נפסק כי הסכם הפשרה מהווה חיוב לטובת צד שלישי - הבנק - על פי סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי, התשל"ג 1973), לפיו "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו." מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא הסכם פשרה לטובת צד שלישי: השופטות אב"ד א' קובו, מ' רובינשטיין: ערעור אזרחי על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (ת.א 13091/04, כב' השופטת שושנה אלמגור), בו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיבים 1 ו -2. רקע עובדתי: המערער הינו עזבון המנוח אברהם גוטמן ז"ל (להלן: "גוטמן" או "המנוח" או "המערער"). המשיב 1 הינו בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק"), המשיבה 2 הינה חברה בע"מ בשם אחוזת אלדי בע"מ (להלן: "אחוזת אלדי" או "החברה"). בחודש מרץ 1996 נכרת בין גוטמן לאחוזת אלדי הסכם קומבינציה (להלן: "הסכם המסגרת" או "ההסכם", מוצג 23 לתיק מוצגי המערער), במסגרתו התחייב המנוח להעביר לחברה את הזכות לבעלות בשישה מגרשים, בתמורה לבנייתם של 14 קוטג'ים על ידי החברה על חלקות קרקע אחרות שבבעלותו, שימסרו לידיו עם גמר הבנייה. את הצדדים ייצג עורך-דין בשם בן ציון צנעני (להלן: "עו"ד צנעני"). בסעיף 5 להסכם נקבע כי גוטמן "ישלם את כל המיסים האגרות, ההיטלים, והחיובים אשר הוטלו על הממכר עד ליום חתימת הסכם זה", ואילו מיום חתימת ההסכם יחולו על החברה "כל המיסים, אגרות, היטלים וחיובים המוטלים ואשר יוטלו על הממכר". בנוסף, נקבע בסעיף 9 כי "מס רכישה...יחול על הקבלן וישולם על ידו", ובסעיף 7 נכתב, כי הצדדים יפנו יחדיו לבנק, ויתקשרו איתו בהסכם מימון, במסגרתו יעמיד הבנק לגוטמן הלוואה בסך 2,000,000$, שתשמש לתשלום חוב חיצוני של המערער בסך של 1,250,000$ ולתשלום מס שבח - בסך של 750,000$. סמוך למועד החתימה על חוזה המסגרת חתמו הצדדים על שני הסכמים נוספים, פיקטיביים, אשר נועדו לצורך הצגה לרשויות המס: האחד למכירת קרקע והשני למתן שירותי בנייה. בהסכם למכירת קרקע נכתב כי המנוח מוכר לחברה שטח קרקע עבור סך של 1,000,000$, וכן כנגד התחייבותה לשלם במקומו את מס השבח (בסך של 750,000$), ובהסכם למתן שירותי בנייה התחייבה החברה לבנות עבור גוטמן 14 קוטג'ים תמורת סך של 1,750,000$ כולל מע"מ. מאוחר יותר באותה שנה (1996), חתם המנוח על הסכם נוסף (להלן: "הסכם המע"מ", נספח 24 בתיק מוצגי המערער)), בו התחייב לנפק חשבונית מס, שתכלול את סכום התמורה שהתחייבה החברה לשלם לו עבור הקרקע, בצירוף סכום מס השבח שיחול על העסקה, ולקבל מהחברה חשבונית אחרת תחתיה - כך שהחשבוניות יקוזזו זו מול זו. מעדותו של המנוח עלה כי חתם על הסכם המע"מ, אף על פי שבהתאם להסכם המסגרת הוא אמור היה לחול על החברה, רק לאחר שעו"ד צנעני הסביר לו כי מדובר בעניין חשבונאי בלבד שלא יגרום לו לחסרון כיס, היות והוא עוסק מורשה אשר באפשרותו להתקזז בהוצאת המע"מ. בפועל, התברר כי לא ניתן לבצע את הקיזוז, מאחר והמנוח עוסק מורשה בתחום החקלאות שלא רשאי לרשום את המקרקעין כ"מלאי עסקי". כך או כך, לאחר החתימה על המערכת ההסכמית, פנו המנוח והחברה לבנק, וביקשו כי יעמיד לזכות גוטמן הלוואה. הבנק נענה לבקשה בכפוף לרישום משכנתא מדרגה ראשונה על כל הזכויות לקוטג'ים שיבנו עבור המנוח, ובראשית חודש יוני 1996 אושרה לגוטמן הלוואה בסך 1,950,000$, שניתנה ב-3 יחידות. ביום 18.11.1996 שלח עו"ד צנעני לידי ב"כ הבנק, עו"ד עודד לב (להלן: "עו"ד לב"), מכתב, על מנת שיעביר את הכספים הנדרשים לתשלום מס הרכישה. מבלי שנקב בשם מרשו בשמו הוא כותב, רשם את הדברים כדלהלן (מוצג 25 למוצגי המערער): "עבר שלב ראשון ורבע המגרש הועבר לאחוזת אלדי בע"מ. בינתיים דווחנו על החלק השני של העסקה, בו מועבר חלק ניכר ביותר מיתר המגרש לאחוזת אלדי בע"מ, כאשר בידי גוטמן ישאר חלק המגרש המיועד לבנית 18 קוטג'ים. בעקבות דווח זה יש לשלם את המס לפי שומה עצמית, כדלהלן: א. מס רכישה - 282,500 ₪. ב. מס שבח - 2,000,000 ₪. כיוון שע"פ ההסכם שיש לאחוזת אלדי בע"מ עם מר גוטמן התחייבה זו להעמיד לרשות גוטמן סכום זה, אבקשכם לשלם את שני שוברי התשלום המצ"ב ולהעביר לי הקבלה על התשלום." למרות שבפני הבנק הונח הסכם המסגרת בו צוין, כי תשלום מס הרכישה יחול על אחוזת אלדי, משך הבנק ביום 20.11.1996 שיק בנקאי בסך 282,500 ₪ "לפקודת האוצר - מס רכוש", מחשבון ההלוואה של המנוח. סכום זה חויב כיחידת הלוואה נוספת. בהמשך, נמשך מאותו חשבון שיק בנקאי בסך של 2,000,000 ₪ לצורך תשלום מס השבח - כך שעד חודש פברואר 1997 נטל גוטמן שש יחידות הלוואה לפי הפירוט הבא: א. יחידות 3-1 בסך 3,985,109 ₪. ב. יחידה 4 - בסך 15,849 ₪ מיום 8.11.1996. ג. יחידה 5 (לצורך תשלום מס השבח) - בסך 2,000,000 ₪ מיום 29.11.1996. ד. יחידה 6 (לצורך תשלום מס הרכישה) - בסך 282,500 ₪ מיום 20.11.1996. ביום 2.12.1996 הודיע פרקליט הבנק כי תשלום מס הרכישה שולם מחשבון הבנק של החברה, אף שבפועל חויב בטעות חשבונו של גוטמן. ביום 8.1.1997 פנה עו"ד צנעני לבנק על מנת לברר את פשר החיוב בגין תשלום מס הרכישה. ביום 24.10.1997 ענה הבנק (מוצג 29 למוצגי המערער), ומסר כי נלקחו 6 יחידות הלוואה בגובה קרן של 6,283,458 ₪, ובכלל זה הלוואה בסך 282,500 ₪. ביום 20.1.1999 שלח עו"ד צנעני מכתב נוסף לבנק, בו כתב "השיק מס' 1082022 ע"ס 282,500 ₪...אשר שולם על ידכם למס רכוש...נעשה לפירעון חוב מס רכישה של אחוזת אלדי...לכן, נא לעדכן אצלכם בספרים את החיוב ולהעבירו לחובת אחוזת אלדי בע"מ, כיוון שמצאתי שזקפתם את החיוב לחשבונו של גוטמן אברהם בטעות. אין אתם זקוקים לאישורה של אחוזת אלדי לבצוע פעולה זו". חרף פניות המנוח ונציגיו, סירב הבנק לתקן את החיוב האמור. ביום 8.11.2001 שלח הבנק מכתב לגוטמן בו התמיד בסירובו, וציין כי "המחלוקת וההתחשבנויות בינך ולבין אחוזת אלדי אינם מעניינו של הבנק. חיוב חשבונך במס רכישה בשנת 1996 נעשה כדין. אם לטענתך מגיע לך החזר בעניין זה מאחוזת אלדי, אנא הסדר עניין זה באופן ישיר עימה ואין צורך ו/או עילה לערב בכך את הבנק". ביום 9.7.2001 נחתם בין המנוח לאחוזת אלדי הסכם שיכונה להלן "הסכם פשרה", במסגרתו קיבלה על עצמה אחוזת אלדי את חובת תשלום המע"מ, ואילו גוטמן וויתר לחברה "על הצורך בשנוי החיוב אשר חוייב בו בטעות ע"י הבנק, בקשר עם תשלום מס הרכישה של אחוזת אלדי בע"מ והחיוב אשר חוייב בו גוטמן ע"י הבנק ישאר בעינו וישולם ע"י גוטמן, כאילו מלכתחילה, נלקח הסכום האמור ע"י גוטמן, וגוטמן מתחייב לפרעו בשלמות". מספר חודשים לאחר החתימה על ההסכם, התנער ממנו גוטמן, והודיע לחברה באמצעות פרקליטו על ביטול חוזה המע"מ וביטול הסכם הפשרה. בהמשך, הוגשו על ידו התובענה נשוא ערעור זה, בה נתבעו החברה והבנק לפצותו בגין הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לו לאור התנהלותם. הבנק נתבע בגין רשלנותו שגרמה לחיוב השגוי, והחברה כיוון ש"נהנתה מפירות המחדל, חסכה את סכום המס, ולא הוציאה מכיסה עד עצם היום הזה". המנוח טען כי הסכם הפשרה חסר נפקות, כיוון שנחתם בנסיבות של עושק, הטעייה וכפייה. להשלמת התמונה יצוין, כי המנוח לא עמד בהחזר ההלוואות שנטל מהבנק, ובראשית שנת 2002 נקט הבנק כנגדו הליכי מימוש, שהובילו למכירה של כ-4 קוטג'ים. פסק דינה של הערכאה הדיונית: בית המשפט קמא דחה את התובענה הן כנגד הבנק, והן כנגד החברה. נעמוד בתמציתיות על נימוקי הערכאה הדיונית הרלוונטיים לערעור זה. טענותיו של המנוח כנגד תקפותו של הסכם הפשרה - נדחו. באשר לעילת העושק, נפסק כי אמנם מצבו הכלכלי עובר לחתימה על ההסכם היה קשה, אך מהראיות עלה כי טרם החתימה נועץ עם שני רואי חשבון ועורך דין, והמו"מ נמשך תקופה יחסית ממושכת. המנוח ידע מה משמעות הוויתור על הסכם הפשרה, ועשה זאת מרצונו. כך שלא הוכח כי התקיים היסוד הראשון של העילה - מצוקה הפוגמת ברצון החופשי. באשר לעילות הכפייה וההטעיה, נקבע כי לא ניתן ללמוד מחומר הראיות על קיומן. המנוח כאמור היה מיוצג על ידי פרקליט, נועץ בגורמים מקצועיים שונים, והבין את השלכותיו הכלכליות של ההסכם. לנוכח המסקנה בדבר תקפותו של ההסכם, נקבע כי אין המנוח זכאי להחזר כספי מהחברה בגין עילת התביעה הקשורה בחוב ההלוואה ששימשה לתשלום מס הרכישה. באשר לתביעה כנגד הבנק באותה עילה, נקבע כי אין עוררין שהחברה הייתה צריך לשאת בתשלום מס הרכישה, ושבטעות חייב הבנק את חשבונו של המנוח בסכום האמור. כלל ידוע הוא, שבנק חב חובת זהירות כלפי לקוחו, כאשר אמת המידה לבחינת התנהגות הבנק היא זו של הסבירות. עו"ד צנעני פנה מספר פעמים לבנק על מנת שזה יתקן את החיוב השגוי, אולם הבנק עמד במריו וסירב לתקן את הטעות שביצע. כך שהבנק התרשל, הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח, ואף נהג בניגוד להוראת ניהול בנקאי תקין מס' 433, הקובעת שעם גילוי רישום שגוי בחשבון לקוח, על הבנק לתקנו על פי הערך הנכון וכן לתקן את חישובי הריבית. דא עקא, נפסק כי הסכם הפשרה מהווה חיוב לטובת צד שלישי - הבנק - על פי סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי, התשל"ג 1973), לפיו "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו." בהסכם הפשרה התחייב כאמור גוטמן לשאת בתשלום הלוואת מס הרכישה, כאילו מלכתחילה היא נלקחה על ידו, ולפרעה בשלמות. משנקבע כי הסכם הפשרה תקף, יש לראות את המנוח כמי שהסתלק מדרישתו לשינוי חיוב מס הרכישה, ומשכך, הבנק רשאי להסתמך על ההסכם. על כן, ולמרות הקביעות בעניין רשלנותו של הבנק, אין לחייבו בהשבת הסכומים שנגבו מהמנוח בגין ההלוואה הנ"ל. זאת ועוד. הערכאה הדיונית דחתה את טענות המנוח כי החיוב השגוי הכניסו למצוקה כלכלית, שכתוצאה ממנה ננקטו כנגדו הליכי מימוש, שהסבו לו נזקים כלכליים. לא הוכחה הטענה שבעקבות החיוב המוטעה בתשלום מס הרכישה (282,500 ₪ - קרן), ננקטו הליכי המימוש, כאשר אין לכחד כי ההלוואה המקורית שנטל עמדה על סכום קרן של 1,950,000$. בנוסף, הקוטג'ים נמכרו במחיר ממוצע זהה למחיר בו מכר המנוח מרצון יחידות זהות קודם לתחילת הליך המימוש, ובכל מקרה עסקינן בהחלטות חלוטות שיצאו מלפני ראש ההוצאה לפועל. התוצאה,אפוא, כי תביעתו של המנוח נדחתה במלואה. דיון: לאחר שעיינו בפסק דינה של הערכאה הדיונית, ובטיעוני הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות. נבאר את עמדתנו להלן. מעיון בהודעת הערעור, עולה כי איננו עוסק כלל בקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין התובענה כנגד החברה, ובעניין תקפותו של הסכם הפשרה. משכך, קביעותיה של הערכאה הדיונית בעניינים אלו חלוטות, ומהוות נקודת מוצא לדיון כאן. המערער גורס, כי על אף קיומו, הבנק לא היה רשאי להסתמך על הסכם הפשרה על פי סעיף 34 לחוק החוזים. לחילופין, כי גם אם היה רשאי להסתמך על כך, שגתה הערכאה הדיונית כשפטרה את הבנק מהנזקים שגרם כאשר סירב לתקן את החיוב השגוי משך 5 שנים, ללא כל צידוק. לטענתו, הבנק החזיק בכספיו שלא כדין, חייב אותו בריביות, והביאו לכלל הפרה של התחייבויותיו. ודאי שהוא זכאי לקבל החזר בגובה חיובי הריבית שחויב בהם בגין ההלוואה הנ"ל. אנו סבורות, כי טיעוני המערער, אינם מתיישבים עם ההסכם עליו חתם, ושאין חולק עוד על תקפותו. בסעיף 3 לאותו הסכם נכתב בפירוש כי (ההדגשות אינן במקור - ה.ש): "גוטמן מוותר בזה לאחוזת אלדי בע"מ על הצורך בשנוי החיוב אשר חוייב בו בטעות ע"י הבנק, בקשר עם תשלום מס הרכישה של אחוזת אלדי בע"מ והחיוב אשר חוייב בו גוטמן ע"י הבנק ישאר בעינו וישולם ע"י גוטמן, כאילו מלכתחילה, נלקח הסכום האמור ע"י גוטמן, וגוטמן מתחייב לפרעו בשלמות". ההלכה הפסוקה קבעה כי תנאי לקיומה של זכות לצד שלישי, "הוא, כי על¬פי פירושו הנכון של החוזה נטלו על עצמם הצדדים או אחד מהם חיוב כלפי הצד השלישי ובכך העניקו לצד השלישי זכות כלפיהם. לא די בכך, כי הלכה למעשה יש בו בחוזה כדי להיטיב עם צד שלישי. תנאי הוא לתחולתו של סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), כי על-פי פירושו הנכון של החוזה משתמעת ממנו (במפורש או מכללא) הכוונה להעניק לצד השלישי זכות ולהטיל במקביל לכך על בעלי החוזה חובה" (ראו: ע"א 253/82 ד"ר דן חושי נ' הטכניון, פ"ד לח(1) 640, 643 (1984). מעיון בלשון ההסכם, ולאור מתן משקל לנסיבות חתימתו, הפרשנות המתחייבת היא כי גוטמן נטל על עצמו באופן מפורש התחייבות כלפי הבנק לשאת בתשלום מס הרכישה. תנאי בלעדיו אין לקיום עסקת הקומבינציה היה תשלום מס הרכישה - בין אם על ידי גוטמן ובין אם על ידי החברה. לצורך תשלום מס הרכישה נדרש כאמור הבנק להעביר סכום כספי, והוא היה זכאי לקבל החזר כספי על כך, בתוספת ריבית כדין. אין חולק, ועל כך הבנק אינו מערער, כי עקב רשלנותו הסכום נלקח מחשבונו של גוטמן, ולא מחשבונה של החברה. עם זאת, העובדה כי הבנק התנהל באופן בלתי ראוי, איננה שוללת את זכותו לקבל החזר כספי בגין ההלוואה שהעניק, שכאמור שימשה את הצדדים על מנת להשלים את העסקה. הן גוטמן, והן החברה היו מודעים לכך שהבנק זכאי לגבות לפחות מאחד מהם את הסכום האמור. מטרתו המפורשת של ההסכם הייתה לקבוע את זהות הגורם שיישא בחוב. גוטמן הסכים ליטול על עצמו את החיוב ולשחרר את אחוזת אלדי מכך, ובתמורה החברה נטלה על עצמה את חובת תשלום המע"מ. עסקינן, אפוא, בהתחייבות כנגד התחייבות, על מנת שהתחייבותו של גוטמן תהיה בעלת נפקות, ברור כי עליה להיות מופנית גם כלפי בעל החוב - הבנק. אין זה סביר כי החברה תסכים ליטול עצמה התחייבות מלאה לשאת בתשלום המע"מ, אך עדיין להיות חשופה לתביעה מהבנק בגין החיוב במס רכישה. בהסכם אף הוסף, ולא בכדי, כי גוטמן מתחייב לשאת בחיוב, כאילו מלכתחילה, נלקח הסכום האמור על ידיו ולפרעו בשלמות. ההסכם נחתם כ-5 שנים לאחר שההלוואה ניתנה, ולשני הצדדים היה ידוע היטב כי בזמן שעבר החיוב צבר ריבית, והסכום שהבנק זכאי לדרוש במועד החתימה איננו סכום הקרן בלבד. כאשר אדם מתחייב לשאת בתשלום הלוואה כאילו מלכתחילה נלקחה על ידו, זאת כ-5 שנים לאחר שניתנה, הוא נוטל על עצמו גם את חיובי הריבית. לשני הצדדים היה ברור כי הבנק יעמוד על קבלת תשלומי הריבית, ומשכך נאמר בהסכם, כי גוטמן מתחייב לפרוע את ההלוואה בשלמות כאילו מלכתחילה היא נלקחה על ידו -המילה מלכתחילה מתייחסת לחיובי הריבית שנוצרו בשל הזמן שחלף מאז ניתנה. פרשנות אחרת איננה סבירה, ולא עולה עם רוח ההסכם ולשונו - שכן משמעותה היא כי גוטמן יישא בתשלום הקרן בלבד, ואילו החברה תיאלץ לשאת בתשלומי הריבית - שסכומם במועד חתימת ההסכם היה גבוה יותר מהקרן. על כן, מצאנו לדחות את טענות המערער כי הוא זכאי להשבה מהבנק בגין החיוב השגוי. המערער טוען עוד, כי בשל החיוב השגוי נכנס למצוקה כלכלית, שהובילה להליכי מימוש, בעטיים נגרמו לו נזקים ישירים ועקיפים, בגינם חב הבנק לפצותו. לטענתו, במסגרת המימוש בתיק ההוצל"פ מכר כונס הנכסים את הקוטג'ים במחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק, הוא נאלץ לשאת בחיוב שכר טרחה בסך של 400,000 ₪ ונגרמה לו עוגמת נפש וצער בסך משוער של 100,000 ₪. אנו רואות עין בעין עם הערכאה הדיונית, במסקנתה לפיה לא הוכח כי החיוב השגוי, הוא שהכניס את המנוח למצוקה כלכלית, בעטיים ננקטו כנגדו הליכי המימוש. אין לכחד, כי מלבד החיוב במס רכישה, המנוח נטל על עצמו כ-5 יחידות הלוואה, בסך כולל של 6,000,958 ₪ (קרן). כך שביחס לכלל ההלוואות, חלקו של החיוב במס הרכישה היה זניח - ועמד על שיעור של פחות מ-5%. בנוסף, מועד ההחזר של ההלוואה ששימשה לתשלום מס הרכישה היה מאוחר למועד החזרתן של יחידות הלוואה 3-1. עוד בשלב בו נדרש להחזיר את יחידות ההלוואה הראשונות, המנוח כבר היה מצוי בקשיים כלכליים בגינם ביקש מהבנק דחיית מועד תשלום. בנסיבות אלו, אין זה סביר כי החיוב במס הרכישה הוא שהכניסו למצוקה כלכלית. זאת ועוד. מכתב הערעור עולה כי הגורם העיקרי לקושי הכלכלי אליו נקלע המנוח היה אי עמידתה של אחוזת אלדי בלוחות הזמנים לבניית הקוטג'ים, וסירובה למסור את הקוטג'ים , לאור סירובו לשלם את המע"מ. לטענת המערער, התנהלות החברה גרמה ל"חוסר יכולת לשלם לבנק דיסקונט את החזר ההלוואה באופן שגרר בסופו של יום את פתיחת תיק ההוצל"פ וההוצאות שנגזרו ממנו" (סעיף 42 לכתב הערעור). דברים אלו מהווים הודאת בעל דין, על פיהם הגורם העיקרי למצוקה כלכלית אליה נקלע המנוח, ולנזקים שלכאורה נגרמו לו בשל הליכי המימוש, הינו התנהגותה ומחדליה הלכאוריים של החברה, ולא רשלנותו של הבנק בעניין החיוב השגוי. לאור האמור לעיל, מצאנו לדחות את טענות המערער כנגד הבנק בגין הנזקים השונים שטען כי נגרמו לו בשל הליכי המימוש. מעבר לצורך, הלכה היא, כי אין בית המשפט של ערעור מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ראו ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 552 (2004); ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, פ"ד נח(6) 941, 945 (2004); ע"א 2835/04 לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ ([] 4.8.05); ע"א 5782/05 יעקב נ' סהר ציון חברה לבטוח בע"מ ([] 7.12.06)). הערכאה הדיונית קבעה כממצא עובדתי, כי מכירת הקוטג'ים בהליך המימוש נעשתה במחיר זהה למחיר בו המערער עצמו מכר קוטג'ים. המערער לא הצביע על כל טעות היורדת לשורשם של דבר בקביעה זו ומשכך גם מטעם זה היה מקום לדחות את טענותיו לעניין הנזקים שלכאורה נגרמו לו בשל מכירת הקוטג'ים במסגרת תיק ההוצל"פ. סוף דבר: אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, לא מצאנו לעשות צו להוצאות. במידה והופקד פיקדון, הוא יוחזר לידי המערער. אסתר קובו, סג"נאב"ד מיכל רובינשטיין, סג"נ שופטת השופטת ע' צ'רניאק: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעו חברותי, כב' השופטת, אב"ד קובו וכב' השופטת רובינשטיין. עופרה צ'רניאק, שופטת אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטות קובו ורובינשטיין. חוזההסכם פשרהפשרה