפטו של המערער, לאחר שגזר את דינם של שותפיו למעשי העבירה.   טענה זו תמוהה וראוי היה לה שלא תיטען, הואיל והעובדה כי הנשיא המלומד גזר את עונשם של שניים מבני החבורה, היתה ידועה למערער ובא-כוחו דאז עוד בטרם טענו לעונש. עונשו של טארק אבו חאמד נגזר בחודש יוני 2003, וזה של האדי אקסאפי נגזר בחודש יולי 2003, בעוד שהטיעונים לעונש בעניינו של המערער נשמעו בחודש אוקטובר 2003. העולה מכך הוא, כי המערער ובא-כוחו דאז בחרו מדעת שלא להעלות טענת פסלות כלשהי, ולטענה זו פנו ככל הנראה רק משנכזבה תקוותם לעונש מתון. זו התנהגות תמוהה בלשון המעטה, ולמצער, היא שוללת את זכותו של המערער להעלות טענה של פסלות בשלב זה של ההליכים.   ב. נימוק הערעור הנוסף עליו סברנו כי ראוי להשיב, הוא זה שהתבסס על הטענה כי בגזר דינו של המערער, לא הקפיד בית המשפט לקיים את הכלל בדבר אחידות בענישה. נטען, כי העונשים שנגזרו לשותפיו של המערער היו קלים לאין ערוך מזה שנגזר לו, אף שחומרת מעשיו אינה עולה במידה ניכרת על זו של שותפיו.   אין בידנו לקבל גם נימוק זה. בית משפט קמא טרח לנמק מדוע החמיר בעונשו של המערער, ובעיקר הדגיש את מספרם הגדול של מעשי השוד בהם היה מעורב, ואת העובדה שחיי פשע הם עבורו דרך חיים. איננו סבורים כי נפל פגם בהנמקה זו, אדרבא, עובדה היא כי מגיל צעיר פוקד המערער שוב ושוב את בתי המשפט עקב ביצוען של עבירות, ואף שנוסו בעניינו דרכי ענישה שונות, ובכללם עונשי מאסר ממושכים, נראה כי הוא מתקשה לשנן את הלקח הנדרש ולסגל לעצמו אורח חיים מהוגן. יתרה מכך, חומרת מעשיו של המערער הלכה והסלימה, ומעשי השוד בהם היה מעורב הפעם, התעוזה שאפיינה אותם, והנכונות להשתמש בנשק חם כדי לבצע את זממו, כל אלה מלמדים עד כמה חמורה היא הסכנה הנשקפת ממערער זה לציבור ולרכושו.   לבסוף נדגיש, כי מגזרי הדין בעניינם של המעורבים האחרים אין ללמוד דבר לעניינו של המערער, גם מן הטעם שאלה טרם הפכו לחלוטים, הואיל והם עתידים לעמוד במבחן הביקורת של ערכאת הערעור, ועל כן אפשר גם אפשר שהפער הקיים כיום בענישה יצטמצם. כל אלה מחייבים את המסקנה שעונשו של המערער צריך להיבחן לגופו, וכפי שכבר אמרנו, לא גילינו בעונש פן כלשהו של חומרה, נהפוך הוא, העונש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת, ויש בו ביטוי לסלידה מהמעשים מחד, והצורך להגן על הציבור מפני המערער ודומים לו, מאידך.   הערעור נדחה.   משפט פלילישוד