הסכם להשכרת ציוד מכני

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא הסכם להשכרת ציוד מכני: בפניי תביעה שתחילתה בבקשה לביצוע שיק ע"ס 43,312 ₪, שהגישה התובעת נגד הנתבע. השיק נשוא התביעה נמשך ע"י הנתבעת לפקודת "אריאלה תעשיות ומיחזור בע"מ ו/או טרקטורים וציוד". טענות הנתבע לטענת הנתבע, ביום 28.3.09, נחתם בינו ובין יצחק אברהם (להלן: "יצחק") מצד אחד, לבין חברת אריאלה תעשיות ומיחזור בע"מ מן הצד האחר (להלן: "חב' אריאלה") הסכם להשכרת ציוד מכני לגריסת בטון במסגרת עבודה אותה ביצעו החייב ויצחק באותה עת בקיבוץ גליל ים (להלן: "ההסכם"). ביום 30.3.09 נחתם בין הצדדים נספח להסכם לפיו מאשר מנהלה של חברת אריאלה, מר עופר נוף, כי נתקבלה מאת התובע המחאה ע"ס 43,312 ₪, אשר תיפרע בכפוף להעמדת הציוד המושכר על פי ההסכם לרשות החייב ביום 31.3.09 והתחלת השימוש בו עד ולא יאוחר מיום 1.4.09, כן הוסכם כי באם לא תעמוד חב' אריאלה במועדים הנזכרים, יהיה הנתבע רשאי לבקש את ביטולו של השיק. במועד מסירת השיק, הורה מנהלה של חב' אריאלה לנתבע לערוך את השיק לפקודת חב' אריאלה ולטרקטורים וציוד יחדיו, תוך ציון הביטוי "ו/או" בין שני השמות. חב' אריאלה לא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם, לרבות במועדים המפורטים ולאחר דין ודברים בין הצדדים נמסר לנתבע ע"י חב' אריאלה כתב המחאת זכויות בלתי חוזרת לפיו ממחה חב' אריאלה את זכויותיה לפי ההסכם לחב' אור מרום 2006 בע"מ (להלן: "חב' אור מרום"). בכתב המחאת הזכות התחייבה חב' אריאלה כי השיק שנמסר בגין ההסכם יוחזר לנתבע וכי הנתבע יעביר לידי חב' אור מרום שיק חדש בסכום זהה. על פי כתב המחאת הזכויות העביר יצחק, לחב' אור מרום, סך 30,000 ₪ שהוא הסכום עליו הוסכם בינו לבין מר יוסי גנגינה, נציגה של חב' אור מרום, הסכום ששולם לחב' אור מרום היה נמוך מהסכום עליו הוסכם בהסכם ובכתב המחאת הזכויות בין הנתבע ובין חב' אריאלה, וזאת נוכח השינויים באופן ובהיקף העבודה שבוצעה ע"י החייב ויצחק בקיבוץ גליל- ים. בהסתמך על זכויותיו על פי הנספח להסכם ובמסמך המחאת הזכויות, נתן הנתבע הוראת ביטול ביחס לשיק וזאת ביום 10.6.09. לטענת הנתבע, מנהלה של חב' אריאלה התחייב בפניו כל העת כי השיק שמסר החייב לחב' אריאלה, יושב לידיו, אך לשווא. הנתבע טוען כי השיק אינו סחיר וכי עקב הכיתוב "למוטב בלבד" על פני השיק, מעמדה של התובעת הינו של צד קרוב לשטר, מסיבה זאת טוען הנתבע כי טענותיו ביחס לכישלון התמורה לאור הפרות חברת אריאלה את התחייבויותיה לפי הסכם הנספח לו, שרירות וקיימות גם כלפי התובעת מתוקף היותה צד ישיר לשטר, כאשר לטענת הנתבע התובעת אינה יכולה להיחשב לאוחז כשורה. הנתבע מוסיף וטוען כי אין עליו לפרוע את השיק, מאחר ופרע כבר את תמורתו לחב' אור מרום בהתאם לכתב המחאת הזכות. טענות התובעת לטענת התובעת היא מחזיקה בשיק נשוא התביעה, וכאשר היא קיבלה את השיק הופיע שמה על השיק כנפרעת בנוסף לשמה של חב' אריאלה. השיק הוצג לפירעון במועדו ולא כובד ותמורת השיק לא שולמה עד למועד הגשת התצהיר, לטענת התובעת אין לנתבע כל הגנה נגד התביעה. ראיות הצדדים ראיות התובעת בחקירתו הנגדית על תצהירו השיב המצהיר מטעם התובעת כי הנתבע לא קיבל תמורה ישירה מאת התובעת, לדבריו הוא אינו מכיר את השתלשלות האירועים כפי שנטענה ע"י הנתבע והעדים מטעמו. באשר לקשר בין התובעת לבין חב' אריאלה, השיב, כי מדובר בלקוח שגם רכש וגם שכר כלים מאת התובעת, המצהיר מטעם התובעת העיד כי התובעת נהגה להשכיר ציוד לחב' אריאלה וכי מנהלה של חב' אריאלה, מר עופר נוף, הדגיש בפניו את הבעיה של השיקים שלו והסביר כי יצטרך לשלם בשיקים של גורמים אחרים, אותם גורמים אחרים הביאו לו שיקים וחלקם נפרעו. היה לתובעת הסכם עם חב' אריאלה לפיו היא מביאה כספים ושיקים. לטענתו מלבד שיקים של הנתבע, הגיעו שיקים של צדדים אחרים אשר נפרעו. ראיות הנתבע תצהירו של שלמה כהן הנתבע חזר בתצהירו על האמור בהתנגדותו, וטען כי חב' אריאלה לא עמדה בהתחייבותה לרבות במועדים המוסכמים, תוך שהיא נוטלת את הכלים שאותם שכר הנתבע בטרם סיום העבודות ומותירה בשטח חתיכות בטון גדולות שאותן היה על הנתבע לפנות ע"י משאית על חשבון הנתבע ובעלות גבוהה. הנתבע צירף לתצהירו אישור תשלום הנושא תאריך 5.5.09 לפיו שילם סך 30,000 ₪ לחב' אור מרום באמצעות יוסי גנגינה וזאת עבור ביצוע עבודות הגריסה בקיבוץ גליל ים. הנתבע הסביר בתצהירו כי הסכום ששילם לחב' אור מרום נמוך מהסכום שהוסכם עליו בהסכם עם חב' אריאלה ובכתב המחאת הזכויות נוכח השינויים באופן ובהיקף העבודה שבוצעה ע"י הנתבע בקיבוץ גליל ים. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע כמה ימים ארכה פעילות הנתבע או של חב' אריאלה עבורו, הנתבע השיב "להגיד שהם עבדו - אני לא יכול להגיד. להגיד שהם הביאו את הציוד אחרי הזמן, אני כן יכול להגיד. הם כמעט לא עבדו" (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 1). הנתבע המשיך והשיב כי חב' אריאלה הגיעה רק ב-2 לחודש אפריל במקום ב-31 לחודש מרץ, גם כשהגיעו הם לא עבדו, הם משכו ימים, השהות שלהם בשטח ארכה 5 ימים אבל הם לא עבדו, לטענתו העבודות לא הסתיימו, חב' אריאלה לקחה את הכלים על דעת עצמה, הוא לא זוכר את התאריך, אולם נדמה לו כי אחרי 5 ימים. הנתבע השיב בחקירה הנגדית כי "אמרתי שאור מרום ביצעה את סיום העבודה שהתחילה אריאלה לא בשלמותה..." (עמ' 8 לפרוט', ש' 14). במענה לשאלה מדוע האישור (נספח ה' לתצהירו) נושא את התאריך 5.5.09 והוא מנוסח נוקט בלשון עבר בעניין ביצוע התשלום לאור מרום, הוא השיב כי מדובר בטעות סופר וכי התאריך הנכון הוא זה שרשום על המכתב. כשהתבקש הנתבע להציג מסמך או חשבונית ביחס לתשלום של 30,000 ₪ הוא השיב כי מי ששילם זה אברהם יצחק, אשר העביר את הכספים לאור מרום, לדבריו רשום כי יצא שיק, הוא לא יודע בדיוק איך שולם. לשאלה מדוע שולם דווקא 30,000 ₪ לאור מרום, השיב כי סדר גודל העבודה שונה, כלומר בוצעה פחות עבודה וכי כך הוסכם. הנתבע הסביר בינו ובין חב' אור מרום יש עבודות שהם מבצעים ביחד ויש קיזוזים הדדיים. תצהירו של יצחק אברהם בתצהירו חזר יצחק על האמור בתצהירו של הנתבע. בחקירתו הנגדית הוא השיב כי הוא זה שביצע את העבודה בשטח, הוא לא ידע להשיב באיזה תאריך התחילה לעבוד בשטח חב' אריאלה, הוא טען כי היומן לא מצוי עמו, וכי הוא אינו יכול להעיד על תאריכים ספציפיים. ב"כ התובעת הציג ליצחק תעודות משלוח עליהן הוא חתם מתאריכים 2,3,5,6,7 ו-8 לאפריל 2009 ביחס לנוכחות חב' אריאלה בשטח ויצחק העיד כי אם זה מה שכתוב בתעודות המשלוח, אזי זה נכון. יצחק אישר כי השיק שניתן לחב' אריאלה, נשוא תביעה זו, משקף את השכרת הציוד ל-3 ימי עבודה לפי 10,000 ₪ ליום + מע"מ. לדבריו, העבודה נמשכה בתקופה שפורטה בתעודות המשלוח, אבל לסירוגין, עם נזקים והיא התארכה מעבר למוסכם. לטענתו, הוא והנתבע העלו בזמן אמיתי טענות נגד חב' אריאלה על הפרת ההסכם ואף הוציאו לה מכתב התראה מעורך דין. יצחק לא יכול היה להציג את המכתב שטען כי הוצא. לטענת יצחק, חב' אריאלה ביקשה לערוך את המחאת הזכות "הוא הביא את הבחור כיוון שהוא חייב לו כסף" (עמ' 11 לפרוט', ש' 20). יצחק נשאל כיצד מתיישבת העובדה לפיה במסמך המחאת הזכות, נספח ד' לתצהיר הנתבע, הוסכם כי השיק שיועבר לאור מרום לפי המחאת הזכות יהיה בסכום השיק נשוא תביעה זו, בעוד שבפועל שולם לאור מרום סכום של 30,000 ₪. יצחק השיב כי מסמך המחאת הזכות נערך לפני עריכת החשבון עם אור מרום, למרות שמסמך המחאת הזכויות נחתם שבועיים לאחר סיום העבודה. יצחק אישר כי אור מרום לא ביצעה עבודות בגליל ים. לדבריו "אני רוצה להוסיף שכמו שהצגת את יוסי גנגינה, הוא הובא לשולחן ע"י עופר נוף, היא תירץ את זה בכך שהוא חייב לו מעל 200,000 והוא רוצה לפרוע את החוב איתו". גם יצחק נשאל על הסתירה שבנספח ה' לתצהירו של הנתבע, בין התאריך הרשום על המסמך 5.5.09 ובין לשון העבר הכתובה בו ביחס לקבלת הסכום וגם הוא השיב כי מדובר בטעות סופר. לשאלה מה הוא התאריך האמיתי שצריך להיות רשום על נספח ה', השיב שהוא אינו זוכר. לשאלה כיצד שילם את הסכום של 30,000 ₪ השיב כי שילם במזומן וכי הוא חייב לנתבע חשבונית על העבודה הזאת וכי עד היום לא מסר לו חשבונית. דיון והכרעה התובעת נהגה להשכיר ציוד לחברת אריאלה וחב' אריאלה נהגה לשלם לתובעת בגין השכרת הציוד באמצעות שיקים של צדדים שלישיים. השיק שבפניי נערך לפקודת אריאלה תעשיות ומיחזור בע"מ ו/או טרקטורים וציוד. לתובעת לא היה קשר ישיר עם הנתבע וזאת למרות ששמה רשום כאחת מהנפרעות על פני השיק. הנתבע טוען כי השיק נמסר לחב' אריאלה בגין השכרת ציוד, אולם לטענתו חב' אריאלה הפרה את ההסכם, לא העמידה את הציוד בזמן ולא ביצעה את העבודה כמוסכם, כך שתמורת השיק נכשלה. עוד טוען הנתבע כי לפי בקשת חב' אריאלה הומחתה זכותה לקבלת כספים מהנתבע וכתוצאה מהמחאת זכות זו, שילם הנתבע סכום של 30,000 ₪ לחב' אור מרום וכי גם מסיבה זו אין עליו לפרוע את השיק. הסוגיה שבה עלי להכריע הינה האם לפי דיני השטרות צריך הנתבע לפרוע את השיק המוחזק ע"י התובעת. סעיף 28 לפקודת השטרות [נוסח חדש] מגדיר אוחז כשורה: "28. (א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השוטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו וכתנאים אלה: נעשה אוחז לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשוטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל; נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה". שאלה ראשונה שעלי להכריע בה הינה האם יכולה התובעת להיחשב "אוחז כשורה" מאחר ושמה הרשום כאחד מהנפרעים על פני השיק. בענין זה נקבע בע"א 1886/97 זאב יהודה נ' פנינה זלמה (להלן:"פס"ד זאב יהודה"): ".....אם המושך (או העושה) והנפרע הם צדדים קרובים, אין מקום להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה. נדרש ריחוק בין המושך (או העושה) לבין הנפרע כדי שהלה יהא אוחז כשורה. אחיזה כשורה דומה היא לקנייה בשוק פתוח. היא דורשת ריחוק בין הקונה בשוק הפתוח (האוחז כשורה) לבין הבעלים שנכס משלו ניטל ממנו שלא כדין (העושה או המושך). מטעם זה מוצדק הוא, כרגיל, שלא להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה. אך הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על-פי צורת השטר, אלא על-פי מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר, אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונלי. המבחן אינו צורני (ראו א' ברק מהותו של שטר [10], בעמ' 59). על-כן, עשויים המושך (או העושה) והנפרע להיות רחוקים זה מזה (ראו ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב [3], בעמ' 833). המקרה שלפנינו הוא דוגמה יפה לכך. בין המושך (המשיבה) לבין הנפרע (המערער) אין כל קשר משפטי (פרט לקשר השטרי). הקשר המשפטי הוא בין המושך (המשיבה) לבין צד שלישי (אריק), ובין אותו צד שלישי (אריק) לבין הנפרע. במצב דברים זה, המושך והנפרע הם צדדים רחוקים. אם "ננקה" את המקרה ממחלצותיו הפורמאליות, עניין לנו ביחס משפטי בין מושך לבין צד שלישי שהועבר לנפרע. הנפרע הוא צד רחוק. אכן, על מקרה כגון זה כתב זוסמן: "בשטר בן ארבעה צדדים... נוטל הנפרע את זכותו מאדם שאינו צד לשטר, והמושך חב על פי ההתקשרות שעשה עם אותו אדם, ולא עם הנפרע. במסמך כזה מחייב רעיון הסחרות להכיר בנפרע כאוחז כשורה, כי הוא לא היה צד לקשר החוזה המקורי" (שם [9], בעמ' 260, ה"ש 41). וברוח דומה ציין השופט בך: "ההצדקה העניינית להלכה... יוצאת מההנחה, שהנוטל הראשון הינו אכן בעל קירבה ישירה לתהליך הוצאת השטר. למרות שזהו המצב בדרך כלל, קיימים מצבים בהם סיווגם של התובע והנתבע כצדדים קרובים הינו פורמאלי בלבד, וכאשר מבחינה מעשית הינם צדדים רחוקים. בסיטואציה כגון זו לא מתקיים הרציונל, המונע הכרה בתובע כאוחז כשורה. ואכן נראית לי דעתם של הגורסים, כי במקרים כאלה ניתן להכיר בתובע כאוחז כשורה" (ע"א 364/83 הנ"ל [2], בעמ' 407). טול את ראובן, אשר לפי בקשת שמעון עושה שטר לפקודת לוי. שמעון נוטל השטר מראובן ומוסרו ללוי. ראובן ולוי הם צדדים רחוקים. אין כל טעם של ממש למנוע עקרונית מלוי מלהיות אוחז כשורה. אכן, אילו עשה ראובן השטר לפקודת שמעון, ושמעון הסב אותו ללוי, היה בוודאי לוי יכול להיות אוחז כשורה. מדוע לא יוכל להיות אוחז כשורה אם הצדדים בחרו בדרך שונה במקצת? בדומה, אם ראובן היה עושה שטר למוכ"ז (או שטר לפקודת עצמו, תוך הסבה על החלק) ומוסרו לשמעון, שמעבירו ללוי, לוי עשוי עקרונית להיות אוחז כשורה. מדוע לא יוכל להיות אוחז כשורה אם השטר אינו למוכ"ז? הנה-כי-כן, הטעם הענייני המונח ביסוד ההלכה שהנפרע אינו יכול להיות אוחז כשורה אינו תומך בהלכה רחבה זו. הטעם הענייני מצדיק את ההלכה שנפרע שהוא צד קרוב אינו יכול להיות אוחז כשורה. טעם ענייני זה אינו מצדיק את ההלכה שגם נפרע שהוא צד רחוק אינו יכול להיות אוחז כשורה. מכיוון שהמערער שלפנינו הוא צד רחוק, אין כל טעם ענייני שעקרונית לא יוכל להיות אוחז כשורה...... בפרשה שלפנינו, המערער והמשיבה הם צדדים רחוקים. אין כל עיסקת יסוד ביניהם. הצדדים הקרובים הם המשיבה ואריק מזה, ואריק והמערער מזה. אכן, המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק של נפרע שהוא צד רחוק למושך. במערער מתקיימים - כך קבעה הערכאה הדיונית - שאר התנאים של האחיזה כשורה. על-כן, אפילו ביצע אריק תרמית כלפי המשיבה, ואפילו חרג מהרשאתו, אין המשיבה רשאית לעורר טענות אלה כלפי המערער. את טענותיה אלה עליה להפנות כלפי אריק (שברח מהארץ)." רואים אנו כי בהתאם לפסק דין זאב יהודה, אין העובדה לפיה שמה של הנתבעת רשום כאחד הנפרעים של השיק, מונע את אחיזתה כשורה וזאת מאחר שחרף היותה של התובעת נפרעת בשיק, הרי שהיא צד רחוק למושך (הנתבע) מכיוון שלא היה בינה לבין הנתבע כל קשר מסחרי, אלא שהקשר המסחרי היה בינה לבין חב' אריאלה. לפיכך יש לבדוק האם לאחר שחלפנו על פני משוכה זו, מתקיימים בתובעת שאר התנאים של האחיזה כשורה. סעיף29 לפקודת השטרות קובע : 29. (א) כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך. (ב) כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר. לפי סעיף 29 לפקודת השטרות, לאוחז בשיקים עומדת חזקה לכאורה כי הוא אוחז כשורה ובאופן רגיל על המושך לסתור חזקה זו, לא כך כאשר זכות הקניין בשיקים לוקה בפגם קנייני מסוג אלו המנויים בסעיף 29 (ב) שאז נטל הראיה בדבר היות האוחז כשורה הוא על האוחז. כעולה מסעיף 28 לפקודת השטרות, כדי שהתובעת תהיה "אוחז כשורה" צריכים להתקיים בה התנאים המנויים בסעיף ובמקרה שלפניי לא טען הנתבע כל טענה ביחס לאי קיום התנאים אצל התובעת. כמו כן עומדת לזכות התובעת חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) וחזקה זו לא נסתרה ע"י הנתבע, שלא טען דבר וחצי דבר בדבר אי מתן תמורה ע"י התובעת. הנתבע טען לכישלון תמורה במסגרת היחסים שבינו ובין חב' אריאלה (הצד הקרוב מבחינה עניינית). גם אם היה עולה בידו להוכיח כשלון תמורה מהסוג האמור, הרי שלא היה בכך כדי להוות טענת הגנה נגד התובעת, ככל שאחיזתה כשורה לא נסתרה. הנתבע לא טען כי נתקיימו הפגמים בזכות הקניין של התובעת המפורטים סעיף 29(ב) לפקודת השטרות ולפיכך חובת הראיה בדבר האחיזה כשורה לא הוחלפה וחזקת האחיזה כשורה עומדת לצידה של התובעת. הנתבע טען בחצי פה כי צורת השטר פגומה באשר שם הנפרע הרשום על פני השיק שונה משמה האמיתי של התובעת, אינני יכול לקבל טענה זו, שכן רישום שם לא מדוייק על פני השיק אינו מהווה פגם (להבדיל מטענה נגד שוני בין שם הנפרע הרשום על שיק ובין חתימת היסב). אינני מקבל גם את טענת כשלון התמורה שהעלה הנתבע במסגרת היחסים שבינו ובין חב' אריאלה. לא האמנתי לגרסתם של הנתבע ושל העד מטעמו בדבר נסיבות המקרה וכפי שהוכח לפניי, התמורה שבין הנתבע לבין חב' אריאלה לא נכשלה ובודאי שהיא לא נכשלה בכישלון תמורה מלא שהצדיק את ביטולו של השיק ואי פרעונו, הוכח בפני כי חברת אריאלה העמידה את הציוד לשירות הנתבע וביצעה עבורו עבודה (אפילו אם חלקית). הנתבע טען כי חב' אריאלה סיפקה את הציוד באיחור של יומיים וכי היו ליקויים בביצוע העבודה וכי מסיבה זו לפי המוסכם היה רשאי לבטל את השיק. אינני מקבל טענה זו, שכן הנתבע לא הוכיח כי חב' אריאלה לא סיפקה את הציוד כלל וכי לא היתה זכאית לשכר כלשהו. גם אם חב' אריאלה היתה זכאית לשכר חלקי, הרי ששיעורו לא הוכח, ומכל מקום הנתבע עצמו הודה כי היה מוכן לשלם (ולטענתו אף שילם) בגין העבודה 30,000 ₪, לפי המחאת הזכות כך שמסתבר שגם הוא עצמו לא חשב כי התמורה נכשלה וכי אין לשלם תמורתה סכום כלשהו. מהנסיבות שהוכחו בפניי, חב' אריאלה ביצעה את העבודה עבור הנתבע בשלמות וגם אם איחרה באספקת הציוד ואפילו אם היו ליקויים בביצוע העבודה, הרי שליקויים אלו נמחלו לה ע"י הנתבע. למסקנתי זו הגעתי, שכן הנתבע עצמו צירף לתצהירו מסמך שכותרתו "המחאת זכויות בלתי חוזרת בגין עבודת גריסה בקיבוץ גליל ים מיום 23.4.09". העבודה בוצעה והסתיימה בשליש הראשון של חודש אפריל 2009 ולפיכך במועד עריכת מסמך המחאת הזכויות היה ברור לנתבע ולחב' אריאלה מצב ההתחשבנות שביניהם. אלמלא סבר הנתבע כי חב' אריאלה זכאית לתשלום כלשהו, ואילו חשב כי התמורה נכשלה, חזקה עליו כי לא היה מסכים, בסוף חודש אפריל, לאחר סיום העבודה, להמחאת זכויותיה של חברת אריאלה, על מלוא סכום השיק שמסר לחב' אריאלה, לצד שלישי. הסכמת הנתבע להמחאת הזכות על מלוא סכום השיק לחב' אור מרום מהווה הודאה כי במועד עריכת כתב המחאת הזכויות, דהיינו ביום 23.4.09, חב' אריאלה היתה זכאית לתשלום מלא עבור עבודתה, וכי לא היתה לנתבע כל טענה נגד חב' אריאלה בעניין ביצוע העבודה. אינני מקבל את טענת הנתבע בדבר פירעון סך של 30,000 ₪ לחב' אור מרום, טענה זו לא הוכחה בכל צורה שהיא, לא הומצאה כל קבלה, או כל אישור אחר המלמד על התשלום. זאת ועוד, גם אם היה משולם הסכום לחב' אור מרום, לא היה בכך כדי להשפיע על חבותו של הנתבע לתובעת, בהיותה של התובעת אוחז כשורה, כאמור. כל סיפור המעשה שטוו הנתבע והעד מטעמו, בעניין המחאת זכותה של חברת אריאלה לחב' אור מרום אינו סביר ואינו מתקבל על הדעת. הנתבע טען כי אור מרום ביצעה בפועל את העבודה בקיבוץ גליל ים וכי לכאורה הסכום של 30,000 ₪ שולם לה בגין עבודתה. טענה זו אינה מתיישבת עם מהות המוסד של "המחאת חוב", שכן המחאת חוב משמעה, העברת זכותה של חברת אריאלה לקבלת תשלום מהנתבע בגין עבודה שהיא ביצעה עבורו, לצד שלישי, בגין חוב שחייבת חברת אריאלה לאותו צד שלישי בלא כל קשר לביצוע העבודה של אותו צד שלישי בקיבוץ גליל ים, לא למותר לציין כי אברהם יצחק, עד הנתבע, סתר את גירסת הנתבע בעניין זה. העד אברהם יצחק השיב בחקירה הנגדית בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 17, בניגוד לעדות הנתבע, כי חב' אור מרום לא ביצעה עבודה בגליל ים ובש' 14 העיד כי חב' אריאלה הביאה את גנגינה כדי להמחות לו את הכסף מאחר והיא חייבת לו יותר מ- 200 אלף ₪. הגעתי למסקנה כי גרסת הנתבע משוללת יסוד ואין בה אלא משום ניסיון להתחמק מתשלום התמורה לתובעת. זאת ועוד, למרות שחב' אריאלה ומנהלה עופר נוף "כיכבו" בכל טענות הנתבע, לא מצא הנתבע לנכון לזמן את מנהלה של חב' אריאלה כדי לתמוך בטענותיו ובעניין זה נקבע בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני. "כלל נקוט הוא בידי בתי המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. " סיכומו של דבר, הנתבע לא הוכיח כשלון תמורה או כל טענת הגנה ראויה אחרת, התובעת זכאית לפירעון השיק, בין כצד קרוב, ובין כאוחז כשורה. אשר על כן, אני מקבל את התביעה במלואה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 45,288 ₪ בצירוף האגרה כפי ששולמה, ובצירוף שכ"ט עורך דין בסך 7,500 ₪. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום. חוזה שכירותחוזהשכירות